טיפסנו על ההר. הנוף היה מרהיב: שרשרת ההרים והעמקים מסביב מוריקה בעונה זו של השנה, כתמי אדום של כלניות ורקפות בחגווי הסלע, השדות מסוקלים וחרושים, הזיתים כבר נמסקו ועדר צאן זעיר ליחך את העשב הירוק. זאת היתה יכולה להיות תמונת נוף של ארץ תמה ויפה. לפתע הגיח על פסגת ההר מולנו טנדר מתנחלים לבן, שיצא ממאחז גבעת רונן. בעקבות הטנדר הופיעו שני ג'יפים צבאיים שמהם יצאו חיילים והשקיפו לעברנו. עד מהרה החלו שמונה מהם לרדת במורד ההר, אל המקום שבו עמדנו. שישה חיילים חמושים וממוגנים ושני אנשי מג"ב.

הזדהינו כעיתונאים. הקצין שביניהם צילם את תעודות העיתונאי שבידינו, כמו היו ראיות מפלילות. "אסור לכם להיות פה", פסק מפקד הכוח, קצין צעיר בדרגת סגן. שאלנו למה, והוא השיב שהמקום הוא שטח צבאי סגור. ביקשנו לראות צו, אבל צו לא היה בידיו. במקום צו פתח הקצין בנאום תוכחה: "אתה תצטרך לתת דין וחשבון בתור המסית הראשי. אני נביא ואני יודע מה יקרה. אתה תהיה אחראי להתלהטות. אם אתה רוצה הסברים, תתקשר לדובר צה"ל. אתם המסיתים הראשיים".

אחר כך התקשר והזעיק עוד כוח: "האנשים עדיין כאן", אמר בכוונו אלינו. כעבור זמן מה הסתלק הכוח בלא אומר, נדמה לי שבמעט בושת פנים. אולי לא מצאו את הצו. איירין נאסר, פלסטינית-ישראלית שעובדת בארגון Just Vision, ששם לעצמו למטרה לתעד את המאבק הלא-אלים בכיבוש, שהיתה כאן גם בשבת, זיהתה את אחד המג"בניקים שבכוח שירד לעברנו, כמי שהיה אלים במיוחד במהלך פינוי מאהל המחאה שהוקם כאן. מדובר צה"ל נמסר בתגובה כי אין אפשרות לאמת את הטענות בנוגע לאמירות של הקצין ללא פרטים מזהים. אל ההר הזה, שבין הכפר הפלסטיני בורין הסמוך לשכם, לבין התנחלויות גבעת רונן, הר ברכה ויצהר, עלינו לאחר שבשבת הקימו עליו תושבי הכפר, יחד עם פעילים פלסטינים מכפרי הסביבה, מאחז אוהלים, במחאה על שצה"ל והמתנחלים לא מאפשרים להם להגיע לשדותיהם ולמטעיהם.

המאחז קם על אדמותיהם הפרטיות של תושבי הכפר, בשטח בי. צה"ל ומג"ב פשטו מיד על המאחז והרסו אותו תוך אלימות רבה, למרות שמדובר בשטח בי, בשליטה אזרחית פלסטינית. סרט וידיאו שצולם בשטח מראה את מעצרו הברוטלי של אחד התושבים, וואהיב קאדוס, בן 38, כשחיילים ושוטרי מג"ב בועטים בו ומכים אותו עד אובדן הכרה, גם בזמן שכבר היה שרוע על האדמה, ועד שנישא בידיהם למעצר.

בזמן שזה התרחש גם ירדו מתנחלים מכיוון יצהר ופרעו בכפר. הם עקרו כמה עצי זית, הרסו מכונית אחת ואף ירו לעברו של נער באש חיה מאקדח ופצעו אותו בירכו. אבל ביום שני, כשטיפסנו על ההר בואכה המאחז הפלסטיני ששריד לא נותר ממנו עוד, שררה במקום שלווה גדולה. הבית האחרון בקצהו של בורין, כפר עתיק בן 3,100 תושבים, שייך לברוס-לי עיד. כן, זה שמו, כך קראה לו אמו, ברוס-לי. ביתו הוא יעד תכוף לפרעות המתנחלים. ברוס-לי לא גר כאן יותר. הוא איבד את תושבותו וחי בירדן. אחיו, בילאל, משגיח על הבית הלא מטויח. אדמת המריבה, שלא צריכה להיות כל מריבה לגביה, היא אדמתן של משפחות עיד, קאדוס, נאג'ר וזאבן. להר ששקדייה פורחת בו עכשיו הם קוראים הר עיד. הוא מרוחק מההתנחלויות שעל ההר, ובכל זאת צה"ל מתיר לבעליו להגיע אליו רק בעת המסיק, בתיאום מראש. התושבים משוכנעים שהמתנחלים חומדים גם את האדמות הללו. עצי הזית עומדים מבוישים, על צלע ההר ובעמק, זרועי הטראסות העתיקות והמרהיבות.

בשבת בבוקר הקימו כמה אוהלים ורצו לבנות גם מנאטיר - הסככות המסורתיות של שומרי האדמות. תושבי הכפר לא רצו שפעילים ישראלים יצטרפו אליהם הפעם, הם רוצים מאבק פלסטיני. זה לא מנע מראש המועצה שומרון, גרשון מסיקה, להאשים בטלוויזיה את פעילי השמאל הישראלים כמי שאחראים ל"הסתה". מסיקה גם לא היסס לטעון, ברצינות תהומית, שריר לא נע בפניו, שהפלסטינים הם אלו שעוקרים לעצמם את עצי הזית. לאחר שקם מאהל המחאה, החלו מתנחלים לרדת מההר וליידות אבנים בפלסטינים. צה"ל עמד כחוצץ, עד שהחל הפינוי. בארבע אחר הצהריים לא נותר זכר, זולת מעיל רוח של ילד שמתגולל גם עכשיו על האדמה. בביתו שבכפר, יושב עכשיו הנער זכאריה נג'אר, תלמיד כיתה י', כובע גרב שחור לראשו ורגלו חבושה. אחרי שפונה עם חבריו ממאחז המחאה, ירד לכפרו, שם החלו עימותי אבנים בין צעירי הכפר למתנחלים מיצהר, שפשטו על הכפר להענישו.

הנער מספר שהמתנחלים היו רעולי פנים. בשלב מסוים שלף אחד מהם אקדח וירה בו בירכו ממרחק כ-15 מטרים. פציעתו קלה אבל כואבת. הוא נלקח לבית החולים רפידייה בשכם ושוחרר כעבור כמה שעות בגלל שביתת הרופאים שלא מקבלים את שכרם מהרשות. זכאריה מחייך חיוך רפה ואומר שישוב לפעולות המחאה.

אחד מראשי המאבק, רסאן נג'אר, בן 24, אומר שההחלטה להקים את המאחז באה לאחר שבשבועות האחרונים תכפו התקפות המתנחלים, שכללו עקירות עצים, גניבת צאן והתנכלות לתושבים. הוא מייחס זאת לבחירות בישראל.

למחרת פינוי המאחז, ביום ראשון בסביבות שמונה בערב, הוא מספר, נכנס לכפר אמבולנס נושא לוחיות רישוי פלסטיניות. כעבור כמה דקות נכנסה גם שיירת ג'יפים של צה"ל, כ-15 במספר, יחד עם כוחות רגליים רבים. כל הכניסות לכפר נחסמו והחיילים עברו בין הבתים. הם הגיעו גם לבית שבו שהה נג'אר עם חבריו, שהיו אצלו בביקור חולים. החיילים הורו לנג'אר לצאת החוצה. הם כבלו את ידיו מאחור וכיסו על עיניו. "בטוח מעצר, תגידו להורים", קרא לעבר חבריו. הוא עוד הספיק לראות שמהאמבולנס הפלסטיני יצאו שמונה לובשי שחורים ורעולי פנים שהצטרפו לכוחות. נג'אר הוכנס לג'יפ צבאי, שם חיכה לו "קפטן פינטו" מהשב"כ. "מה שלומך, יא מניאק", הוא שאל אותו, לדבריו. פינטו הסיר את כיסוי העיניים של נג'אר ושאל אם הוא מכיר אותו. נג'אר השיב שלא ופינטו אמר שהוא דווקא מכיר את נג'אר. "לא באתי הפעם לעצור אותך, באתי לחנך אותך, לצבוט לך באוזן, אחרי מה שעשיתם בשבת", אמר הקפטן. "אתם השתגעתם, אתם תוקפים מתנחלים? זה רק הביקור הראשון שלי ואני מתכנן את הביקורים הבאים. אנחנו נחנך את תושבי בורין. הפעם אני משחרר אותך, אבל בפעם הבאה תוכל רק לחלום להשתחרר לפני שלוש שנים בכלא. אני ממהר, אבל בפעם הבאה אעצור אותך". נאום הקפטן.

בסביבות עשר בערב הסתיימה סדרת החינוך וחיילי צה"ל יצאו את הכפר. למחרת בבוקר, כשעלינו להר המחאה, נשאר רסאן נג'אר מאחור, חושש מהחיילים.

שימוש באמבולנס למטרות צבאיות מנוגד לנהלי הצבא. מדובר צה"ל נמסר בתגובה כי "מבדיקה שנעשתה, לא מוכר כל שימוש ברכב הצלה כזה או אחר".