בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גסות שמקשה על הצפייה

"ג'נם ג'נם" של חיים בוזגלו ו"היומנים של יוסף נחמני" של דליה קרפל, פסטיבל הקולנוע בירושלים

תגובות

"ג'נם ג'נם", סרטו החדש של במאי הקולנוע חיים בוזגלו, שהוא אחד מארבעת הסרטים הישראלים העלילתיים שמתחרים השנה על פרס וולג'ין בתחרות שמתקיימת בפסטיבל הקולנוע בירושלים, הוא בו בזמן גרסה חדשה של סרטו העלילתי הארוך הראשון של בוזגלו, "נישואים פיקטיוויים" מ-1988, וגם סרט שונה ממנו לחלוטין.

המסגרת העלילתית של הסרט החדש זהה כמעט לחלוטין לזו של "נישואים פיקטיוויים", שהוא לא רק סרטו הטוב ביותר של בוזגלו עד כה, אלא גם אחד הסרטים הטובים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי: כמו בסרט הקודם, מורה להיסטוריה בשם אלדי, שעובר משבר אישי ולאומי, מודיע לאשתו שהוא נוסע לפאריס, אך למעשה נשאר בישראל וכתוצאה מסדרה של נסיבות מקריות שלתוכן הוא נקלע מאמץ לעצמו זהות חדשה. במקרה של "נישואים פיקטיוויים" התחזה גיבור הסרט לפועל פלשתינאי אילם מעזה; במקרה הנוכחי הוא מצטרף לקבוצה של עובדים זרים שמגיעים לישראל (ואם לשפוט על פי הסרט הזה, וגם "איזה מקום נפלא", סרטו של איל חלפון, שפתח אתמול את תחרות וולג'ין בתחום הקולנוע העלילתי, העיסוק במצוקתם של העובדים הזרים מתחיל לתפוס מקום מרכזי, ואולי מעט אופנתי, בקולנוע הישראלי.

"נישואים פיקטיוויים" היה סרט טוב בהרבה מ"ג'נם ג'נם". אחת הסיבות לכך היא שדמותו של אלדי בסרט הנוכחי, אותה מגלם דני רייטנברג, היא מורכבת ומעניינת הרבה פחות מזו ששלמה בראבא גילם בסרט הקודם. בעוד שב"נישואים פיקטיוויים" העלילה הוצגה דרך תודעתו של אלדי, והסרט היה להרהור מורכב ועשיר שעסק בהתפרקותה של הזהות הישראלית כולה, בסרט הנוכחי אלדי הוא כמעט אך ורק עד למתרחש, וסיפורו פועל על מספר מועט הרבה יותר של מישורים מבסרט הקודם. "ג'נם ג'נם", כתוצאה מכך וגם כתוצאה מסיבות נוספות, הוא סרט דל יותר ופחות ממושמע מ"נישואים פיקטיוויים", ויש בו מידה של חספוס וגסות שלעתים מקשים על הצפייה בו. אך יש גם משהו בעשייה הקולנועית הקודחת של הסרט, בעריכה הקופצנית שלו וביכולתו של בוזגלו לתעד פנים ומקומות, שמעניק לתוצאה מידה של אינטנסיוויות רגשית, שהופכת גם את הסרט הנוכחי, למרות מגבלותיו ופגמיו, ליצירה שאני מעדיף אותה על סרטים לכאורה שלמים יותר.

מחמאות רבות מגיעות לדליה קרפל על סרטה התיעודי "היומנים של יוסף נחמני", שהוקרן כאן אתמול אף הוא במסגרת תחרות וולג'ין. הסרט הוא שיעור מרתק בהיסטוריה מקומית, שמצליח להציג בפני הצופים את דמותו וסיפורו של יוסף נחמני, וגם להפוך אותם לסמל מייצג של הסכסוך הישראלי פלשתינאי מאז ימיו של נחמני ועד היום. הסרט מאזן היטב בין המידע ההיסטורי שכלול בו לאידאולוגיה שהוא מבקש להביע, משתמש היטב באילוסטרציות הנכללות בו, ובעיקר הוא מצליח להשליך את מבטו של ההווה על העבר שמתואר בו וכך להוכיח עד כמה אותו עבר הוא רלוונטי להווה שבו הסרט מופק ומוצג.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו