היתה לו משיכה מיוחדת לנשים אנורקטיות ואמות הידיים שלו היו בגודל של גלשני גלים. הוא גבר על תמנונים ענקיים במעמקי האוקיינוס מבלי לאבד אחיזה במקטרת התירס שבזווית פיו. אהוב ובלתי צפוי, בלתי מנוצח גם כן, קולו נשמע כמו קרפדה שבלעה טרקטור. פופאי המלח היה ברנש קשוח, סיפר השיר, “חזק עד הסוף”, וכולם ידעו בדיוק מדוע.

דורות של ילדים גדלו על פופאי, ודורות של אמהות גדלו על האמונה שהתרד מלא בברזל ועוזר לילדים לגדול. אז מה אם יש לזה טעם של ריר דביק? פופאי אוכל את זה! ותראו את פופאי: הוא מכה ומקציץ ואת כל אויביו מפציץ, הוא פופאי המלח!

אבל הנה ידיעה שהרבה ילדים ישמחו לשמוע: הסיפורים על התרד מוטעים. למעשה, מקורם בשגיאת דפוס! איך זה קרה? בשנת 1870, המדען הגרמני אריך פון וולף ‏(Wolff‏), שמדד את ערך הברזל ‏(Fe‏) בירקות שונים, טעה במיקום הנקודה העשרונית כשהעתיק את הנתונים מפנקסו. במקום 3.5 המיליגרמים שמדד במנת תרד בת 100 גרם, במאמר שפירסם נכתב 35 מיליגרם. והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה: מנהלי אולפנים המליצו שפופאי יאכל תרד, צריכת התרד בארצות הברית עלתה ביותר מ–30%, ומיליוני ילדים ברחבי העולם סבלו בייסורים את סצנת ה”רק עוד כף אחת!”

על פי האתר המשעשע Cracked.com, זוהי אחת משגיאות הדפוס הקטסטרופליות בכל הזמנים, לצד כשל התוכנה במערכת ההנחיה של גשושית החלל מרינר 1, שגרם לרכב החלל לצאת משליטה במקום להתקדם בזהירות לעבר נוגה, רק מפני שמהנדס אומלל אחד שכח להוסיף קו מעל ה–R בביטוי Rn באלגוריתם של מערכת ההנחיה. הטעות אילצה את נאס”א לפוצץ את הגשושית בעלות של 80 מיליון דולר חמש דקות אחרי ששוגרה ‏(“המקף היקר ביותר בהיסטוריה”, כינה זאת סופר המדע הבדיוני ארתור סי קלארק‏). היו עוד שגיאות דפוס מצחיקות - ומטרידות - במהלך ההיסטוריה, לא כל שכן ההדפסה המחודשת של תרגום המלך ג’יימס לתנ”ך מ–1631, הידועה כ”תנ”ך השובב”, שבה המילה “לא” נשמטה בטעות מהמשפט “לא תנאף”. השאלה אם זו היתה הסיבה לעלייה במספר הממזרים באנגליה באותה תקופה עדיין לא הוכרעה. אבל אם נחזור לפופאי, אפילו אנציקלופדיה בריטניקה בלעה את פיתיון הנקודה העשרונית מבלי למצמץ, וכתבה כי התרד עשיר בברזל למרות העובדה שבחסה, בכרוב ובעולש הוא נמצא במינונים גבוהים יותר. “למרבה הפלא”, מיידעים אותנו האנשים הטובים ב–Cracked.com, “בערך ‘מלון’ בבריטניקה לא כתוב כלום על תכולת הברזל שלו, למרות שהפרי מכיל לא פחות ברזל מתרד ואין לו טעם של צואה” ‏(חובבי התרד - הסליחה עמכם‏).

זה סיפור נהדר: מדען גרמני טועה במיקום הנקודה העשרונית, גיבור מצויר נולד, ילדי כל העולם מואכלים בתרד עד זרא. הבעיה היחידה היא, שלא היה ולא נברא. וצריך היה קרימינולוג כדי לפצח את התעלומה.

לא על הנקודה לבדה

מייק סאטון ‏(Sutton‏) הוא המנהל המייסד של המרכז למצוינות בנוטינגהם לחקר פשעי שנאה, דעות קדומות וגזענות, ופרופסור לקרימינולוגיה באוניברסיטת נוטינגהם טרנט שבאנגליה. לפני כמה שנים נשבה סאטון בסיפורו של פופאי, וכמו בלש טוב, הוא לא ויתר עד שהבין מה קרה. וזה מה שגילה: בהרצאה בקווין אליזבת קולג’ ב–24 באוקטובר 1972, סיפר מדען התזונה הנודע ארנולד בנדר ‏(Bender‏) לקהלו שטעותו המוזכרת לעיל של וון וולף צוטטה אז מבלי משים על ידי מדענים נוספים, והמספר השגוי מצא לבסוף את דרכו ל”Handbook of Food Sciences” ב–1920, בזכות שני מדענים גרמנים חשובים, פון נורדן וסלומן, שנתוניהם התפרסמו בכל העולם, כולל בהוליווד. בנדר נזף במחברים על שלא טרחו לבצע את ניסוייו המקוריים של פון וולף בעצמם. כך, כנראה, התחיל המיתוס.

אלא שסאטון הבחין שבנדר שגה באיות שמו של סלומן, שאמור להיות סלומון, עם ו’, מה שהעלה חשד שאולי בנדר עצמו לא קרא את מקורותיו. העובדה שבנדר הזכיר פרופסור מסוים שב–1937 חישב את תכולתו האמיתית של הברזל בתרד והגיע רק לעשירית מהתכולה שעליה דיווח פון וולף, אך אין כל עקבות המובילים אליו, הוסיפה על חשדו. מהורהר, הלך ורכש את המדריך של פון נורדן וסלומון מסוחר ספרים עתיקים באינטרנט והתיישב לבדוק את הגרמנית. מה שגילה הוא שפון נורדן וסלומון מעולם לא ציטטו את פון וולף, שלמעשה נשכח לחלוטין, אלא דווקא מדענים גרמנים אחרים, מאוחרים יותר, שמדדו את רמת הברזל החמצני בתרד, לא את הברזל, ומצאו שתכולתו 0.445%. כדי להמיר את המספר הזה למיליגרמים ב–100 גרם, הכפילו אותו ב–1,000 - והגיעו ל–445. מכיוון שבתקופתו של בנדר ‏(1972‏) היה ידוע שתרד מיובש מכיל 44.8 מ”ג ברזל ל–100 גרם, קל לראות מה גרם לו להאמין, ש”תהילתו של התרד ייתכן שצמחה בגלל טעות בהצבת הנקודה העשרונית”.

כשההמטולוג האנגלי טרי המבלין ‏(Hamblin‏) ציטט את המיתוס ב”British Medical Journal” הנודע ב–1981 נפוץ הסיפור בעולם כולו. אבל איך השתרבב שמו של פון וולף המסכן לסיפור הזה? סאטון חזר לבדוק וגילה דבר מעניין: פון וולף שגה גם הוא במדידת ערכי הברזל בתרד, כשהכריז על תכולה של כ–386 מ”ג ל–100 גרם בתרד מיובש. זה לא היה מספר מדויק במיוחד, וודאי שלא היה המקור למדריך של פון נורדן וסלומון, אבל גם כאן היתה טעות בסדר גודל שלם. למעשה, כבר ב–1892 הראה הבוטנאי גוסטב פון בונגה ‏(Bunge‏), באמצעות שיטה חדשה למדידת ברזל בירקות, כי פון וולף מדד כמות מופרזת בערך פי 10. עד מהרה התפרסמו תוצאותיו המדויקות של פון בונגה בכל רחבי החוף האטלנטי של אמריקה, בזכות מאמציו של תזונאי מקומי. פון וולף טעה, הסביר התזונאי ב–1907, משום שהשיטה שלו למדידת ברזל היתה שגויה. אלה שהגיעו לאותן תוצאות מנופחות אחריו עשו זאת לא מפני שכל אחד מהם הציב את הנקודה העשרונית במקום הלא נכון - צירוף מקרים מאוד לא סביר - וגם לא מפני שהעתיקו מבלי משים את התוצאה השגויה. פשוט מאוד: משום שלא שעו לפון בונגה, הם השתמשו באותה שיטה ישנה של פון וולף. בשיטה זו, שנקראת “מדידת ספיקת אפר צמחי שרוף” ‏(incinerated plant ash determination method‏), משתמשים בברזל כחומר מגיב, התרד מזדהם בברזל בתהליך שריפת הפחם בעת החימום, והוא מיובש ולא טרי. מסיבות אלה התוצאות שהופקו היו מוגזמות. כך שהאמריקאים ידעו שהתרד לא במיוחד עשיר בברזל אחרי הכל. כשהמאייר אלזי סיגר (segar) יצר את פופאי בחורף 1929 בניו יורק, הוא האכיל את הגיבור שלו בתרד מסיבה אחרת: ערכים גבוהים של ויטמין A.

המעוניינים בסיפור המלא יכולים לקרוא את מאמרו של סאטון, בעל הכותרת המעודנת, “The Spinach, Popeye, Iron, Decimal Error Myth is Finally Busted”. מי שיעשה זאת ישים לב בוודאי שסאטון, איך לומר, נגוע מעט באובססיביות, לפחות בכל מה שקשור לרמות ברזל בתרד. אבל למרות זאת, הקרימינולוג מנוטינגהם עלה על תופעה חשובה. קשה לנו להתמודד עם העובדה שעובדות משתנות כל הזמן: רגע אחד רופאים אומרים לנו שהעישון טוב לבריאות ‏(כן, כך האמינו לפני שנות ה–50‏), ומיד אחר כך מצהירים שהוא קטלני. פעם בשר אדום הוא בריא, אחר אחר כך מזיק, ועכשיו - מי יודע? - תלוי את מי שואלים. לאורך מחצית המאה ה–20, לבני האדם היו 48 כרומוזומים ‏(למעשה יש לנו 46‏), ולאורך כל המאה ה–19 היה דבר מה שכיסה את היקום ונקרא אתר. תלמיד כימיה בשנת 1970 למד שישנם 106 יסודות, אבל היום יש 118; עד לא מזמן פלוטו היה כוכב, דינוזאורים היו חסרי נוצות, והבוזון היגס - אגדה. כדי להתמודד עם כל אי הוודאות הזאת, כשהלוחות הטקטוניים של הידע זזים בצורה מטרידה מתחת לרגלינו, אנחנו ממציאים מיתוסים, כמו טעות הנקודה העשרונית, כדי שנרגיש יותר בטוחים. אם פון וולף טעה, זה מפני שהציב נקודה במקום הלא נכון, לא מפני שמה שנחשב לידע הטוב ביותר בתקופתו כבר אינו תקף. במידת מה, זה מנחם. למרבה האירוניה, גם בנדר, שהתחיל את המיתוס, וגם המבלין, שעזר להפיץ אותו - ראו את עצמם כמנפצי מיתוסים מקצועיים. בנדר היה תזונאי נודע, והמבלין המשיך לפתח ולהזריק את החיסון הראשון בעולם לסרטן. שניהם היו אמפיריציסטים קשוחים שלא הסתירו את תחושתם כי המדענים אינם עושים דיים לבדוק את העובדות, לצוד אותן בדיוק המרבי ותמיד לתור אחר האמת. בכך שייחסו את מעשיית התרד לטעות עשרונית הם הצליחו לשכנע את עצמם, ואת כולנו, שהידע שלנו בטוח. אבל לשם כך היה עליהם להמציא מיתוס משל עצמם.

 

תוחלת החיים של העובדה

הנה האמת המורכבת יותר: עובדות נולדות ומתות בדיוק כמו אגדות. מוזר אולי, אבל נכון. בספרו האחרון T“The Half-life of Facts: Why Everything We Know Has an Expiration Date”, טוען המתמטיקאי השימושי סמואל ארבסמן ‏(Arbesman‏) שיש אפילו סדר בתוך הרעש. למעשה, בדיוק כמו חומר רדיואקטיבי, עובדות מתפרקות בקצב הניתן לחיזוי בעזרת מתמטיקה מדויקת. זה לא אומר שאפשר לדעת את תאריך התפוגה של כל עובדה ועובדה, לא יותר משניתן לדעת מתי יתפרק אטום בודד של אורניום. אבל כשלוקחים גוש אורניום גדול, שעשוי מטריליוני אטומים, חוק המספרים הגדולים נכנס לתוקפו. אחרי 704 מיליוני שנים, אנחנו יודעים לומר היום בביטחון, בדיוק מחצית מהאטומים בגוש יתפרקו. כך גם לגבי עובדות: בדיוק כמו אורניום, לעובדות כמצבור יש “זמן מחצית חיים” - משך הזמן הדרוש כדי שמחצית מהידע בנושא כלשהו יעבור מן העולם. הדבר המדהים הוא שאנחנו יכולים לנבא את הדפוסים האלה בדיוק של שעון שווייצרי.

