בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור בארץ פיטר ארנבון

במה זכתה ביאטריס פוטר שסיפורי הילדים שלה שרדו בכל תהפוכות הטעם, הסגנון והזמן? חלק נכבד מהתשובה אפשר למצוא באזור האנגלי הקסום שבו בילתה את החופשות בילדותה ובו התגוררה במחצית השנייה של חייה, כתבה וציירה את רוב ספריה, הנציחה את נופיו באיוריה, ועשתה יותר מכל אדם אחר למען שימור יופיו וכפריותו

2תגובות

בארצות רבות מוכרת ביאטריס פוטר כסופרת ילדים פופולרית, ו-23 ספריה המצוירים הפכו זה כבר לרבי-מכר קלאסיים. בכמאה השנים שחלפו מאז יצא ספרה הראשון הם תורגמו ל-35 שפות, נמכרו בעשרות מיליוני עותקים והם ניצבים בסדרות, בפורמטים שונים, במדור הגיל הרך בכל חנות ספרים המכבדת את עצמה. מעולם לא חדלו להידפס ולא ירדו מן המדפים. הקוראים הצעירים של היום והוריהם אוהבים אותם בדיוק כפי שאהבו אותם באנגליה בתחילת המאה העשרים. פוטר, שילדותה ונעוריה עברו עליה ללא חברים ושלא היו לה ילדים משלה, תרמה לילדי העולם את חבריהם הטובים ביותר: הארנבונים פיטר ובנג'מין, החתלתולים מופט, מיטנס, זנב-כותן וטום, ג'מימה ברווזת-השלולית, טיגי וינקל הקיפודה הכובסת, אגוזי הסנאי, ג'רמי הצפרדע הדייג ורבים אחרים.

ההיכרות של ילדי ישראל עם ספריה המצוירים של ביאטריס פוטר קלושה למדי. שישה סיפורים בלבד יצאו לאור בתרגום עברי בשנים האחרונות, בשני קבצים - "עלילות פיטר ארנבון" ו"הברווזה ימימה וסיפורי כפר אחרים" (עם עובד, בתרגום אברהם יבין) - ולא זכו כאן להצלחה יתרה. בגלל קצב המכירה האטי יחסית אין ההוצאה ממהרת לתרגם ולהדפיס גם את שאר 17 ספריה-סיפוריה.

זה כשנה שאני חוקר את חייה ואת יצירתה של ביאטריס פוטר: חורש ספרי ביוגרפיה, מאמרים מלומדים ורשימות ביקורת, קורא בתשומת לב את סיפוריה ומתבונן באיוריה. כל אלה עתידים להבשיל למונוגרפיה, פרק בכרך ד' עתידי של "ילדים גדולים": ביוגרפיה מפורטת, "דרמטית", של פוטר וניסיון לפצח את סוד קסמם של ספריה. במה זכתה שסיפוריה שרדו בכל תהפוכות הטעם, הסגנון והזמן, נכנסו למחזור הדם של תרבות הילדים והתקבלו לשכון קבע בפנתיאון היצירות שאין להן תאריך תפוגה?

העבודה על כל יוצר היא תהליך פלאי, שבמרוצתו אדם נקשר לנשוא המחקר, לעתים עד כדי התאהבות ומעורבות אישית. רק לפני חודשים אחדים לא ידעת עליו דבר, והנה אתה כבר משוטט במבוכי חייו, מתחבט איתו בייסורי היצירה, שמח בהצלחתו וכואב עמו על כל כתב-יד שהוחזר, על כל ביקורת נשכנית שספג, ודאי על משברי ילדותו ובגרותו, כאביו וכישלונותיו. אתה מתוודע גם אל המקומות שבהם גדל והתגורר, או ששימשו לו רקע ליצירתו. משוטט עם קנת גרהם ("הרוח בערבי הנחל") על שפת התמזה, ועם א"א מילן וכריסטופר רובין ("פו הדוב") ביער אשדאון שבססקס, שט עם מרק טוויין ("הקלברי פין") לאי הצבים במיסיסיפי ומיטלטל בכרכרה עם לוסי מוד מונטגומרי ואן שרלי ("האסופית") על שפת "אגם הזהרורים" באי הנסיך אדוארד. אין פלא שלפעמים מתעורר בך געגוע שאינו בר כיבוש לצאת אל אותם מקומות, לגעת במים, לגעת ברוח.

זה עלול להיות מסע מתסכל. לא פעם אתה בא אל בית ילדותו של הסופר האהוב עליך, והנה, רבים ישנם כמוהו. כך גם הנחל, הגשר, פאת השדה והכנסייה שבה נשא את אהובתו או שבחצרה הוא קבור. עוד מאות נחלים, גשרים, כנסיות ובתי קברות יש, קרובים ורחוקים, ורבים מהם נאים ומרתקים הרבה יותר.

ובכל זאת. בנגיעה הפיזית בערש גידולו של סופר, בסביבה שבה או עליה יצר, יש קסם, רטט, מתיקות, המיה של מיתר סמוי. כי הרי זה לא סתם בית או מקום על מפת העולם. זהו כבר מחוז שבנפש. ספרים הם סיפורים בדיוניים, שבנויים מחומרי חיים אמיתיים. כשאתה עולה לרגל אל אותן פיסות נוף וחיים, מושיט יד ונוגע בהן, אתה חש כאילו נגעת בסוד היצירה.

ארץ אהבתה של ביאטריס פוטר, האזור שחייה הממשיים, הרגשיים והאמנותיים ארוגים בו שתי וערב, הוא אזור האגמים, לייק דיסטריקט, שבצפון אנגליה. היא הכירה אותו בנעוריה, בילתה בו את המחצית השנייה, הטובה, של חייה, כתבה וציירה בו את רוב ספריה, הנציחה את נופיו באיוריה, ועשתה יותר מכל אדם אחר למען שימור יופיו וכפריותו.

בקומה השלישית

הלן ביאטריס פוטר נולדה בלונדון ב-1866, בת בכורה במשפחה אמידה מהמעמד הבינוני, שהיתה מושקעת היטב בתעשיית הכותנה. אביה היה עורך-דין, שההכנסה השנתית המשפחתית הפכה את הפרקטיקה שלו למיותרת. המשפחה התגוררה בבית בן ארבע קומות, מוקף גן ועצים - שכלל גם אורוות, סוסים, מרכבות ורכבים - ברובע קנסינגטון. שם נולדה ביאטריס. משנולד אחיה, כשהיתה בת שש, שקעה בציור: העתיקה ציורים מספרים ורשמה תוך כדי התבוננות באובייקטים שבסביבתה. הציור קירב אותה אל אביה, שהיה חובב אמנות, רשם וצלם. היא למדה ממנו לצלם, שימשה לו מודל והתלוותה אליו לביקורים במוזיאונים ובגלריות. באלה נהגה לשוטט עם פנקס רישומים פתוח, שאליו "העתיקה" יצירות שמצאו חן בעיניה.

מדי קיץ נהגה המשפחה לשכור בית מרוהט גדול בסקוטלנד, למשך שלושה חודשים, שאליו יצאה עם כל כבודת המשרתים והמרכבות. ההורים אירחו, דגו דגי סלמון ויצאו לציד צבאים והילדים טיילו ביער, בשדות ובשבילי הכפרים. שם נפתחו חושיה של ביאטריס אל הקולות, אל הצבעים, אל הריחות ואל הצורות המגוונות של חיי הבר. שם גם הירבתה לרשום ולצייר: זחלים וזוחלים, חתולים וארנבונים בתנועה, פרחים, ציפורים, עכברים, נופים וסצינות דמיוניות.

החזרה ללונדון היתה תמיד קשה. משפחת פוטר לא שלחה את ילדיה לבית ספר. היא העדיפה שהבת והבן (בשנותיו הראשונות) ילמדו בבית, מפי מורים פרטיים. לכן לא היו להם חברים והם נאלצו להסתפק זה בחברתה של זו. רוב הזמן שהו בחדר הילדים שבקומה השלישית, שם היו לומדים ומשחקים. שם גם הוגשו להם ארוחותיהם, שהביאו משרתים על מגשים.

אחדים מהחוקרים שהתחקו אחר ילדותה מתארים הורים מנוכרים ועסוקים בעצמם, שרק לעתים נדירות טרחו לתקשר עם ילדיהם ולהעניק להם אהבה. הילדים גדלו, לדבריהם, ב"בית מדכא" ובעזובה רגשית. תיאורי חוקרים אחרים מתונים יותר. לימים, ב-1940, כשנהרס הבית שבלונדון בהפצצה גרמנית, ביאטריס לא הזילה עליו דמעה. היא נזכרה בו כ"מקום הולדתי הלא אהוב".

שש תשובות שליליות

הגעגועים לטבע דחפו את הילדים להקים גן-חיות קטן, בבית ובחצר. הם טיפחו בו ארנבונים, צפרדע, לטאות, טריטוני-פסים, נחש מטבעות, סלמנדרות, עטלף, מרמיט, חולדה, קיפוד, צב וחלזונות, שאותם ציירו בכל תנוחה ותנועה אפשרית. באותה תקופה החלה ביאטריס לכתוב יומן סודי. היא כתבה אותו בכתב סתרים זעיר שהמציאה, כדי שאמה לא תוכל לקרוא בו. היא התמידה בכתיבתו עד גיל 31 והוא פוענח ויצא לאור בכמה כרכים רק שנים רבות אחרי מותה.

ב-1882 העתיקה המשפחה את חופשותיה לאזור האגמים, וההתוודעות אל חבל-ארץ קסום זה היתה גורלית לחייה של ביאטריס. בין אורחיהם היה גם הכומר המשורר הרדוויק ראונסלי, שהוביל את קרב הבלימה של האזור נגד פלישת ה"קידמה": התעשייה, היזמות הפרטית, התחבורה (רכבות) ותיירות ההמונים. לשם כך יסד את החברה להגנת האזור ולשימורו, שהפכה ב-1895 לנשיונל טראסט, קרן הנאמנות הלאומית לשימור החופים, אזורים יפי-נוף ובניינים היסטוריים. הוא שהדביק את ביאטריס, אז בת 16, בלהט ובמחויבות להגנה על הטבע.

משעזבה האומנת ואחיה נשלח לפנימייה, השקיעה את כל מעייניה בציור. לקראת חג הפסחא 1890 אזרה בת ה-24 אומץ ושיגרה שישה ציורים צבעוניים של ארנב-המחמד שלה אל חמש הוצאות של כרטיסי-ברכה. מאחת קיבלה תשובה חיובית, בצירוף המחאה: שש לירות סטרלינג (ששוויין היום כ-1,600 שקל). מאז החלה לספק להוצאה איורים, שהודפסו על כרטיסי ברכה, לוחות שנה וספרוני פעוטות.

לאלה מילדי קרוביה וידידיה שהיו חביבים עליה במיוחד נהגה לשלוח מכתבים מאוירים, שבהם תיארה בעיקר את עלילות שוכני גן-החיות שלה. נואל מור, בכורה של מורתה (האנגלייה) לגרמנית שהיתה לה לידידת-נפש, היה המחולל של ספר הילדים הראשון של פוטר. נואל בן החמש היה חולה בספטמבר 1893, וביאטריס ביקשה לשמח את לבו. "נואל יקירי", כתבה אליו מסקוטלנד, במכתב שהפך לימים לאחד המכתבים המפורסמים ביותר בעולם, "אני לא יודעת מה לכתוב לך, אז אספר לך סיפור על ארבעה ארנבונים, ששמותיהם פלופסי, מופסי, זנב-כותן ופיטר".

כשמונה שנים אחר-כך שאלה פוטר את המכתב, כדי להרחיב את הסיפור ולעבדו לספר ילדים מצויר. לבסוף היו בידה 41 איורי קו, שאליהם הוסיפה איור-פותח צבעוני. היא תיכננה ספר קטן-פורמט, 144 על 110 מ"מ, שיתאים לאחיזת ידו של ילד, מתכונת שתישמר בכל ספריה הבאים.

שישה מו"לים החזירו לה את כתב-היד. הוצאת פרדריק וורן התעניינה, אך נסוגה כשהיוצרת עמדה על כך שהספר יודפס בדיוק כפי שתיכננה. סיכויי המכירה של ספר קטן-מידות עם איורי שחור-לבן נראו קלושים. פוטר החליטה להוציא את ספרה במימון עצמי. כשגרסה זו כבר היתה בדפוס הסכימה וורן להוציא את הספר, אך הציבה שני תנאים: שביאטריס תצבע את כל האיורים ושמספרם יופחת ל-31; רק כך, אמרו, יוכלו לחסוך בעלויות. בלית ברירה הסכימה פוטר והתנחמה במהדורה הפרטית המלאה, שיצאה בסוף 1901.

ספל תה לחיזוק

היה זה סיפור הילדים הנצחי על החטא ועונשו: פיטר ארנבון השובב אינו מציית לאזהרותיה של אמו שלא להיכנס בשום אופן לגנו של מר מקגרגור ("לאביכם קרתה שם תאונה: מרת מקגרגור עשתה אותו מילוי לפשטידה"). הוא מתגנב אל הגינה וממלא כרסו בחסה, בשעועית ובצנוניות, עד שהגנן הרתחן מניף מגרפה ופותח אחריו במרדף, שבסופו עלול פיטר ללכת בעקבות אביו. כל עוד רוחו בו הוא נחלץ מהגן וזוכה בבית לנזיפה הגונה ולספל תה-קמומיל לחיזוק במיטה, בעוד אחיותיו נהנות מארוחת ערב נפלאה של לחם, חלב ואוכמניות.

כמו בסיפורי-מוסר אחרים לילדים, קסמו של הסיפור לא היה בלקח החינוכי שלו אלא בהרפתקה מסמרת-השיער, ביכולת התיאור ובאיורים החינניים, שהיטיבו להשתמש בשפת הגוף ולשדר דרכה את רגשות הגיבורים. כמו בסיפור המסורתי על זהבה ושלושת הדובים, שבו מחבבים הקוראים את הפולשת זהובת השיער ולא את הדובים, גם כאן מזדהה הקורא הצעיר עם פיטר הקטן והפגיע, ו"הענק הרע" והמגוחך שבסיפור הוא, ללא ספק, מר מקגרגור.

הספרים חולקו לקרובים ולמכרים או נמכרו בשני פני האחד. שבועיים בלבד אחרי הדפסת 250 העותקים הראשונים, הזמינה פוטר הדפסת 200 נוספים. עותק אחד מקורי ממהדורה זו נמכר ב-1994 במכירה פומבית ב-55 אלף ליש"ט. במקביל עבדה פוטר על המהדורה הצבעונית: השמיטה איורים, ציירה וצבעה את כל השאר וערכה את הסיפור בהתאם.

המהדורה הצבעונית של סיפורו של פיטר ארנבון יצאה לאור באוקטובר 1902, ב-8,000 עותקים, שאזלו מיד. עד סוף השנה הודפסו ונמכרו רבבות. ילדי אנגליה והוריהם העניקו לפיטר ולמשפחתו חיבוק אוהב והפכו אותם לאורחי קבע בחדר הילדים ובסיפורי ההשכבה. ההוצאה הבחינה די מהר כי בידה משאב כלכלי-תרבותי ואימצה את פוטר אל חיקה באהבה גדולה. וכשמהדורה רודפת מהדורה השתפר גם ביטחונה העצמי. בשנים הבאות כתבה וציירה מדי שנה כשני ספרים, שרבים מהם החלו כמכתבים מצוירים לילדים שאהבה.

מרת היליס, בשבילכם

כבר בספרים הראשונים התבלט סגנונה המיוחד: סיפורים קולחים, מרתקים, אמינים ולא מתיילדים, המתארים בעיקר עלילות בעלי-חיים קטנים, שפונים ישירות אל ילדים ואינם קורצים למבוגרים; הומור דק ולשון המעטה יחד עם הרפתקה, מתח, פריקת עול וסכנה, וסוף טוב עם לקח מתבקש; סיפור פשוט, שאינו בוחל פה ושם בשימוש במלים גבוהות; איורים צבעוניים מוקפדים, כשהגיבורים מצוירים כבעלי-חיים אותנטיים (לעתים בבגדים), בשלל תנוחות, מצבים והבעות.

דמותו של פיטר מככבת בשני ספרים בלבד אך מאוזכרת בספרים נוספים. היא הופיעה כעבור זמן בתדירות גבוהה במשחקים ובפאזלים, בספרי צביעה, בכרטיסי ברכה, ובשאר אביזרי לוואי. אולי מפני שהיה הראשון ואולי מפני שהרפתקנותו ומריו דיברו אל לב הילדים, התקבעו כל ספרי פוטר בתודעת הקוראים כספרי פיטר ארנבון.

בין פוטר לבין נורמן וורן, מבעלי ההוצאה, התפתחה בינתיים ידידות אמיצה. זאת, כשבציבור ובמשפחה כבר השתרשה דמותה כרווקה הנצחית, שנשארת לטפל בהורים המזדקנים ונוטלת על שכמה את ניהול הבית. אחרי ארבע שנות היכרות, בהיותה בת 39, הציע לה וורן נישואים. למרות התנגדות הוריה - השידוך עם "בעל עסק" נטול ייחוס נראה להם בלתי ראוי - הם התארסו. אושרה לא האריך ימים. כחודש אחרי אירוסיה, בעת ששהתה בנופש באירלנד, חלה נורמן לפתע בסרטן-דם קטלני ומת בתוך ארבעה שבועות. בן 37 היה במותו.

הלומת צער, היא התנחמה בשהיות התרגעות ויצירה בחוות "היל טופ", משק חקלאי קטן שרכשה מכספי תמלוגיה בכפר סואוריי באזור האגמים. בצד הצהרת אהבה לאזור, היוותה הרכישה ראשיתה של הכרזת עצמאות וחתירה להינתק מהתלות בהוריה. בשמונה השנים הבאות היתה בשיא כוחה היצירתי: כתבה ואיירה 13 ספרים, שכולם הפכו לרבי-מכר, תחילה באנגליה ואחר כך בעולם כולו. בהדרגה נהייתה מעורבת יותר ויותר בעבודה ובניהול נכסיה ושקעה בפעילות קהילתית וציבורית לשימור אופיו הכפרי של אזור האגמים, שנופיו החלו משתקפים היטב באיוריה. בעקבות כל ספר הוזרקו לשוק בובות ואביזרי-לוואי.

עם הזמן רכשה מכספי תמלוגיה משקים, חוות, בתים ושטחי קרקע נוספים באזור. ויליאם היליס, עורך-דין מקומי שסייע בידה, הוקסם מאהבתה לאזור שבו נולד וגדל. ב-1912 הוא ביקש את ידה. חרף התנגדות הוריה, שהשידוך עם "עורך-דין כפרי" היה מתחת לכבודם, נישאו השניים - הכלה בת 47, החתן בן 42 - והתיישבו בחווה שבבעלותה. "היתה זו הבדידות האומללה שהכריעה אותי לבסוף", כתבה לחברה. מעתה נשאה בגאווה את שם המשפחה היליס והותירה את פוטר כשם ספרותי. בעיני עצמה היתה מעתה יותר איכרה ו"חוואית" מאשר סופרת ומאיירת.

חוואית ואשת איש

בשנות העשרים רכשה פוטר שתי חוות ענקיות נוספות, בהן טיפחה עדרים גדולים של כבשי הרדוויק, כבשים הרריות אפורות, שגידולן התרכז - מאז המאה העשירית - אך ורק באזור זה. כבשים נבחרות מחוותיה החלו לככב בתצוגות אזוריות וארציות וזכו בפרסים ראשונים. היא עצמה נהייתה מומחית לגידול זן כבשים זה, שימשה שופטת בתחרויות והיתה האשה הראשונה שנבחרה לנשיאת ארגון מגדלי ההרדוויק באנגליה. ויליאם היליס, בעלה, היה אוהב חיים, אופנוען, שחקן גולף וכדורת, רקדן וחובב קליעה. חייה עם "הפרקליט הכפרי" היו רצופי אהבה והערכה הדדית.

כל תושבי האזור הכירו והוקירו את דמותה, נעולה תמיד בנעליים בעלות סוליות עץ, לבושה בשמלנית טוויד מצמר הרדוויק וצעיף רחב עוטף את כתפיה, כשהיא בדרכה לחנות המקומית, מאלפת את כלבי-הרועים שלה, פוקדת אחת החוות או אוחזת קלשון, מסייעת לבעלה להפוך את השחת בשדה.

משהפכה לחוואית ולאשת איש, פחת הלהט היצירתי שלה. בשלושים שנותיה האחרונות כתבה ואיירה ארבעה ספרים בלבד. לא פעם הוטעו קוראיה לחשוב שהיא כבר מתה. בינתיים הפכו ספריה לרבי-מכר גם בארצות אחרות. עד היום הם נמכרו בעשרות מיליונים. כעבור שנים הם עובדו לבלט, להצגות ולסרטי-הנפשה. ב-1933 השווה הסופר הבריטי גראהם גרין את צמד הארנבונים פיטר ובנג'מין לדון קישוט וסנשו פנסה. הצעה של וולט דיסני, לעשות סרט באורך מלא סביב פיטר ארנבון, נדחתה על-ידי פוטר.

בסוף שנות השלושים החלה בריאותה להידרדר. בגיל 73 עברה כריתת רחם. היא לא האמינה שתקום אחרי הניתוח. במכתב פרידה הפצירה בשכניה לשכנע את בעלה להינשא שנית, לטפל בכלביה ולפזר את אפרה על אדמותיה. היא החלימה ושבה לכפר. אחרי שנפגעה במגפת השפעת החלה לחוש עצמה זקנה ורפת-כוח. ראייתה נחלשה והיא חדלה לצייר.

בסוף 1941 נחלש גם לבה והיא שהתה בעיקר בבית, מתנחמת בכלביה ובקריאת דואר המעריצים שזרם לחווה. "איני חשה טינה כלשהי כלפי הזיקנה", כתבה לידידה, "תודה לאל שעיני הרואות עדיין ברשותי. כך, גם בעת שוכבי במיטה אני יכולה לשוטט, צעד אחר צעד, בכרי המרעה ובאדמות הבור, רואה כל אבן ופרח וכל פיסת בצה וכל מקום שרגלי הזקנות שוב לא יוליכו אותי אליו".

בדצמבר 1943 הכריעה אותה מחלת הברונכיט. בת 77 היתה במותה. תושבי אזור האגמים ביכו אותה כחוואית, כמטפחת כבשי הרדוויק, כאשה נדיבה וכמי שעשתה יותר מכל אדם אחר לשימור האזור. עובדת היותה גם סופרת ומאיירת חשובה, ששני דורות של ילדים גדלו על ספריה, נדחקה לשוליים. על פי בקשתה לא נישאו עליה הספדים, גווייתה נשרפה ואפרה פוזר על האדמה שכה אהבה. 18 חודש אחריה מת גם בעלה. במותה היו בבעלותה כ-16 אלף דונם קרקע, בתים וחוות. את כל אלה השאירה בצוואתה לנשיונל טראסט. היא אסרה לגדל על אדמותיה כל סוג כבשים אחר מלבד הרדוויק.

סיפור לילה טוב

פוטר פילסה דרכה אל תודעת הילדים ואל אהבתם בכך שיצרה בספריה עולם ואיכלסה אותו בדמויות בלתי נשכחות. סיפוריה נסמכים על הזדהות הילדים עם יצורים קטנים. כמוהם גם הם, נמוכים, חסרי ביטחון, מפוחדים, לא צייתנים, נתונים לאכיפה, לאזהרות ולהטפות ורוצים לפרוץ את גבולות המשמעת, להתנסות, להסתכן.

אף שברבים מסיפוריה נימה חינוכית, קל מאוד לחוש שהיא כמספרת רוחשת חיבה רבה דווקא לגילויים של עצמאות, מרי ואי-ציות אצל ילדים. לרוב ספריה אין בעצם מוסר השכל, מלבד הרמיזה שהקטנים והחלשים חייבים להיזהר כדי שלא יסיימו את חייהם כסעודתם של הגדולים והחזקים.

דרך הסיפר הפרטנית והחמה שלה מתאימה מלכתחילה לקולו של הורה, הקורא לילדו סיפור לילה טוב לפני השינה. היא ידעה לספר סיפור, ליצור מתח, דרמה והתרה, כשהיא ערה למצלול ולמקצב ובוזקת בעלילה ובאיורים גם הומור ואירוניה דקה. כתבה ואיירה סיפורים דמיוניים, אך התקשתה לצייר מהדמיון. "איני יכולה להמציא, אני רק מעתיקה", אמרה. היתה לה רגישות ליופי, לנוף, לפרטים הקטנים, שהם-הם הבונים את אמינות הסיפור. הצייר ג'והן מילייס אמר לה פעם: "הרבה אנשים יודעים לצייר. את יודעת להתבונן!"

כל ציור ואיור שלה נולד אחרי עשרות רישומי הכנה. למרות שהחיות שציירה לבושות בבגדי אדם ומבצעות פעולות אנושיות, הן תמיד נאמנות לטבען. מבנה גופן ותנועותיהן נמסרים בדייקנות, לעולם לא בהגזמה או בקריקטורה. הטבע היה המורה שלה והיא הקפידה להיות נאמנה לו עד הסוף. היא אחד ההורים-המכוננים של הספר המצויר המודרני, שבו הטקסט והאיור הם רכיבים שווי-ערך.

היא מתארת גם אכזריות, פחד, סכנת מוות. החיות צדות ואוכלות זו את זו. עכברושים יגלגלו גור חתולים בבצק כדי לאפותו בתנור. הינשוף מיטיב את לבו בבשר בעלי חיים קטנים. יש אנשים שהופכים ארנבים לפשטידה. שועלים זוממים לטרוף ברווזה על ביציה. דג ענק יבלע את ג'רמי הצפרדע. ארנבון שסרח יולקה היטב על אחוריו. כל אלה משמשים בסיפורים בטבעיות, בגלוי ותוך הבנה שאין צורך להסתיר מילדים את אמיתות החיים.

גם אם סיפוריה סוערים ורוויי סכנות, הם מעבירים את הקוראים-מתבוננים בהם אל מחוזות של אינטימיות, יופי, הרמוניה, ותחושה של חיים טובים. בתשתית מצויים, ככלות הכל, הדברים הטובים הנצחיים: אהבת הבית, המשפחה, הסביבה וחיות המחמד; הדאגה וההגנה והחום שבאימהות; הביטחון שבעבודה; ריחות התבשילים שעל הכיריים והמאפה שבתנור; יופיין של גינת הירק וגינת הפרחים; שמחת הקיום והאושר שבשגרה שלווה.

(עד כאן המסע אל חייה ויצירתה של ביאטריס פוטר, שעליו עלי להודות לביוגרפים שלה ובראשם ג'ודי טיילור, מרגרט ליין ולסלי לינדר).

על חוף אגם

אזור האגמים, שקרוי גם קומבריה, שוכן בצפון-מערב אנגליה, על גבול סקוטלנד. חבל ארץ לא גדול, כ-55 ק"מ אורכו, כך גם רוחבו, שכולו מוכרז כפארק לאומי. אזור הררי מתון (כאן "מתנשא" הגבוה בהרי אנגליה, סקאפל, 978 מ'), שכבישיו הצרים מתעקלים ומתפתלים, חובקים את האגמים והגבעות ואת גדרות האבן התוחמות את חלקות המרעה. מאות אלפי כבשים מלחכות עשב במשבצות ירק ענקיות, שמשתרעות עד מעבר לאופק. בעונת ההמלטות, כשליד כל כבשה פועים טלאים שרק נולדו, אפשר להבין סוף-סוף מה פירושה של פסטורלה.

זה האזור הגשום ביותר באנגליה, 2,000 מ"מ בממוצע בשנה, ובמקומות מסוימים - 5,000. "לפעמים זה מעיק", אומר ניל, בעליו של בית בטי פולד, שבו התאכסנו, "אבל הגשם הוא שנותן לנו את האגמים". האגמים הם אבני-החן שבכתר. 14 אגמים צלולים, יפהפיים, בגדלים שונים, שבהם משתקפות הגבעות שמסביב ושנגדשים באביב ובקיץ בסירות משוט ומפרש, בקיאקים ובסירות קאנו, פה ושם גם בספינת קיטור עתיקה, שיוצאת לסיבוב. הגדול בהם הוא אגם וינדרמיר, שאורכו כ-17 ק"מ ולחופו העיירות המרכזיות, וינדרמיר ובואונס. באזור עוד כשבעים אגמים קטנים, הבלחות כחולות מוקפות יער, וכולו מרושת במסלולי הליכה באורך וברמות-קושי משתנים. במסלולי יער גריזדייל מתגלים לעיני המטייל מדי פעם פסלי עץ, אבן ומתכת, עבודת אמנים שונים, שנזרעו פה ביד נדיבה.

העיירות והכפרים שומרים על צביון של פעם. בתי אבן המחופים ברעפי צפחה, גינות פרחים וירק, פלג דקיק מתפתל בחצר, דשא, שפע עצים, שלווה. ציוץ ציפורים על הבוקר. סנאים אדומים מפצחים אגוזים. תה אחר הצהריים. בלשון המקומית משובצות מלים בנורווגית עתיקה, ירושה מתקופת הכיבוש הוויקינגי.

בעיני האנגלים זה הקסום שבאזורי ארצם. זו הסיבה שמאז המאה ה-18 הוא הפך למרכז פגרות הקיץ של עשירי אנגליה ושועיה. היום הוא מבוקש גם לתיירות עממית. 12 מיליון תיירים פוקדים אותו מדי שנה. הכפרים והעיירות גדושים במלונות, בבתי הארחה, בבד-אנד-ברקפסט ובדירות סלף-קייטרינג (עם מטבח מצויד). בחודשי הקיץ צפוף ודי יקר כאן. בתקופת הפסח, בטרם יפרח הרודודנדרון, אפשר למצוא אכסניה הולמת במחיר סביר על כל צעד ושעל.

זהו פארק לאומי ענק. הנופים, האגמים, הבתים, הגדרות - כולם מוגנים בחוק, אסורים בשינוי, נשמרים בסגנונם המקורי. כך גם שיטות העיבוד, מבני הציבור, הכבישים הצרים, החצרות. כולם נושאים חותם של ימים עברו ונקשרים למסורת של הכפריות האנגלית. זהו אזור נקי לחלוטין מכרזות פרסומת, שכל אתר ואתר בו נשמר כבבת-עין.

אין פלא שרבים מסופריה ומאמניה של אנגליה קשרו אהבה לאזור. ויליאם וורדסוורת' בילה כאן שישים מתוך שמונים שנותיו. שירו הידוע ביותר נכתב בהשראת שדה נרקיסים מפזזים וקדים ברוח, שגילה על שפת אגם אולסווטר. זה השיר שפותח במלים "שוטטתי כענן, גלמוד,/ אשר ישוט לו בגבהיו,/ והנה פתאום ראיתי גדוד,/ המון של נרקיסי זהב,/ על חוף אגם, בצל עצים,/ ברוח מרקדים דצים" (תרגום: ראובן צור).

כאן חיו ויצרו גם רוברט סאותי וסמואל קולרידג'. בבית יפהפה מוקף גן, שמשקיף מלמעלה אל אגם קוניסטון, חי ויצר הצייר, מבקר האמנות וענק-הרוח ג'והן רסקין. בתי היוצרים הפכו למוזיאונים והקהל האנגלי, שיודע מהי מסורת ומהו קשר עם העבר, מרבה לבקר בהם. כאן פעלו בתקופות שונות גם שלי, סקוט, הות'ורן, קרלייל, קיטס וטניסון. ציירים וצלמים שהתגוררו באזור, קבע או זמנית, הנציחו את יופיו. הדירה ששכרנו, לדוגמה, נמצאת בבית שבנה לפני מאה שנה הנרי הולידיי, אמן ויטראז' ידוע, שאייר בין השאר את ציד הסנרק, ספר הנונסנס של לואיס קרול.

זמן שעמד מלכת

אין ספק שביאטריס פוטר היא האוצר והמשאב המובהק ביותר של האזור. כולו טבוע בחותמה. כשלושים משקים, קוטג'ים, חוות ושטחי קרקע שהיו בבעלותה הם עתה חלק מהפארק הלאומי. עשרים ושלושת הספרים שאיירה וכתבה הומים ומצפצפים ממדפי כל חנויות הספרים והמזכרות, כמו גם ספרי מחקר על חייה ויצירתה, יומניה הסודיים שפוענחו ומכתביה לילדים ולחברים. גיבורי ספריה גודשים את החנויות, כבובות, כצעצועים, כמשחקים, על גבי בגדים, כלי מטבח, כלי מיטה וכל השאר.

האבן השואבת העיקרית היא הבית מוקף הגן ב"היל טופ" בכפר סואוריי, שבו התגוררה לפרקים לפני נישואיה ושבו וסביבו יצרה את רוב ספריה. הבית הוא מקדש-מעט לזיכרה, לטעמה, לאישיותה. תמצאו בו את אוסף הרהיטים העתיקים שלה, את אוסף כלי החרסינה והפורצלן, ציורים ואיורים שאהבה, בובות ילדותה, אח מסוגננת, מיטת אפיריון מכוסה בשמיכת-טלאים שיצרה, ובתי בובות מיניאטוריים. ליד גלגל הטווייה תמצאו גם את נעליה הכבדות, בעלות סוליות העץ. בבית זה ובחצרו "מתרחשים" שניים מספריה, והאורחים מוזמנים להשוות בין המקור לבין השתקפותו המצוירת. יודעי דבר באזור מצביעים על החווה-הבניין-האסם-הגדר וקטע הנוף המדויק ששימש בספר זה או אחר, ובעלי נכס כזה חשים כאילו נרשמו בספר הנצח.

בכפר הוקסהד, בבניין ששימש לבעלה משרד, באפלולית שמגינה על צבעי-המים מדהייה, מוצגים עשרות מאיוריה המקוריים, בתצוגה שמתחלפת מדי שנה. בעיירה בואונס אפשר לבקר בעולמה של ביאטריס פוטר, גן שעשועים לכל המשפחה, שבו ניתן לפגוש את גיבוריה בתלת-ממד, לראות ולשמוע את סיפוריהם ולצפות בתצוגה על חייה ויצירתה.

החוויה העמוקה יותר היא המפגש עם ארץ אהבתה, שאותה חיבקה בחייה וביצירתה. עם הירוק שאופף אותך לכל מלוא העין; עם שמיכת הכפור הלבנה הפרושה על הדשא בבוקר, עם הנחלים, היובלים, האגמים וסירות המפרש המרקדות עליהם; עם פעיות הכבשים לעת ערב, כשכלב הרועים מסייע לאיש עם הטרקטורון להעיז אותן אל המכלאה; עם מכרה אבן הצפחה שבבטן ההר; עם סיעות של נרקיסים מרקדות ברוח ועצי מגנוליה שפורחים בלבן ובוורוד; עם משעולים מתפתלים; עם המצבה על קברו של רסקין בחצר הכנסייה בקוניסטון. עם גדרות האבן, מרק הירקות בטעם של פעם ואיזו תחושה של זמן שעמד מלכת, במובן הטוב של המלה. עמד מלכת, גם בזכותה של פוטר, והותיר גן-עדן זה נקי מארובות עשנות, מקניונים וממרכזי קניות, מזיהום סביבתי של פרסומת, מ"פיתוח" מואץ, מ"ציוויליזציה".

האויב היחידי אינו האדם אלא, לפעמים, הטבע עצמו. כשאתה משוטט בראשי הגבעות המיוערות וצופה על אגם טארן האוס הרוגע שמתחת, נחמץ לבך מדי פעם למראה מאות עצי ענק שנפלו, שורשיהם זקופים באוויר ובגזעם ובענפיהם מפכה עדיין סיב של חיים ירוקים, אחרי סערת הרוח הקשה שפקדה את האזור בחורף האחרון. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו