האירוע הטלוויזיוני המרכזי של השבוע לא התרחש בטלוויזיה. הדרמה הפוליטית “House of Cards”, בבימויו של דיוויד פינצ’ר ובכיכובו של קווין ספייסי, עלתה לשידור באתר האינטרנט Netflix. בניסיון לשנות ‏(או לשקף‏) את הרגלי הצפייה של האמריקאים, נטפליקס החליטו להעלות את כל 13 הפרקים של העונה הראשונה בבת אחת, כך שניתן היה לצפות בפרק אחד, שני פרקים או עונה שלמה. לקראת ובעקבות ההשקה החגיגית בשבת, נכתבו אלפי מילים על הצעד החדשני ועל ההחלטה התקדימית של נטפליקס ליצור סדרה מושקעת עם פנים מוכרות ותקציב של כמאה מיליון דולר.

צפייה בפרקים הראשונים של “בית הקלפים” - המבוססת על מיני סדרה של בי.בי.סי על פוליטיקאי מושחת שמנסה לטפס במעלה ההיררכיה הפוליטית - מעלה שתי מסקנות: זוהי אכן סדרת דרמה מרשימה שעומדת בסטנדרטים הגבוהים ביותר של עשייה טלוויזיונית, אבל למרות שהאריזה חדשנית ומסעירה, התוכן שמרני למדי.

House of Cards. עוד גבר לבן על המסך.

כמו בכל דרמה בעשור האחרון - מ”הסופרנוס” ועד “מד מן”, “שובר שורות” ו”חדר חדשות” - גם “בית הקלפים” מתמקדת בגבר לבן שלא מהסס לפעול באופן לא מוסרי ‏(ולעתים גם לא חוקי‏) כדי להשיג את מטרותיו. במילים אחרות, הסדרה של נטפליקס היא עוד ניסיון לגרום לנו להתאהב בגבר אגואיסט, תאב כוח ונרקיסיסט. בסצנת הפתיחה של הפרק הראשון, הגיבור, חבר הקונגרס פרנסיס אנדרווד ‏(ספייסי‏), חונק כלב בידיים חשופות כדי לגאול אותו מייסוריו, תוך שהוא נושא מונולוג למצלמה: “יש רק שני סוגים של כאב: כאב שניתן לצמוח ממנו, וכאב מיותר שגורם רק לסבל. אני לא אוהב כאב שגורם לסבל”. בהמשך הוא בוגד בחבריו, יוצר קשר מפוקפק עם עיתונאית וממשיך לשאת נאומים למצלמה - אמצעי נראטיבי שמבטיח שהצופים יזדהו לחלוטין עם השקפת עולמו המפוקפקת של אנדרווד.

אחרי שבילינו שנים בניסיון להיכנס לנעליהם של דמויות כמו ג’ק באוור, טוני סופרנו, דקסטר, דון דרייפר, וולטר ווייט ואחרים, קשה שלא להתאכזב מהבחירה של נטפליקס ופינצ’ר להקדיש את סדרת האינטרנט המושקעת הראשונה בהיסטוריה לעוד סיפור על גבר לבן והדילמות המוסריות שלו, במסגרתן “כל האמצעים מקדשים את המטרה”. הבחירה לעשות רימייק לסדרה בריטית במקום לפתח תסריט מקורי, מספקת חיזוק נוסף לטענה שהאינטרנט מיועד בעיקר למיחזור של חומרים קיימים. עכשיו, אחרי שהרגלי הצפייה מתחילים להשתנות, הגיע הזמן להרחיב ולשנות גם את התכנים.