ארבסמן מבקש שנדמיין את כל העובדות הקיימות בעולם כשהן מסודרות על פי המהירות שבה הן משתנות. בקצה האחד יש עובדות שמשתנות במהירות רבה, כמו שער הנעילה בבורסה אתמול, או הטמפרטורה היום בצהריים. בקצה השני נמצאות העובדות שמשתנות לאט מאוד, כמו מספר היבשות בכדור הארץ, או מספר האיברים בגוף האדם. בין שני הקצוות האלה נמצאות העובדות שמשתנות אבל לא מהר מדי, שהן מסוג העובדות שמטריפות אותנו: כמות האוכלוסייה בארצנו, תיאוריות על האבולוציה של האדם, מחירו של כרטיס אוטובוס. אלה נקראות mesofacts, “עובדות ביניים”, כלומר, הן משתנות בטווחי זמן אמצעיים, וחלק גדול מהמדע, כמו גם מההתקדמות הטכנולוגית, כלול בקטגוריה.

קחו לדוגמה את תחומי הרפואה העוסקים במחלות הכבד, שחמת וצהבת. חוקרים בבית חולים בפאריס לקחו 500 מאמרים בנושאים אלה, שהתפרשו על פני 50 שנה, ומסרו אותם לצוות מומחים שיבדקו אילו מהמחקרים בתוקף. האם המאמרים היו עדיין עובדתיים? התיישנו? הופרכו? מה שעלה מהבדיקה היה קצב פירוק חד משמעי, וזמן מחצית חיים של 45 שנה. לא כל העובדות שדעכו הוכחו כשקריות - חלקן פשוט התיישנו בגלל טכנולוגיות וטיפולים חדשים. אבל הגרף היה ברור לגמרי. וכך, מומחים בתחום החדש של סיינטומטריקה - “המדע של המדע” - במקום להשתמש בצוות מומחים בכל פעם, פנו לשיטה אחרת למדידת תוחלת חייהן של עובדות: הציטוט. ציטוטים אמנם רחוקים מלהוות אמות מידה מדויקות לדעיכתן של עובדות, משום שלרוב הם משקפים סוג של הטיית הווה, ולאו דווקא הפרכה של עובדה בפני עצמה, אך למרות זאת ניתן להשתמש בהם כקורלאטים. כמה זמן לוקח לציטוט של מאמר ממוצע בתחום להתמצות? הצורך במידע מסוג כזה היה משמעותי במיוחד לספרנים בשנות ה–70 שנאלצו להתמודד עם צמיחתו המסחררת של הידע ועם שטחי המדפים שהלכו והצטמצמו.

מנקודת המבט הדיגיטלית שלנו, כל זה נשמע מעט מיושן ואפילו חמוד, אבל מחקרים שנערכו כדי לעזור לספרנים להיחלץ מתחת להררי הנייר ההולכים ונערמים, העלו כמה תוצאות מעניינות. זמן מחצית החיים של המידע בתחומים שונים, כך מתברר - אולי לא מאוד במפתיע - שונה באופן ניכר. מחקר שבדק את הפרסומים בכתב העת החשוב לפיזיקה “Physical Review” הראה כי זמן מחצית החיים של מאמרים בפיזיקה אטומית הוא 5.1 שנים, 6 שנים למאמרים בפיזיקת מצב מוצק ו–5.4 שנים לפיזיקת פלזמה. בתחום הכירורגיה הפלסטית, לעומת זאת, חצי מהמאמרים נזנחים אחרי 9.3 שנים, וקצב התחלופה מהיר יותר במדעי המחשב מאשר בפסיכיאטריה, ששניהם מהירים יותר מהיסטוריה. אבל כשבוחנים ספרים ולא מאמרים, כפי שעשתה החוקרת רונג טאנג ‏(Tang‏) ב–2008, מתקבלת תמונה שונה לגמרי: כאן הפיזיקה היא האיטית ביותר, עם זמן מחצית חיים של 13.07 שנים, ואחריה הכלכלה עם 9.38 שנים, הפסיכולוגיה עם 7.15 שנים - ודווקא ההיסטוריה משתנה הכי מהר, עם זמן מחצית חיים של 7.13 שנים.

מה קורה פה? נראה שככל שהמדע “קשה” יותר, כך הרף גבוה יותר להכנסת “עובדות” לספרים, שבהשוואה לכתבי עת, מתעדים עובדות שעמדו במבחן הזמן, בניגוד לעובדות זמניות. ההיסטוריה, לעומת זאת, כנראה מדברת אלינו באופן בהיר יותר מתקופתנו שלנו: הפרשנויות החדשות שלנו, ולאו דווקא אלה של השנים או הדורות הקודמים, הן אלה שמעניין אותנו לקרוא.

כמו שניתן לחזות את דעיכת העובדות, כך ניתן גם לנבא את צמיחת הטכנולוגיה. רוב האנשים מכירים כיום את “חוק מור”, שלפיו מספר הטרנזיסטורים על שבב במחיר נתון יוכפל מדי 20 חודשים. התובנה של מור היתה שכוח העיבוד גדל מדי שנה בקצב קבוע, לא בכמות קבועה, וזוהי הסיבה שהמחשבים נעשים מהירים יותר כל העת ומחירם יורד בהתאמה. לתופעה הזאת קוראים צמיחה מעריכית, וכמו שידע האיכר הסיני שהשיב להצעת הקיסר לדרוש כל מבוקשו בכך שביקש בסך הכל גרגיר אורז אחד המוכפל כל פעם במספר המשבצות בלוח השחמט - זהו כוח חזק ביותר ‏(חיוכו של הקיסר נמחק כשהבין שפירוש הדבר כל האורז שבעולם‏).

בספרו “What Technology Wants” מפרט קווין קלי ‏(Kelly‏) מגוון של שיעורי צמיחה טכנולוגיים, כל אחד מהם עם עקומה מעריכית משלו. לתקשורת האלחוטית, הנמדדת במהירות הביטים לשנייה, לדוגמה, יש זמן הכפלה של עשרה חודשים. למצלמות הדיגיטליות, בפיקסל לדולר - זמן הכפלה של שנה; הרצפת דנ”א, בדולרים לבסיס ששולם, מכפילה את עצמה כל 22 חודשים, ורוחב הפס, בקילובייטים לשנייה לדולר, מכפיל את עצמו כל 30 חודשים. המגמה הזאת הובילה את הממציא והעתידן ריי קורצווייל ‏(Kurzweil‏) לטעון שבשנת 2045 המחשבים ישתלטו על בני האדם, רגע שהוא מכנה “הסינגולריות”. אבל שימו לב שהזמנים הנכפלים האלה הם למעשה מעין זמני מחצית החיים של אותן טכנולוגיות, מאחר שהם מציינים את כמות הזמן לפני שמה שהיה לך מתיישן ואתה מעוניין לקנות מוצר חדש.

בדומה לשיעור הצמיחה של החיידקים, או לזמן החולף בחלק היחסי של העולם עם גישה לאינטרנט, צמיחת הטכנולוגיה לא נמשכת לנצח. בנקודה מסוימת - למשל, כשלכל אדם בכדור הארץ יהיה אייפון, הצמיחה תגיע לכושר נשיאה והקו המעריכי יאט ויתעקם לצורת S. אז מדוע נראה שהתקדמות הטכנולוגיה היא אינסופית? התשובה היא שכשעקומות לוגיסטיות, או עקומות S כפי שהן מכונות, שכל אחת מהן מתארת את גורלה של טכנולוגיה ספציפית, מצוירות בגרף בזו אחר זו ברצף, כמו חוליות בשרשרת, מתקבל קו מעריכי ישר הצומח מעליהן (כמו באיור זה).

קווים ישרים כאלה, מתברר, הם תיאורים מדויקים של האופן שבו הטכנולוגיה מניעה תחומים שונים, מתחום אחסון המידע ועד תחבורה וייצור אנרגיה. טכנולוגיות מסוימות, לפיכך, כמו רעיונות מסוימים במדע, עשויות להשתנות או להיזנח, אבל הידע ויישומיו בכלל גדלים באופן מצטבר, כמו גרגירי אורז על לוח שחמט.

ספק אם צמיחה מעריכית יכולה להימשך לנצח. רבים מאמינים שחוק מור, לדוגמה, ייתקל בקרוב בקיר הבלתי עביר של האילוצים הפיזיים: מספר הטרנזיסטורים שניתן להתקין על שבב אחד יוגבל בסופו של דבר על ידי גודל האטומים. גם לצמיחת הידע, כמו לצמיחת הטכנולוגיה, יש מגבלות: גודלם של האסטרואידים החדשים שמתגלים קטן ב–2.5% לשנה, לדוגמה, ומספר היונקים החדשים שמתגלים בכדור הארץ קטן עד לנקודת עצירה ‏(שלא לדבר על “התחום” של גילוי איברים פנימיים חשובים חדשים‏). הצמיחה, הן בטכנולוגיה והן במדע, קשורה קשר ישיר, בכל מקרה, לגודל ולצפיפות האוכלוסייה, שלא תוכל להמשיך לצמוח עד אינסוף אלא אם כן צורות חדשות של אנרגיה, או בתי גידול חדשים ביקום, יהיו אפשריים. מתוחכמים ככל שיהיו הגרפים האלה של “מדע המדעים”, הם כושלים תמיד בניבוי תוכנה של חדשנות שכזו.

ללב יש עיניים משלו

נניח אם כן לתחום המפוקפק של העתידנות, ונחזור שוב לעובדות. כלומר לעובדות החמקמקות. כי מתברר שתוצאות מדעיות רבות, שפורסמו בקול תרועות, מאבדות מעוקצן עם הזמן. הדור השני של התרופות האנטי־פסיכוטיות, לדוגמה, הפך ללהיט בשנות ה–90, כשבדיקות הראו שהן מפחיתות באופן ניכר תסמינים פסיכיאטריים בסכיזופרנים. בתחילת המאה ה–21 הרוויחו חברות תרופות רבות, כמו אלי לילי (Eli Lilly), יותר כסף על תרופות כמו זיפרקסה מאשר על פרוזק - הון עתק ממש. אלא שמשהו מוזר התחיל לקרות: בדיקות חוזרות באותן תרופות בדיוק הראו השפעה הולכת ופוחתת על תסמיני המטופל. יעילות התרופה, כך נראה, הלכה ונשחקה ‏(“תזדרז וקח את התרופה החדשה כל עוד היא עובדת”, התבדחו רופאים מתוסכלים‏).

אלא שעד מהרה הכל החל לקרוס. ב–1994, 14 מחקרים בחנו את התיאוריה, ורק שמונה מהם אישרו אותה. שנה אחר כך פורסמו שמונה מאמרים, רק מחציתם הוכיחו את הטענה. ב–1998 שליש בלבד מ–12 המחקרים שנערכו הראו מתאם בין גנים “עקומים” לגוף עקום, וכאשר עשו זאת, גודל ההשפעה הממוצעת הצטמצם ב–80%. “אפקט הירידה”, ‏(the Decline Effect‏) טען כותב המדע ג’ונה לרר במאמרו “האמת מתבלה” ב”ניו יורקר” ב–2010, נפוץ בכל תחומי המדע, מחקר הטיפול בהורמונים, ועד חקר הזיכרון, ומדידת יחס הצימוד שמציגים נויטרונים דועכים ‏(למקרה שתהיתם, הוא ירד ביותר מעשר סטיות תקן בארבעת העשורים האחרונים‏). מחקרים גרועים בדרך כלל מתוקנים על ידי רגרסיה לממוצע - ככל שחוזרים עליהם יותר, כך גדל הסיכוי לחשוף תוצאה שגויה או מקרית. אלא שהמחקרים ש”אפקט הירידה” עשה בהם שמות היו מוצקים מבחינה סטטיסטית; הסיכויים שלהם להציג תוצאות מקריות היו בסדר גודל של אחד למיליון. מה קרה פה? כיצד הלכו עובדות “מוצקות” שכאלו וחמקו מאיתנו?

תשובה ברורה אחת היא הטיית פרסום: כשמדווחים על תוצאה מדעית מוצקה, עורכי כתבי העת מבקשים מחקרים נוספים המאשרים אותה, כשהם מטים את שיפוט העמיתים ‏(peer review‏) לטובת התוצאות החיוביות על חשבון אלו השליליות. אבל לאחר שהתוצאה זכתה לביסוס, אפילו הפכה לפרדיגמה, התמריצים האקדמיים משתנים, והפרכה ולא אישוש הופכת להיות הגביע הקדוש. זו בעיה רצינית. ועדיין, זה לא יכול להסביר מדוע אותם מדענים שדיווחו על תוצאות דרמטיות מתקשים להשיג תוצאות דומות ככל שהם חוזרים על הניסויים שלהם עצמם.

הסבר אפשרי אחר הוא דיווח סלקטיבי. מדענים רוצים להוכיח משהו, ואינם ניגשים לבעיותיהם בשוויון נפש: אחרי הכל, שום גוף של מענקי מחקר לעולם לא פיזר שקל על מדען שלא שיכנע אותו קודם שהוא הולך להראות דבר מה דרמטי או אחר. מסיבה זו, תוצאות שליליות מדווחות הרבה פחות מתוצאות חיוביות, ובתוך כך מטות את האמת. לא שמדובר בהונאה - זה קורה אמנם, אך רק לעתים נדירות. תחת זאת, מדענים, כמו כולנו, נוטים להתעלם ממידע הסותר את מה שהם מחפשים ‏(תופעה המכונה בפי הפסיכולוגים “אפקט זמלווייס”‏), ומעדיפים לשלב מידע שמתאים לנקודת המבט שלהם ‏(מה שמכונה “הטיית אישור”‏). לרוב זה נעשה באופן לא מודע: קל לדמיין, למשל, חוקר שמחזיק בידו זכר של תנשמת לבנה שהוא יודע שהוא חזק, ובאמת ובתמים מוצא במדידותיו שהוא יותר סימטרי מאשר במציאות - אחרי הכל, ההבדלים המתועדים בין ציפורים סימטריות ופחות סימטריות גובלים בדרך כלל במילימטרים, וללב יש עיניים משלו.

ועדיין, כפי שטען לרר, הטיית הפרסום והדיווח הסלקטיבי לא יכולים להסביר לבדם את “אפקט הירידה”. בסופו של דבר, גם שיפורים בשיטות מדידה לא יוכלו לפתור את כל הבעיות ‏(אם כי הם כן עוזרים מאד במשך הזמן‏). האמת היותר מטרידה היא שלא משנה כמה נתאמץ לשחזר תוצאות בטבע ובמעבדה, תמיד יהיה מרכיב מקרי שלא ניתן יהיה לבודד במלואו. זו הסיבה שכל כך קשה לחזור על ניסוי בצורה מדויקת, בעיקר על ניסוי מסובך. לצד עובדות מבוססות, כמו כוח הכבידה, שעמד במבחן הזמן ‏(ואמיתותו מוכחת בכל פעם שנופל דבר מה לארץ‏), מקרים חריגים לעולם יהיו נחלתנו. ולצערנו, בטווח האמצעי, כשמדווחים עליהם גדל הסיכוי שהם יתפרסמו, ולעתים יובילו קהילה מדעית שלמה להתעסק בשחזור “עובדות” שאינן אלא אשליות. מה עומד מאחורי המקריות הטבועה בצפייה בעולמנו ובמדידה שלו? אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לגלות, לבודד, ולנטרל אותה כל מה שניתן. אבל האמת היא, שלא תמיד אנחנו יודעים.

כמו במקרה של מנפצי מיתוס התרד, בנדר והמבלין, כמה אירוני שלרר עצמו נתפס בפברוק עובדות ובשל כך פוטר לבסוף מ”ניו יורקר”; חלק מסיפוריו, התברר, באמת התעלו על המציאות. אבל בהצטרפו לרשימה הארוכה של פילוסופים מכובדים, ייתכן שעלה על משהו בביטוי “חמקמקותו של האמפיריציזם”. השיטה המדעית אינה מושלמת, אבל היא רחוקה מלהיות שבורה; להפך, היא הדרך הבדוקה ביותר להכרת עצמנו והיקום סביבנו. ועדיין, להוכיח “עובדה” מעבר לכל ספק זה לא עסק פשוט. רק מפני שמשהו הוא נכון, לא אומר שאפשר להוכיח אותו, וזה שהוא הוכח לא אומר שהוא נכון. כמו נחשים משומנים, העובדות יכולות להיות חלקלקות כל כך, שהן חומקות מבין אצבעותינו. אבל אל תתייאשו. אולי “אין מקור גדול יותר לטעות כמו החיפוש אחר האמת”, כפי שהעיר סמואל ג’ונסון, אבל אנחנו בוחרים באומץ, במאמץ סיזיפי וגם מופלא, לתור אחריה למרות הכל.

פופאי היה גאה בנו. עכשיו לכו לאכול את התרד שלכם.

ספרו האחרון של פרופ’ אורן הרמן, “מחיר האלטרואיזם: ג’ורג’ פּרייס והחיפוש אחר מקורות טוב הלב”, יצא לאור בהוצאת ספרי עליית הגג