דראג קווין גלאט כושר - כללי - הארץ
המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

דראג קווין גלאט כושר

לרב לאו יש בניו יורק אחיין שעושה מופעי דראג כדי לקרב צעירים ליהדות. זו לא בדיחה: עמיחי לאו-לביא מבני ברק הוא הרבעצן הדסה גרוס במנהטן

  • פורסם לראשונה: 26.09.2004
  • 23:00
  • עודכן ב: 30.09.2004
  • 23:00

ניו יורק

לרבנית הדסה גרוס יש שליחות בחיים. הרבעצן גרוס, אלמנתם של שישה רבנים נודעים, כולם בני משפחת גרוס, רוצה להפוך את האנשים לטובים יותר, שיהיו יותר "מענטש", כפי שהיא אומרת במבטא הונגרי כבד. אף על פי שכבר עברה מזמן את גיל 70 מוכנה הרבעצן לעשות הרבה כדי לגעת בלב היהודי הצעיר: היא רוקדת עם הקהל שבא לראותה ולשומעה לצלילי מוסיקה תימנית, משליכה קופסאות דבש מהבמה כדי להמתיק את השנה החדשה וחושפת את סיפור חייה הקשה, מצעירותה בשואה ועד לגילוי הקבלה.

בימים שבין כסה לעשור, עולה הרבעצן על הבמה בדרום מנהטן בניו יורק ומנסה לשכנע כ-150 יהודים צעירים שהגיע זמן הכפרה, או כמו שהיא מגדירה את זה: "איך אני יכולה לעשות את התוחעס שלי יותר טוב מהתוחעס שלי בשנה שעברה". אבל הרבנית הדסה לא מסתפקת בהטפה, היא רוצה תשובות מהקהל: "כמה מכם חייבים כסף למישהו? כמה מכם עשו השנה סקס עם מישהו שלא רצו? כמה מכם אכלו אוכל שהיה יכול להיות טוב יותר? כמה מכם לא מיחזרו סוללות?" הרבנית סופרת את הידיים המורמות בקהל ומבטיחה שלא מאוחר לבקש כפרה, להסתכל במראה ולפתוח דף חדש.

הקהל שלה הרבה יותר צעיר ממנה, וכך גם האמנים שהרבעצן מזמינה לבמה, ל"מופע הימים הנוראים" המיוחד שהיא מעלה, אבל לרבעצן אין קושי להתחבר אליהם - היא מחבבת מוסיקת רוק, מוכנה לשמוע קצת ניגונים מרוקאים ("הם לא הונגרים אבל בכל זאת גם יהודים", היא מסבירה), מוחאת כפיים למופעי שירה בהשפעת הראפ ואפילו מאזינה בסבלנות, תוך שהיא אוחזת סידור תפילה ביד, לוידוייו של יהודי צעיר, שמבקש מחילה, בערב יום הכיפורים, על חטאי השנה שעברה, ביניהם סירובו למין אוראלי עם חברו בעת נסיעה במונית.

הדסה מבינה שאלו היהודים של היום ושגם הם צריכים במה ובית ומישהו שידריך אותם בדרך טובה יותר. בשביל זה היא שם. היא רוצה ללמדם ואת העולם כולו שיש ביהדות הרבה פנינים אבל הן מכוסות בשכבה של "אבק ושמוץ ופונדמנטליזם וחניוקעס". היא רוצה לספר לעולם מה זה שבת, איך עושים שבת לנשמה ואיך מוצאים את האמת הפנימית. והאמת הפנימית של הרבעצן הדסה גרוס, אלמנתם של שישה רבנים נודעים, היא שקוראים לה עמיחי לאו-לביא והיא גבר.

