טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אשה רוצה עוד, אבל מה?

מה אפשר ללמוד מרצונה העז של ג'ודי ניר מוזס שלום בצילום משותף עם מדונה, או מהצורה שבה הוצגה פנינה רוזנבלום בתוכנית "ארץ נהדרת"? ד"ר מרקו מאואס, פסיכואנליטיקאי שחי ועובד על פי שיטת לאקאן, מדבר על מהות האהבה, על ההבדלים בין גברים לנשים ועל עקרונות הטיפול ב"מקרים קשים" ומקיש מכל אלה על מצבה של החברה הישראלית

תגובות

עשרים ושישה סמינרים העביר האנליטיקן והוגה הדעות הצרפתי ז'אק לאקאן מאמצע שנות ה-50 עד סוף שנות ה-70. אליזבת רודינסקו, חוקרת תולדות הפסיכואנליזה בצרפת שנכחה בכמה מן הסמינרים שלו, כתבה שלאקאן נהג להתלבש באופן דומה לתחביר הבארוקי שלו, ושהרצה בקול "רוטט, גמגמני ורועם לחלופין, שנשזר באנחות והיסוסים. הוא נהג לכתוב מראש את הדברים שהתכוון לומר, ואז, בנוכחות קהלו, אילתר כמו שחקן מהרויאל שקספיר קומפני שגרטה גרבו היתה מדריכת הדיקציה שלו, וארתורו טוסקניני מורהו הרוחני". לאקאן, הוסיפה רודינסקו, "התנהג בצורה כוזבת מאחר שדיבר אמת", וריתק את קהלו "כקוסם ללא קסמים, גורו ללא היפנוזה, נביא ללא אל".

הפילוסופיה הלאקאניאנית נעשתה אופנתית בשנים האחרונות בקרב אנשי אקדמיה בישראל, וזאת למרות העובדה שעד כה לא היה אפשר לקרוא את כתביו בעברית. החודש רואה אור לראשונה בעברית טקסט מקיף וחשוב של לאקאן, שכותרתו "עוד", והוא לקוח מן הסמינר ה-20, שהתקיים בפאריס בשנים 1973-1972. לאקאן, שמת ב-1981 בגיל 80, ייחד את הסמינר לדיון במיניות הנשית ובגבולות של האהבה ושל הידע, והציע ניסוח מהפכני (בניגוד למה שהיה מקובל בביולוגיה ובסקסולוגיה): בין בני האדם אין יחס מיני; יש יחסי מין ביניהם.

"עוד" רואה אור בהוצאת רסלינג עם מעט מאוד הערות, כבמקור הצרפתי, ובשונה מן הגרסה האנגלית, שההערות תופסות בה מקום נרחב יותר מן הטקסט עצמו. הקושי לפענח את הטקסט של "עוד", בין השאר בגלל הניסיון של לאקאן לספק בסיס מתמטי לפסיכואנליזה, הצריך עבודה מיוחדת על התרגום. חמישה אנשים עמלו במשך חמש שנים על התרגום העברי: המתרגם מצרפתית, ד"ר יורם מירון, שהוא רופא בהכשרתו, ולצדו הפסיכואנליטיקנים הלאקאניאנים פרלה מיגלין (שיזמה את התרגום) ומבל רוזן, וליאור לב שמתמחה בפסיכואנליזה. על העריכה המדעית הופקד ד"ר מרקו מאואס מבית החולים הפסיכיאטרי גהה, שאף הוא פסיכואנליטיקאי לאקאניאני (ובעלה של מיגלין).

"מיעטנו בהערות כי רצינו להפגיש את הקוראים עם לאקאן עצמו", אומר מאואס, שספרו "פרויד עם לאקאן" ייצא לאור בקרוב. "העבודה על הספר היא פרי של קהילה פסיכואנליטיקאית מקומית, שעובדת לפי האוריינטציה של לאקאן. חמישה אנשים שעבדו יחד החזיקו מעמד יפה במשך חמש שנים כי אהבו לעבוד זה עם זה". השימוש במלה "אהבו" אינו מקרי: מאואס מצטט את פרויד הקובע כי אהבה אמיתית נבחנת "בפרודוקטיוויות שלה וביכולתה להגשים את המטרה של האהבה".

ומה אומר לאקאן על האהבה?

"איך זה קורה, שאוהבים? השאלה הזאת ידועה מזמנו של פרויד, כשהגדיר את מטרות הטיפול הפסיכואנליטי כ'יכולת לאהוב ולעבוד'. לאקאן אומר שלאהבה יש גבול. אנחנו לא יכולים לאהוב את מי שרוצים, אנחנו כבולים על ידי השפה: עם מי שאיתו אני לא יכול לדבר, לא אוכל לקיים מפגש של אהבה. מה נשאר אז? נשאר מפגש פרוורטי: פרוורטי זה המקום שבו אין אהבה. הפרוורטי נכנס לשירותים ומחפש מישהו כדי לעשות אתו משהו, בלי מלים.

"פרדינן דה סוסיר (שהניח את היסודות לבלשנות המודרנית ולסטרוקטורליזם) כתב את זה לראשונה: בני האדם נולדים אל תוך השפה ומקבלים אותה כחבילה. המשוררים מלמדים אותנו שכל אחד יכול לרכוש את החבילה ולהשתמש בה בצורה יצירתית ולהמציא את השפה מחדש".

על פי לאקאן, אומר מאואס, הדיבור אינו רק אמצעי תקשורת להעברת ידע. לאקאן דיבר על "קיר השפה": יש פער בין מסמן לבין מסומן, לא תמיד כוונת המדבר נקלטת כמות שהיא אצל המאזין, "וכשאנחנו מדברים", מוסיף מאואס, "יש גם משהו בתוכנו שמתענג מעצם זה שאני פותח את הפה ומפטפט".

אם כך, מהי האהבה לפי לאקאן?

"מפגש האהבה מתקיים כשכל אחד בוחן בשני את ה'גלות' מן היחס המיני, כלומר את נקודת התורפה. אתן לך דוגמה שקיימת אצל פרויד: אשה היסטרית שמתאהבת בגבר אימפוטנט. היא מתאהבת בו ברגע שהיא מאתרת בחוש ההיסטרי שלה, כלומר בלא-מודע, את האיפיון הזה של האימפוטנציה. ואילו הוא מזהה בה את האשה שיש לה קשיים עם הנשיות שלה, ובגלל הקשיים הללו היא מזדהה עם הגבר המסוים הזה, שהוא אימפוטנט. זה מפגש האהבה אצל בני אדם, כשכל אחד בוחן בשני בלשון המיתולוגיה את 'עקב אכילס' שנוגע לאהבה".

זאת שיש לה

"עוד" עוסק בין השאר במיניות הנשית, ומאואס מזכיר את השאלה האלמותית של פרויד, "מה רוצה האשה?", ומעיר שלאקאן הפנה את השאלה באחד הסמינרים שלו אל האנליטיקאיות שנכחו בו, כדי לקבל מהן איזושהי תשובה. "היתה שתיקה מוחלטת", אומר מאואס. "בניגוד לאמונה הגברית הנפוצה, שלפיה 'אשה רוצה פאלוס', או במלים גסות, 'מה שאשה רוצה זה זיון טוב', הרי כשפרויד שאל את השאלה הוא כבר רמז לכך שזה לא הכל, שיש משהו מעבר לפאלוס".

אצל לאקאן יש התייחסות שונה לגברים ולנשים. הגברים, הוא טוען, מגדירים את עצמם כקבוצה ומהווים קבוצה. את הנשים, לעומת זאת, אי אפשר להגדיר כקבוצה. מכאן, אומר מאואס, בא המשפט המפורסם של לאקאן, ש"האשה בה"א הידיעה לא קיימת במובן של היותה מגדירה של קבוצה. כל אשה ואשה קיימת בזכות עצמה, וכל אחת ואחת היא בעלת איפיון משלה".

הרי יש גם נשים שמגדירות את עצמן כקבוצה, למשל הפמיניסטיות. האם לאקאן שולל את זכותן להגדרה עצמית?

"הפמיניסטיות מנסות להגדיר את האשה כקבוצה ולא מצליחות, זאת עובדה. הפמיניסטיות מגדירות את הזכויות של האשה מבחינה חוקית בחברה. הנשיות זה עניין אחר. האם השתייכות לתנועה הפמיניסטית מבטיחה שאשה תהיה יותר נשית? לא. לפעמים אפילו קורה ההיפך ויש פמיניסטיות מאוד לא נשיות".

מה מייחד את הגברים כקבוצה, לעומת הנשים?

"כל הגברים נמצאים בקבוצה אחת בגלל הפאלוס. פרויד מביא את המקרה של הילד הנס שפחד מסוסים. הנס אמר שלכל דבר חי יש פין, וההפתעה הגדולה שלו היתה כשגילה שלאחותו הקטנה אין פין. הכלל האוניברסלי לא פעל שם. זאת היתה ההתחלה של הבעיה שלו. הגבר מגדיר את עצמו בזה שיש לו פאלוס. במובן זה האשה יותר חופשייה. לאקאן אומר בסמינר ה-20 שכולם מתעניינים בנשים, הן גברים והן נשים. לפי זה כולנו הטרוסקסואלים, כי כולם מתעניינים באחר, בהטרו - כלומר, באשה. ההתעניינות הזאת היא לא בהכרח מינית, אלא במשמעות שאשה מעוררת סקרנות אצל כולם".

מאואס מדגיש שאשה - ולא "האשה" - היא ישות לא ידועה ומסקרנת: "פרויד אמר שהיא 'קונטיננט', יבשת, ואני מפרש שהוא התכוון למשהו כמו הצד השני של הירח. ועובדה שהשאלה של פרויד, 'מה רוצה האשה?', מחזיקה מעמד עד היום. ב'עוד', לאקאן נותן עליה תשובה שאינה מסוג התשובות שאפשר להפיק ממנה תשואה ישירה, אבל אמחיש זאת באמצעות תסבוכת מעניינת שמעסיקה את המדינה. פרשת ג'ודי ניר מוזס שלום, שהובילה לכך שישראל עומדת לפטר שגריר בגלל אופרת סבון בין נשים.

"קראתי כתבה ב'הראלד טריביון' ואני מנתח אותה כאן כאילו היתה מחזה של מערכה אחת עם שלוש-ארבע דמויות. בטקסט הזה ב'טריביון' הופיעה ניר מוזס שלום בתפקיד של מי שיש לה, כלומר בעלת אמצעים, שרוצה להופיע בתמונה משותפת עם האשה שמזוהה עם מיסטיקה. מי שכתב את הכתבה תפש בכישרון ספרותי שכל הבלגן התרחש סביב מדונה (באיטלקית פירושו אשה) וסביב הגדרת המושג נשיות. זאת שתוארה בטקסט כבעלת אמצעים לא הצליחה להצטלם ולהופיע באותה תמונה עם מדונה. ה'תקלה' נוצרה משום שמדונה, במקרה הזה, לא באה לישראל כדי לקדם את עצמה או את המוסיקה שלה, אלא כדי ללמוד קבלה, קרי מיסטיקה, ואף ביקשה להצניע את הצד היותר מוכר של אישיותה".

האם "יש לה" או "אין לה" מתייחס גם לכישורים אינטלקטואליים של אשה?

"כל דבר שנכנס לתוך ההגדרה של רכוש, כולל אינטלקט, כישרון ועוד, אינו מספיק כדי שאשה תגדיר את עצמה כאשה. אני רוצה להזכיר את נשיא אוניברסיטת הרווארד, שאמר לפני כמה חודשים שלנשים אין כישרון מדעי וזה חולל סקנדל, כי בכך הוא הגדיר את האשה כ'זאת שאין לה כישרון מדעי'. לאקאן אמר שהאשה פר-אקסלאנס היא האשה הענייה, אמירה מטפורית שבה הוא טען שהאשה אינה כבולה על ידי הרכוש שלה. בסמינר ה-20 לאקאן מגדיר אשה כ'זאת שיכולה ללכת הרבה מעבר למקום שאליו הולך הגבר', המוגדר כבעל רכוש. הגבר, כבר אמרנו, מוגבל על ידי התפישה של הגדרתו כבעל הפאלוס. לכן, כשגבר נמצא במצב של אין לו, זה לא רק עניין של רכוש פיזי".

