בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הם יורים גם ספוגים כחולים וגולות אדומות

טוב שיש את ההפגנות השבועיות של מתנגדי הגדר בבילעין: מתברר שכוחות הביטחון מנסים שם אמצעי ירי חדשים לפיזור הפגנות. הם מקפידים לשמור על סודיות, אבל המפגינים מספקים קליעים מוזרים וחושפים פגיעות יוצאות דופן, והיצרנים דווקא משתפים פעולה בשמחה

תגובות

בראשית חודש מאי התחילו להגיע עדויות מזירת הקרבות השבועית באתר בניית גדר ההפרדה מול הכפר הפלשתיני בילעין, ממזרח למודיעין. מעבר לתלונות הרגילות על מעצרים והפעלת כוח מופרז בידי חיילי צה"ל ושוטרי מג"ב, שבחלק מהמקרים גובו בעדויות מצולמות, סיפרו המפגינים שבילעין הפכה מעין שדה ניסויים לכלי נשק לפיזור הפגנות.

אווה, אנרכיסטית גרמנייה צעירה, שמשתתפת באופן קבוע בהתכתשויות עם כוחות הביטחון במחסומים ובאתרי בניית הגדר, נזכרת בהפגנה הגדולה של 28 באפריל בבילעין ועדיין מנידה את ראשה בחוסר אמון: "היו שם דברים שנראו כמו בסרט מדע בדיוני. ירו כל מיני כדורים מכל מיני סוגים של כלי נשק שלא ראיתי לפני כן. ראיתי חייל יורה בנשק אוטומטי צרורות ארוכים באחד המפגינים, שנפגע ונפל. הייתי בטוחה שהחייל הרג אותו, אבל פתאום האיש קם וברח. הייתי בהלם".

כדי לחזות בחלק מאירועי אותו יום בבילעין לא צריך לקום מהכורסה - אתר האינטרנט "אקט טי-וי" מציע צפייה בסרטון וידיאו מההפגנה, שבו נראים שוטרי מג"ב וחיילים יורים במגוון כלי נשק. "זה משהו חדש, שלא הכרנו עד עכשיו", אומר למצלמה בחיוך כואב מוחמד חטיב, מראשי הוועדה העממית שמארגנת את ההפגנות בבילעין, ומראה שלושה פצעים גדולים על גבו, שנראים כמו פצעי חדירה של קליעי רובה, אבל למעשה הם חבורות אדומות טריות. הפלשתינאים חשבו שמדובר בכדורי מלח חדשים. עדויות אחרות, שהחלו להופיע באתרי אינטרנט שונים, סיפרו על כלי נשק שלא היו מוכרים עד כה - כדור כחול שמנמן, שצדו האחד פלסטיק קשיח ובצדו השני ספוג, וגולה אדומה מפלסטיק קשיח, שמשחררת עם הפגיעה חומר כימי חריף.

הכדור הכחול זכה בפי המפגינים לכינוי "כדור הספוג". אנשים שנפגעו ממנו היו חלוקים בדעתם לגבי איכות המכה שהוא מספק - יש כאלה שאמרו שהיא נסבלת, יש שהזהירו שאם הוא פוגע במטרה עם אחוריו העשויים פלסטיק, זה מאוד לא נעים. כתבים עירניים הבינו די מהר שבילעין הפך זירת ניסויים לכלי נשק, שמוגדרים לפי כללי התקינות הפוליטית כ"נשק אל הרג" - הגדרה שמשמעותה הפשטנית היא שהמפגין או המתפרע יחטוף מכה כואבת שתוציא אותו מכלל פעולה בלי שהיורה ימצא עצמו נותן הסברים בבית משפט על הריגתו. אבל פניות עיתונאים נתקלו עד כה בקיר אטום של סודיות - לא המשטרה (שאחראית לפעולות מג"ב) ולא צה"ל הסכימו לפרט לגבי אותם כלי נשק חדשים.

תוך כדי הבירורים עלה שלא רק מג"ב והצבא מבצעים ניסויים בבילעין. גם שירות בתי הסוהר, מתברר, משתתף בחגיגה שם - הרי איפה עוד אפשר לנסות על בני אדם כלי נשק חדש לפיזור הפגנות?

קשה להאמין שהסודיות הגדולה קשורה לתחכום של כלי הנשק. הסיבה לחשאיות נעוצה ככל הנראה דווקא בהתנתקות, והחשש הוא שכל מלה שתיאמר בימים אלה על נשק לפיזור הפגנות תלהיט את הציבור, המנסה לפרוץ לגוש קטיף או להתבצר בצפון השומרון.

מבררים בתע"ש

מאחורי ביתו של עבדאללה אבו רחמה, ראש הוועדה העממית בבילעין שמרכז את המאבק נגד בניית הגדר, המאיימת לנתק את התושבים מרוב אדמותיהם החקלאיות, יש שק גדול שבו אוספים את עודפי הכדורים והקליעים השונים, שמתגלגלים בין מטעי הזיתים בכל סוף שבוע. אבל בכיס שומר עבדאללה את הפריט יקר הערך ביותר באוסף. משקית ניילון קטנה הוא מוציא כמעט בחרדת קודש גולה אדומה, עשויה פלסטיק קשיח במיוחד. הגולה היא היחידה מסוגה שנמצאה על הקרקע; דוגמה יחידה לקליע שנורה בצרורות מהנשק המסתורי בסוף אפריל וגרם לפצעים גדולים ואדומים למי שנפגע ממנו. "הרגשתי שאני מתערפל, שאיבדתי אוריינטציה לגמרי", משחזר מוחמד חטיב, ששלושה חודשים אחרי שנפגע החבורות על גבו הפכו מאדומות לשחורות, "זה שרף, נעלם, חזר, גרם לי לדם בשתן. הרופאים לא יודעים איזה חומר היה בהם".

גם פעילי ארגון הסולידריות הבינלאומי (ISM), שמחזיקים בבילעין מאחז קבוע של כמה עשרות מתנדבים, אוספים דוגמאות לכלי הנשק שמופעלים בהפגנות, כדי לתדרך את הפעילים החדשים מה מצפה להם - כדורי גומי, גז מדמיע, רימוני הלם. רן בר און, ישראלי עם מבטא אמריקאי, הוא אחד היחידים שנפגעו מכדור הספוג. "החייל כיוון אלי מ-40 מטר לכיוון הראש משהו שלא ידעתי מה הוא. הסתובבתי וחטפתי מכה חזקה בעורף. למזלי, הצמה שלי ריככה את המכה. הסתכלתי וראיתי שזה כדור ספוג". גם כדורי הספוג, כמו הגולות, נדירים באוספים. יונתן פולק, אנרכיסט מתל-אביב, מחזיק בבית הוריו בנוה צדק אוסף פרטי: כדורי גומי, כדוריות מתכת מצופות גומי, תרמיל כתום של כדור מלח וכדור ספוג. לפולק יש צלקות מכל אחד ממרכיבי האוסף. הספוג, כך מסתבר, נעים למגע - לא רך מדי ולא קשה מדי; ניתן לחשוב על שימוש מאולתר למשימות ניקיון, או לחלופין למחזר אותו לירי נוסף על בני אדם.

לפולק יש תיאוריה שלה שותפים מפגינים רבים בבילעין, ולפיה הניסויים האינטנסיוויים בסוגי תחמושת אל הרג שונים נועדו לנסות מה "טוב" לשימוש נגד מתנגדי ההתנתקות. "אני לא מאמין שיבזבזו עלינו סתם כדורי ספוג יקרים שלא ממש כואבים. בדקו אותם עלינו וישתמשו בהם נגד מפגיני הימין", מנחש פולק.

התחנה הראשונה במסע לגלות מי מייצר את הגולות האדומות ואת כדורי הספוג הכחולים נמצאת מדרך הטבע אי שם באזור רמת השרון, במטה של חברת תע"ש. באירועי אוקטובר 2000, שבהם נהרגו 14 בני אדם, היה הארסנל של נשק "אל הרג" שבו השתמשו כוחות המשטרה ומג"ב מבוסס ברובו על תוצרת תע"ש. בדו"ח ועדת אור, בפרק המוקדש לחוסר המוכנות של המשטרה לאירועים, נכתב כי "עדיין יש צורך בתיקונים ובשיפורים רבים, הן בהגדלת מצבת כוח אדם, הן בכמות האימונים וברמתם והן בשינויים באשר לציוד ולאמצעים שיעמדו לשימוש המשטרה במהלך הפרות סדר".

בחדר ישיבות נעים במפעל התחמושת של תע"ש פורסים על השולחן פריטים מקו הייצור של תחמושת ה"אל הרג" של החברה: רימוני הלם וגז, מארזי כדורי גומי וכדוריות מתכת מצופות גומי. שום דבר שדומה לכדור ספוג חדיש או לגולת פלסטיק אדומה שבתוכה חומר כימי. שום דבר שונה ממה שסופק למשטרה באירועי אוקטובר 2000. "אין כסף טוב באל הרג", מסביר ציון קיסר, מנהל מפעל התחמושת, "מדובר במוצרים זולים לייצור, אבל גם לא יקרים למכירה. למעשה, מפעל כמו תע"ש מייצר ומספק את הציוד הזה רק כשירות, כדי לשמור על קשרים עם לקוחות שקונים מערכות נשק מתוחכמות וצריכים מהצד גם קצת ציוד לפיזור הפגנות".

מבט לעבר התחמושת שעל השולחן מגלה, שהצבע השולט של רימוני ההלם והגז הוא כתום. "זה לא בכוונה", נחרד קיסר, "שלא יחשוב מישהו חלילה שזה תוכנן נגד מתנגדי ההתנתקות". בסוף השיחה, כשהאכזבה מכך שכדורי הספוג והגולות לא מיוצרים ברמת השרון ניכרת על פנינו, נזכר אחד המנהלים שהוא ראה משהו על כדור ספוג, תוצרת ארה"ב, 40 מ"מ קוטרו. "מה הבעיה", הוא מתפלא, "חפש אותו באינטרנט".

יוצאים לקרב

לעומת הפתיחות הגדולה והאירוח הלבבי בתע"ש, הגופים המבצעיים נסגרו בקונכיותיהם. דובר צה"ל התלבט קשות אם לאפשר לעיתונאים לשוחח עם קצינים העוסקים בנשק "אל הרג", והחליט שעקב הקרבה הגדולה להתנתקות זה לא ייראה טוב. בשירות בתי הסוהר שמרו גם כן על סודיות גדולה. "בכל מה שקשור לסיטואציות של שימוש בנשק אל הרג אנחנו כיום היחידה הכי פעילה בישראל ואחת המקצועיות בעולם", מסביר ד', מפקד "מצדה", יחידת עלית של שירות בתי הסוהר, "אנחנו לא יכולים לגלות כלום על היכולות שלנו". מה שכן הסכימו בשב"ס ובצה"ל להגיד, זה שכדור הספוג שאנחנו מחפשים אינו שלהם. "חפש במשטרה", נתן קצין צה"ל טיפ קטן.

במשטרה התפתלו ובסוף אישרו שכדור הספוג הכחול "שייך" להם. מעבר לכך הכל סודי - לא מוכנים להגיד מי היצרן, כמה הוא עולה, מה היכולות הבליסטיות שלו, עד כמה הוא מסוכן. "הכדור נמצא בניסוי שיימשך שנה וחצי", הסבירו בדוברות של המשטרה, "זה רק פיילוט". אבל זה פיילוט שעושים אותו בירי חי על בני אדם; מי מאשר שהכדור לא הורג, או פוצע קשה? (התעקש העיתונאי). במשטרה התלבטו ובסוף הסבירו: "יש צוות מיוחד שתפקידו לעקוב אחרי הניסוי בכדור הספוג. אי אפשר לומר מי חבר בו, אבל יש מעקב רצוף".

באין ברירה הוחלט לצאת לאתר הקרבות בבילעין. רבות נכתב על המאבק שם, על הסיבות להפגנות השבועיות, על ההשתתפות הפעילה של ארגוני שמאל ישראליים ובינלאומיים. אבל לעיתונאי שמגיע למקום היישר מהמערכה ה"כתומה" באזור גוש קטיף צפוי בלבול גדול. גם פעילי הימין וגם פעילי השמאל בקצוות הפוליטיים הם אנשים מסורים מאוד למטרות שעליהן הם נאבקים, רובם אינטליגנטים ורהוטים, אבל גם חסרי חוש הומור, במיוחד כשאומרים להם כמה הם דומים זה לזה.

הדינמיקה בבילעין כמעט זהה לזו שבשא-נור או בשירת הים - המסירות, הנכונות לוותר על האינטימיות הביתית לטובת המאבק, היכולת של אנשים שגדלו על מיטב הפינוק של העולם המערבי ללכת לצעדות ארוכות ברגל, להזיע, לחטוף מכות ולהיעצר. בסרט הנפלא של חבורת מונטי פייטון, "בריאן כוכב עליון", נפגשות בטעות במרתף הארמון של הנציב הרומאי כמה חבורות של מהפכנים יהודים קיצוניים, כולן בדרך לפעולה נגד השלטון העריץ. המפגש גורם לכולם לחנוק זה את זה בערימה גדולה והנציב הרומאי ניצל.

מי שראה את האנרכיסטים התל-אביבים מגיעים ברגל מזיעים ומתנשפים לבילעין אחרי עיקוף מחסומי משטרה וצה"ל, בדרכים עקלקלות דרך הרים וגבעות, לא יכול היה שלא לחשוב מה היה קורה אילו חלילה הם היו פוגשים בדרך חבורה של צעירים בני גילם מיצהר למשל, שהיו עושים את דרכם בכיוון ההפוך, תוך עיקוף מחסומי משטרה וצבא, דרך הרים וגבעות. הצעירים בשני הצדדים שרים היום את אותם שירים ("חייל, שוטר, סרב פקודה"), באתרי האינטרנט של שניהם מבכים את אלימות מדינת המשטרה ומצטטים את מרטין לותר קינג וגנדי. כדי להפוך את הדמיון לכמעט ביזארי, מסתבר שגם בגוש קטיף וגם בבילעין הלהיט הוא קרטיב כתום. ההבדל הוא שבבילעין הוא עולה רק שקל אחד ומיוצר בשכם.

שעת תחילת הקרב בבילעין קבועה כמו בקרבות אבירים בימי הביניים - באחת בצהריים התארגנות במסגד ומשם צעדה לכיוון האתר שבו נבנית הגדר. השעה מאפשרת לחיילים לאכול צהריים בנחת ולצעוד בירידה נוחה למקום המפגש הקבוע. ביום שישי האחרון מנו המשתתפים בהפגנה 100-200 בני אדם. לפחות שליש מהם יהודים פעילי שמאל ומתנדבים מחו"ל. קו העימות הוא גדר קונצרטינה, שהוצבה בפאתי הכפר על ידי כוחות הביטחון.

באופן קבוע מתייצבים בקו הראשון ראשי הוועדות העממיות של בילעין ובעיקר פעילים יהודים ובינלאומיים. בשורה הראשונה יושב בכיסא גלגלים גם ראני בורמאת. הוא משותק מכדור חי שספג בהפגנה ברמאללה בשנת 2000. הוא גר בבית הכי קיצוני בכפר ולא מפספס אף הפגנה, גם במצבו. לפני חודש הוא חטף כדור ספוג כחול בכתף. "המג"בניק כיוון לי לחזה וירה. זזתי הצדה ונפגעתי בכתף", הוא אומר, "מכה חזקה, אבל לא נורא".

ביום שישי האחרון לא היו במקום מג"בניקים, רק חיילים, ורוב המשתתפים בהפגנה הביעו הקלה. "עם מג"בניקים אתה יודע איך זה מתחיל, אבל לא יודע איך זה ייגמר", הסביר אחד מהם. השבאב המקומי תפס עמדות מאחור. בינתיים קצין צה"ל מכריז על שטח צבאי סגור. לאורך הקונצרטינה יש שורה של 30 חיילים בערך, מצוידים במגינים גדולים, חלקם עם רובי גז ורימוני הלם. ספירה מהירה מגלה שיש פי שניים מצלמות דיגיטליות ומצלמות וידיאו מאשר רובים.

אחרי חצי שעה של איומים ודרישה לפנות את השטח הצבאי הסגור נותן המפקד הוראה: "ג' פעל". בשבריר שנייה מתברר ההבדל התהומי בין ישיבה נינוחה בחדר הישיבות בתע"ש ליד רימוני הלם וגז לעמידה במטע זיתים כשאחד המוצרים הידידותיים האלה מתפוצץ לידך. המוח עובר לתפקוד עצמאי של הישרדות ולפני שאתה מבין מה קורה אתה מוצא את עצמך 50 מטר משם. מבט ביישני סביב מגלה שכל ה"חדשים" הגיבו באותו אופן, המנוסים יותר נסוגו למרחק קצר בלבד. בתגובה לירי הרימונים מתחילות לעוף אבנים. החיילים מתקדמים במבנה מסודר לכיוון צעירים, שמפעילים במיומנות גדולה את הקלע שלהם. אם מתעלמים לרגע מהרובים ומהמצלמות הדיגיטליות, ניתן לדמיין איך על אותה גבעה ליד מודיעין, באותו מטע זיתים, צעדה לפני 2,300 שנים יחידה צבאית יוונית במבנה "פלנקס" עם מגינים בחיפוי הדדי וקסדות על הראש והתעמתה עם חשמונאים קלי רגליים, שיידו בהם אבנים מהקלע שלהם.

בשעה שתיים וחצי הכל נגמר, כמו בכל שבוע. העצורים שוחררו, מי שחטף בראש נחבש וטארק עאבד, נהג האמבולנס מרמאללה, נותר לשמחתו חסר תעסוקה ונסע לדרכו. בעיניים קצת דומעות ובגרון ניחר מגז מדמיע מתחקרים המארגנים את המשתתפים; הפעם אף אחד לא נורה בספוג כחול או בגולה אדומה.

מבררים בארה"ב

חיפוש ראשוני באינטרנט אחרי כדורי ספוג או גולות אדומות העלה רק מעט ממצאים, בעיקר משום שהגדרות ישראליות של "כדור" מופיעות באנגלית דווקא כ"באטון" או "גרנייד". עצה בחינם של איש מהתעשיות הביטחוניות מפנה לאתר של "פיקאטיני" - המרכז הלוגיסטי העצום לתחמושת של צבא ארה"ב. באתר יש אפילו מספר טלפון של דובר המרכז, פיטר רולנד. בשיחה טרנס-אטלנטית הוא מתגלה כאדם פתוח ושש לעזור. "המומחיות שלנו היא נשק שכן הורג", הוא מסביר, "מי שמומחה לנשק אל הרג הוא כוח המשימה המיוחד של המארינס בקוואנטיקו". אחרי דקה מעביר רולנד את הלינק המתאים בדואר אלקטרוני ומכאן העבודה קלה יותר; אולי כדאי לגייס אותו לסיבוב הרצאות במרכזי הדוברות של המשטרה, צה"ל והשב"ס.

באתר של המארינס מסבירים את התפתחות תעשיית ה"אל הרג" האמריקאית - הדחיפה הגדולה היתה עקב ההסתבכות בסומליה, כשהצבא האמריקאי מצא עצמו בלי אמצעים לפיזור מהומות ללא ירי תחמושת חיה. דחיפה נוספת לפיתוח היו פיגועי 11 בספטמבר 2001. המארינס גם מציעים הרבה קישורים לאתרים מקצועיים לתחמושת "אל הרג". אחד האיכותיים שבהם הוא של אוניברסיטת פן סטייט, שבה פועל מכון ל"טכנולוגיות אל הרג ביטחוניות".

אחד המסמכים המרתקים שנכתבו באותו מכון עוסק בניסוי רחב היקף שבוצע בשנת 2001 על כל מגוון תחמושת ה"אל הרג" לטווח ארוך שמציעים תשעה יצרנים אמריקאים. הניסוי בוצע יחד עם משרד השריף של לוס אנג'לס, שבשנות התשעים צבר ניסיון רב במהומות הדמים בעיר. מטעם משרד השריף ביצע את הניסוי קפטן סיד היל, אדם שהרצה כמה פעמים בישראל, נחשב בעיני שוטרים ישראלים בכירים למומחה בתחום פיזור הפגנות ושליטה במתפרעים והוא גם חבר אישי של ניצב בדימוס אליק רון, מפקד המחוז הצפוני של המשטרה באירועי אוקטובר 2000.

בדו"ח מסבירים החוקרים על ההבדל בין הקליעים השונים. כך למשל, כדור הספוג שייך למשפחה של קליעי "באטון", שלרוב נורים ממשגרים בקוטר של 37-40 מ"מ. מכיוון שמדובר ברובים ומשגרים שיורים גם תחמושת קטלנית בעת קרב "אמיתי", צובעים את תחמושת ה"אל הרג" בצבעים מיוחדים, וזה אחד ההסברים לכך שכדור הספוג שבשימוש בארץ הוא כחול. הגולות האדומות שייכות למשפחת כלי נשק שמטרתם לתת מכה לא חזקה למטרה, אבל חזקה מספיק לשחרר לגופו של המפגין או המתפרע חומר כימי לפי צורכי היורה - תערובת צורבת, צבע מזהה וכיו"ב. החוקרים משתמשים בדוגמאות רבות מעולם הפוטבול והבייסבול כדי להסביר דיוק ומומנטום של התחמושות השונות ומנתחים את הדיוק, העלות והיעילות שלהן.

במסגרת המחקר נבדקו שני כדורי "ספוג". האחד, בצבע כחול, של חברת "דיפנס טכנולוג'יס", שנקרא בארה"ב "פגיעה מדויקת 1006", והשני בצבע אפור של חברת "קומביינד טקטיקל סיסטמס". הגולות, שנורות מרובים שבהם משתמשים גם למשחקי "פיינט בול" (שבהם נלחמים לשם שעשוע תוך שימוש בכדורי צבע), הן של חברת "פפרבול טכנולוג'יס". מהמחקר מסתבר ששני המוצרים - גם כדור הספוג הכחול וגם הגולות - נחשבים מדויקים יחסית, אבל גם יקרים - בשנת 2001 היה המחיר של גולה אחת 1.6 דולר ושל כדור ספוג אחד 15-23 דולר.

האתר של דיפנס טכנולוג'יס מאיר פנים ואינפורמטיווי. הדף המוקדש לכדור הספוג ("הסודי" כל כך לפי המשטרה) מסביר, שהכדור מאפשר שימוש מטווח קצר מאוד, פחות משני מטרים, ועד לטווח של 33 מטרים. קארין, אשת המכירות של החברה היושבת במדינת ואיומינג, לא הבינה מה כל הסודיות לגבי כדור הספוג. "אתה רוצה את איש הקשר שלנו בישראל? הוא אמור להסביר לך על הכדור. מייבאת אותו לישראל חברת 'איספרא' מהרצליה", היא אומרת ושולחת מיד בדואר אלקטרוני חומר מקיף על הכדור - מה המהירות שלו, מה עוצמת הפגיעה, כמה מ"מ הוא חודר בכל מיני חומרים. "זה כדור מאוד מדויק ומאוד מוצלח", היא אומרת בגאווה. כשהיא שומעת שמשתמשים בו גם ביהודה ושומרון ואולי בעתיד גם בגוש קטיף, היא נשמעת מאושרת. היא מגלה בקיאות, וככל הנראה בתפקידה היא מעודכנת בהתרחשויות של אי סדר במקומות שונים בעולם.

אחראי המכירות של חברת "פפרבול", ג'ון מאגין, הפנה אותי לחברת "מיסטראל", המייצגת את החברה בישראל. אחד ממנהלי החברה, דני קובץ, אישר אתמול שהגולות האדומות נרכשו על ידי יחידת "מצדה" של השב"ס, שעושה בהם שימוש, והיה לו גם סקופ קטן: גם משרד הביטחון רכש את הגולות ואת הרובים שיורים אותן, המכונים TAC-700, לשימוש במהלך ההתנתקות.

לפי האתר של החברה האמריקאית, הגולות מבטיחות דיוק רב, הן נורות במהירות של 100 מטר בשנייה ויש כמה סוגים. הגולה האדומה מכילה חומר בשם "קאפסאיצין 2" - גרסה חריפה במיוחד של פלפל חריף. כשהגולה מתרסקת על האדם שנורה היא עוטפת אותו בענן חריף, שלמעשה משתק אותו זמנית. במסמך מפורט באתר החברה ניתן למצוא מידע רב ערך לגבי הגולה האדומה - מה הנוסחה הכימית של האבקה שבתוכה, הסבר יבש שמגע עם החומר גורם לכאב עז ובלבול, והנחיות כיצד לטפל בפגיעות; אפשר למצוא נחמה בכך שהחומר אינו מסרטן. בבילעין אולי ישמחו גם לדעת שהחברה מתחייבת כי הגולות אינן גורמות לנזק סביבתי; אפילו לא לפי התקנות הנוקשות של מדינת קליפורניה.



ראני בורמאת, בהפגנה בבילעין ביום שישי, מציג כדור ספוג שפגע בכתפו בהפגנה לפני חודש. "מכה חזקה, אבל לא נורא"


כדור הספוג הכחול והגולה האדומה. המפגינים מקפידים לאסוף דוגמאות למזכרת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו