מאז שהתברר שיאיר לפיד הוא הפתעת הבחירות מופצים בפייסבוק קטעים מראיונות ישנים שלו. בדרך כלל נשלפים קטעי ארכיון נגד פוליטיקאים במטרה להראות שהם שינו בזמן שחלף את העמדות שלהם, זיגזגו, טעו והטעו. במקרה של לפיד אין דרך לעשות שום דבר כזה. לפיד נמנע כמעט בכוח מלהביע עמדות ברורות בכל עניין שהוא, ואת הפאדיחות שלו - “זועביז”, “פר...” ‏(פרענקים? פרגמנטים?‏) - הוא רק מתחיל להתניע כרגע.

ההשתוממות מקטעי הווידיאו האלה נובעת דווקא מכך שכבר שם, ב”יאיר לפיד” וב”יאיר לפיד חי בעשר”, לפיד היה בדיוק מה שמתברר שהוא גם עכשיו. הוא לא רק נראה אותו דבר, הוא גם נשמע אותו דבר: רגיש לאנשים שיש להם כסף ‏(כשתמר גוז’נסקי מציעה לצאת נגד הטייקונים, הוא מזכיר לה שהם לא יאהבו את זה‏); נחרד מכל מה שמריח לו סוציאליסטי ‏(תמר גוז’נסקי למשל‏); מתרפס בפני קפיטליסטים שמשדרים עוצמה ‏(נתניהו‏); ולא מכיר בערך העבודה הפרלמנטרית ‏(בראיון עם יחימוביץ’ הוא מסביר לה שהיא תהיה סתם חברת כנסת מן המניין, ולכן אולי עדיף שתישאר בערוץ 2‏).

הקיבעון הזה מוכיח עד כמה יאיר לפיד הוא לא פרי התקופה העכשווית או המחאה האחרונה, כמו שהוא פרי הפוליטיקה של הניינטיז: משומר, מיושן, נישא על שרידים משנאת החרדים הגדולה של העשור ההוא. במילים אחרות, את הפאלטות של לפיד אין טעם לחפש בסרטוני יוטיוב עתיקים שבהם הוא ישב כמו כפפה על הצייטגייסט. בשביל זה, כמו שאומרים, יש עתיד.

תמר גוז’נסקי מתארחת אצל יאיר לפיד

 

שלי יחימוביץ' מתארחת אצל יאיר לפיד

 

ביבי נתניהו מתארח אצל יאיר לפיד