בימי החג ניסיתי לדובב קרוב משפחה צעיר שחזר מאמריקה, על הסרטון המנאץ את הנביא מוחמד. שאלתי אם לדעתו כדאי לי לכתוב על כך. הבחור נשא את עיניו מן האייפד שלו בהבעה של רחמים. "בוא", אמר, "במקום השטויות שלך צפה ביוטיוב בקליפ ‘מזרח' של ליפא שמלצר".

כך התוודעתי לעולם חדש לחלוטין מבחינתי, של הפופ החסידי, וללהיט ענקי, המרקיד באחרונה את ארצות הברית ואולי את העולם כולו, "מזרח". הקליפ שבו מבצע ליפא שמלצר את להיטו צולם בירושלים, באזור שוק מחנה יהודה, ומשתתפים בו חיילים מהנח"ל החרדי ואברכים אחוזי תזזית, הרוקדים ומקפצים, ועוברי אורח מצטרפים אליהם. הכל על טהרת הגבריות: אין אף רמז לאשה בקליפ הזה ולא בקליפים האחרים של ליפא.

מן הקליפים למדתי מושג חדש שלא הכרתי עד כה לבושתי: "פלאש-מוב", התכנסויות בזק של קהל, שבאנגלית אין בעיה לכנותו אספסוף, סביב אטרקציה, שיכולה להיות אלימה אך גם אמנותית. פלאש מוב אינם באים משום מקום ולא הולכים לשום מקום, ומהבחינה הזאת הם הדבר הפוסט מודרני ביותר שיש. תכופות רואים שרוב הקהל הצופה-המשתתף מצלם את האירוע בטלפון הנייד כדי להנציחו ולהעבירו הלאה ברשת. ולשווא ינסו אלה המקובעים במושגים של העידן הקודם, להבין את ה"תכלית" של ההתאספויות האלה: אין להן תכלית ולא מטרה. הן קורות סתם כך.

כך מתברר ברטרוספקטיבה פשרם של אירועים שהדאיגו את הציבור בשנה החולפת, כאותו "לינץ'" שעשו צעירים יהודים בצעירים ערבים בירושלים. בני הדור הבלתי מעודכן שאני נמנה עמו הזדעזעו והעלו אנלוגיות לתקופות חשוכות בהיסטוריה, שבהן צפה המון משועשע במעשי התעללות ביהודים ובמיעוטים אחרים. אבל האירועים האלימים הללו אינם בהכרח מתוך גזענות ושנאה לערבים או לנשים או לחלשים. כנראה הם עשו זאת ככה סתם, מתוך הסקרנות לראות את ההתקהלות שתהיה סביבם.

במידה רבה אפשר לראות בהתקהלויות הבזק האלה את התשובה המערבית להתקהלויות הזעם בעולם הערבי, כגון אלה שגרם הסרט שנמנאץ את מוחמד. התקהלויות הענק האלימות של המוסלמים רחוקות מהספונטניות של הפלאש-מוב, מפני שנראה כי כוחות פוליטיים מניפולטיביים מניעים אותן: אל-קאעידה, חיזבאללה, איראן - כך לפחות מספרים לנו.

נכון שעוצמתן של ההתקהלויות האיסלאמיות והרושם הפוטוגני שלהן מבהילים הרבה יותר מההתקהלות סביב ליפא שמלצר וחיילי הנח"ל המקפצים אתו. אבל זה אותו עיקרון: מכנסים המון לשם הסתם, וההמון בא כדי להתחכך בסתם ולספר לחבריו הסתמיים לרשת החברתית: "בואו, בואו, שמח פה".

גם בהפגנות הענק האיסלאמיות נגד סרטון מוחמד, נראו בקהל צעירים שצילמו את ההתרחשות במכשירי טלפון ניידים תוך כדי ההשתתפות בה, ואז צועקים קצת ושוב מצלמים.

בכמה מדינות נחקקו חוקים נגד הפלאש-מוב הללו, מתוך הכרה בפוטנציאל האלים שלהם. אבל כנראה שאת ההתפרצויות הרגעיות והספונטניות הללו שוב אין דרך לכלוא. לפני זמן לא רב נראתה התפרצות אלימה כזאת של ניאו נאצים ביוון, בשוק שדוכניו שייכים למהגרים. ההסבר המלומד שמדובר בניאו נאצים נועד להרגיע את הצופים בסרטון הקצר שתיעד מאן דהוא. כי אין דבר שאנשים שונאים יותר מתופעות שאין להן הסבר פשוט. כך נרגע הקהל המערבי כשמסבירים לו שההתקהלויות האיסלאמיות מאורגנות על ידי גופים השונאים את המערב. זה עדיף על החרדה שתתעורר אם ייאמר שההתקהלויות הן אותנטיות, ושהצעירים המוסלמים הם חסרי ערכים ולפעמים אוהבי אלימות סתם ככה, כמו אחיהם במערב.

האלימות ההמונית, כמו האמנות ההמונית, נהפכה לסוג של סיפוק רגעי, שתכליתו היחידה היא לראות ולהיראות, ולהיות מסוגל לספר לחבר'ה, "הייתי שם".

באופן פרדוקסלי, אויבם המשותף של הצעירים החדשנים האלה הם זקנים טרחנים, כמוני, כמו הילרי קלינטון ועוד כמה נודניקים מצפוניים שלא מבינים מהחיים שלהם.