"כאן לא יכולתי שלא לחייך בתוגה, על האופן שבו נתפש כיום תא הדואר האלקטרוני של אדם כשלוחה של הנפש שלו, של העומק הפנימי שלו, של רוחו."

אני תמה כמה מילים היה כותב "הנאור הגדול" על ספרי מכתבים, ויומנים פרטיים, בהם הציצו סופרי המאה ה-18 וה-19.

כאשר ההגיגים נתונים במעטפה ו/או בפנקס קטן , רשומים בקולמוס או נוצת אווז - הם ראויים כמובן להייחסות "תרבותית" מעמיקה, אבל אם אותם הגיגים הם פליטי מקלדת ומופיעים בתא הדואר הפרטי שלך, הם שיטחיים וראויים לכל גנאי.

אין ספק שוב הציפר ציפרר ונשאר בחיים. כמו אחרי חמין, או מרק שעועית....

• הגב לתגובה זו
• סגור

האם יש לכתוב את שמה ר. או ר'
התלבטו העיתונאים.

מן העיתונות

מַעֲשֶׂה בְּצ'וּפְּצִ'יק של הר'

או מה שהשמיטו חז"לנו מסיפור המגילה

כָּאן לֹא מְדֻבָּר בְּצ'וּפְּצִ'יק רָגִיל
וַדַּאי לֹא בְּצ'וּפְּצִ'יק עֲמָמִי וּפָשׁוּט
כָּאן מְדֻבָּר בְּצ'וּפְּצִ'יק נִשָּׂא וְרָם
צ'וּפְּצִ'יק הַמְנַהֵל אֶת כָּל הָעוֹלָם.

וְהַצּ'וּפְּצִ'יק כְּהֶרְגֵּלוֹ כְּנִרְאֶה נוֹהֵג
מְחַפֵּשׂ לוֹ חוֹר הֵיכָן לְהִתְבָּרֵג
וְאַחַר כָּךְ, לְנוֹכָח כָּל הָעַם וְאִשְׁתּוֹ
יְבַקֵּשׁ סְלִיחָה וְיַשְׁפִּיל מַבָּטוֹ.

כְּנִרְאֶה שֶׁבַּעֲלַת הָאַרְמוֹן הִרְגִּישָׁה מַמָּשׁ
שֶׁלְּצ'וּפְּצִ'יק מִתְחַשֵּׁק מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ
הִיא הֵרִימָה טֶלֶפוֹן לְרֹאשׁ הַלִּשְׁכָּה
וְהַסְּבִירָה בָּרוּר בְּ"ר' בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה"...

הַוָּזִיר הַנֶּאֱמָן מִיָּד הֵבִין רְמָזִים
הִתְחִיל לְצַלֵּם, וְטִפָּה כָּאן הִגְזִים,
הוּא מָחַק כָּל מִכְתָּב, שִׁיר וּמִסְרוֹן,
שֶׁשָּׁלְחָה גְּבֶרֶת "צ'וּפְּצִ'יק" לְאוֹתוֹ הָאָדוֹן.

וְלָכֵן אַל תִּתְפַּלְּאוּ אִם בְּבֹקֶר חַמְסִין
יִתְבָּרֵר שֶׁהַוָּזִיר הוּא שַׁגְרִירֵנוּ בְּסִין
כִּי כָּךְ כָּאן עוֹשִׂים לְוָזִיר נֶאֱמָן
הַשּׁוֹמֵר לַאֲחַשְׁוִרוֹשׁ עַל הַפֶּה וְהַ...קָטָן.

• הגב לתגובה זו
• סגור

מדוע משחירים כלי כסף
אגדה

ביום השני, לאחר שנקוו המים באגניהם ונחו מזעפם, השקיף האל ממרומי לשכתו מעשה בנאי הבוחן את אדני הבית שהוא בונה. ביקש לראות האם ישרים האדנים, האם נתנם במקומם ולא ימושו. כמעשה בנאי, עצם עין, החזיק את הפלס בידו והרי הוא רואה את הדיוטות הולכות ונבנות, קשתות ושערים, חלונות וצהרים, אולמות , לשכות וחדרים, מהמסד עד מרישי התקרה ואף עד המגדלים שעל גג הבניין והצריחים שבפינותיו.

חלקת המים הרכה נדמתה כמשויפת היטב . השמים וענניהם השתקפו בראי המים ורקמו על פניהם מיני תחרות עדינות הנכנסות זו בזו. זרקו המים את אורם לרקיע וזה השליכו אל פני הים משל היה אור זה חיוכו של הבורא.

מסביב מקוויי המים התכרכמה לה היבשה, כשלד שנטשהו הבשר. כולה מצולקת ומקומטת, צוקיה כשיניים חשופות, עמקיה כפצעים פעורים, ועל מורדות ההרים עדיין מתגלגלים המים כאגלי זיעתו של הפחמי היושב מול תנורו.

עיקמו מלאכיו את פניהם: "הזאת היבשה שאתה עושה לנו?"

הטיל האל מרבד דשאים ועשבים על גווה הערום של האדמה וכיסה את רזונה ואת מערומיה.

אמר להם: "וכי ברכנו? הרי טרם נשלמה המלאכה."

הוסיף את המאורות בשמים ואת הכוכבים.

שבו ואמרו לו מלאכיו: "הנה קישטת את בית מעונך ומה תעשה ליבשה?"

שב ואמר להם: "והרי טרם נשלמה המלאכה."

ברא את התנינים הגדולים ואת הדגה ואת החיה ואת עוף השמים ואת הבהמה ואת כל הרמש הרומש על הארץ. טפח בידיו ואמר כי טוב.

אמרו לו מלאכיו: "הנה מלאת את עולמך בכל טוב ומה תעשה ליבשה?"

חרה אפו בהם.

אותה שעה התגלגלו הרעמים למקומם והברקים התכנסו לאשפה של חיצים, נוקשים זה בזה ומתיזים ניצוצות. אמר להם: "סורו מני. ערב שבת היום ועוד המלאכה רבה לפני."

סנטו בו : "ותותיר את כרסה של האדמה ריקה?" שבו ודחקו בו.

הביא את האבנים לפניו.

קרא לזהב בשמו ושם בו מחומה של השמש ומאורה.

קרא לנחושת בשמה ונתן בה מאדמומית הפרחים ומירק עליהם.

קרא לברזל בשמו ונתן בו את שחורו של הפחם ואת דמה של האדמה.

החלו מלאכיו לשורר ואמרו: "הנה מלאה האדמה כל טוב מעטרת מלכים עד סדן החרש, מזהב הכרובים, עד כיור הנחושת."

שינו השמים גונם והשמש החלה לחפש את בית משכנה. שב ללשכתו והחל לבנות את האדם.

טבלה השמש בוהן רגלה בחלקת הים ונרעדה.

אותה שעה הטילה הלבנה אחד מסלעיה אל האדמה. התגלגלה אבן הכסף עד מרגלות כסא הכבוד. עמדה והמתינה עד שנפלו פניה.

אמר לה: " היכן הסתתרת?" סתמה פיה ולא הגידה לו.

נעץ בה עיניו ושב לשאול: "היכן נחבאת?" משכה אבן הכסף בכתפיה.

אמר לה הבורא: "לקחו אחיותיך את הצבע ואת הברק, את החוזק ואת הקושי. מה אתן לך?"

תלתה בו עיניה ולא השיבה.

אמר: " הריני נותן לך את ברכת חלקת המים. כאשר ימרטו אותך כדבעי והנה את כמראה המשקפת כל מה שלפניה - והנה את זהובה כזהב, ואדומה כנחושת ושחורה כעשת." נפנה מעליה ושב ללוש בחומר.

הביטה אבן הכסף בלבושה החדש. זהרורים, זהרורים ניתקו מגופה וריצדו על פני העולם כולו. שבו הניצוצות אליה כהולכי רכיל השבים על מעשיהם, וניתזו וחזרו להתרוצץ בעולם. אותה שעה הטמינה הלבנה חיוך בין כתמיה כאומרת "שמא אף אני אתן לה מאורי?".

הרימה אבן הכסף עיניה ואמרה: "הן יפה אני ממלאכי השרת עצמם." גבה בה ליבה ודחפה את מלאכי השרת מעל פניה.

חפו פניהם של מלאכיו ומיהרו ללשכתו.

קרא לה ואמר:" מה זה גאה בך ליבך?"

זקפה מולו עיניה ונפנפה בברקה. סמאו עיניו והסתירן בידיו. הסבה הלבנה פניה ושלחה חוד סהרה לפניה. אותה שעה אספה השמש שולי גלימתה אל חזה וכוכב ראשון כבר יצא.

נזף בה: "את הברק שנתתי לך לא אטול ממך שפעמיה של שבת מלכה נשמעים בדלת. אך בצאת השבת ילך ברקך ויתעמם , ילך וישחיר עד שתשובי מדרכך הרעה."

יצאה מלפניו ואמרה: "אלך אצל אמי ותושיעני."

הלכה אצל הלבנה. זקפה בה זו עיניה ואמרה: "צר לי בתי. היום אני חסרה, היום אני נמלאת, אולי תבואי אצלי למחר?"

בנות ישראל, המבקשות להדר מצוות קבלת השבת, נוטלות בערב שבת אלונטית טבולה בנתר, מלח וטמורסן ומלטפות את פניה של הכסף עד שישובו ויאירו את השבת. משיצאה השבת, מועם זהרה והיא שבה לחיי החולין עד שפניה משחירים כשולי הקדירה.

כך מחליף הכסף פניו מימי הבריאה ועד עצם היום הזה.




אור יהוה 3.2.2012



עיבוד לאגדת צורפים שקיבל ליאו סמואל ז"ל מאביו ומסרה לבנו – מאוריצ'יו.

• הגב לתגובה זו
• סגור

בכל הקשור לחשד לכאורה, בכל מקרה. הקלות בה הגבר הופך לאשם עוד לפני המשפט וזהותו מופצת ברבים מצמררת אותי.

• הגב לתגובה זו
• סגור

• הגב לתגובה זו
• סגור

א. הרוב המכריע של המוטרדות כלל לא מתלוננות. ב. נשים המעזות להתלונן הופכות מיידית לאשמות. אתה מחפש חשוד אוטומטי? התשובה - כל אשה באשר העזה לדווח על הטרדה, התעמרות, התעללות ותקיפה מינית. המילה הטרדה מכבסת את המשמעות הקשה האמיתית שעומדת מאחוריה וכוללת התנכלויות, הסתה, נידוי והפיכתך למוקצה במקום העבודה. אני יודעת. הייתי במקום דומה. עברתי גיהנום רק בגלל שמישהו פחד שאתלונן. הוא ידע למה הוא מפחד. מה שהוא לא ידע זה שאני לא חלמתי להגיש תלונה. רוצים אזרחות טובה? אל תחפשו אותה אצלי. למי תודה ולמי ברכה? לציפר ודומיו.

• הגב לתגובה זו
• סגור

ציפר, הרחקת לכת מעל לכל דמיון עם חוסר ההבנה והסובלנות שלך לקורבנות תקיפה. עזוב רגע את מקרה ר' שתקוע לך במוח, תחשוב על אישה כלשהי שמעל לכל ספק הוטרדה מינית בעבודתה ועכשיו קוראת את הטור שלך. כמה חיזוק ואומץ, אתה הגבר הנאור הנלחם למען הצדק במדינה שלנו, הענקת לה בכתבתך?? אם היו לה ספקות האם היא צריכה ללכת להתלונן, קברת אותם בזה הרגע בהבל פיך חסר המחשבה, שאני יכולה להעריך בקלות שהוא הושפע ישירות מהמוח הגברי הקטן ולא מהשכל האנושי.
ואם כבר מדברים על חשיפה----- ראש הלשכה בחר בתפקיד ציבורי ובבוחרו בתפקיד כזה הוא צריך לקחת בחשבון שכל מעשה שלו יקבל נופח ציבורי. עובדי הלשכה שלו אינם במערך הפוליטי הציבורי. הם עובדי משרד שלעולם לא תראה את פרצופיהם ועל כן ההבדל הענק בין ר' לבין ראש הלשכה בה היא עובדת.
ומדוע, צדיק תמים יושב אוהלים שכמוך, אינך מתלונן על חשיפתם של החשודים-לכאורה בלקיחת שוחד ובנפוטיזם??? הרי מיד הכל מגיע לעיתונים, התמונות והשמות נחשפים כמו פטריות אחרי הגשם, גם במיקרים מעורפלים-לכאורה וכאלה שהם מאוד לכאורה לכאורה.
לא, ודאי שזה לא מפריע לך. הרי רק כאשר אישה נכנסת לתמונה ישנה בעיה. הרי נשים הם מקור כל הרוע בעולם. וראה זה פלא, גם היוונים של המאה ה-10 לפני הספירה יסכימו איתך וראה בהקשר זה את סיפור תיבת פנדורה. לשם, לחשיבה של המאה ה-10 לפני הספירה, שייכת כתבתך ותפיסתך את הנשים. ומי פה פרימיטיבי אמרת???
"כי לך תסביר ברטרוספקטיבה, מרגע שאתה בצד של הניצוד, את הניואנסים של המשיכה ואת האובססיה ואולי הפרוורסיה, שהן פעמים רבות מטבעה של פרשת אהבה אפלה. מרגע שהוכנסת לתוך הכלוב, אתה חיה. ומי יטה אוזן לניואנסים רגשיים בנהמותיה המיוחמות של חיה?"------
תגיד, קראת את מה שכתבת לפני ששלחת את זה למערכת העיתון?!?!? אתה מקשיב לפעמים להבל פיך??!!?!? הרי קראת לראש הלשכה חיה מיוחמת ואמרת שזה בסדר שהוא נוהם נהמות מיוחמות לעבר אותה ר', שמכוח היותה אישה שמושכת את הפרוורסיה שלו בודאי ובודאי התאהבה בו מיד [ראית אותו פעם?] ומיד שלחה לו מסרונים ומכתבי אהבה לוהטים שנמחקו מתוך קונספירציה כלל עולמית להפלת הגברים. מגוחך.
בוא נבהיר את כל העניין מבחינה חוקית: החוק אוסר לנהל יחסים בין אדם לבין עובד העובד תחתיו. החוק מכיר בכך שאדם בעל מעמד מפעיל כוח באותם יחסים גם אם אינו רוצה וגם אם קורבנו (כן, קורבנו!!) אינו מודע לכך. אז גם אם ר' נענתה לחיזוריו החייתיים והפרוורסיים של ראש הלשכה, הוא עדיין עבר על החוק והוא עדיין צריך לשלם!! וזה לא משנה כמה מכתבי אהבה היא שלחה לו!!
מעבר לכך, פרטיות היא פרטיות ולא משנה מה הוא התוכן ולאן מציץ אדם. אני לא הייתי רוצה שאף אחד יציץ לי בתיבת האי מייל שלי (הרי לא לחינם יש סיסמא המגינה על חשבון האי מייל!!). כן, יש שם לפעמים דברים אישיים ויש שם לפעמים סיסמאות לחשבונות שונים וכדומה וכן הלאה ואין לאף אחד זכות לחדור למרחב הפרטי שלי. ומי שעושה זאת צריך לשלם על כך. זה החוק וכך זה צריך להיות.
רק על פירסום הכתבה הזו, צריך לתת לך לעשות עבודות שירות במקלטים לנשים מוכות או בקבוצות תמיכה לנשים שהוטרדו. אולי אז החשיבה הפטריארכלית הזו שלך, הרואה בנשים את מקור כל הצרות והרוע, תתחיל קצת קצת לסידק ותתחיל לראות את האשמה גם בבני בריתך, הגברים.

• הגב לתגובה זו
• סגור

מה זה, בלישכה של ביבי לא עובדים? עסוקים שם רק ברכילות דבילית ע"ח שעות העבודה? כנראה ביבי לא ראש ממשלה אלא פוחלץ. בלישכה של יצחק שמיר עבדו, לא עסקו בזבל שכזה.

• הגב לתגובה זו
• סגור

זה לא רק עניין של "הטרדה" או סתם סיפורי ילדות.
הארווחה (החמודות) מנעו מגברים גרושים לראות את הילדים שלהם לנצח ואף אחד לא הקשיב להם, סגרו בפניהם דרכים, הרסו להם את החיים בגלל שהם גברים.
עכשיו כל אחד שנקרא גבר שיבין איפה הוא עומד ושבין רגע יכול למצוא עצמו מודר מהעבודה או מהבית. לשמחתי המגפה הזו הגיעה גם לבתים ולבנים שלכם כמו אש ששורפת את הכל, רק כך תבינו שאתם הגברים איבדתם שליטה על חייכם מלפני עשרות שנים וזו לא תופעה או תופעה חולפת אלא זאת המציאות שאתם תחיו ותמותו איתה. עכשיו התור שלי לצחוק

• הגב לתגובה זו
• סגור

• הגב לתגובה זו
• סגור

מעניין איך בני ציפר מסוגל, באותה רשימה, לקבול על כך ש"מרגע שהוכנסת לתוך הכלוב, אתה חיה. ומי יטה אוזן לניואנסים רגשיים בנהמותיה המיוחמות של חיה?" - מצד אחד; ולכתוב "באים לך חבורת ליכודניקים גסים, מאצ'ואים לכל דבר ועניין, שכבוד האדם ובכלל זה כבוד האשה, הוא סוגיה שמעניינת ברגיל את הצ'ופצ'יק שבקצה שרוך הנעל שלהם" - מצד אחר.
מי הכניס כעת את מי לכלוב? ומי מטה אוזן לניואנסים רגשיים כעת?

• הגב לתגובה זו
• סגור

כ"א אוֹתִיּוֹת. תּוֹדָה לְאֵל

הָאֲקָדֶמְיָה לְלָשׁוֹן זִמְּנָה דִּיּוּן מְיֻחָד -
בֶּן יְהוּדָה, אֶבֶן שׁוֹשָׁן - לֹא שָׁכְחוּ גַּם אֶחָד,
מִבֹּקֶר עַד לֵיל דּוֹלֵק שָׁם הָאוֹר
בִּישִׁיבָה שֶׁל חֵרוּם יוֹשְׁבִים רָאשֵׁי דּוֹר.

מְחַפְּשִׂים בְּנֵרוֹת פִּתְרוֹן מְבֻקָּשׁ
כִּי הַמַּצָּב הוּא בקאקט, הַמַּצָּב הוּא נוֹאָשׁ.
אֵין יוֹם לָעֲזָאזֵל שֶׁפּוֹתְחִים פֹּה עִתּוֹן
בְּלִי סִפּוּר מְצַמְרֵר עַל זִיּוּן בַּשִּׁלְטוֹן.

וּבַכִּנּוּס הֵעִידוּ, זֹאת חָשׁוּב שֶׁנֵּדַע,
שְׁחִיתוּת, פְּרִיצוֹת, וּשְׁנֵי מַעֲשֵׂי בְּגִידָה,
גַּם אֹנֶס, מִזְמוּז וּבְעִילָה אֲסוּרָה,
וְגַם הַטְרָדָה מִנִּית וַאֲחוֹתָהּ - הַדָּרָה.
.
לְמִתְכַּנְּסִים הוּבהַר שֶׁתָּמִיד יֵשׁ גֶּבֶר
שֶׁעוֹשֶׂה שִׁמּוּשׁ לֹא אֲקָדֵמִי בַּאֵבֶר,
וּמֵחֲמַת הַצִּנְעָה מְצַיְּנִים כְּחִידָה
אֵת שֵׁם הַגְּבֶרֶת בָּאוֹת וּנְקֻדָּה.

לָכֵן שָׁלְחוּ הָאוֹתִיּוֹת מִכְּתָב בַּקָּשָׁה,
שֶׁהַשִּׁיטָה הַנּוֹהֶגֶת הִיא חֻצְפָּה וּבוּשָׁה
אִם כּוֹתְבִים ה. א. אוֹ סְתָם-כָּךְ רֵישׁ
מַשְׁמִיצִים אֶת כֻּלָּן מִבְּלִי לְהִתְבַּיֵּשׁ!

יַשְּׁבוּ הַחֲכָמִים יָמִים שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה,
שָׁבְרוּ אֵת הָרֹאשׁ, גֵּרְדוּ מִפְסָעָה,
וּלְבַסּוֹף מָצְאוּ אֵת הַפִּתְרוֹן הַגּוֹאֵל
נַשְׁמִיד רַק אַחַת וּבָא הַגּוֹאֵל!

כְּשֶׁהִתְעוֹרֵר הַצִּבּוּר בְּבֹקֶר בָּהִיר
נֶעֶלְמָה הַזַּיִ"ן מִרְחוֹבָה שֶׁל הָעִיר
זָקְפוּ הָאוֹתִיּוֹת רֹאשׁ וְכָתֵף
אֶפְשָׁר תּוֹדָה לְאֵל לָצֵאת לְכַיֵּף....

• הגב לתגובה זו
• סגור

• הגב לתגובה זו
• סגור

מצד שני - תתעודד. בסוף ההן שממין נקבה, איכשהו יוצאות תמיד משלמות את המחיר של היותן קרבן ומודרת מעבודה או מחברה.
לא השתנה הרבה ב4000 השנים האחרונות במח האנושי.

• הגב לתגובה זו
• סגור

• הגב לתגובה זו
• סגור

רוה"מ ורוה"מה ביקרו אמש בהצגת "ביקור הגברת הזקנה"
בהבימה מבלי שהקהל חש כי נכנסו ויצאו.
מהדורת "מבט"

הָאִישׁ שֶׁנִּכְנַס בְּחֹשֶׁךְ

הוּא נִכְנַס לְאַחַר שֶׁכָּבוּ הָאוֹרוֹת
עִם מִשְׁקָפַיִם עָבִים ועֲדָשׁוֹת שְׁחֹרוֹת
בְּיָדוֹ מַמְתָּקִים עֲטוּפֵי צֶלּוֹפָן
"שששש" לָחֲשׁוּ, "אַתָּה עוֹשֶׂה בָּלָאגַן!"

אַף אֶחָד לֹא יָדַע, אַף אֶחָד לֹא רָאָה
חוּץ מֵאִשְׁתּוֹ , שתחי', שֶׁלָּבְשָׁה רְעָלָה
וְכַמּוּבָן הַשָּׁרָה לְתַרְבּוּת וְלִסְפּוֹרְט
שֶׁהִצִּיגָה בִּכְנִיסָה זִיּוּף שֶׁל פַּסְפּוֹרְט.

וְשׁוֹמֵר רַק אֶחָד, אוֹ שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה,
וְכַמּוּבָן שֶׁנִּדְחַק גַּם רֹאשׁ הַלִּשְׁכָּה,
וְאוּלַי נָהַג וּבַלָּשׁ, שׁוֹטֵר וְדוֹבֵר
כִּי הוּא בָּא אִינְקוֹגְנִיטוֹ וְאָסוּר לְסַפֵּר.

וְהִגִּיעַ יחצ"ן, בִּלְעָדָיו לֹא זָזִים,
וּשְׁנֵי צַלָּמִים עִם נוֹשֵׂא פָּנָסִים,
וְאוּלַי עוֹד פְּקִידָה וְאוּלַי קַצְרָנִית
לֹא, לֹא זוֹ שֶׁצִּלְּמוּ לָהּ מִתַּחַת חֲצָאִית.

וְהִגִּיעַ קָצִין מְכֻבָּד וְנִשָּׂא,
וְיוֹעֵץ הַסְתָרִים לְמַס הַכְנָסָה,
וְאֶחָד שֶׁנַשָּׂא כַּרְטִיס שֶׁל אַשְׁרַאי
שֶׁהֲרֵי יָדוּעַ כִּי הָאִישׁ הוּא כִּילָאי.

וְעוֹד שְׁנֵי כַּתָּבִים הַסּוֹקְרִים כָּל אֵרוּעַ
וְטוֹעֵם מַאֲכָלִים (בַּמִּקְרֶה שֵׁף יָדוּעַ)
וְרוֹפֵא צָמוּד פֶּן חָלִילָה וְחָס...
וְחַיָּט אִם יִתָּפֵס בַּכִּסֵּא הַמִּכְנָס

הֵם יָשְׁבוּ בִּצְפִיפוּת מֵאֲחוֹרִי הַקָּהָל
אַף אַחֵד לֹא יָדַע, עַד כַּמָּה חֲבָל!
אֲבָל בְּתֹם הַמּוֹפָע הֵם נִגְּשׁוּ לְבָרֵךְ
בַּלַּחַשׁ וּבְשֶׁקֶט אַךְ הַדָּבָר הִתְאָרֵךְ.

כִּי רוה"מה, בִּקְּשָׁה בַּאֲדִיבוּת אָפְיָנִית
לִשְׁנוֹת בְּבַקָּשָׁה אֶת שֵׁם הַתָּכְנִית,
"תּוֹדָה חֲבֵרִים, שֶׁהַמַּחֲזֶה הוּא עַל שֶׁמִּי
אֲבָל רַק אֶתְמוֹל נִכְנַסְתִּי לֶעָשׂוֹר הַשֵּׁנִי..."

וַאֲנִי שׁוֹאֵל אִם אֶפְשָׁר לְבַקֵּשׁ
לְנַהֵל אֶת הַמְּדִינָה כָּךְ מִתֵּשַׁע עַד שֵׁשׁ
לַעֲבֹד כָּרָאוּי בְּשֶׁקֶט מֻחְלָט
בְּלִי לִשְׁלֹחַ מִיָּד סִרְטוֹן לְמַבָּט...

• הגב לתגובה זו
• סגור

עגבניה קשה ובלי כתמים
רישום

אני מנסה להיזכר מתי זה היה. כנראה שלפני. בודאי שלפני, הרי היא הייתה כבר ראש ממשלה. אחרי המלחמה זה לא לקח זמן רב והיא עזבה. כן, בודאי. היא הייתה ראש ממשלה כבר זמן ממושך . אולי אבדוק. מתי היא נכנסה לתפקיד? כשהתגייסתי,? קצת לפני? קצת אחרי? היא הייתה ראש ממשלה כבר משנת ששים ותשע. נכון. כשהתגייסתי.

כשסיימתי את לימודי הייתי אב צעיר לתינוקת בת שנה . נישואין בתום מלחמת ששת הימים לא נראו אז מעשה משונה גם לזוג בני עשרים שטרם סיימו לימודים אקדמאים.

אב צעיר כל כך הטריד את קצין המיון. שובצתי ליחידה בסמוך לאוניברסיטת תל אביב. יחידת המילואים שטיפלה בסטודנטים של העתודה אקדמית ובקציני הקבע שנשלחו ללימודים אקדמאים. שרות מוזר – צבא ולא צבא. מדים אבל במתקן אזרחי, סמוך לאוניברסיטה.

כדרכם של חיילים חיפשנו את הסופרמרקט הסמוך כדי לקנות לחם טרי, זיתים ובקבוק שוקו לארוחת הצהרים.

מאחר שהיינו ברמת אביב, ירדנו לא אחת למרכז השכונה ובקשנו לקנות את המצרכים שעליהם נחגוג אחר כך.

באחד הימים נכנסתי לסופרמרקט וניגשתי לדוכן הירקות. אולי כדי לרענן את הארוחה במלפפון, אולי כדי לחפש איזה פרי מתוק, אולי חיפשתי זיתים במשקל.

ליד דוכן העגבניות עמדה גולדה מאיר עם סל בידה האחת וארנק כסף בידה השנייה. מין ארנק שמסמכיך וכספך נתונים בו והוא נוח לקניות, אינו מכביד ואינו מטריד. מין ארנק של נעלי בית, לא של יציאה העירה.

היא הניחה את הארנק על דוכן הירקות , שלפה שקית ניילון דקה והחלה לברור לה עגבניות. נעצתי בה מבט ובידי מיששתי מלפפון או פלפל שהסתובבו בסביבה.

אישה כבדה, מרובעת, תוויה גסים משהו ושערה האפור אסוף במכבנות שגילן כגילה. בצבעים זקנים שנמהלו זה בזה.

העפתי עין אל רגליה הבצקות. "נעלי גולדה" חייכתי לעצמי כשהבחנתי בעקבים הקשים והמוצקים שהיו ברוחבם של קרסוליה לערך."נעלי גולדה" השמעתי בלי קול ושבתי לחייך.

היא הרימה מבט והבחינה בי.

"קשות." אמרה, "עגבניות צריכות להיות קשות ובלי כתמים." בידה אחזה עגבנייה אדומה אותה לחצה בין אצבע ואגודל. כמו סבתא שלוחצת את לחייו התפוחות של נכדה.

בשקית היו שתי עגבניות אדומות מושלמות בצורתן. בזרועות כבדות של אישה קשישה אספה שקית נוספת עם שנים שלושה מלפפונים, חייכה אלי חיוך עייף ופנתה לעבר אחת הקופות. גוררת מעט את "נעלי גולדה" שלה.

הבטתי אחרי ראש הממשלה.

היא נגשה לקופה ועמדה בתור כשבידה האחת שתי שקיות אחוזות בחזקה ובידה השנייה הסל הריק.

חזרתי לברור גם לי עגבנייה קשה ובלי כתמים.

"סליחה, סליחה," קראתי והנפתי את ארנק הכסף, "גברתי. את שכחת כאן את הארנק." בשנים שלושה צעדים ניגשתי אל התור בו עמדה.

הקופאית העבירה את מוצריו של אדם שעמד לפניה מצד אחד לשני ונגנה את המחירים על קלידי הקופה הרושמת.

"תודה, תודה" אמרה לי גולדה מאיר במין מבטא מוזר שהכרתי היטב מהרדיו. "שוכחים. בגילי, אתה יודע." היא שבה והודתה לי ושלחה לעברי חיוך מתנצל.

החשבון הקודם התארך מעט והכול ציפו שהאדם יסיים לשלם ולארוז את מצרכיו.

הקופאית לקחה מידיה של ראש הממשלה את שתי השקיות.

"זה הכול גב' מאיר?" שאלה והקישה מספרים קצרים על הקופה הרושמת.

"כן זה הכול." ענתה והוציאה שטר נייר מהארנק, "לקחתי חלב ולחם אתמול".

"אף אחד לא בא?" הוסיפה הקופאית מעשה שכנות.

גולדה מאיר משכה בכתפיה וחייכה שוב. היא נתנה את העגבניות והמלפפונים בסלה ופנתה לעבר היציאה.

"בוקר טוב ותודה לך" אמרה לקופאית והביטה גם בי.

"בוקר טוב" עניתי וחייכתי בטיפשות.

"שוכחים, מה?" שבה והזכירה לי את היכרותנו הקצרה ויצאה לעבר ביתה.

"זאת ראש הממשלה!" אמרתי לקופאית. "זאת ראש הממשלה! ממש ראש הממשלה!"
.
"כן, היא גרה כאן ממול," עתה לי והקלידה את מחירו של הלחם הלבן והטרי שהנחתי לפניה.

"זיתים" ציינה. "גם עגבנייה אחת?" שאלה "זה שלך?" שאלה והניפה את השקית.

"כן." עניתי "קשה. בלי כתמים."

בחוץ הציצה האישה הקשישה לרגע בחלון ראווה סמוך. אחר כך הביטה לשמאל ולימין והמשיכה לעבר קצה שורת החנויות.



אור יהודה 5.2.2012

• הגב לתגובה זו
• סגור