עם פיאת ענק בצבע בלונד-פלטינה, שמלת מהודרת מלאת נוצצים שבקושי נסגרת על החזה - "יש לי חזה ענק, זה בגלל הניסויים שהם עשו בי במלחמה" - וריסים עצומים המודבקים בקפידה, הרבעצן הדסה גרוס היא כנראה רבנית הדראג-קווין הראשונה בדברי ימי העם היהודי. הרעיון אולי מזכיר קצת את דיים עדנה, האמא של הדראג קווין המארחת, אבל הדסה היא הרבה יותר ממנחה או בדרנית: להדסה יש הבנה בסודות היהדות, יש לה חברים מפורסמים ("אתמול היתה אצלי לתה מוניקה לוינסקי") וגם ביוגרפיה מפוארת.

שישה בעלים קברה הרבעצן. הראשון היה אברהם גרוס, אותו הכירה בתקופת השואה. "אנחנו היינו נפגשים במחנה מעבר לגדר. אחרי המלחמה אנחנו התחתנו. היה חופה בבירקנאו מהר מאוד, בשביל שהרבנים רצו ילדים יהודים", היא מספרת. אברמל'ה, כפי שהיא מכנה אותו, לא האריך ימים ומת כמה חודשים אחרי החופה. "אני הייתי צריכה לעשות יבום עם האח שלו, יצחק גרוס", היא ממשיכה, "אני לא אהבתי יצחק גרוס מאוד. היינו יחד ארבע שנים וגם הוא מת".

אחריו בא יענקל'ה גרוס, חצי אח, אתו גם היגרה מהונגריה לאמריקה ואחרי שהוא מת התחתנה עם בן דודו, יוסל גרוס, שהיה מקובל ורב גדול. אחרי יוסל הגיע תורו של דוביד גרוס לחמש שנים, אבל רק הבעל האחרון, משה, זכה להיות אהבת חייה. מויש'ה גרויס היה צדיק גדול, ואחרי שהוא מת נכנסה הרבעצן בעצמה לעסקי החסידות והקבלה. "אף אחד לא אמר שבעלים צריכים להאריך ימים. מה בעלים זה אחר ממכונית, ממיקרוגל?" היא מסבירה, אבל מדגישה שגרוס שביעי כבר לא יהיה לה. "אני נגמרתי. מויש'ה גרויס היה הגרוס האחרון".

עכשיו היא מקדישה את חייה לתלמידים ולמעריצים, אף שהיא מודעת לכך שיש לה עוד מה להציע כאשה. "אני יודעת שאני נראית טוב. זה בגלל הניסויים במלחמה. הרופאים שלי חושבים שאני נהיית צעירה יותר כל הזמן. זה בגלל הניסויים. שינו לי את הדי-אן-איי".

אפילו הרב יוסף יודע

השם מסגיר את ייחוסו המשפחתי של האיש העומד מאחורי הרבעצן. לאו-לביא, בן 35, הוא בנו של נפתלי לביא, איש שירות החוץ ויועצם של דיין ופרס שבשנות ה-80 היה קונסול ישראל בניו יורק, והוא אחיינו של ישראל לאו, אחיו הקטן של אביו שהיה עד לא מכבר הרב הראשי לישראל, והוא נצר למשפחת רבנים מיוחסת שמתייחסת עד לרש"י. גם אחיו, בני (בנימין), הוא רב ידוע.

דודו הרב לאו, הוא מספר, צפה לפני כשנה בפעם הראשונה בהופעה של עמיחי, בפני קבוצה של ילדים בבית כנסת בירושלים. זו אולי לא היתה הדרך המקובלת להציג את פרשת השבוע, אבל בסוף ההופעה, מתגאה לאו-לביא, אמר הדוד המפורסם על אחיינו ש"יש לו את זה".

נפתלי לביא, אביו של עמיחי, ניצול אושוויץ ובוכנוואלד שעם עלייתו ארצה אחרי מלחמת העולם השנייה התרחק מהדרך הדתית האדוקה של משפחתו אבל המשיך לחבוש כיפה ולשמור מצוות, מאמין שאת היצירתיות רכש בנו דרך המורשת הארוכה של רבני משפחת לאו. רובם אמנם לקחו את היצירתיות לכיוון של עשייה רבנית, הוא אומר בשיחת טלפון מירושלים, אבל עמיחי הלך לדרך אחרת המנסה לשלב את המורשת עם התיאטרון.

"הוא אדם מאוד יצירתי ואדם שאכפת לו", אומר לביא, שצפה בחודש שעבר בניו יורק באחת ההופעות של בנו, "הוא שחקן בסדר גמור, בחור מוכשר". כמי שעזב את מסלול הרבנות בגלל השואה אולם לא התרחק מן הדת, הוא מעדיף שלא להביע דעה על הדרך הדתית שבה בחר בנו, דרך השונה עד מאוד מהמסלול המקובל במשפחת לאו לדורותיה. "הוא בהחלט לא קונוונציונלי", הוא אומר. "אני לא יודע להגדיר את ההשתייכות שלו. אני לא יכול להכתיב לו את דרכו, הוא עצמאי להחליט את החלטותיו".

כמו אביו גם עמיחי לאו-לביא כבר רחוק היום מהחרדיות, רחוק מאוד. בלי האיפור והפאה - וללא כיפה או כיסוי ראש אחר - הוא כצעיר (יהודי) נחמד המשתלב בנקל בנוף האנושי הניו יורקי. אי אפשר לחשוד בו שהוא בן למשפחת רבנים מפורסמת שמקדיש את חייו ללימוד יהדות.

הוא גדל בבני ברק "אבל על גבול רמת גן", התחנך בחינוך הממלכתי-דתי "אבל בבתי ספר לבנים בלבד" והלך לישיבת הסדר. במהלך השירות הצבאי החלה מה שהוא מכנה "היציאה משמירת מצוות". לאו-לביא שירת בצנחנים ואחר כך כמדריך חובשים. בשבתות, הוא מספר, היה שומע את המוסיקה העברית בגלגל"צ שהעלתה בו את זיכרונות ההכנות לשבת בבית הוריו. "הייתי מקשיב לטרנזיסטור באוהל השני ואחרי שנה כבר היה לי טרנזיסטור בעצמי".

אחר כך באו לימודים במכון הרטמן בירושלים ושיחות ארוכות עם בני המשפחה, שבסיומם הגיע למסקנה ש"אני כנראה לא אורתודוקסי". בני המשפחה, ההורים שני האחים והאחות (הוא הצעיר), למדו לקבל את גישתו כשהתברר להם שלא מדובר באנטי-דתיות, אלא בניסיון למצוא משמעות אחרת לחיים הדתיים; העובדה שאביו התרחק, אחרי השואה, מאורח החיים בו גדל והפך להיות מודרני יותר, הוא אומר, שימשה לו כקלף מיקוח כאשר הסביר מדוע גם הוא נעשה מודרני יותר ואורתודוקסי פחות. כיום הוא מתחמק מהגדרות של זרמים ביהדות. הוא אינו חבר באף בית כנסת ומנסה על עצמו מיני הגדרות עצמיות כמו "פלקסי-דוס" או "פולי-דוס".

היהדות שלו כוללת היום יחס שוויוני מלא לנשים, זכויות דתיות להומוסקסואלים, שוויון לבני דתות אחרות ופרשנות אישית של כתבי הקודש. יש בה גם נתחים של הזדהות פוליטית עם הצד הליברלי האמריקאי. המסר הפוליטי גם לא נעלם מהופעתה של הדסה, שמזכירה ערב הבחירות לנשיאות "להצביע עבור האדם הנכון", אבל לא מפרטת כי היא "הבטיחה לברברה (בוש) שלא לדבר על זה".

לניו יורק הגיע לאו-לביא לפני שבע שנים, אחרי שכבר צבר בארץ מעט ניסיון במשחק ובבימוי. בניו יורק, שבה הוא מתגורר עד היום, היה תחילה אמן-אורח בבית הכנסת "בני ישורון" ובהמשך ייסד את ה-"Storah Telling", "סיפור סיפורי התורה" (המלים "סטורי" ו"תורה" חוברו יחדיו), שבעברית זכתה לשם "סת"ם - סיפור, תורה, מחזה". "לא הגעתי לפה במקרה. אחרי לא מעט מאבקים עם הממסד הרבני בישראל רציתי להיות כאן, בתפוצה היהודית הכי גדולה". המאבקים האלה כללו גם גירוש אלים, לפי תיאורו, מרחבת הכותל לפני שמונה שנים, לאחר שהשתתף בתפילה משותפת של גברים ונשים לתשעה באב.

מופע הדראג קווין של הרבנית הדסה הוא רק פרק אחד ברפרטואר של לאו-לביא וקבוצת "Storah Telling" שבראשה הוא עומד. חברי הקבוצה מנסים לתווך מחדש את היהדות לדור הצעיר, להפוך את בית הכנסת בפרט למקום מובן ומעניין יותר, ואת היהדות בכלל לעניין חווייתי ורלוונטי יותר. מה לעשות שכדי להשיג את המטרה הזאת צריך לפעמים לשבת שעות בחדר קטן, לשים איפור כחול כבד מעל העיניים, ללבוש גרביונים ולנסות נואשות להיכנס לשמלת ערב נוצצת, הכל במטרה להפוך מבחור ישראלי לרבנית הונגרית מהודרת שאינה מהססת לרקוד על נעלי עקב גבוהות.

נקי מאיפור ומשמלות, בעברית של צבר, אומר לאו-לביא שמה שהוא יוצר באמצעות "Storah Telling" זה בית כנסת מסוג אחר. "אנשים מחפשים את אלוהים בהרבה מקומות, אבל ברוב המקרים כשהם הולכים לבית הכנסת, הם מוצאים את האלוהים של הסבתא שלהם. אנשים צעירים לא הולכים לבית כנסת כי זה פשוט משעמם אותם. מה שאנחנו עושים זה הכל חלק מאסטרטגיה פשוטה, דרך הבידור אנחנו נגיע לחינוך. זו אסטרטגיה יהודית ותיקה מימי ה'מגיד' והדרשנים. הרי כל רב יודע, אפילו הרב עובדיה יוסף, שצריך לפתוח דרשה עם איזה בדיחה, אחרת הקהל לא יקשיב".

הכל מוכן להתערבות תרבותית

הרעיון של "Storah Telling", מסביר לאו-לביא, הוא להחזיר לחיים את תפקיד המתורגמן, שתפקידו בימי קדם היה לתווך לקהל בבית הכנסת את הכתוב בתורה בעת קריאת פרשת השבוע. המתורגמן לא רק תירגם מילולית את הכתוב בתורה, אלא גם פירש מעט, המחיז ופישט את הסיפור, כדי שבאי בית הכנסת יוכלו להבין את הסיפור המקראי. "אהבתי את הרעיון של המתורגמן", אומר לאו-לביא. "הרי יושבים 1,000 איש בבית הכנסת ומתים משעמום. חראם, יש כאן הזדמנות פז. כולם פה, הסיפורים טובים, יש במה ויש תסריט. הכל מוכן להתערבות תרבותית".

לאו-לביא וקבוצתו לוקחים את מוסד המתורגמן כמה צעדים קדימה. הם לא מסתפקים בתרגום וביאור של הטקסט, אלא הופכים את סיפורי התורה להצגת תיאטרון. סיפורי יוסף ואחיו, עקידת יצחק, בריאת העולם ויתר הפרשות משמשות מסגרת דרמטית להצגה שבועית, שאנשי הקבוצה מעלים בבתי כנסת בכל רחבי ארה"ב. כיום יש לקבוצה כחמישה צוותים, המורכבים משחקנים ונגנים, שיוצאים לעשות את השבת לקהילות רפורמיות (בעיקר) וקונסרווטיוויות בצפון אמריקה. הם מדווחים על תגובות נלהבות, על משתתפים שמספרים שלראשונה הצליחו לראות את התורה כטקסט חי שנוגע לחייהם. כיום ישנן גם קהילות המקימות לעצמן קבוצות מקומיות של "Storah Telling", אומר לאו-לביא, כדי שישמשו באופן קבוע כאותם "מתורגמנים" לכתבי הקודש.

"אנשים חווים את היהדות דרך אמנות", הוא אומר, "זו הדרך הטובה ביותר להגיע אל אנשים". אבל בזרם האורתודוקסי, שלא במפתיע, לא מתלהבים מהרעיונות החדשים וכופרים בהנחה שהיהדות זקוקה לריגושים חדשים כדי למשוך קהל לבתי הכנסת. לאו-לביא לא מבקש להתעמת, הגם שהוא לא סבור, כפי שסוברים האורתודוקסים, שההצלחה של קבוצת התיאטרון שלו בבתי הכנסת היא עדות לכישלונם של הזרמים הלא-אורתודוקסים בניסיונם לקרב את היהודים לבית הכנסת. "יש תופעה עצומה", הוא מעיר, "של אנשים שאומרים היום: 'אני רוצה להיות יהודי כמו שאני, בתנאים שלי'".

בהתאם לרוח זו של "יהדות בתנאים שלנו" הוא משאיר לעצמו חופש פעולה רב בכל הנוגע לדת. הוא משנה נוסחים של תפילות, הופך את קריאת התורה למחזמר של יום שבת ואת הרבנית החסודה הוא עושה לדמות טרנס-סקסואלית קומית. יחד עם חבריו לקבוצה הוא רואים עצמו כאחראים לעדכונה של הדת היהודית, כך שתתאים למאה ה-21 ולעידן התחרות בשוק האמונות. שלא במפתיע הוא מסכים עם הרבנית הדסה שבסך הכל צריך שכולם יהיו אנשים יותר טובים, לא בהכרח יהודים שומרי מצוות. "דת זה כמו חברת תעופה, זה לוקח אותך ממקום אחד למקום אחר, אתה יכול לטוס עם כל חברה. אני לא חושב שהיהדות טובה יותר מהנצרות או מכל דת אחרת". בתפילות של "Storah Telling" שונה הנוסח של "אשר בחר בנו מכל העמים" ל"אשר בחר בנו עם כל העמים".

ביום כיפור האחרון, הוא מספר, האוטונומיה של "Storah Telling" התחדדה כשאנשי הקבוצה התכנסו, יחד עם עוד חברים ובני משפחות, כדי לציין את החג באופן עצמאי. הם קבעו לעצמם את התפילות והנוסחים, את אופן ניהולן ואת ההשתתפות שבהם. בעצם הם הקימו בית כנסת משלהם - שוויוני, דרמטי, מודרני. לאו-לביא לא נבהל מהרעיון להקים לעצמו זרם חדש ביהדות. בשלב זה מדובר בניסוי סגור בלבד, הוא אומר, אך הוא אינו שולל את הרעיון שבעתיד יהפוך הניסוי לעניין פומבי, לעוד אלטרנטיווה בשוק המסורות של היהדות המודרנית.

התחזקותו של לאו-לביא באמונתו החתרנית נשענת על הצלחתה הניכרת של "Storah Telling". יותר מ-200 קהילות ברחבי צפון אמריקה כבר הזמינו את חברי הקבוצה להופיע לפניהן ושמחו לאמץ אל חיקן את הקבוצה ודמויותיה, ובראשן הרבנית הדסה. מתוך תקציב שנתי של כ-350,000 דולר (הקבוצה היא ארגון ללא מטרות רווח), שליש מגיע מקרנות יהודיות ופדרציות שרוצות לממן את התוכנית. שליש נוסף מקורו בתרומות של יחידים ורק שליש מגיע מהכנסות ישירות - מכירת הופעות לבתי כנסת וקהילות ומכירה של כרטיסים להופעות.

ההתלהבות של הממסד היהודי מהחבורה אינה מפתיעה. אם יש נושא אחד המדיר שינה מעיניהם של פרנסי הקהילה היהודית האמריקאית, הרי זו שאלת ה"המשכיות", או בלשון פחות נקייה, שאלת ההתבוללות ונישואי התערובת. בחברה שבה למעלה ממחצית היהודים נישאים לבני ובנות זוג לא יהודים, ברור מדוע מוכן הממסד לאמץ כמעט כל רעיון שיחזיר את היהדות אל חיק הדור הצעיר. לאו-לביא - שהוא עצמו "רוצה ילדים, לא יודע באיזה מסגרת, לא יודע אם בגליל, בנגב או בניו מקסיקו" - מסביר שהבעיה אינה בחוסר התעניינות של הצעירים ביהדות. הבעיה היא שלמרות הסקרנות קשה להם להיקלט בקהילה - הטקסים לא מדברים אליהם, ההתנהלות בבתי הכנסת משעממת והיכולת לעניין ביהדות את בני הזוג הלא-יהודים שואפת לאפס. תוכניות כמו "Storah Telling" אמורות לעצור את הנסיגה.

מעבר לכך, הדסה וחבריה גם לא ממש מציקים לממסד היהודי. גם אם יש כמה עקיצות כלפיהם בהופעה, הרי שהכל נעשה בעדינות. במהלך הופעתה מזכירה הרבנית שוב ושוב כמה חשוב לתרום לפדרציה היהודית, רק שהפעם זה נעשה לקול צחוקם של הנוכחים, הזוכרים את מוראות הקריאה החוזרת ונשנית הזו מבתי הכנסת הרגילים שלהם. מערכת הפדרציות והארגונים היהודים היא בסופו של דבר היד שמאכילה את הרבעצן וחבריה וחשוב מכך, היא הכוח שבלעדיו לא יתכן שינוי אמיתי בקהילה.

מלחמות ועימותים גם לא מתאימים לאופיו של לאו-לביא. אף שיש לו דעות מוצקות בנוגע לתפישת היהדות הראויה או לעתיד העם היהודי, הוא לרגע לא מרביץ תורה. סגנונו שונה בתכלית מזה של הרבנים המלהיבים, או להבדיל מזה של הכמרים האוונגליסטים באמריקה - הוא לא מטיף, לא מתלהט ומנופף בידיו אלא מדבר בנועם, מרבה להקשיב ונמנע מאמירות פסקניות. הוא מעדיף הומור על פני מיסיונריות ומשאיר רושם של צעיר מתלבט, מהורהר, לא נחרץ, שמעדיף לראות את היהדות כאופק פתוח ולא כחדר צר. "אנחנו חיים ברנסאנס יהודי", הוא אומר. "מעולם לא היו כל כך הרבה אנשים שלמדו תורה, אפילו מדונה".

רוחניות דרך האמנות

אף שרוב העבודה של "Storah Telling" מתמקדת בבתי כנסת, סביב קריאת התורה, הרי שלא מעט זמן ומחשבה מוקדש להופעות המיוחדות, בעיקר בחגים. כאן החומר מטורף יותר והמופיעים מרשים לעצמם קצת יותר. רבעצן הדסה מככבת לרוב גם בהופעות אלה אבל היא לא לבד. לפני שנתיים הפיקה הקבוצה חגיגה משותפת לחנוכה וחג המולד, תחת הכותרת "אוי על העולם". בפורים שעבר הם העלו בלוס אנג'לס, סן פרנסיסקו וניו יורק את ה"אסתרמינייטור" (משחק מלים על שם סרטו המפורסם של שוורצנגר), ובראש השנה שעבר הקדישו את האירוע שלהם לקונצרט שלום יהודי-ערבי. במהלך השנה הם מריצים את "מלכת השבת", המוגדר כ"מופע מולטימדיה פולחני" שבו מככבת הדסה כמלכת השבת אשר "מחזירה את ערב שבת עם סקס, נשמה וסטייל". העלילה מספרת על חמשת הסוכנות החשאיות בשירות הוד מלכותה אשר נשלחות למשימה להשיב לשבת המלכה את שלטונה.

דמותה של הרבנית הדסה, מספר לאו-לביא, החלה כ"מלכת השבת" שבאה ללמד את בני ישראל על שבת כהלכתה. "שאבעס זה הכי חשוב", נוהגת הרבעצן לומר. "כולם עובדים פה כל כך קשה, הם צריכים שאבעס לנפש. אני באה הביתה יום שישי, סוגרת את האור, מביאה פרחים, מביאה חברים, עושה אהבה, עושה שאבעס". אבל מאז היא התפתחה לדמות עצמאית שמשתתפת באירועים ומנחה הופעות. בשבוע שעבר היא היתה ה"אם-סי" וניהלה את מופע הימים הנוראים רב המשתתפים, בחנוכה תעלה מופע מיוחד לחג האורות ובחודש הבא היא עתידה לצאת לסן פרנסיסקו, שם תציג את "טקסט והעיר הגדולה - ההיסטוריה הלא מוכרת של סקס יהודי".

בקצב הזה ייתכן שהרבעצן תהפוך למתחרה של ממש לרבעצן אחרת, אמיתית, הממלאת אולמות בארה"ב, אסתר יונגרייז. יונגרייז, ניצולת שואה, היא הכוכבת בזירת הנואמות הכריזמטיות של היהדות האמריקאית. הדסה אינה מאוהדותיה הגדולות; מאז שהופיעה יונגרייז בוועידה הרפובליקאית בניו יורק ודיברה בשבחו של הנשיא ג'ורג' בוש, היא עברה לרשימה השחורה של הדסה. אבל כמו שהדסה מבטיחה מעל הבמה, אחרי שהיא מסיימת להשמיץ את המתחרה, "הבטחתי לברברה לא לדבר על זה" (מובן שההימנעות משיוך פוליטי נובעת גם מהרצון לשמור על מעמדה של "Storah Telling" כגוף ללא כוונות רווח - ופטור ממסים).

מופע הימים הנוראים של "Storah Telling" במנהטן נפתח עם להקת רוק על הבמה, שליוותה את תפילת "פתחו לי שערי צדק, אבוא בם" של הרבעצן. מאותו רגע ואילך הילכה הדסה גרוס על הגבול שבין פארודיה לרצינות גמורה, כאשר רגע אחד היתה מה שהיא בצחוק - דמות מוטרפת של גבר המחופש לרבנית עם חיים פיקטיוויים ובדיחות גסות - וברגע אחר היתה מה שהיא ברצינות - רבנית ישרת דרך המתפלפלת ומטיפה לחיים טובים יותר באמצעות היהדות. "אל תהיה לי אתאיסט", היא נזפה בצופה בקהל שלא נעתר לקריאתה לשים את היד על הלב, "היום זה לא יום לאתאיסטים". כאשר הלהקה ביצעה את תפילת "ונתנה תוקף", היא שוב הזכירה לקהל: "לא באתם לפה לצפות, באתם להתפלל".

אחריה עלתה לבמה ונסה הידארי, שהקריאה שיר ברוח ה-"Spoken Word", כלומר שירה מדוקלמת בהשראת הדקלום הקצבי של מוסיקת ההיפ-הופ. בשירה סיפרה הידארי על גבר שפגשה בבר ואמר לה "את לא נראית יהודייה", כאילו היתה זו מחמאה. "מה נראה לכם יהודי, שאנגן לכם בכינור על הגג?" היא שאלה כמעט בצעקה.

לקראת חלקה השני של ההופעה, החליפה הדסה את השמלה המוזהבת בחליפה לבנה בסגנון בני ברק. "זה אוסקר דה לה רנטה עשה במיוחד בשבילי", אמרה. זה היה הפרק של ההופעה שהוקדש ליום הכיפורים ולרבעצן היה הרבה מה להגיד. הרעיון מוכר היטב, אבל הניסוח קצת חדשני. "תסמנו לכם את כל החטאים ותלחצו על מקש המחיקה. אם לא תעשו את זה עד יום הכיפורים, תהיה לכם שנה מלאת וירוסים", איימה הרבעצן על יהודי הדור הטכנולוגי. כשמן הקהל עלו לבמה ארבעה תוקעי שופרות, ביקשה הרבעצן על רקע התקיעות: "תעצמו עיניים, קינדערלאך, תתפללו ותעשו את השנה הבאה טובה יותר".

אחר כך שר יואל בן-שמחון, צעיר ישראלי מקרית גת שלמד מוסיקה בניו יורק והוציא עד כה שני דיסקים של "אנסמבל סולטנה" שבראשותו, על סבתו המרוקאית סולטנה והכנותיה לערב יום הכיפורים. "בשבילי להיות יהודי זה להיות הונגרי", הבהירה הרבעצן ברוב טאקט, אבל הזדרזה להוסיף שהיא כבר הרבה שנים באמריקה אז היא מוכנה לקבל הכל.

אחר כך הגיע מופע הסטנד-אפ של מייקל פלדמן, שעלה לבמה, ברוח הימים הנוראים, כדי להתוודות על חטאיו. ואכן חייו של פלדמן הצעיר היו מלאי חטאים. קודם כל הוא אכל כריך של הודו עם גבינה ולקה מיד בהרעלת מזון, וזאת כאשר היה למרבה הצער במהלך נסיעה ארוכה באוטובוס. לא נרשם חיסכון בפרטים, כולל לא בתיאור המדויק של הפרשותיו בעקבות קלקול הקיבה. אחר כך הוא התמסטל מפטריות באמסטרדם בדיוק לפני שנכנס לבקר בבית אנה פרנק ולכן עבר את ביתה כשהוא מתגלגל מצחוק.

אם לא די בכך, הרי שהוא גם נקלע למונית עם חבר שביקש לקיים עמו מין אוראלי במושב האחורי של המונית בה נסעו. כשסירב, בגלל שהתבייש לעשות זאת במקום ציבורי, הסתובב אליו נהג המונית וצעק עליו: "תן לו כבר למצוץ לך". הרבעצן לא הבינה מה החטא כאן. פלדמן הסביר שהחטא הוא לספר על אירוע כזה לפני קהל. סימנים קלים של אי-נחת אובחנו בשלב זה בקרב נציגי המארחים, אנשי מוזיאון המורשת היהודית בניו יורק, אבל הצבע חזר ללחיים כשהתברר שגם הפרובוקציה החריפה ביותר לא תעמעם את המסר של הרבעצן וחבריה, מסר שאינו שונה בהרבה מברכת הרב הראשי: חזרו בתשובה, היו לאנשים טובים יותר, הביטו לתוך הנפש פנימה.

לאו-לביא מעולם לא הוסמך לרבנות. הוא בחן את הזרמים הקיימים, הוא מספר, ומצא שלימודי הרבנות משעממים אותו. "בחרתי ללכת על תפקיד האמן, להיות מנהיג רוחני דרך האמנות - האמנים הם הרבנים החדשים", הוא אומר. הכריזמה של הרבנית הדסה מוכיחה שזהו אכן ייעודו. בתום שעתיים וחצי של מופע לימים הנוראים ירדה הדסה גרוס אל הקהל ומשכה אותו לריקוד לצלילי "אם ננעלו". ההתלהבות היתה כה רבה שהאורחים המשיכו לרקוד גם אחרי שהרבנית שבה לבמה כדי לסיים באיחולים לשנה שבה לא יהיו מלחמות, לא יהיו מנהיגים טפשים ויהיו חיי אהבה טובים יותר. הקהל הריע והמשיך לרקוד.

אתה לא מקים לעצמך בעצם חצר משלך, לא הופך לאדמו"ר?

"במובן מסוים אני באמת בונה חצר. אני יודע שצריך מנהיגים ואני לוקח את זה לעתים על עצמי, אבל אני נזהר שלא להיות גורו. זו אולי חצר, אבל אני לא הרבי, אני רק הרבעצן". *



עמיחי לאו-לביא מחופש לרבנית הדסה גרוס. איך אני יכולה לעשות את התוחעס שלי יותר טוב מהתוחעס שלי בשנה שעברה


עמיחי לאו-לביא. הרי כל רב יודע שצריך לפתוח דרשה עם איזה בדיחה




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים