בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה ששבר אותי היה גזל הקרקעות

הוא גדל כמתנחל בגוש קטיף, התיידד עם שכניו הערבים והזדעזע מהתנהגות שכניו היהודים ומנכונותם לבזות גם רב גדול אם הוא אוסר סרבנות. כעת החליט לא לקחת פיצויים. "מגיל 3 עד גיל 30 ליקקנו דבש", הוא מסביר

תגובות

הוא בן 32, נשוי ואב טרי, מתנחל עד לאחרונה בשירת הים. את רוב שנותיו, כנער בתנועת בני עקיבא, כתלמיד ישיבת הסדר וכסטודנט באוניברסיטת בר אילן, יגאל (שם בדוי, שמו שמור במערכת) בילה בגוש קטיף. בשנים האחרונות הוא עוסק בחינוך. שיחת הטלפון הראשונה אתו התקיימה לפני יותר משנתיים, בתיווכה של זהבה גלאון, יו"ר סיעת מרצ בכנסת. האחרונה התקיימה אתמול, כשהתקשר מחצר בית הוריו בנוה דקלים.

פעם דיווח על בית כנסת שנבנה בניגוד לחוק, ופעם אחרת סיפר על ראשי היישובים שחזרו מפגישה עם עוזר שר הביטחון להתיישבות עם הבנה סמויה ששלטונות הצבא לא יחסמו אותם בדישם את אדמות הפלשתינאים. חודשים רבים לפני שתוכנית ההתנתקות הוציאה את שד הקנאות היהודית מהבקבוק, יגאל סיפר בחלחלה על רבני הגוש שמרעילים נשמות צעירות בשנאת ערבים. בחודש שעבר הוא נזעק למראה הפולשים היהודים, שהשתלטו על קבוצת בתים נטושים בחולות שירת הים ששימשו בעבר את הצבא המצרי.

המידע של יגאל היה תמיד מדויק להפליא. פעמים הוא ליווה אותו במסמכים פנימיים. בדרך כלל לשכת שר הביטחון הבטיחה להורות לצה"ל לפעול, וצה"ל שלח אותנו למשטרה. בדרך כלל יגאל דיווח שעולם המתנחלים כמנהגו נוהג. מאז המצור על כפר מימון הוא מתקשר כמעט מדי יום. הוא מודאג מהקלות השערורייתית שבה ההמונים חוצים את המחסומים. החרדה מפני ההתנגשות האלימה אינה נותנת לו מנוח. בסוף השבוע הוא בא לעזור להוריו לארוז את מיטלטליהם. צער פרידה לא ניכר בקולו, רק חרדה - חרדה לשלומם של החיילים, חרדה לגורלה של הציונות הדתית. בשיחת הטלפון האחרונה מגוש קטיף, יגאל ניאות לספר מה הריץ אותו לחפש ישועה אצל גורמים, שנחשבים בסביבה שבה גדל לעוכרי ישראל.

"אבא שלי שירת במשטרה באזור והתיידד עם השכנים. הבית שלנו היה פתוח לאחינו הישמעאלים. פגשתי אותם בחתונות משפחתיות ובחגיגות בר מצווה, יושבים לצד ראשי מועצות ועמך ישראל. ראיתי שאפשר לעשות אתם שלום. אני נהגתי לרכוב באופניים ברחובות חאן יונס. הדייגים הערבים בחוף היו בעיני תמיד בני אדם שווים. מבחינתי אנשי הגוש שמדברים על 'מוות לערבים' אינם שונים מהחמאסניקים. מה ששבר אותי היה גזל קרקעות בשטח שבין נוה דקלים לשירת הים. הבחנתי בבחור, מישהו שנראה בעיני כאדם מן היישוב, מגרש חבורה של ערבים מהמואסי מחלקת הירקות שלהם. היו אתו חבר'ה מישיבת תורת החיים, שהיא לא פחות קיצונית מישיבת קבר יוסף. ניסיתי לדבר אתו ונתקלתי בקיר אטום. הייתי בהלם. הבנתי שהאנשים האלה מגייסים את האידיאולוגיה כדי להשתלט על קרקעות.

"התקשרתי לזהבה גלאון והנחתי שהצבא יגיע במהירות. בינתיים עצרתי ג'יפ צבאי ושאלתי קצין בדרגת אלוף משנה שישב בו, איך אפשר לברר למי הקרקע שייכת. הוא הסביר שלפי הסכם אוסלו, מבחינה אזרחית, השטח שייך לפלשתינאים. כלומר, הקרקע שלהם. שאלתי אותו איך ייתכן, איפוא, שלא מפנים את הפולשים היהודים. הוא אמר שיש לו הוראות מלמעלה ואני שאלתי אם אלוף-משנה זה לא מספיק למעלה. הקצין השיב שיש יותר למעלה. הגזל הזה נמשך כל הזמן. כך הקימו את החממות מול השער של נוה דקלים ואת הישיבה של הקיצונים. הם התרחבו והחיכוך עם אנשי המואסי העמיק".

שתי תעודות שמונה נוסעים

"חודשיים אחרי ששרון הודיע על תוכנית ההתנתקות", ממשיך יגאל, "זה היה זמן קצר אחרי שנולד הילד שלי, החלטתי שמרגמות וילדים לא הולכים ביחד. אשתי באה ממשפחה של יצהר וכפר תפוח, אבל שיכנעתי אותה שאי אפשר לחיות במצב כזה ועברנו לתוך הארץ. גם ההורים התלוננו כל הזמן שקשה להם עם המרגמות. הם לא ישנים בקומה שנייה ולא מסתובבים כמעט בחוץ, אבל נשארו מכוח האינרציה. לא פשוט לנטוש קהילה שאתה חי בתוכה כל כך הרבה שנים. היום גם הם עוזבים. אנחנו זכאים ל-200 עד 300 אלף שקל, אבל אפילו לא נרשמנו במינהלת. לא הרגשנו שאנחנו זכאים. מגיל שלוש עד גיל 30 ליקקנו דבש. גרנו בבית שכור עם נוף לים, ושילמנו אולי עשרה אחוז משכר הדירה והארנונה שמשלמים על בית דומה בהרצליה. יש כאלה שלא שילמו אפילו את המעט הזה וקיבלו גם חשמל ומים חינם. קיבלנו החלטה שלא לוקחים פיצויים".

ברקע נשמעת המולה גדולה ויגאל מפסיק לרגע את שטף דיבורו. הוא מספר שמאות נערים ונערות חולפים על פניו בדרך לשער היישוב, חוסמים את היישוב בפני הצבא והמשטרה. "כולם חבר'ה שהגיעו מבחוץ בימים האחרונים. פגשתי חיילים שאמרו שהרבנים הורו להם, במקום לסרב פקודה, להעלים עין מאנשים שמבקשים להצטרף למתנגדי ההתנתקות. איך זה עובד? פשוט מאוד. מגיע רכב עם שמונה אנשים. הנהג מושיט לחייל שתי תעודות זהות של תושבי נוה דקלים. החייל קורץ 'אתם באוטו שניים, נכון? סעו לשלום'.

"אני עצמי לקחתי ביום חמישי בלילה במכוניתי חבר שלא היה לו אישור כניסה. במחסום הראשון, ברעים, החייל האיר לתוך האוטו וכאילו לא ראה אותו. הגענו לסעד בשתיים אחרי חצות. החייל בדק את התעודות ואמר שהחבר חייב לרדת מהמכונית. אחרי חצי דקה הגיע חייל אחר ואמר לשוטרת שתיתן לנו לעבור. במחסום כיסופים החדש, שאלו אותנו אם יש לו אישור. אמרנו שלא, אבל שהוא אתנו, אז החייל אמר, 'טוב, סע'. במחסום הרביעי, האחרון, החיילים אמרו רק 'ערב טוב, להתראות'. החיילים האלה עברו שטיפת מוח. אתה מסתכל לחייל בעיניים, הוא מביט בך והמבט שלו אומר 'במקום ללכת לכלא על סרבנות, אני נותן לכם להיכנס.

"ארץ ישראל מעבירה אנשים על דעתם", מסכם יגאל, "תראה לאן הם הגיעו. כשהרב אליהו, אחד מגדולי הפוסקים, אוסר לחסום כבישים, וזה לא מסתדר עם האידיאולוגיה שלהם, תלמידי חכמים מעיזים לומר שהסתובב לו בורג בראש. אחרי שהרב אבינר אסר לסרב פקודה, בכנס רבנים רציני התקיים דיון בהצעה לנדות אותו. אתה מבין מה זה אומר? לא להשלים אתו מניין ולא לומר אתו דבר תורה. תחת המטרייה של 'ארץ ישראל', אין להם בעיה להקהיל ביחד בנים ובנות ולקלל חיילים וחיילות.

"בבית שלי אין טלוויזיה, אבל אני חושש שהבן שלי יהיה עוף מוזר בחברה שבה אני חי. הוא לא יגדל על 'מוות לערבים', או 'ראש הממשלה יימח שמו' ולא יתקרב לאנשים שמהם קם אדם ויורה בנוסעי אוטובוס. אני אתפלל בבית כנסת שבו אומרים ברכה לשלום המדינה ולשלום חיילי צה"ל, גם אלה שמפנים את הבית שבו גדלתי".

היו עקורים ערבים?

המשנה לראש הממשלה, שמעון פרס, נעדר במופגן מכנס "הגליל 2005", שהתקיים לפני חודשיים בכרמיאל. זו היתה הדרך שבה בחר למחות על כך שבכנס לא שותף אף לא דובר ערבי אחד. בדין וחשבון חדש שהוכן בעמותת "סיכוי", הפועלת לשוויון בין אזרחי ישראל הערבים והיהודים, כתב המנכ"ל המשותף שלום (שולי) דיכטר בתגובה למחאתו של פרס, כי "הבעיה אינה אי-שיתופם של דוברים ערבים בכינוס, אלא אי-שיתופם של האזרחים הערבים במעשה הפיתוח בגליל". דיכטר מזכיר כי בביקורו בוואשינגטון באביב האחרון, פרס צידד בשימוש בחלק מכספי המענק האמריקאי להתנתקות לצורך פיתוח הנגב והגליל. הסכום המיועד לתוכנית הפיתוח של הנגב והגליל הוא כ-250 מיליון דולר, המהווה כשליש מכספי המענק האמריקאי.

רבע מהערבים אזרחי ישראל, שהם כרבע מיליון נפש, הם דור ראשון עד רביעי לעקירה. ואולם, הדו"ח של עמותת "סיכוי" מתריע כי התוכניות לפיתוח הנגב והגליל כוללות אך ורק מתיישבים יהודים חדשים ויישובים יהודיים קיימים. חוק "פינוי-פיצוי", הבא להסדיר את פינוי היישובים ברצועת עזה, מעניק תמריץ כספי בסך 90,000 שקלים למשפחה יהודית שתבחר לעבור לנגב או לגליל. החלטת הממשלה מ-19 ביוני מציעה הנחות של עד 40% ליהודים שירכשו זכויות בקרקעות בגליל.

הדו"ח מציין כי ועדת אור העלתה במסקנותיה כי אפליית האזרחים הערבים לרעה לעומת היהודים עומדת בבסיס גורמי העומק להפגנות אוקטובר 2000, שבמהלכן ירו כוחות המשטרה למוות ב-13 מפגינים. המסקנה הנחרצת של הוועדה היתה כי יש "להסיר את כתם האפליה" מעל פניה של מדינת ישראל. בשנת 2003 "המגזר" הערבי, כמעט 20% מהאוכלוסייה, זכה ב-1.4% מההקצאה של מרכז ההשקעות בתעשייה הישראלית. דו"ח העוני האחרון מלמד כי בנושא אחד, למצער, הערבים שומרים על מקום ראשון.

ומה באשר לפרס, שמחרים טקסים בגליל בגלל תת-ייצוג לערבים? הוא הוזמן, הפעם ביחד עם כמה נציגים ערבים, לכינוס ש"סיכוי" תקיים בראשית החודש הבא במתנ"ס של רהט שבנגב, תחת הכותרת "היום שאחרי ההתנתקות - אזרחות משותפת ושוויונית". פרס טרם השיב להזמנה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו