לפני קרוב לשנה, בהופעה בחדר האחורי של חנות קומיקס בלוס אנג’לס, השמיע דן הרמון, יוצר סדרת הטלוויזיה הקומית “קומיוניטי” ‏(Community‏), הודעה קולית שהשאיר לו השחקן צ’בי צ’ייס. צ’ייס, מכוכבי הסדרה, השאיר להרמון הודעה רוויית קללות. זה היה אחד השיאים בסכסוך פומבי בין השניים, ששיחק תפקיד בפיטוריו של הרמון מהסדרה שיצר, כמה חודשים לאחר מכן.

הרמון הגיב לפיטורים בפוסט זועם בבלוג שלו. אבל הוא לא הפסיק להופיע כל שבוע מול קהל מעריצים, הוא הפך את ההופעות שלו לפודקאסט שבועי. הפודקאסט, “הרמונטאון” ‏(Harmontown) - כשם המופע שקדם לו - הוא שילוב של המון דברים. תיאורטית, הנחת היסוד היא זאת: מתישהו, יהיו מושבות אנושיות בחלל. דן הרמון רוצה לקחת את המעריצים שלו ולייסד מושבה כזאת. הוא יהיה ראש העיר. בהופעות, כשהוא זוכר, הוא מדבר על החוקה של העיר התיאורטית שלו ועל התוכניות שלו.

אבל הרמון מפצה על כל הדברים האלה בשני אופנים: ראשית, הוא גאון. קומיוניטי היתה אחת הסדרות הקומיות הטובות ביותר של השנים האחרונות. וכמה שנים קודם לכן, הרמון כתב את אחד הפיילוטים המיתולוגיים בהוליווד, “Heat Vision and Jack”, פרודיה על הסדרה Night Rider עם אופנוע מדבר ‏(אוון וילסון, קצת לפני הפריצה‏) וגיבור פעולה קומי ‏(ג’ק בלאק, קצת לפני הפריצה‏). את הפיילוט ביים בן סטילר. אחרי זה, הוא היה אחד היוצרים של התוכנית של שרה סילברמן. הפיילוט לא שודר, ומהתוכנית של סילברמן הוא פוטר.

כמו על הבמה, כך גם בעבודה האמיתית שלו, הרמון מצליח להיות בלתי נסבל וחיוני כאחד. הדיווחים מאתר הצילומים של קומיוניטי סיפרו על בוס תובעני, קפריזי, ובלתי אפשרי. אבל כשהוא פוטר, התסריטאים הבכירים שעבדו איתו התפטרו. הם סיפרו בפודקאסט Nerdist Writers panel שהטירוף פשוט היה שווה את זה.

הדרך השנייה שבה הרמון מפצה על הפגמים שלו קשורה ישירות לפגמים שלו: הוא ישר. הוא אומר כל מה שאדם במעמדו לא אמור לומר. והוא עושה כל מה שאדם במעמדו לא אמור לעשות.

בינואר השנה, הרמון אמור היה לכתוב פיילוטים לסדרות ברשתות פוקס ו–CBS. האיש שפוטר מ–NBC קיבל פיילוטים בשתי רשתות מצליחות יותר. במקום לשבת בבית ולכתוב, הרמון החליט לעשות משהו אחר: לצאת לסיבוב הופעות. על אוטובוס שבו נסעו בעבר לסיבובי הופעות להקות מטאל, יושבים כעת תסריטאי ולהקתו. להקה שכוללת את שותפו הקבוע להופעות, הקומיקאי ג’ף דיוויס מ”של מי השורה הזאת בכלל” ועוד שני אנשים: החברה של הרמון ומנחה המבוכים ודרקונים שלו.

בפרק החמישי של הפודקאסט, הרמון ודיוויס החליטו שהם רוצים לשחק מבוכים ודרקונים על הבמה, והם שאלו האם יש בקהל מישהו עם ניסיון הנחיה. ספנסר קריטנדון, חובב קומיוניטי שזו היתה הפעם הראשונה שלו בהרמונטאון, הרים את היד. במקור, הרמון ודיוויס חשבו לבחון כמה מועמדים, אבל ספנסר היה מוצלח במידה כזאת שהם ויתרו על תהליך האודישנים. פחות מחצי שנה לאחר מכן, קריטנדון בן ה–23, שעובד במחסן של חנות אפל, נמצא על האוטובוס ונוסע מעיר לעיר ופוגש מעריצים. החברה של הרמון, ארין מקגאת’י, משתתפת במשחק המבוכים והדרקונים. מקגאת’י, פרפורמרית בפני עצמה ובעלת פודקאסט מערכות יחסים די מצליח בשם This Feels Terrible ‏(זה מרגיש נורא‏) מגישה במהלך סיבוב ההופעות תוכנית יוטיוב יומית קצרצרה בשם “רגשות יומיים”, עם קריטנדון. בנוסף, כל המעורבים מעלים תמונות, סרטונים ועדכונים לפייסבוק, טאמבלר, אינסטגרם וטוויטר.

זה לא סיבוב ההופעות המצליח בעולם. זה גם לא הפודקאסט המצליח בעולם. בשיאו, הפודקאסט היה במקום ה–11 במצעד ההורדות של אייטיונז. זה היה כשהוא רק הושק. מאז, הוא צנח אל מחוץ למאה הגדולים. הרמון מעולם לא היה מכונת רייטינג - אבל הרמון הוא כן התפתחות אבולוציונית ביחס בין יוצר למעריצים בעידן האינטרנט. קשר בלתי אמצעי כמו שהוא מקיים הוא משהו שניתן לראות אצל זמרים וקומיקאים מסוימים. אנשים שמרוויחים את לחמם על הבמה מול קהל. אבל הרמונטאון הוא לא הפרנסה של הרמון. הוא אמר על הבמה באחת ההופעות בסיבוב שהוא מפסיד כסף על סיבוב ההופעות הזה. הרמון מתפרנס כתסריטאי, כיוצר סדרות טלוויזיה. רוב יוצרי סדרות הטלוויזיה הם אלמונים מחוץ להוליווד. היוצאים מן הכלל הם בדרך כלל אלה שקשורים לסדרות גיקיות, או סדרות אחרות שיש להן קהל מעריצים מסור במיוחד - אנשים כמו ג’וס וידון, רונלד די. מור, סטיבן מופאט, דיוויד סיימון, דיוויד מילץ’, דיוויד צ’ייס. אף אחד מאלה לא מקיים קשר בלתי אמצעי עם העולם החיצון כמו הרמון. לכל היותר, יש להם טוויטר. וגם שם הם נוטים להיות זהירים.

התסריטאי האחד שמקיים קשר דומה עם המעריצים שלו הוא קווין סמית’. אבל סמית’ כבר מזמן הפך לפודקאסטר מקצועי מעבר להיותו תסריטאי ובמאי. וסמית’ מרוויח הרבה מאוד כסף מהופעות חיות.

 

המיינסטרים לא נכבש

אבל הרמון לא עושה את מה שהוא עושה מתוך אסטרטגיה. הוא עושה את זה כי הוא לא מסוגל אחרת. לאחר שהפיילוט הראשון שלו לא הפך לסדרה, הרמון ושותפו ליצירה רוב שראב הפכו סדרת מפגשים עם חברים לתופעה חודשית בשם “101 Channel”, ערב שבו יוצרים מביאים את היצירות שלהם ‏(עם מגבלת אורך של 5 דקות‏) ומקרינים אותן. היצירות שזוכות לקולות הקהל, ממשיכות עם פרקים נוספים. מהפרויקט הזה יצאו כישרונות כמו “Lonely Island” ועזיז אנסארי, וכמה מבכירי הכישרונות הקומיים בהוליווד השתתפו בהפקות. אבל יותר מכל, “ערוץ 101” הוא קהילה. ההקרנות הן חינמיות ו–60% מהקהל בכל הקרנה הוא קהל של משתתפים חוזרים. כל התוכן זמין גם ברשת. לא היתה תוכנית מאחורי ערוץ 101. זו תופעה שהתהוותה. והיא התהוותה, בין השאר, בגלל הרמון.

הרמון הוא, באופן טבעי, יוצר קהילות. בין אם על המסך, ובין אם על הבמה ובפודקאסט. ובמהלך סיבוב ההופעות הזה, הוא החליט לנסות למנף את הקהילה. הרמון פתח פרויקט מימון המון באתר קיקסטארטר למימון הופעת הסיום של סיבוב ההופעות, בחזרה בלוס אנג’לס. כדי לשכור אולם גדול להופעה, הוא היה זקוק ל–5,000 דולרים. כעבור כמה ימים, הוא הצליח לקבל אותם. הקמפיין, שנפתח ל–15 יום, גייס כבר 5,921 דולרים, ונותרו לו עוד תשעה ימים בעת כתיבת שורות אלה.

דן הרמון הוא לא יוצר מיינסטרימי, או אדם מיינסטרימי. למרות שהוא מנסה - וממשיך לנסות, עם שני הפיילוטים הצפויים שלו לפוקס ו–CBS לכבוש את המיינסטרים, זה לא המקום אליו פונה לבו. וזה לא המקום שבו הוא כובש את הקהל שלו. בעולם בלי אינטרנט, קשה לראות איך יוצר כמו הרמון היה זוכה להצלחה לה זכה, ורוכש לעצמו את הקהל שרכש. בעולם שבו אנו חיים, לעומת זאת, הוא נראה כמו מבשר, כמו סימן לעתיד. כשאנו נעים הרחק מעולם של ברודקאסט, שבו מספר מצומצם של ערוצים מכתיב לנו במה לצפות, נוצר מקום ליוצרים כמו הרמון, שמסוגלים למצוא בו את הקהל שלהם, ולהתחבר אליו באופן ישיר, אישי, וצפוף.

הקיקסטארטר
http://kck.st/VffmO7

הפודקאסט
http://harmontown.com/