לאקאן טוען ב"עוד" שמיסטיקנים חווים התענגות אחרת, לא מבוססת על הפאלוס, ומאמין שגם אשה חווה התענגות אחרת.

"הוא מביא כדוגמה את תרזה הקדושה, הפסל של ברניני ברומא, שמופיע על הכריכה של 'עוד', ועליה כתב לאקאן שצריך להתבונן בפסל כדי להבין מיד שהיא מתענגת. בת- רגום האנגלי הם תרגמו jouissance, מתענגת, כ-she is coming, מקבלת אורגזמה, שזאת התענגות פאלית. אבל לאקאן מדבר על משהו אקסטטי, מחוץ לגוף".

איך כל זה קשור לפרשת ג'ודי ניר מוזס שלום ומדונה?

"ניר מוזס שלום עשתה סקנדל כי לא הצליחה להצטלם עם זו שבאה מסיבות מיסטיות. בכתבה ב'הראלד טריביון' היא הוגדרה כבעלת רכוש שכעסה על כך שמדונה, שבאה לכנס קבלה, לא נפגשה איתה. זה הפער שבין קבלה ומיסטיות לבין מאבקי כוח ורכוש".

מה אם כן מבדיל לפי לאקאן ביני כאשה לבינך כגבר?

"לא האנטומיה מגדירה אותנו. טרם הוכח שאכן אני גבר ואת אשה. נפוליאון אמר, 'אנטומיה היא הגורל'. לאקאן אומר שזה לא כך ומספיק לראות סרט של אלמודובר כדי להבין שזה לא כך. אילו הייתי מיסטיקן היה בי לפי לאקאן קצת יותר מהצד הנשי, כלומר הייתי פחות מוגבל על ידי ההגדרה הפאלית ויותר מוכן לקבל סוג אחר של התענגות בעולם הזה. ואילו היית מגדירה את עצמך כאחת שיש לה, לא היית כל כך אשה לפי הגדרתו, היית נוטה קצת לצד הגברי".

היתרון שבכישלון

הכישלון, אומר מאואס, עומד במרכז המשנה של לאקאן, הנדונה ב"עוד". הפרסומות וסממני הקפיטליזם מצביעים על הדרך אל ההצלחה, מבטיחים הצלחה, וכשהם משתמשים בסמליות מינית הם רומזים לכך שגם המפגש המיני יהיה מוצלח. לאקאן טען שאין לזה סיכוי, אומר מאואס. אנשים מנסים להסתיר את חסרונותיהם, את כישלונותיהם, בתקווה שזה יביא למפגש אהבה מוצלח, אבל "הכי נכון שכל אחד ייצמד לחיסרון שלו, לכישלון שלו, והכישלון שלו יוביל אותו למשהו, בעיקר במה שקשור למפגש של האהבה ולמפגש המיני. צריך להסתדר עם זה, כי לכל אחד יש כישלון אחר".

מוכרים לנו בפרסומות דימויים נשיים וגבריים וקודים של הצלחה בתחום המיני, ואתה מדבר על היצמדות לכישלון.

"בדיחות פוגעות בול בנושא של הכישלון. בבדיחה טמון הידע על הכישלון. בארגנטינה אומרים על הספרדים שהם מטומטמים, כמו שבארץ מספרים בדיחות על פרסים שהם כביכול קמצנים. בפרסומת למרלבורו נראה קאובוי מעשן ולידו הסוס שלו. בפרסומת מבטיחים שאם תעשן את הסיגריה הזאת לא תיכשל, ותייצג גבריות אמיתית. תשאלי למה מרלבורו לא הצליחה בספרד? הבדיחה גורסת שהספרדים הלכו וקנו סוסים, במקום סיגריות.

"מה שהפרסומות מחפשות זה קשר בין המסמן למסומן: תקנה את זה ויהיה לך מסומן של גבריות, או של סקס-אפיל. ואילו הבדיחות מצביעות על העובדה שיש שם כישלון. הבדיחות שמצביעות על זה בצורה טובה הן בדיחות שעוסקות בשידוכים, שמופיעות אצל פרויד. השדכן טוען שהכלה המיועדת טובה, והחתן לא משתכנע, ועל כל תלונה שלו יש לשדכן מענה. החותנת מכוערת? - 'אתה לא מתחתן איתה'. הכלה לא יפה ולא צעירה? - 'היא בטח תהיה נאמנה'. אין לה הרבה כסף? - 'מי מדבר על כסף? אתה הרי רוצה אשה'. כשהחתן מתלונן שהיא גיבנת, השדכן אומר, 'מה אתה רוצה, שלא יהיו לה פגמים?'

"הבדיחה מצביעה על הכישלון, כי היא מכירה בעובדת קיומו. יש כישלון, יש החטאה, ולכן הבדיחה מתאימה כדי להזמין כל אחד לדעת קצת יותר על הידע של הלא-מודע. הבדיחה מזמינה אותנו לטעום מפרי עץ הידע של הלא מודע".

עולם הדימויים שמקיף אותנו מכל מסך ומסך, מציג מודל נשי "יפה" ומבוקש.

"זה המודל של האשה בעיני הגבר. מודל האשה היפה והמוצלחת, שאותו ראיתי ב'ארץ נהדרת' בדמותה של פנינה רוזנבלום. על זה לאקאן מדבר: הדמות של הנשיות כהצלחה חברתית, והדמות הקפיטליסטית של הנשיות, היא דמות גברית. ואני טוען שגם הפמיניסטיות נופלות לפח הזה, כשהן אומרות שנשים צריכות להצליח כמו הגבר. אני לא אומר שאשה צריכה להיכשל. אני טוען שיש כישלון שמאפיין כל אחד, ושהדחף להצלחה מגביל את האשה לדמות מסוימת, ואינו מספק מענה על השאלה (של פרויד) 'מה רוצה האשה?'. הפמיניסטיות אומרות, אנחנו רוצות שוויון, כמו הגברים. אני מקבל את הביקורת המוצדקת של הפמיניסטיות על המבנה החברתי, ואני בעדן. אני רק אומר שהן לא עונות על הבעיה העיקרית, שהיא 'מה אשה רוצה' - וזה משהו מעבר לשוויון זכויות עם הגבר. אנחנו עדיין לא יודעים מה היא רוצה. לאקאן רומז לתשובה אפשרית בדבריו על ההתענגות של המיסטיקניות, כשהוא אומר שלאשה יש 'התענגות עודפת' על זו של הגבר".

הבלתי ניתן לריפוי

הקליניקה של ד"ר מאואס ממוקמת בדירת קרקע קטנה ברמת השרון. חדר המתנה מרווח מוביל למטבחון ושירותים, אבל החדר שבו נערכים המפגשים הטיפוליים צר ומלבני. החלונות פתוחים והירוק מטפס פנימה. הציפורים נשמעות כשצפירות כלי הרכב ברחוב לא מחרישות אוזניים. בספרייה הצמודה לקיר אפשר למצוא גם כתבי עת עכשוויים לספרות. בחדר מיטה צרה נמוכה ולידה שולחן עבודה ושני כיסאות. צפוף בחלל של הקליניקה.

מרקו מאואס נולד ב-1945 בבואנוס איירס שבארגנטינה. אביו, בעל מפעל, לימד אותו לקרוא בגיל מוקדם ואמו, ילידת לבנון כשכבר היתה קולוניה צרפתית, דיברה אתו צרפתית ולימדה אותו שירים של לה פונטיין ובודלייר כשהיה כבן 13. טקס הבר המצווה שלו, בבית כנסת אורתודוקסי, היה רגע מכריע: ילדותו ה"בלגניסטית", הוא אומר, נעשתה מסודרת. הוא גם התאהב בשפה העברית.

הוא השלים את לימודי הרפואה באוניברסיטה של בואנוס איירס ב-1970. לפסיכואנליזה הגיע בזכות הבעיות שלו, "אותן חוויתי על בשרי. היו לי סימפטומים קשים בחיי. נתקלתי בבעיות קשות, אם זה בזוגיות, בעבודה ובהנאה. כשהייתי סטודנט התחלתי אנליזה אצל אנליטיקאית, שנמשכה 12 שנה. במקביל למדתי עם בעלה וקראנו כתבים של פרויד. ב-74' הוא הביא ספר בצרפתית והתחיל להסביר לי על החיים ועל האנליזה בלשון יותר קרובה לחיים. מושגים כמו desire, בעיות עם האב ועם האם, אבל בלשון מדויקת. שאלתי מי כתב, והוא אמר לאקאן. אמרתי לעצמי שאת זה לא חוויתי באנליזה אצל אשתו".

ב-1983 בא מאואס עם רעייתו ושלושת ילדיהם לישראל. "כשעליתי ארצה חזרו כמה סימפטומים טובים. היה לי הלם תרבותי והגלות פגשה אותי, במובן הרחב של המלה גלות, כלומר להיות זר ושונה. הגלות הפנימית שתפסה אותי כאן גרמה לי לבחור באנליזה לאקאניאנית ועשיתי את זה בפאריס. היה בתפנית הזאת מן הפרדוקס, כי הגעתי לכאן, הגעתי למקום הנכון, ומיד התחלתי לנסוע לפאריס. לא ברחתי. נסעתי. הייתי קורא לזה תנועה כדי להיות כאן וגם במקום אחר".

בפעם הראשונה נסע לפאריס ב-1986 ומאז הוא נוסע לשם, בתחילה בתדירות גבוהה ובאחרונה קצת פחות - לשבוע, אחת לכמה חודשים - לפגישה עם האנליטיקן שלו. הסימפטומים שלו, אומר מאואס, לא נעלמו. "הם התמקמו, כלומר הם נכנסו למקום יותר שימושי עבורי ומכאן - יותר נסבל. ההגדרה הלאקאניאנית אומרת שסימפטום זו אמת מסוימת שהידע שלי לא יכול לפענח ולפתור. עדיף שהסימפטומים לא ייעלמו, כי הסימפטום זה מה שמביא מישהו ללכת לאנליזה, כלומר זה הדבר שמאפשר לו לדעת שהוא רוצה לדעת עוד משהו. אם הסימפטום ייעלם לגמרי, יחד איתו תיעלם סיבת הרצון לדעת".

לפני שנה ניסח הפילוסוף ברנאר אנרי לוי את שבעת העקרונות של "האוריינטציה של לאקאן", שאומצו על ידי הלאקאניאנים. לפי מאואס, כשמדברים על האסכולה הלאקאניאנית, הכוונה לקבוצת אנליטיקאים המאמינים - בניגוד למקובל ברפואה - כי לא האנליטיקאי או מומחה אחר יקבע מה תוצאותיה של אנליזה כלשהי, אלא האנשים שעברו אנליזה ומעידים מה עבר עליהם. לכן הלאקאניאנים אינם מדברים על "מטופל" אלא על "אנליזנט". מאואס מזכיר, שבסמינר "עוד" אמר לאקאן שהוא מדבר כמישהו שנמצא באנליזה, כלומר לא בתור "מומחה" בעל "ידע ידוע", אלא מהמקום של מישהו שלא יודע.

על פי העיקרון הראשון שניסח לוי, האנליזנטים אינם צרכנים של תרופות וטיפולים, אלא מצויים "בלב פרקטיקה מוזרה... שהיא חליפין של מלים, ריפוי על-ידי המלה", ופירוש הסימפטום "אינו עסקו של האנליטיקאי לבדו, אלא, לפחות בחציו, עניינו של האנליזנט עצמו".

העיקרון השני קובע שלאנליטיקאי אין מקום, במשמעות של סטטוס מקצועי הקבוע בחוק ונרכש בהכשרה ממוסדת, משום שהפסיכואנליזה אינה יכולה להתקיים במקום שיש שלטון של כוח. ההכשרה של האנליטיקאי תיעשה באמצעות הסמינרים וההתמחויות הקליניות של התנועות והאיגודים של האנליטיקאים. העקרונות האחרים: הסיטואציה האנליטית אינה סובלת אדם שלישי בחדר; בפסיכואנליזה אין טכניקה ואין ריפוי סטנדרטי (פרויד טען שריפוי הוא כמו משחק שחמט, כלומר יש סכימות לפתיחה ולסיום אבל כל משחק שונה מהאחר); וההכרה בכך שבפסיכואנליזה אי אפשר לרפא הכל.

"וודי אלן יודע משהו על לאקאניאניות", אומר מאואס, "ובאמצעות ההומור שלו הוא אומר דברים משמעותיים. הוא אפילו תפש את המושג הלאקאניאני של הבלתי ניתן לריפוי, ולתובנה הזאת כדאי להגיע, כדי לצמצם את הבלתי ניתן לריפוי". מאואס מציין שלאקאן הקשיב "למקרים הקשים שאף אחד לא רצה לשמוע", כמו בעלי הנטייה ההתאבדותית, ואילו עכשיו יש לחץ על רופאים לתת גלולות נוגדות דיכאון, כפרוזאק וסרוקסט, כמענה לנטיות דיכאוניות שקיימות למעשה אצל כולנו.

"השימוש בתרופות הללו הופך את המפ-גש בין הרופא הפסיכיאטר למטופל למשהו משני, וכשהרופא דחוק בזמן או בפרנסה, וגם במוניטין שלו, אם הוא לא ירשום לך את התרופה הזאת הוא ייראה כמי שאינו מעודכן. כדי להיות 'אחראי' בעיני המערכת, מצפים מהרופא לעשות מה שמפעל התרופות ממליץ. אני לא אומר שכל הרופאים עושים זאת, אבל אני טוען שהדחיפה המודרנית מובילה לזה ותפקידו של הפסיכואנליטיקאי לא לשתוק".

מה מייחד מטפל לאקאניאני בהשוואה לגישות טיפוליות אחרות?

"המקרים הקשים הם שעוזרים לנו לתפוש את הקשיים של המקרים הפחות קשים. ברור לך שכולנו מקרים קשים? את זה למדתי מלאקאן. היתה לי פעם פציינטית, נערה, שהיתה סכיזופרנית וחזרה על משפט אחד ללא הרף: יש במחלקה מישהי שלא סובלת אותה. היא נצמדה למשפט כמו תוכי, והגוף שלה היה רועד. במשך כמה חודשים, בשיחות שהיו מוזרות כי היא אמרה רק את המשפט הזה, לא ניסיתי לשכנע אותה שזה לא כך ולא ניסיתי להרגיע. הייתי נוכח שם, והקשבתי בריכוז. ואז, יום אחד היא אמרה עוד משפט: 'היא לא יודעת שהיא שונאת אותי'".

מאואס מדגיש שתפקידו היה רק לאפשר לנערה להגיע אל ההכרה הזאת בעצמה. "במהלך הפגישות דיברתי מעט מאוד. רוח הדברים של מה שכן אמרתי היה בנוסח: 'הקשבתי היטב ורשמתי כל מה שאמרת'. כלומר, אישרתי שמה שהיא אמרה הגיע אלי".

ומה קרה לאחר פריצת הדרך הזאת?

"כעבור תקופת מה היא השתחררה מבית החולים וחזרה לבית הוריה".

ישראל זקוקה לגבול

המתנגדים מאשימים את האסכולה הלאקאניאנית שהיא אינטלקטואלית מדי ולא די הומנית ומעורבת.

"ראוי שהמטפל הלאקאניאני יהיה מפוכח. שלא ישתמש במחשבותיו או בפנטזיות שלו בטיפול. שיסיט אותן הצידה וישאיר אותן לטיפול הפרטי שלו-עצמו. ואגב, זה לא כל כך קל כפי שזה אולי נשמע. דבר שני, וזה החידוש של לאקאן, האדם צריך להבין שהחלטתו לבוא לטיפול משמעה החלטה לקחת אחריות על המקרה שלו, ולא לבוא כפציינט ולצפות שהמטפל יטפל ויפתור את הבעיות שלו. הפציינט הפסיווי הפך אצל לאקאן לאנליזנט, לאקטיווי, למי שמצופה ממנו שיעשה את העבודה, כי הדבר הכי יקר זה המקרה של עצמך. האנליזנט בונה את המקרה שלו ובסופו של דבר האנליזנט מנהל לכאורה את הטיפול שלו. האנליטיקן ממקם את עצמו כך שלאורך הדרך הוא ייתן למטופל את הכלים. אחריות זו המלה הגדולה".

יש ביקורת על שיטת הטיפול, שבה המטפל יכול להציע שהפגישה הטיפולית תסתיים אחרי כמה דקות והמטופל משלם מחיר מלא והולך הביתה, שיטה שבגללה לאקאן הוחרם בזמנו מהאיגוד הבינלאומי לפסיכואנליזה.

"האנליטיקן יכול להציע שהפגישה תסתיים כשהגעת לנקודה משמעותית; כשהגעת למסקנה שלך כאנליזנטית. זה יכול לקרות גם חמש דקות לאחר תחילת הפגישה. הזמן הוא עניין סובייקטיווי, תלוי מה קורה בו, כפי שהראה איינשטיין במאמר שכתב בשנות ה-30: שעה שישבת במחיצת אשה יפה נראית לך כדקה, ואילו דקה שישבת על תנור לוהט נראית לך כשעה.

"לאקאן הציע לא לדחוק באנשים לבוא לאנליזה, אלא לעבוד רק עם אלה שנחושים. אדם נחוש ממשיך לבוא".

אמרת שכולנו מקרים קשים, האם זה אומר שנישאר כאלה גם אחרי שנים של טיפולים?

"עדיף שנישאר מקרים קשים. אם נדלל את הקושי, אנחנו עלולים לדלל הכל. הקושי הוא מקור הייחודיות של האדם, וכל אחד הוא שונה. המטרה שלנו למקד את הקושי ולרכז אותו. סבל מפוזר זה דבר שונה לגמרי מסבל ממוקד בסימפטום שהוגדר היטב, שאתה לומד לחיות איתו וזה מה שמקל על הכאב. דוגמה, מדינת ישראל היא מקרה קשה, אבל ברגע שיהיו לה גבולות זה יקל מאוד, אם כי היא תמשיך להיות מקרה קשה".

מה עוד יכולים הישראלים ללמוד מלאקאן?

"מה שלאקאן יכול לתרום לחברה הישראלית זה להיות סקרנים, מעורבים עם המקום שבו אנו חיים, כולל הסימפטומים שלו. להיות לאקאניאני זה אורח חיים, כלומר להאמין בסימפטום שלך ולהיצמד אליו. בתחילת הדרך, עוד לפני הקמת המדינה, אפשר היה להאמין שהחברה הזאת היתה סוג של חברה אוטופית, ושבקיבוצים התגברו על תסביך אדיפוס משום שההורים נפרדו מהילדים וכן הלאה. מה שאני מציע לחברה שלנו כיום, בכלים של לאקאן, זה להסתכל על האוטופיה החברתית שממנה התנתקנו, בלי ציניות ובלי ייאוש, מתוך תובנה שהאידיאלים של העבר לא פועלים.

"ב-38' לאקאן דיבר על ההידרדרות של תפקיד האב במשפחה וציטט בכך את פרויד. אחת העובדות שמלוות אותנו כאן היא שישראל היתה ארץ אבות אבותינו ואין להתייחס בציניות לעובדה הזאת, כי זה מוביל לחוסר אמונה מוחלט. בשבילי, למשל, לחיות פה זה אחד הסימפטומים שלי. אני ארגנטינאי, מה אני עושה פה? אני לא ציוני ולא אנטי ציוני, אבל אני מכבד את הציונות. אז זה חלק מהסימפטומים שלי להיות כאן, ואני לא אוהב את הסימפטום הזה והוא לא פרטנר לאהבה. אבל הוא בהמתנה לאהבה".



ד"ר מרקו מאואס. לחיות פה זה אחד הסימפטומים שלי; אני הרי ארגנטינאי, מה אני עושה פה?


ז'אק לאקאן. לאהבה יש גבול, בלי דיבור לא יכול להתקיים מפגש של אהבה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות