בעברית החדשה מורה המילה תכלת על גוון כחול כצבע הרקיע ביום קיץ בהיר. התכלת, יחד עם הלבן, הם צבעי הלאום המעטרים את דגלנו. אך האם יכול להיות שצבעי הלאום נקבעו כפי שנקבעו בגלל לקונה לקסיקלית בעת העתיקה?

אין עוררין על חשיבות התכלת בפולחן היהודי הקדום. התכלת מופיעה במקרא 48 פעמים ומההקשרים שבהם היא מופיעה ניתן להבין שמדובר בבד יקר אבל אין כל רמז לצבעו. התכלת היא מרכיב הכרחי בציצית אותה כל גבר יהודי מצווה ללבוש: “וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל־כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל־צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת” ‏(במדבר ט”ו, ל”ח‏).

כאמור, לצבע התכלת אין רמז בתנ”ך אבל הנושא נידון בתלמוד הבבלי והירושלמי בהקשר לסוגיה מתי יש לומר את ברכת שמע של שחרית. בהיעדר שעונים משתמשת הגמרא בשיטה מאולתרת לקבוע את השעה המדויקת שממנה ניתן לומר את הברכה - כשניתן להבחין בין החוטים הלבנים והתכולים של הציצית. אם כך יש לדייק בעניין צבעו של אותו תכלת וכך כתוב בבבלי: “התכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכיסא הכבוד” ‏(מנחות מ”ג, ב’‏).

אז האם ניתן להסיק מכך שהתכלת אכן צבעה כחול? לא בטוח. בתלמוד הירושלמי מופיע הציטוט הבא: “התכלת דומה לים והים דומ’ לעשבים ועשבים דומ’ לרקיע ורקיע דומה לכיסא הכבוד והכיסא דומה לספיר” ‏(ברכות ז’, ב’‏).

כיצד ניתן להבין את חוסר ההתאמה הזה בתקופה שעוד משתמשים בתכלת? יכול להיות שהסיבה לכך היא בתופעה המפתיעה שהצבעים של היום הם לא הצבעים של הימים ההם. עבור העברים שבתקופת התנ”ך, המשנה והתלמוד, לא היה צבע כחול. אין כוונתי לומר שהם לא ראו את הצבע שלו אנחנו קוראים כחול אלא שלא היתה להם מילה לכחול. עבור אבותינו היה כחול גוון ולפחות לפי שני הקטעים דלעיל מדובר בגוון של ירוק.

היעדר מילה לכחול אינו תופעה יהודית מיוחדת ולא רק במקרה של התנ”ך חסרה מילה לצבע זה. זהו המצב גם בקוראן בערבי, באיליאדה והאודיסאה היווניים ובכתבים עתיקים הודיים, סיניים ואחרים. אנתרופולוגים ובלשנים שחקרו את התופעה הזאת בדורות האחרונים מצאו שהסדר שבו מצטרפים שמות צבעים לשפות אחיד הוא. כלומר, בכל התרבויות לבן, שחור ואדום קודמים לחום וכחול, למשל. במקרה של עברית הצבע כחול מופיע בעברית רק במהלך ימי הביניים ‏(לקריאה נוספת בנושא זה ראו “בראי השפה: כיצד המילים צובעות את עולמנו”, גיא דויטשר, 2010‏).

כחול הוא רק דוגמה אחת לשלל צבעים שאנחנו מזהים היום ושלא נחשבו צבעים בעיני חז”ל: ורוד, סגול, כתום, חום ועוד. אז מה ניתן להבין מכך לגבי התכלת? האם עלינו להסיק שהתכלת היתה ירוקה? כחולה? אולי צבע אחר? לשמחתנו התלמוד נותן לנו רמז נוסף לפיו ניתן לזהות את התכלת: “תנו רבנן: חילזון זהו גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחד לשבעים שנה ובדמו צובעין תכלת, לפיכך דמיו יקרים” ‏(מנחות מ”ד, א‏).

ציטוט זה מכיל מידע מועיל ביותר לצורכנו. התכלת צבועה ב”דם” של חילזון ימי ואכן ממצאים ארכיאולוגיים מעידים שלחופי הים התיכון באזור שבין חיפה לצידון, התרכזה אחת מהתעשיות החשובות של העולם העתיק: מהים נמשו מיליוני חלזונות משני סוגים: ארגמון חד קוצים ‏(Bolinus brandaris‏) וארגמון קהה קוצים ‏(Hexaplex trunculus‏).

פועלים במפעלים גדולים לאורך החוף ניתצו את קונכיותיהם והגירו מעט ריר שקוף מתוך בלוטה תת־זימית, אחד אחד לתוך כלי קיבול. במגע עם קרני השמש, אותו ריר שינה את צבעו בהדרגה עד שלבסוף הפך לסגול־כחול כהה. לאחר סדרה של תהליכים כימיים נוספים, בין היתר הוספת מלח, היה הצבען ‏(dye‏) מוכן לצביעת טקסטיל שעל פי עדויות היסטוריות היה שווה את משקלו בכסף. טקסטיל זה נקרא פורפורה וצבעו סגול.

אך כל זה לא היה ידוע לחכמים היהודים של ימי הביניים. ייצור התכלת פסק בארץ ישראל עם הכיבוש המוסלמי ב–638 לספירה. לאחר מכן יהודים המשיכו ללבוש ציצית אך זו היתה בעלת פתילים לבנים בלבד. רש”י, בן המאות ה–11 וה–12, הכריע כי התכלת היא “צמר צבוע בדם חילזון וצבעו ירוק”. כך גם בן זמנו הרב אברהם אבן עזרא: “ואנו נסמוך על רז”ל שאמרו שהוא ירוק והוא צמר”.

היה זה הרמב”ם בסוף המאה ה–12 שקיבע את צבע התכלת בדמיון היהודי לדורותיהם. בספרו רב ההשפעה “משנה תורה” הוא כתב כך: “ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע, וכורכין אותו על הענף; וחוט זה, הוא הנקרא תכלת” ‏(ספר האהבה, הלכות הציצית, א’, ב’‏).

עם השנים התפתח הנוהג לשזור את הטלית בחוטים בצבע כחול בהיר לזכר התכלת שאבדה ובמאה ה–19, עם עליית הציונות, נתפסו הלבן והתכלת כצבעיו הלאומיים של עם ישראל.

הדגל הכחול־לבן עטור המגן־דוד הופיע בכמה מקומות בסוף המאה ה–19 כאשר מספר אנשים “המציאו” אותו בנפרד. אך מעמדו של הדגל שלימים יהיה דגל הלאום נקבע בקונגרס הציוני הראשון בבזל כשדגל שהכין דוד וולפסון הונף מעל לקזינו שבו נערך הכינוס. והשאר היסטוריה.