בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רב מעללים

הרב החרדי אליהו קאופמן, שפירסם עכשיו ספר על הרב הלונדוני שמעלקא פינטר, מתגאה עדיין בעברו העשיר: הוא עבד בשירות השב"כ כסוכן מושתל בשמאל הקיצוני, היה פעיל פוליטי בחד"ש ובתמ"י, ולבסוף הצטרף לעדה החרדית האנטי ציונית. בספרו הוא מתיימר לחשוף את האמת שמאחורי פרשת חטיפתו של יוסל'ה שוחמכר בשנות השישים

תגובות

כששומעים את אלי קאופמן מדבר על מזימות השב"כ, יש תחושה שהוא נטל מנת יתר של סרטי מתח ירודים. אבל קאופמן לא ראה סרט זה יותר מ-15 שנים. לעומת זאת, יש לו ניסיון וידע אישי רב על השב"כ. לדבריו, במשך שלוש שנים הוא היה סוכן בשכר של שירות הביטחון הכללי ואין לו על כך נקיפות מצפון או רגשות חרטה. הוא מסר למפעיליו מידע על ארגוני שמאל קיצוני ולטענתו עזר להרשעתם של חברי קבוצת דרך הניצוץ, שהצטרפו לחזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין בהנהגת נאיף חוואתמה. מובן שקשה לדעת אם הוא דובר אמת בעניין הזה. מהשב"כ נמסר בתגובה כי אין הם מתייחסים לשיטות העבודה של הארגון ולשאלות על עובדי השירות או סוכניו.

כשיושבים בדירתו הסגפנית של קאופמן, בבניין בקומה שלישית, בלי מעלית, ברמת בית שמש, סיפוריו נשמעים כמשהו בין הזוי למסתורי. אבל הוא מתעקש שהם אמת לאמיתה ואכן התרחשו. התהפוכות והמעברים בשלושים שנות חייו הבוגרים מסחררים וקשה לעקוב אחריהם. הוא היה שחקן כדורגל. פעיל בתנועת מוקד. ושל"י. עבר לארגון הטרוצקיסטי האנטי ציוני אוונגרד. הפך לסוכן בתשלום של השב"כ. הצטרף לפנתרים השחורים של צ'רלי ביטון, בחד"ש. אחר כך חבר לתנועת תמ"י של אהרן אבו-חצירה ובנימין בן אליעזר, שביקשה לייצג את המזרחים. בהמשך התקרב לדת והיה מקורב לש"ס, וכיום הוא נמנה עם העדה החרדית.

האיש רב המעללים הזה הוציא כעת ספר, "צדיק כתמר יפרח: על הרב הצדיק שמעלקא פינטר זצ"ל" (הוצאה עצמית, 556 עמודים בכריכה קשה). פינטר היה יו"ר אגודת ישראל בבריטניה ורב נערץ על קהל חסידיו בשכונה החרדית סטמפורד היל בלונדון. בית הכנסת שבו כיהן כרב כונה על שמו "פינטרס". את הספר אפשר לשייך לסוגה הספרותית הנקראת הגיוגרפיה - עלילות חיי צדיקים. קאופמן אומר שכמה מחסידי הרב ביקשוהו לכתוב את הספר, ומאחר שגם הוא נמנה עם מעריציו החליט להירתם למשימה.

אבל היתה לו סיבה נוספת. "הרב פינטר סבל סבל גדול ורציתי שהציבור ידע על סבלו". סבלו של הרב פינטר היה קשור לשב"כ, טוען קאופמן. הרב הלונדוני, שמת לפני שש שנים, נחשד בשנות השישים בקשר לחבורת החרדים שחטפה את הילד יוסל'ה שוחמכר. הפרשה, שהסעירה את ישראל בשנים 1962-1961, מתועדת בפרק ארוך בספר מנקודת המבט החרדית.

תזכורת: משפחת שוחמכר על שלושת דורותיה עלתה מברית המועצות לישראל ב-1958. הסב נחמן שטרקס, אבי אמו של יוסל'ה, רצה שנכדו יתחנך בחינוך דתי, אבל הורי הילד החליטו להעניק לו חינוך חילוני. שלום שטרקס, דודו של הילד, סייע לחטיפתו מהוריו, ונעזר לשם כך בעסקנים של אגודת ישראל, בפעילים של נטורי קרתא ובברכת כמה רבנים.

על פי קאופמן, הוסתר שוחמכר במושב החרדי קוממיות שליד קרית גת, משם הוברח לצרפת, משם הועבר ללונדון לכמה ימים, אחר כך לתקופה ממושכת יותר בשווייץ ולבסוף לניו יורק. המוסד בראשות איסר הראל, יחד עם השב"כ, פעלו ללא ליאות כדי לאתרו. הראל, שלפעמים ראה צל הרים כהרים וחיפש חתרנים ומרגלים בכל מקום, זיהה כנראה בחטיפה איום אסטרטגי על הדמוקרטיה הישראלית. ראש הממשלה דוד בן גוריון ורבים מהשרים ראו בחטיפה ביטוי לקיצוניות דתית שעלולה לגלוש מכלל שליטה ולהביא לקרע בעם. אחרת קשה להבין היום כיצד יכלו בן גוריון והראל לגייס את כל עוצמתה המודיעינית של המדינה לחיפוש אחר ילד חטוף אחד.

בעיני הראל, החטיפה פגעה בכבודו, במעמדו ובמוניטין של ראש הממשלה, והוא הורה להפנות לחיפושים את מירב המשאבים וכוח האדם שעמדו לרשותו, גם במחיר ביטול מבצעים חשובים, כולל החיפושים אחר הפושע הנאצי ד"ר יוזף מנגלה. בסופו של דבר עלו אנשי השב"כ על עקבות נתיב ההברחה. במרכזו עמדה הגיורת הצרפתייה, רות בן דוד, שנישאה למנהיג נטורי קרתא, הרב עמרם בלוי. גם בנה אוריאל, ילד תפנוקים שהשתעשע ברעיון להתגייס לשב"כ, היה על הכוונת של המחפשים.

בספר שפירסמה כתבה בן דוד, כי מי שהוביל את אנשי השב"כ למקום המחבוא של שוחמכר בשכונת ויליאמסבורג בניו יורק היה האברך הישראלי "לייבל פרידמן". אלי קאופמן טוען בספרו כי לייבל פרידמן של רות בן דוד-בלוי אינו אלא אריה שכטר, כיום מרצה בכיר ב"ערכים", הארגון הגדול בישראל שפועל להחזרה בתשובה (פניות חוזרות ונשנות בטלפון אל שכטר, כדי לקבל את תגובתו, לא נענו).

על פי גרסתו של קאופמן, במעשה החטיפה תמכו "עסקני אגודת ישראל" ובהם חברי הכנסת אז שלמה לורינץ ומנחם פרוש, אבל רבנים בעלי סמכות, כמו האדמו"ר מסאטמר יואל טיטלבאום והרבי מגור הרב ישראל אלתר, התנגדו. קאופמן מצטט את טיטלבאום כמי שאמר כי החזרת הילד ליהדות משמד הציונים אינה צריכה להיות במוקד המאבק בציונות.

לקאופמן יש גם הסבר מקורי, ששורשיו בתיאוריית קונספירציה, להוראתו של איסר הראל לנהל מצוד חובק עולם אחרי הילד החטוף. לטענתו היה אלתר שוחמכר, אביו של יוסל'ה, סוכן של השב"כ, ולכן נחלצו חבריו לעבודה לסייע לו. תפקידו היה, על פי אותה תיאוריית קשר, לחדור לריכוזים של עולים מברית המועצות כדי לגלות שם מרגלים מושתלים או חתרנים בפוטנציה. ואיך קאופמן יודע זאת? הוא שמע זאת מח"כ מאיר וילנר, מנהיג רק"ח המנוח. ואיך וילנר ידע על כך? לפי קאופמן, מקשריו בברית המועצות, שם הבינו ששוחמכר האב הוא איש שב"כ.

ותיקי השב"כ, שהשתתפו במבצע, מלגלגים על ההסבר של קאופמן. כיום הם מודים שהשיקול להפעיל את השב"כ לאיתור הילד היה מוטעה, אבל אומרים שצריך להבינו על רקע התקופה ובמיוחד האובססיה של הראל לשרת את שלטונו של בן גוריון. יוסף שוחמכר הוא עכשיו יועץ ארגוני. "אני לא יודע מאיפה קאופמן המציא את הסיפורים האלה על הורי ועלי", הוא אומר בתגובה. "קאופמן התקשר אלי לאחרונה ושלח לי את הספר. הוא כנראה חש צורך, אולי פסיכולוגי, להסביר לי את מה שהוא כתב. דיברתי אתו והוא התחיל לגמגם ולהצטדק. יש לו תיאוריות קונספירציה לא רק עלי.

"העובדות הן שבחיים לא הועברתי ללונדון", אומר שוחמכר. "הורי, בניגוד למה שהוא כתב, לא היו מעולם דתיים שעזבו את הדת. רק סבי היה חרדי. וכמובן שהורי לא היו סוכני שב"כ ולא עבדו בשביל השב"כ. היו לי שיחות אין-ספור עם איסר הראל, כשכתב את ספרו 'מבצע יוסל'ה', והוא סיפר לי את כל הרקע להחלטה לחפש אותי. הראל אמר לי שהיו הרבה שמועות בעניין שלי, אבל כולן נותרו בגדר שמועות. האמת בסיפור שלי ידועה וברורה וקאופמן רחוק ממנה. כמובן שהפרק עלי בספר שלו מעצבן אותי. היו אנשים שיעצו לי לתבוע אותו, אבל החלטתי לא לעשות זאת. הרי זה מה שהוא מחפש - פרסום ותהודה, ובכלל, לך תוכיח שאין לך אחות".

אגב, שוחמכר הופתע לקרוא בעיתונות החרדית על פרסום נוסף שקשור אליו. לפני כשבועיים התפרסם בשבועון "השבוע" ראיון עם יהודה משי זהב, כיום מראשי זק"א, שבו טען כי הגיעו לידיו "יומניו של שוחמכר" והעיתון החרדי מצטט מהם בהרחבה. שוחמכר אומר כי מעודו לא כתב יומנים. "הראל בספרו מצטט דברים מפי, על סמך הראיונות שעשה אתי ועם אמי, אבל מעולם לא כתבתי יומן. לא אז, כשנחטפתי, ולא לאחר מעשה. אני מזהה בראיון שלו גם ציטוטים מדברים שאמרתי לשוטרים אחרי ששיחררו אותי. אני קצת מתפלא על יהודה משי זהב, חשבתי שהוא קצת יותר רציני מקאופמן".

משי זהב נמצא בדרום אמריקה ודוברו מוסר שאין דרך להתקשר אליו כדי לקבל את תגובתו.

ילד חריג

אלי קאופמן נולד בעיירה הושי בצפון רומניה ב-1958. אמו היתה עקרת בית, אביו פועל ביקב. במלחמת העולם השנייה נכלא אביו במחנה עבודה. לאחר המלחמה כלא אותו השלטון הקומוניסטי באשמת החזקת רכוש פרטי; מי שהלשין עליו היה בן דודו הקומוניסט. כשהיה אלי בן שש הוא הפליג לישראל, עם הוריו - כמה סמלי, למי שכיום הוא אנטי ציוני מושבע - באונייה תיאודור הרצל. "הורי לא היו ציונים, אמא פשוט רצתה לברוח מרומניה", הוא אומר.

המשפחה התיישבה בשכונת רמת אליהו בראשון לציון. אביו מצא עבודה ביקב. "רציתי להידמות לצברים, להיות ישראלי כמוהם", הוא אומר, "אבל גם הייתי ילד חריג. מגיל צעיר חיפשתי אידיאולוגיות שיענו על נטיות הלב שלי ועל הרצון שלי לחיות במדינה טובה וצודקת יותר. כך הגעתי לרעיון הסוציאליסטי".

הוא למד בבית ספר תיכון ברמלה, היה פעיל במועצת התלמידים וגילה כבר אז את נטייתו למעורבות בחיי ציבור. ב-1975 הקים עם חברים מראשון לציון את חוג הנוער של תנועת "מוקד" - ארגון של השמאל הציוני, שאחר כך היה מרכיב עיקרי בתנועת של"י. על שולחן בסלון דירתו פזורים קטעי עיתונות וכמה תמונות מאלבומו הפרטי, שמתעדים את אותם ימים. באחת התמונות נראה צעיר רזה, נאה, מזוקן, יושב באולם בחברת אנשים מבוגרים ממנו.

"זה אחד הכנסים הראשונים של מוקד", אומר קאופמן. כעבור כשנתיים התגייסו חבריו, תשעת מייסדי חוג הנוער של מוקד, לצה"ל. הם הצטרפו לגרעין נח"ל שהתיישב בקיבוץ יד חנה, הקיבוץ הקומוניסטי היחיד שהתקיים בישראל. לדבריו, כל התשעה הקדימו אותו בדרכם אל הדת, והצטרפו לחסידות ברסלב. "בדיעבד זה כמובן בעיני סימן", הוא אומר, "אבל אז הם נראו לי כאנשים חלשים שטופי מוח".

כפי שאתה בוודאי נראית בעיני סביבתך כשהלכת בעקבותיהם?

"נכון. אבל לי זה לקח עוד כמה שנים לחזור בתשובה".

ישי שוסטר, מוותיקי יד חנה, היה מדריך הגרעין. "זה היה גרעין עצמאי של, נדמה לי, 14 חברים", אומר שוסטר. "חבר'ה טובים מבתים מבוססים בירושלים ובראשון לציון. בתים מפא"יניקים. אהבתי אותם מאוד. לאחר השנה שעשו בקיבוץ הם התחיילו ועשו טירונות. נעדרתי מהארץ שלושה חודשים וכשחזרתי נסעתי לבקר אותם בבסיס. ואז אמרו לי, זה נמצא בבית הכנסת, זה מניח תפילין. בקיצור, הבנתי שהם בדרך לחזרה בתשובה. אם כי שמעתי שלפחות אחד מהם חזר מאז בשאלה - שרון רוטברד, שכתב לאחרונה את הספר 'עיר לבנה - עיר שחורה' על תל אביב".

סיכון ביטחוני

בניגוד לחבריו שירת אלי קאופמן בחיל הקשר ובין השאר הוצב בבסיס בעל חצור בגדה המערבית, לא הרחק מרמאללה. הבסיס, על אחד הפסגות הנישאות בהרי יהודה, שימש בין השאר את שר הביטחון אז, שמעון פרס, לתרגיל הונאה והסתרה במאמציו לסייע לתוכנית ההתנחלות של גוש אמונים. במסווה של "מחנה עבודה" נהפך המקום בסופו של דבר להתנחלות עפרה.

בשלב מסוים הסתכסך קאופמן עם מפקד הבסיס, קצין זוטר. "הגיע קצין חדש ומיררנו לו את החיים. כדי להיפטר ממני הוא התלונן נגדי שאני איש שמאל קיצוני, איש מצפן. תוך זמן מה, בהתערבות ביטחון שדה, הועברתי מהבסיס, שנחשב סודי ורגיש. טענו נגדי שאני מהווה סיכון ביטחוני והעבירו אותי לצריפין. שם במשך חודש ימים לא ידעו איפה להציב אותי. החלטתי לשלוח מכתב לרמטכ"ל רפול. כתבתי לו שאני ציוני דגול ועשו לי עוול".

המכתב עשה את שלו, וקאופמן קיבל תפקיד בקורס נגדי משמעת ורס"רים. זמן קצר אחר כך, בסוף 1978, ביום שישי אחד אחר הצהריים התדפק על דלת בית הוריו ברמת אליהו צעיר בסוף העשור השלישי לחייו, אמר שהוא עובד מערכת הביטחון וביקש מהחייל המופתע להתייצב ביום ראשון במשרד ברחוב ג' בקריה בתל אביב. הצעיר אמר לו שזאת "משימה לאומית".

כעבור יומיים התייצב קאופמן הנרגש במשרד. "כבר אז הבנתי שמדובר כנראה בשין-בית, כפי שאז כינו את השב"כ". האינטואיציה שלו לא הטעתה אותו. גבר שהציג עצמו בשם "אבי" כיבד אותו בפרוסת עוגה ופתח בשיחת נימוס. "עד מהרה השיחה גלשה לדיון פוליטי. הוא שאל על דעותי והחל גם לספר לי פרטים על עברי ב'מוקד', שמהם היה ברור כי הם יודעים עלי הכל. בסוף הוא הציע לי להיות סוכן שלהם בארגון שנקרא אוונגרד. לא הכרתי את הארגון. אני דווקא רציתי שישלחו אותי לעבוד בשבילם ברק"ח. בסוף הסכמתי".

לא היו לך בעיות להיות סוכן, שזה בעצם מלשין, או שטינקר?

"לא. לא היו לי בעיות כי בעיני הם נחשבו לשמאל קיצוני לא ציוני שחותר נגד המדינה. אני הייתי ציוני. ולכן גם לא ראיתי את עצמי שטינקר. ראיתי זאת כתרומה לביטחון. לפחות זמן מה חשתי תחושה של חשיבות עצמית כאילו אני מציל את העולם".

קיבלת תשלום על שירותיך?

"כן. קיבלתי משכורת חודשית בלירות, שוות ערך ל-500 דולרים של היום, ועוד החזר על הוצאות נסיעות באוטובוסים, אוכל ודברים כאלה".

מהשב"כ לחד"ש

אוונגרד היה למעשה שם ביטאונה של "ברית הפועלים", קבוצה קטנה בעלת אוריינטציה טרוצקיסטית שהתפצלה ממצפן ב-1970. גם מצפן היה בעצם שם ביטאון, של "הארגון הסוציאליסטי הישראלי", שאותו הקימו ב-1962 כמה צעירים שמאסו בדרכה הדוגמטית של המפלגה הקומוניסטית ובתמיכתה ללא סייג בברית המועצות.

כמיטב המסורת בשמאל הקיצוני, גם אוונגרד היה עתיד לחוות פילוגים. באחד מהם פרשה קבוצה שהתקראה "דרך הניצוץ", וחבריה ערכו באמצע שנות השמונים "מסע קניות" אידיאולוגי בלונדון - כפי שמגדיר זאת בכיר בשב"כ, שהיה אחראי על המעקב אחריה. הם נפגשו עם נציגים של ארגונים פלשתיניים ובהם החזית העממית של ג'ורג חבש, הפלג של ודיע חדאד, ובסוף החליטו שארגונו של נאיף חוואתמה מתאים לאידיאולוגיה שלהם והצטרפו אליו. כמה מחבריהם נעצרו, הועמדו לדין ונידונו לתקופות מאסר.

קאופמן אומר כי במסגרת עבודתו בש"ב מסר מידע על חברי אוונגרד, ובהם גם אלה שעתידים לפרוש ולהקים את דרך הניצוץ. "ביקשו ממני למסור מידע על התבטאויות שלהם ועל הפעולות שלהם", הוא אומר. "אבל בעיקר התעניינו בש"ב בקשרים שלהם עם ערבים בישראל ובשטחים. באותה תקופה פעלו בישראל ארגונים פלשתיניים לאומיים כמו בני הכפר וא-נהדה, שאנשי אוונגרד היו עמם בקשר. המפעיל שלי הטיל עלי משימות, לנסוע לכפרים ערביים ולדווח על המפגשים האלה. תפקיד אחר שלי היה לזהות את המשתתפים. בדירת המפגש שלי ברחוב צפת 4 בתל אביב פרסו אנשי הש"ב תמונות שהם צילמו בהפגנות וביקשו ממני לזהות מיהו מי".

משימה נוספת שהוטלה עליו היתה לעורר ויכוחים רעיוניים, בתקווה לגרום לעימותים ואולי גם לפילוג. לדבריו, "לא התבקשתי לחולל פרובוקציות, כפי שראינו מהפעלתו של אבישי רביב אצל הימין, אבל המטרה היתה ליצור מהומה. לש"ב היתה שיטה להגן על סוכנים כמוני. מפעם לפעם נשלחו סוכנים חדשים, שתפקידם היה להציע הצעות טיפשיות כדי שייחשפו מהר מאוד ויסיטו את החשד מסוכנים עמוקים פנימיים כמוני". קאופמן מספר על סוכן כזה שנשלח לאוונגרד וכבר בפגישה הראשונה או השנייה הציע שכל המשתתפים ימסרו בכתב פרטים על עצמם. כמובן שמיד נפל עליו חשד שנשלח לרגל אחר הקבוצה.

בזמן עבודתו בשירות השב"כ הספיק קאופמן בפברואר 1981 להשתחרר מצה"ל. קצת יותר משלוש שנים הוא פעל כסוכן. ב-1983 הוא נרשם ללימודי היסטוריה של ארץ ישראל וסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה. השב"כ הציע לו להמשיך לעבוד בשירותו, ולדבריו הוכנה בעבורו דירת מפגש בשכונת קרית אליעזר. "הם רצו אותי מאוד, כי בדיוק אז סוכנת שלהם עברה לתל אביב והיו צריכים למצוא לה מחליף. אבל זה כבר לא התאים לי. רציתי להתנזר מחיים פוליטיים ולהתרכז בלימודים".

זו לא היתה הסיבה היחידה, הוא מוסיף. "בעיתונות התפרסמו ידיעות על 'מחתרת של עריקים', שלפי ההדלפות של המשטרה וביטחון שדה נקראה תנ"צ - תנועה נגד צה"ל. כל זה בגלל בחור אחד, מזרחי, אלי אברהם, שסירב להתגייס לצבא מסיבות עקרוניות. את אלי הכרתי כשהגיע לאוונגרד, אבל לא ידעתי על שום מחתרת. כשאמרתי למפעיל שלי בש"ב על מה שביטחון שדה עושים לחבר שלי, הוא אמר לי, עזוב, זה לא ענייננו".

כשהודיע על רצונו לפרוש, הוא אומר, ניסו אנשי השב"כ לדבר על לבו ואף רמזו רמיזות שעלולות היו להתפרש כאיומים מוסווים. אבל קאופמן היה נחוש ובסופו של דבר חדל להיות סוכן; "התנאי היחיד שלהם היה שלא אתקרב לארגוני השמאל הקיצוני". מאותו רגע החל מסע חיבוטי הנפש של קאופמן, שהוביל אותו בסיומו לעדה החרדית. בתחילה הצטרף לפלג הפנתרים השחורים בהנהגת צ'רלי ביטון, שהשתלב בחד"ש. "מבחינת השב"כ זה היה בסדר גמור", הוא אומר, "ומבחינתי, התקופה עם הפנתרים השחורים היתה תקופת הצינון שלי".

אבל בחד"ש חשדו בו שהוא משתף פעולה של השב"כ והתרחקו ממנו. לאחר מכן נפתח פרק נוסף בחייו. הוא חבר לקבוצה של פעילים מזרחים שנקראה "כיוון חדש", שחברה לתנועת תמ"י של אהרן אבו-חצירה ובנימין (פואד) בן אליעזר. קאופמן נבחר לנציג תמ"י בהתאחדות הסטודנטים ושם היה שותף להקמת קואליציה מוזרה של חד"ש ותמ"י. את חד"ש ייצגו בקואליציה עיסאם מחול, כיום חבר כנסת מטעם חד"ש, ואחיו אמיר. "כן, זה נכון, הייתי אחראי על תא הסטודנטים של חד"ש ופעלנו במשותף", נזכר ח"כ מחול. "נקודת המפגש היתה על בסיס הבנה שהערבים והספרדים הם קורבנות של מציאות כלכלית. קאופמן נראה לי אז אדם מחויב עמוקות לשאלה החברתית, שהבין כי גם יהודים - ולא רק ערבים - הם קורבנות הלאומנות".

מדינה מוסלמית

לאחר תום לימודיו לתואר הראשון עבר קאופמן לאוניברסיטת תל אביב כדי ללמוד לתואר שני. בינתיים משך ידו במלאכות שונות. הוא אירגן ערבי ראיונות במועדון "פוקוס" בקמפוס ברמת אביב, היה כתב ספורט של "מעריב" והוציא מקומון ביהוד. זה היה בסוף שנות השמונים. ביהוד הוא התוודע לפעילים של ש"ס, שחיזקו בו את הרצון - שנבט קודם לכן - להתחיל לשמור מצוות.

הזרז היה בשירות מילואים בהתנחלות ורד יריחו, שם פגש את אחד מחבריו מגרעין הנח"ל, שכבר היה דתי. "השיחות איתו והשיחות עם אנשי ש"ס ביהוד עוררו אותי לחשוב כיצד להיות יהודי שורשי ואמיתי, ומצד שני לא להיות ציוני ולאומני. בתחילה היה לי קשה. בצעירותי שיחקתי כדורגל בגדנ"ע יהודה, אהבתי ללכת למשחקי כדורגל בשבת, היו לי קשרים עם נשים וחברות והלכתי למסעדות. הייתי צריך להתגבר על כל אלה, והצלחתי. ככל שהעמקתי לחשוב, הגעתי למסקנה כי הציונות היא דבר איום ונורא, במיוחד בגלל מה שעשתה ליהודים במלחמת העולם השנייה. לדעתי, המחדלים בהצלת יהודים מהשואה נבעו מהאמונה שהקורבנות יזרזו הקמת מדינה אחרי המלחמה".

מדוע החלטת להיות חרדי דווקא?

"איש נטורי קרתא אמר לי, 'מי שחילוני ואנטי ציוני עתיד להפוך לגוי, ומי שדתי וציוני הוא מטומטם'. לכן, הפתרון האמיתי בעיני הוא חרדי אנטי ציוני. ב-1989, כשהייתי בראשית חיפושי, נסעתי לירושלים לפגישה עם הרב משה הירש מנטורי קרתא, כדי להתייעץ איתו. חשבתי אז לנסוע ללמוד בניו יורק, אבל הוא יעץ לי לנסוע ללונדון וכך התוודעתי לרב פינטר".

אבל בכך לא תמו הטלטלות שעבר. בשובו לישראל לאחר שנתיים, אחרי שקיבל בלונדון סמיכה לרבנות, היה קאופמן לעסקן ועיתונאי בעיתונים חרדיים. הוא מסביר כי העדה החרדית, מה שמוגדר "הישוב הישן" בירושלים, נחלקת לשלוש סיעות. אחת מורכבת מש"ס, דגל התורה ואגודת ישראל, שהם הגרועים בעיניו, "הם משתתפים ב'כנסת המינים', מכירים במדינה ולוקחים ממנה". קבוצה אחרת כוללת את המצדדים בדעת האדמו"ר מסאטמר: לא משתתפים במדינה, לא לוקחים ממנה כסף ולא רואים בה את התחלת הגאולה. "ויש פלג נוסף של נטורי קרתא, שחושבים כמוהם אבל יותר רדיקלים מהם בהתנגדותם לציונות". קאופמן משייך את עצמו לקבוצה השנייה.

לפני כחמש שנים הוא נסע לארץ הולדתו רומניה, יסד קהילה חרדית שהוא פעל כרבה, ופתח בית כנסת. לפני שנה שב לישראל והתיישב עם אשתו - היא עובדת בבנק והוא מנהל מרפאות שיניים - ברמת בית שמש. זו שכונה של חרדים, אבל אין בה קולקטיוויות רעיונית או פוליטית. מהדירות השכנות מתנופפים דגלי ישראל, ללמדך שלא כל דיירי השכונה הם אנטי ציונים: "אחד משכני הוא חב"דניק מתנגד נסיגה", אומר קאופמן.

"בעיני, החלוקה ברורה מאוד", הוא טוען. "ישנם המתנחלים חובשי הכיפות הסרוגות, שבעיני הם עובדים עבודה זרה כשהם סוגדים למדינה ועכשיו הם גם חוטפים ממנה. ישנם החרדים הציוניים - חלקים גדולים מש"ס, אגודת ישראל ודגל התורה. אלה אנשים שלא משרתים בצבא אבל רוצים מצד שני את ארץ ישראל השלמה ולא להתנתק; כדי שלא תהיה התנתקות צריך להילחם בערבים ולשם כך נחוץ צבא - אבל אלה לא רוצים לשרת ומעדיפים שילדים של אחרים ילכו לצבא וימותו בשבילם, וכבר נאמר לא תעמוד על דם רעך".

מה דעתך על ההתנתקות?

"מצדי שתקום כאן מדינה מוסלמית. אולי כך יבוא המשיח יותר מהר. ההתנתקות לא מעניינת אותנו. המתנחלים הם שבחרו בשרון, שישברו לעצמם את הראש". *



הרב אליהו קאופמן. לזמן מה חשתי חשיבות עצמית כאילו אני מציל את העולם


אלי קאופמן בצעירותו. מלמעלה: במשקפיים כהים, בכינוס של מועצת "מוקד", במדי צה"ל. ובמחנה עבודה בכפר דיר חנא



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו