15:40
בכל ימות השנה רגילים אנשים לשפוך את זעמם על הכנסת ועל חבריה הנראים להם טפילים בטלנים המוצצים את דמו של העם, הנהנים ממשכורות שערורייתיות ומהטבות שאינן עומדות בשום פרופורציה לרמת ההשתכרות של אלה שבחרו בהם לייצגם, ועוד ועוד טענות שכאלה. איך מהסים את הכעסים המוצדקים? על ידי טקסים מפוארים שנועדו להסב קצת נחת רוח לעם הנרגן – והממומנים גם הם, כמובן, מחשבון ההוצאות שמשלם אותו עם נרגן, שיחזור להתלונן ביום שלמחרת על כך שמוצצים את דמו וכו', עד לבחירות הבאות וחוזר חלילה. ובאופן ספציפי, אותו מושב מליאה חגיגי של פתיחת הכנסת החדשה, שעמד במוקד העניין התקשורתי ביום שלישי השבוע, שבו נשבעו חבריה אמונים למולדת ולדמוקרטיה.
בעיקר מצחיק היה לראות את אותם מנהיגי מחאה חברתית, שאך תמול שלשום סחפו אחריהם, סתורי שיער ובגרון ניחר מצעקות, נהר של יושבי אוהלים תמימים וחסרי כל שהאמינו כי יביאו מעט יותר צדק חברתי לארץ, מסתופפים להם בבטחה הכלכלית שמספקת המשרה של חבר כנסת.
ברור מכאן למה אין קץ להתלהבותם של חברי הכנסת החדשים האלה, להישבע אמונים לשיטה שהובילה אותם עד הלום בזכות כסילותם של בוחריהם. הרי אם יבוא מי בטענות אליהם, שהם לא עשו דבר למען הצדק החברתי בקדנציה הנפתחת לפניהם, הם תמיד יוכלו לפרוש את זרועותיהם בייאוש ולומר: "מה אנחנו כבר יכולים לעשות באופוזיציה? הפנו נא את טענותיכם לקואליציה".
לאמיתו של דבר, ההשבעה של חברי הכנסת היא לא יותר מהליך פורמלי ומשעמם למדי. אך העם רוצה חגיגות, או ליתר דיוק – נדמה לעושי החגיגות שהעם רוצה חגיגות, ושהוא רוצה שהחגיגות יהיו דומות כמה שיותר לטקסים החגיגיים הנוהגים בארץ שממנה קורנת הדמוקרטיה לעולם כולו: ארצות הברית. וכשם שפעם כל עיירה שהיה בה בית עם ראתה את עצמה כפאריס הקטנה, כך מדמה לו העם היושב בציון את בירתו ירושלים לוושינגטון די-סי הקטנה, ואת גבעת הטרשים שעליה עומד מבצר הבטון הכעור הקרוי משכן הכנסת לגבעת קפיטול קטנה. ובנימין נתניהו, שזכה כנראה בעוד קדנציה בראשות הממשלה, הרי זה דומה כל כך לנשיא ברק אובמה, שגם הוא זכה בקדנציה שנייה.
אשת ראש הממשלה בטקס ההשבעה בכנסת. לא גחמה רגעית.
צילום: אמיל סלמן
העם האוהב, כאמור, להידמות למודלים גדולים ממידותיו, כאותה צפרדע מהמשל של לה-פונטן שניסתה להתנפח לגודל של פר והתנפחה והתנפחה עד שהתפוצצה. העם הזה, מובטח לו שימצא דרך להפוך כל טקס, ולו המשעמם והפורמלי ביותר, לאירוע הנראה נוצץ ואקסקלוסיבי כמו במתוקנות שבמדינות. ואיך עושים דבר משעמם לנוצץ? על ידי רכילות.
והרכילות החמה מטקס ההשבעה הנה היא מציפה את הרשת, והיא יענטאית ויכנאית כמו כל השמועות הרכילותיות: מה, לא שמעת על השמלה השקופה של שרה נתניהו? איך זה לא שמעת? כל העולם מדבר על זה. מה זאת אומרת? ראו לה הכל! את החזייה, את הטאיירים שלה. בושה. מה היא חושבת שהיא, בריז'יט ברדו? קרלה ברוני?
בדרך אגב, ייאמר, שקרלה ברוני, אשתו היפהפייה של נשיא צרפת לשעבר ניקולא סרקוזי, עוררה גל רכילותי דומה כשהופיעה בשעתה בארמון האליזה לקבלת פנים לנשיא רוסיה בשמלה ובלי חזייה כלל! מה, לא שמעתם? איך זה לא שמעתם? כל העולם דיבר על זה. ראו לה הכל.
שרה נתניהו תמיד היתה טרף קל לרכלנים. היא אמנם לא חסכה במתן הזדמנויות לרנן עליה, ושמלת התחרים השקופה שלבשה בטקס ההשבעה של הכנסת החדשה נראית כעוד הזמנה מודעת-למחצה נוסח: "יאללה, הקיפוני בפפראצי". אבל יש לי חשד שההתרכזות הרכילותית בהופעתה החריגה נולדה פחות מן החושפניות של השמלה עצמה ויותר מן הנביבות של טקס ההשבעה, שהוא הדבר שצריך היה ילד מרדן לקום ולצעוק שהוא עירום. אבל הילדים המרדנים הרי נעשו בעצמם כבר חברי כנסת מכובדים, ועל כן אין מי שיתרה ויצעק.
זאת ועוד. כל עוד הדבר אפשרי, אני מציע לשמוח בשמלה השקופה של הגברת נתניהו במקום להתלונן עליה. אני סבור שעלינו להעדיף אשת ראש ממשלה בעלת טעם גרוע בבגדים, מן האלטרנטיבה הרובצת לפתח: אשת ראש ממשלה בשמלה חסודה של דתיות ובכובע דמוי סיר על הראש. והאלטרנטיבה הזאת אינה רחוקה מהתממשות. כי בכל פעם שמתעורר העם משיכרונו למחרת הטקסים הנבובים של הדמוקרטיה ומגלה שנבחריו ממשיכים לאחז את עיניו ולמצוץ את דמו, והמציאות הקשה מכה על פניו שלשווא הוא מדמה בלבו שכאן ארצות הברית או פאריס קטנה, הנהייה הטבעית שלו תהיה אל הדת ואל הפתרונות הכוללניים שהיא מציעה למצוקתו של האדם.
או אז, כשתשלוט כאן ההלכה היהודית, יישאר לבריות לרכל לכל היותר על צבע הסיר שתחבוש על ראשה אותה אשת ראש ממשלה. אבל מה אני מדבר? יש איסור חמור מדאורייתא ללכת רכיל!
הוספת תגובה
- 0minus
- 0plus
-
- 0minus
- 1plus
-
- 0minus
- 0plus
-
- 0minus
- 0plus
- 2minus
- 2plus
-
- 0minus
- 0plus
-
- 0minus
- 1plus
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
