יום השבת הראשון של חודש פברואר הוא “יום אכלו גלידה לארוחת בוקר”. החג נהגה על ידי פלורנס רפפורט, עובדת סוציאלית ואם לשישה ברוצ’סטר, ארצות הברית, באמצע שנות ה–60. “הם ‏(ילדיה‏) חשבו שפברואר משעמם. אז כדי לרומם את רוחם הצענו גלידה לארוחת בוקר. הם חשבו שזה נהדר”, נזכרה רפפורט בראיון ל–Rochester Democrat and Chronicle ב–1985.

עם השנים בגרו ילדיה והלכו לרכוש השכלה במכללות, שם הפיצו את החג בין חבריהם לספסל הלימודים. הבת הצעירה רות אף עלתה לישראל והחלה להפיץ את הבשורה פה בארצנו. היום אלפי אנשים עורכים ארוחות בוקר חגיגיות ברוח החג עם גלידה ושלל תוספות בחיק משפחתם. ישנם גם בתי כנסת שבהם נערכים תלמודי תורה מלווים באכילת גלידה. בין היתר חוגגים את החג בניו זילנד, קנדה, בוליביה, אנגליה, מצרים, סין, סודן, אוסטרליה והודו, כך על פי יצחק קרת, המגדיר את עצמו מיסיונר של החג ומנהל באתר האינטרנט שלו רישום מפורט של החגיגות. רוב החוגגים הם יהודים אמריקאים וחברי הקהילה האנגלוסקסית בישראל. אני עצמי מתארח בחגיגות הנערכות מידי שנה בהתנחלות נילי שבשומרון.

לכבוד החג יעסוק טור זה בגזרון ‏(האטימולוגיה של‏) המילה גלידה. מאכלים ומשקאות קפואים ידועים עוד מהעת העתיקה, אך אכילת גלידה כפי שאנו מכירים אותה החלה להיות נפוצה רק בחצי השני של המאה ה–19, עם המצאתן של מכונות קירור ופיתוח תעשיית ייצור הקרח.

ככל הנראה הראשון לכתוב על גלידה בעברית היה רופא ושמו י. פרנקל, בעיתון “הצפירה”, מחשובי עיתוני ההשכלה, ב–31 מאי 1892. בשנים אלו נערך “הצפירה” בידי נחום סוקולוב ויצא לאור בוורשה, פולין. וכך כתב ד”ר פרנקל על החידוש הקולינרי: “בשערי הבתים במעונות אחב”י ייסובו כדבורים תינוקות של בית רבן בני ג’־ד’ שנים את אחיהם המלאך הממונה על צוף־קרח זה, כל אחד יושיט לו אגורה אחת או שתיים ויזכה ללוק בקצה לשונו את הטס המרוח במעדני קור אלה”.

בהמשך הכתבה נותן ד”ר פרנקל מתכון: “לוקחים לוג אחד חמאת חלב, שישה חלמוני ביצה ונופת ‏(צוקער‏) פחות מליטרא אחת...” את המתכון מסיים הדוקטור בזו האזהרה: “את צוף־הקרח עלינו לאכול בכף בשיעורים קטנים מאוד ובנחת, לבל יבוא אל העור הרירי הרך והענוג של הקיבה בהיותו עוד כגליד קרח - להשחית ולהרע”.

ומהו גליד קרח? אין השורש ג.ל.ד מופיע במקרא אבל הוא מופיע פעמיים בתרגום אונקלוס, תרגום התורה לארמית: פעם אחת כתרגום למילה קרח בתלונה של יעקב ללבן הארמי “הֲוֵיתִי בִּימָמָא אַכְלַנִי שַׁרְבָּא, וּגְלִידָא נְחַת עֲלַי בְּלֵילְיָא”. “הָיִיתִי בַיּוֹם אַכְלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי”. ‏(בראשית ל”א, מ’‏). ופעם שנייה בתרגום למילה כפור בתיאור המן שניתן לבני ישראל במדבר: “וּסְלֵיקַת, נָחֲתַת טַלָּא; וְהָא עַל אַפֵּי מַדְבְּרָא, דַּעְדּקַ מְקֻלַּף - דַּעְדּקַ דְּגִיר כִּגְלִידָא, עַל אַרְעָא”. “וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ”. ‏(שמות ט”ז, י”ד‏).

אל תטעו לחשוב שגלידא היא גלידה - אל”ף בסוף מילה בארמית מקבילה לה”א הידיעה בעברית. דרך תרגום אונקלוס נכנס השורש ג.ל.ד לעברית בכתבים רבניים, בין היתר בשימוש שבו אנחנו עושים היום במשפטים כגון “הפצע הגליד והפך לגלד”. אליעזר בן יהודה מגדיר גליד “מים שנקפאו ונגלדו מהקֹר ונהיו גוש” או בפינו - קרח.

במשמעות זו השתמש בה בן יהודה בדיווח על מתן מונופול למכור ולייצר קרח בירושלים: “וזרת הנאפעה ‏(מלכות הכלל‏) שמה לבה לבקשת טומאן אפנדי לתת לו רישיון על עשיית הגליד בדמשק, חלב וירושלם. הרישיון יהי לחמישים שנה, ובמשך הזמן הזה יהי אסור לכל אדם אחר לעשות גליד בשלוש הערים האלה” ‏(“הצבי”, 30.8.1895‏).

עם אספקה סדירה של קרח החלו למכור גלידה בירושלים ולכן נוצר גם הצורך במילה עברית למעדן הקפוא. לקח בן יהודה את השורש ג.ל.ד ויצר את המילה גלידה: “יקראו בא”י המדברים עברית ממתק עשוי מסכר וביצים ונקפא וקר כגליד” והוסיף בהערת שוליים שיש להגות מילה זאת כמשקל המילה לביבה ‏(מילון בן יהודה, כרך ב’, 1909‏).

השימוש הראשון שמצאתי למילה גלידה בדפוס מחוץ למילון בן יהודה הוא בעוד אחד מעיתוניו במודעה ל–Brasserie Samuel Feig. על פי המודעה זהו “בית הבירה היותר יפה שבירושלם” בו מר פייג מגיש “בירה מן המבחר, שלחנות למשחק, גלידה, תה וקהוה”, הכל “במחירים נוחים” ועם “מראה נהדר אל חומות העיר וסביבתיה” ‏(“האור”, 10.10.1911‏).
חג שמח!