טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוסף הקטן מכיכר שלושת הצלבים, זה אני

60 שנה אחרי המלחמה, יוסף שפירא, אחד מגיבורי ספר הילדים על גטו ורשה, כתב את סיפור חייו. "גבורה לא הספיקה כדי לשרוד", הוא אומר

תגובות

מפגש מקרי ברחוב נובי-שוויאט בוורשה, באחד מימי הסתיו של שנת 1943, הוליד את אחד מספרי השואה המפורסמים ביותר שנכתבו בישראל. יוסף ז'מיאן הבחין ברחוב בשני ילדים, מוכרי סיגריות, שנראו לו יהודים. השניים, יוסף שפירא ואיגנץ מילכברג, השתייכו לחבורת ילדים בני 16-8 שמכרו סיגריות לעוברי אורח, מרביתם חיילים גרמנים והונגרים. ז'מיאן, שהיה אז מראשי אי"ל (ארגון יהודי לוחם), המחתרת היהודית שפעלה בעיר לאחר דיכוי המרד בגטו, נדהם לגלות ילדים יהודים חיים באזור גרמני מובהק, חודשים לאחר שוורשה הוכרזה "נקייה מיהודים". ההיכרות הראשונית הובילה את ז'מיאן וחבריו לארגון לאמץ את חבורת הילדים ולסייע להם במקומות מסתור ובמסמכים מזויפים. שלושה מהנערים נתפסו על ידי הגרמנים לקראת סוף המלחמה ונרצחו, אך האחרים שרדו ומרביתם עלו לאחר המלחמה לישראל.

ז'מיאן שבעצמו עלה לישראל בשנות החמישים, תיעד את סיפור הישרדותם של הילדים. הספר "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים" ראה אור בהוצאת "יד ושם" ב-1962 וזכה להצלחה מיידית. בעזרת עיתוי מוצלח - באותה שנה הוצא להורג בישראל אדולף אייכמן - הצליח הספר לפרוץ ללבו של הציבור הישראלי, שהיה עד אז אדיש ומנוכר ברובו לסיפוריהם של ניצולי השואה, ולעלילותיהם של "שור", "בעל-שן", "קרנף" ובולוש הקטן התוודעו דורות של ילדים.

בימים אלה רואה אור ספרו האוטוביוגרפי של יוסף שפירא, שכונה "קרנף" בחבורת מוכרי הסיגריות. בספרו "מעבר לחומות" מתאר שפירא את חוויותיו מפרוץ המלחמה, דרך הצטרפותו לחבורת מוכרי הסיגריות והיכרותו עם ז'מיאן, ועד לעלייתו לישראל ב-1947.

חוקר ספרות השואה אריה ברנע אוהב להשוות את סיפוריהם של ניצולי שואה כמו שפירא לעלילות גבורה ישראליות. לדבריו, "בקורס טיס נוהגים להזמין להרצאות טייסים או נווטים שהצליחו לשרוד בשטח אויב משהו כמו 48 שעות. כילד בן עשר, שפירא הצליח לשרוד שנים בשטח לא פחות עוין. זה שם בפרופורציה את כל סיפורי הגבורה הישראליים". שפירא עצמו סולד מהמלה "גבורה" והוא מעדיף מלים כמו "תעוזה", "אינסטינקטים" ו"מזל", כדי להסביר את הישרדותו. "גבורה לא הספיקה כדי לשרוד, כי אחרי שעשית מעשה גבורה היית צריך להתמודד עם התוצאות", הוא אמר בראיון ל"הארץ", לרגל פרסום הספר.

בכתיבת הספר, אומר שפירא, "הקפדתי מאוד לא להגזים, כדי שאוכל להרגיש שלם עם עצמי". לדבריו, צרם לו במיוחד לקרוא על עלילות גבורה מופרכות בעדויותיהם של כמה מהניצולים. "היו אנשים שהתפארו במעשי גבורה שלא ניתן היה לעשות. להתחצף לגרמנים, למשל, או ללכת מכות עם צעירים פולנים. אם בא אליך נער פולני ומקלל אותך, אתה לא יכול להיות גיבור, כי מספיק שיעבור בסביבה מלשן אחד או סחטן אחד ויתפסו אותך".

מתוך אותה השקפה שפירא מתחשבן עם עצמו ללא רחם בספר על ה"פאשלות" שעשה אז, כילד בן עשר. כך, למשל, לאחר שהתברר לו שהתחבא בשוגג בבניין ששימש למגורי חיילים גרמנים, כותב שפירא: "לא יכולתי לסלוח לעצמי על כך שאחרי שנים של מאבק על חיי, נכנסתי לתוך הידיים שלהם בצורה אווילית כל כך". עוד פאשלה היתה כשתפס גנב שחדר לאחת מדירות המסתור שבה הסתתר עם ילדים נוספים. התפיסה הפכה אותו לגיבור היום בשכונה, אבל היא משכה את תשומת לבם של השכנים והמשטרה, ושפירא ויתר הילדים נאלצו לחפש לעצמם מקום מסתור חדש. "עשיתי את זה כדי להיות גיבור, כדי לשמח את בעלת הבית, וזו היתה טעות חמורה", אומר שפירא. "אני לא סולח לעצמי על זה עד היום".

לא מחפש רחמנות

בסגנון קולח וענייני מספר שפירא איך עברה משפחתו, משפחה חרדית עם שישה ילדים, את ראשית המלחמה; כיצד הבריחו, הוא ואחותו, לחם לתוך הגטו, לבני משפחתו המורעבים; כיצד מתו הוריו ואחיו הקטן מטיפוס ואיך שרדו הוא ואחיותיו את האקציות ואת דיכוי המרד בגטו. את מרבית הספר ייחד שפירא לנדודיו בחלק הארי של ורשה, ממקום מסתור אחד לאחר, לפעמים לבד ולפעמים עם ילדים יהודים אחרים. לחבורת מוכרי הסיגריות מקדיש שפירא חלק קטן יחסית, ובו הוא מתאר מנקודת מבטו האישית את האירועים המתוארים בספר של ז'מיאן.

המוטו של שפירא בענייני הישרדות היה לא להתבלט. "היו הרבה ילדים כמוני שברחו מהאקציות", הוא אומר, "היו עשרות קבוצות כאלה, אבל מרביתן לא שרדו. למה? כי מספיק שפולני אחד בסביבה היה אנטישמי והיה מודיע למשטרה וזהו, היו עושים מצוד ותופסים אותם. לאט לאט רוב הקבוצות האלה חוסלו. הסחטנים הפולנים עבדו על זה קשה. אם היה לך משהו בעל ערך, אז קודם לקחו לך אותו ואחר כך מסרו אותך למשטרה. אנחנו ניצלנו כי הבנו שאסור להתבלט ואסור לשוטט. אם רואים אותך משוטט בשכונה, אתה חשוד". מכירת הסיגריות סיפקה לילדים מקור פרנסה וגם כיסוי טוב, אומר שפירא: "כשאתה מוכר סיגריות אתה כבר לא משוטט. גם כששוטר תופס אותך, אז מקסימום הוא לוקח ממך את הסיגריות".

הכתיבה של שפירא, המשופעת בתיאורי פעולה, נעשית חסכנית מאוד בבואו לתאר את רגשותיו. כך, למשל, למותם של הוריו מוקדש בספר עמוד אחד הכתוב בשפה עניינית. "בשביל מה להכניס רגשות?" הוא תוהה, "אני לא מחפש רחמנות של אף אחד ואני גם לא חושב שההערכה לספר תהיה מבוססת על הרגשות שבו". כשהוא נשאל כיצד תפש את מהות קיומו באותן שנים, שפירא אומר: "חשבתי שזה גורלנו וצריכים להיאבק, ואולי פעם אלוהים יעזור וזה ייגמר".

אבל שפירא זנח את הדת אחרי שהוריו מתו. "עוד הספקתי ללכת איזה חודש חודשיים לומר קדיש אצל אחד השכנים", סיפר, "מאז מעולם לא חשבתי לחזור לדת, למרות שבישראל היו הרבה אנשים דתיים שאמרו לי שאני עדיין 'לא אבוד'. אחרי שרואים מה שראיתי במשך המלחמה בגטו, קשה מאוד לקרוא בתפילה 'אתה גיבור ושמך גדול'".

העיקר לא להתבלט

שפירא, מכונאי רכב בהכשרתו, היסס שנים רבות לפני שהחל בכתיבת הספר. הכתיבה התחילה לזרום בעקבות קורס לכתיבת זיכרונות שהשתתף בו בעיר מגוריו, חולון, אבל אז צץ מחסום רגשי. "הכי קשה היה לי להיכנס לנעליים של ההורים", הוא סיפר. "לחשוב: 'ריבונו של עולם, אנשים נזרקו מהבית. הביאו אותם עד שער הגטו ואמרו להם תשברו את הראש'. אין בג"ץ ואין קרוואנים. הם מוקפים שישה ילדים, הקטן בן שלוש והגדולה בת 14, אין להם מה לאכול, עובר זמן והם מתחילים לגווע ברעב. אני זוכר איך אמי, כשכבר היתה רק שלד עצמות, עמדה ליד החומה ושמה לי את הכתף, שאטפס עליה כדי לעבור את החומה. ובדיוק השוטר מגיע, ואני אומר לה 'עוד רגע, עוד רגע', והיא אומרת 'נו, נו', ואין לה כבר כוח".

שפירא מעולם לא חשב שהוא זקוק לתמיכה נפשית. "דחקנו את זה וגמרנו. רוב הדברים נעלמו", הוא אומר. "מהחבורה שלנו כולם יצאו עם נפש בריאה. הדבר היחיד אולי שנשאר לי מהמלחמה זה 'לאכול עם העיניים', אפילו כשהייתי שבע. בקפריסין, למשל, במחנה של הבריטים, נתנו לנו שלוש ארוחות ביום, אבל אני הסתכלתי כבר מה יהיה בארוחה הבאה. אני לא שמרתי אוכל בצד אבל היו כאלה שכן. בשנים אחר כך היו רק חלומות. אי אפשר היה לברוח מהדבר הזה. החלומות הם תמיד משני סוגים: אחד, שאני בורח ולא יכול לרוץ, כאילו יש לי נעלי עופרת, והם מתקרבים; והשני, שאין לי מקום מסודר בלילה ופתאום מגלים אותי".

דווקא הקליטה בישראל הותירה בלבו של שפירא צלקות שטרם הגלידו. זמן קצר אחרי שהגיע לארץ, כשהתגייס לצבא, הבין שגם שם לא כדאי להתבלט. "השתדלתי לא להבליט את העבר שלי. זה לא היה כבוד גדול להיות פליט, ניצול", הוא אומר. במשך השנים שמע אמירות פוגעות, כמו "חבל שהיטלר לא גמר את כולכם" ו"חבל שהיטלר לא עבד שעות נוספות". היום, לדבריו, "אי אפשר להעליב אותי עם זה. מי שחושב דברים כאלה אני רואה אותו כטיפוס פרימיטיווי ביותר, כאדם שמחפש עליונות בגלל קטנוניותו".

כרבים מהניצולים הוא נמנע במשך שנים מלספר על השואה לילדיו. "לא רציתי להכניס אותם למתח והספר מלא בחוויות קשות", הוא אומר, "חוץ מזה רציתי שהם יהיו ילדי סברס ולא ייחשבו בבית ספר לילדים של ניצול". אבל בשנים האחרונות השתנתה דעתו, בין השאר בעקבות הפצרות של אחת מבנותיו (הוא אב לשלוש בנות וסב לשבעה נכדים). "הבת האמצעית שלי אמרה לי כל הזמן: 'אבא, קלטת זה לא משהו שנשמר לאורך שנים, אתה צריך לכתוב ספר'".

אף שחלפו מאז שנים רבות, שפירא בחר לסיים את סיפורו עם הגעתו לארץ. האם זה בגלל צלקות הקליטה? "אולי כן ואולי לא", הוא אומר, "מה שהיה ברור לי זה שמדובר ב'אופרה אחרת'". ובכל זאת, נימה אירונית כלשהי השתרבבה לפרק הסיום. בפרק שכותרתו "סוף הנדודים" מתאר שפירא את הקיבוץ שאליו הגיע אחרי ששוחרר ממחנה המעצר בעתלית. "היינו באופוריה מעצם המחשבה שהגענו סוף סוף אל המנוחה והנחלה", הוא כותב, "אך מכיוון שהקיבוץ היה יישוב-ספר נוכחנו עד מהרה שאמנם הגענו לנחלה, אך המנוחה עדיין רחוקה מאוד".



שפירא. "בצבא השתדלתי לא להבליט את העבר שלי. זה לא היה כבוד גדול להיות פליט, ניצול". בתמונה למטה: שפירא (מימין) בשנות המלחמה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות