טגה טזזו עומד ליד שולחן הפורמייקה בחדר המלאכה. בחצר שטופת השמש בחוץ יושבים כמה מבוגרים, חלקם מעשנים סיגריה וחלקם בוהים בנקודה באוויר. אשה מתולתלת חוצה את החצר, אוחזת בזרועו של בחור צעיר, כבן 18, קשור בכותונת כפיתה.

טזזו מנותק מכל זה. הוא שקוע עד מעל לראשו בציור דיוקן חדש, מרהיב ביופיו, בצבעי אקריליק על בד. יש לו, לדיוקן המצויר, זוג עיניים גדולות, ורשת של סורגים במקום אף ופה. האם טזזו מודע לדימוי שהוא יוצר? האם הוא יודע שלציור סורגים במקום פה יש משמעות סמלית חד משמעית, כמעט על סף הקלישאה? הניסיונות לקבל ממנו תשובה על כך נתקלים בחיוך קורן, בביישנות ובשתיקה.

טזזו הוא אחד מעשרה אמנים בעלי פיגור שכלי המציגים בתערוכה "באמת ובתמים", שעלתה השבוע בתאטרון "יהלום" ברמת גן, והופקה על ידי האגף לטיפול באדם המפגר במשרד הרווחה בשיתוף עם אקי"ם ישראל, קרן שלם ומוסדות ציבור נוספים. כשמתבוננים בחלק מהיצירות ב"באמת ובתמים", ביניהן אלה של טזזו, מגלים בשלות חזותית כובשת ומשכנעת. האם בשלות זו היא מראית עין בלבד? האם ניתן להגדיר את פעילותם היצירתית של בעלי פיגור מסוימים כאמנות?

"התחום הזה, אמנות של אנשים עם פיגור שכלי, הוא תחום מאוד אנונימי, שנעשה בחדרי חדרים ולא יוצא החוצה", אומרת אוצרת התערוכה, רונית סנפיר. "בישראל יש כיום כ-25 אלף אנשים עם פיגור שכלי, וכ-9,000 מהם עוסקים בפעילות יצירתית לסוגיה. רק מעטים מהם מתגלים כיוצרים אמיתיים. בחרתי את המעטים האלה מתוך ניסיון אוצרותי, מתוך אינטואיציה, מתוך מעקב אחרי התפתחות אמנותית לאורך שנים. כדי לגבש את 'באמת ובתמים' בדקתי 30 תיקי עבודות. החלטתי שאני רוצה לסייר במוסדות השונים כדי לראות את העבודות גם מקרוב. היו מקרים שבהם התלהבתי מתצלום של עבודה, אבל מאוחר יותר כשראיתי אותה בסטודיו הרגשתי שהיא לא מעניינת ולא בשלה".

זה לא הפרויקט הראשון של סנפיר עם אמנים מפגרים. פעילותה עמם החלה כשהנחתה קבוצות במוזיאון הרצליה, ולפני שנתיים אף אצרה תערוכה דומה ל"באמת ובתמים", בשם "צייר לי חיבוק". "חייהם של מפגרים במוסדות הם חיים מאוד מוגדרים, מאוד לא חופשיים", היא אומרת. "מהרגע שהם מתעוררים אומרים להם מתי אוכלים, מתי ישנים ומתי הולכים לעבודה. המקום היחיד שבו הם חופשיים לעשות כרצונם הוא חדר האמנות, והמקום הזה מרתק בעיני". חדר האמנות התגלה לסנפיר כמרתק לא רק מבחינה אנושית, אלא גם מבחינה מקצועית. "לקח לי זמן להבין שאמנות של אנשים עם פיגור לא דומה לציורי ילדים", היא אומרת. "כדי לקלוט את זה צריך זמן, וצריך ללוות את האמנים האלה במשך שנים. היום אני יכולה להגיד שבעבודות של המוכשרים באמת אפשר לראות את הבשלות, את ניסיון החיים, את כאב החיים".

מאיפה באו השבלולים

על כאב החיים של טזזו אי אפשר לשמוע ממקור ראשון, רק ללמוד עליו מפיה של ענת הדר, המטפלת/משקמת/מורה לאמנות של טזזו. הצייר הנפלא הזה, בן 31, שהשיחה המקוטעת עמו מתנהלת בתיווך מתרגמת מאמהרית, עלה מאתיופיה ב-1990. מזה שמונה שנים הוא חי במעון "נוה אירוס" בנס ציונה, שדייריו סובלים מפיגור שכלי ומהפרעות נפשיות.

בשעות הבוקר עובד טזזו כעוזר ניקיון, אחר כך הוא מצייר. ארבע פעמים בשבוע, חמש שעות כל פגישה, טזזו מצייר ללא הפסקה. על קירות המעון תלויות עשרות מעבודותיו, וחלקן מתגוללות במחסן, בתנאים ירודים. פעמים רבות, משום שאי אפשר להעניק לו כמות אינסופית של בדים, הוא מכסה את ציוריו בצבע לבן ומצייר עליהם ציור חדש. כמה מעבודותיו הוצגו לפני שנים אחדות בתערוכה בינלאומית של מפגרים במוזיאון הלובר בפאריס.

למעון הוא הגיע במצב נפשי קשה ונהג לשבת לבד בחצר ולהתכנס בעצמו. אבל אז פגש את הדר. "מהרגע הראשון הרגשתי שיש בטגה משהו מיוחד והתחלתי לעבוד איתו", היא מספרת. "הוא היה ממלא דפים שלמים ב'כתב יתדות' שבלולי שהמציא לעצמו, ועשה זאת כל יום, כל היום, במשך חצי שנה או שנה. למרות זאת, הצלחתי לראות שיש לו ידיים נהדרות. לאט לאט התחלתי ללמד אותו הדפס מונוטייפ, שידפיס על כתב היתדות שלו. אחר כך עברנו לפנדה, לאקריליק, לקולאז'ים, ובכל מדיום יצר טגה עבודות נפלאות. הצבעים של טגה מושפעים ממצבי הרוח שלו. הם הולכים ומתכהים כשהוא במצב רוח קשה, ומתבהרים כשהוא אופטימי יותר. יש לו גם המון משברים. כשהוא במשבר, הוא חוזר לצורות השבלוליות שצייר בתחילת הדרך".

מאיפה מגיעות הצורות השבלוליות של טזזו? כיצד נראות חלק מעבודותיו כמו אמנות אפריקאית, בזמן שטזזו לא ראה אמנות מעולם, ובביתו באתיופיה לא היו תלויים ציורים על הקירות? האם הכיר מישהו שצייר בבית או בכפר? לא. כל מה שהוא זוכר הוא שבילדותו היה עושה חלילים מקני סוף.

את מקורות ההשפעה של טזזו אפשר, אם כך, רק לנחש. אולי אלה הם כלי המטבח ובדי השמלות של הנשים האתיופיות. ואולי, כפי שאומרת הדר וצוחקת, באים הכישרון והידע "מגלגול קודם. הרי אנשים לומדים במשך שנים כדי להגיע לאיכויות ציור כמו שלו".

מה נעשה בלי אירוניה

טזזו אינו מגלה עניין בתולדות האמנות, וכשהדר מנסה לחשוף אותו לציורי אמנים מפורסמים הוא אינו מגיב. האם יכולה יצירת אמנות להיות מנותקת מהקשרים חברתיים, פוליטיים והיסטוריים? כשסנפיר החלה את עבודת האוצרות בתחום היא שאלה את אותה שאלה ופנתה לתולדות האמנות. לדבריה, "התחלתי להתעניין בתאוריה, ולנסות לקשור אותה ליצירות שאספתי. כך גיליתי את זרם ה'אאוטסיידר ארט', את ההיסטוריה העשירה שלו ואת הפעילות הענפה שמתנהלת במסגרתו בזירה העולמית".

המונח "אאוטסיידר ארט", או אמנות אאוטסיידרים, הוטבע ב-1972 על ידי מבקר האמנות רוג'ר קרדינל, כהרחבה ל"ארט ברוט" ("אמנות גולמית"), מונח שטבע האמן הצרפתי ז'אן דבופה בשנות הארבעים של המאה הקודמת. דבופה, בדומה לאמנים אחרים שפעלו בפאריס אחרי מלחמת העולם השנייה, ניסה להתמודד עם משבר הקיום של התרבות האירופית לאחר המלחמה. לכל מקום אליו פנה ראה את שברי התרבות הזאת, את דיוקן השיש המרוסק והבלתי ניתן לשיקום שלה. בעקבות זאת, קרא דבופה לגיבוש תפישה יצירתית חדשה, לפיה יש לחתור להשתחרר מההיגיון וללכת אל שורשיה הגולמיים של עשיית האמנות.

דבופה החל לחפש את "האמנים הגולמיים" שלו בבתי חולים לחולי נפש ברחבי אירופה ואסף אלפי עבודות אמנות, המוצגות כיום בתצוגת קבע במוזיאון "ארט ברוט" בלוזאן ונודדות ברחבי העולם. מושג אמנות אאוטסיידרים התרחב עם השנים, ולבד מאמנות של חולי נפש מדובר באמנות שנוצרת מחוץ לגבולות האמנות הקאנונית.

האמן הישראלי המנוח מאיר אגסי, שהקדיש גיליון "סטודיו" שלם לאמנות האאוטסיידרים ("מלון אוטופיה-דיסטופיה", ינואר 98'), ניסה להגדיר את תכונותיהם המרכזיות של האמנים האלה. בין היתר, כתב אגסי, נמצאים האמנים האאוטסיידרים בשולי החברה ומנותקים מהמרכז. רובם אוטודידקטים שלא עברו מסלול הכשרה באקדמיה לאמנות, הם אינם מנסים להתפרסם ואינם מודעים לאירוניה המודרניסטית.

למשל, הנרי דרג'ר האמריקאי, שספר ציוריו הפנטסטיים מכיל יותר מ-19 אלף עמודים, היה פועל ניקיון בבית חולים. אדולף וולפלי, שיצר 45 ספרי אמנות ובהם עשרות אלפי ציורים וטקסטים, היה פדופיל סכיזופרני שאושפז עד מותו בסנטוריום וולדאו. השניים, מעמודי התווך של אמנות האאוטסיידרים, התגלו רק אחרי מותם.

"אמרגני" אמנות האאוטסיידרים נאבקו במשך שנים כדי לזכותה בהכרה, ונתקלו בהתנגדות חריפה מצד מבקרי האמנות של המרכז האמנותי המודרניסטי. מבקר האמנות הרולד רוזנברג אף כינה אותם בבוז "קצבים ודוורים ופציינטים של מוסדות לחולי נפש". עם זאת, ב-30 השנים האחרונות עשה הזרם הזה צעדים משמעותיים בארה"ב ובאירופה. כמה מהאמנים האאוטסיידרים הם כוכבים גדולים, שעבודותיהם מוצגות במוזיאונים ובגלריות חשובות ונמכרות בכסף רב.

"ברחבי העולם התחום התחיל להיות מוכר באמת רק ב-30-20 השנים האחרונות", אומר גלעד מלצר, ראש החוג לאמנות במדרשת בית ברל, שהתוודע לאמנות האאוטסיידרים בתקופת לימודיו בארה"ב. "בין היתר בזכות מוסדות כמו מוזיאון 'פולק ארט' בניו יורק, שנמצא ברחוב בו נמצא מוזיאון 'מומה'".

בישראל, אומר מלצר, התחום עדיין אינו מוכר. "התחום הדומה היחיד היה מוכר בשם אמנות עממית, פרימיטיביסטית, ובין אמניו הידועים היו שלום מצפת וגבריאל כהן. מכיוון שליהדות יש היסטוריה אמנותית כל כך קצרה, האמנות הישראלית החילונית ניסתה לחבר את עצמה למודרנה ולהתרחק מעממיות, ממלאכות יד ומאומנות. לפי התפישה הזו, יהדות עוסקת במלאכות. ישראליות עוסקת במודרניזם".

אף על פי שהוא תומך נלהב ביוזמה של סנפיר, עושה מלצר אבחנה ברורה בין אמנים חולי נפש לאמנים מפגרים, ומודה כי במקרה של מפגרים יש בעיה. "רוב האמנים חולי הנפש בוחרים במודע בעיסוק באמנות", הוא אומר. "איש לא הציע להם לעסוק בתחום, הם פשוט פנו אליו מרצונם. לגבי אמנים מפגרים קשה לומר שיש פה אלמנט של בחירה, ובדרך כלל העיסוק באמנות מוצע להם כסוג של תרפיה.

"מה שיותר חשוב הוא שאמן חולה נפש הגיע לבשלות תודעתית והכרתית כאדם. מחלות הנפש מתחילות להשתלט על חייו המודעים ועל חיי היצירה שלו כשהוא כבר אדם בוגר ובשל. כשמתבוננים בעבודות של חולי נפש רואים אנשים שמודעים למדיה חזותית, לעיתונות, לאמנות ולמיתולוגיה, רק שהכל עובר אצלם דרך הפריזמה של המחלה.

"אצל מפגרים לא מדובר בבשלות הכרתית. הם כמו ילדים. לכן, החוויה של העולם שלהם היא חוויה של ילדים בגילאים מאוד מוקדמים, והרמה היצירתית שלהם עדיין לא במקום מתוחכם וביקורתי. לא הייתי אומר שביצירה שלהם מתרחש משהו על בסיס רציף, סדרתי ומתפתח. עולם המקורות שלהם מאוד מצומצם. משהו לא מאפשר להם להמשיך את שרשראות ההתייחסות בעולם. עם זאת, זה לא אומר שבתוך הדבר הזה לא מתרחשים רגעים נפלאים ומרתקים".

סנפיר מסכימה שיש כאן בעיה. "אמנות של אנשים עם פיגור שכלי מעלה הרבה מאוד שאלות", היא אומרת. "מאיפה הם יוצרים? מהם המניעים שלהם? איזה כוח יש ליצירה? לפי איזה פרמטרים מודדים אותה? האם העובדה שהם מוגבלים שכלית מונעת מהם להיות אמנים? האם רק מי שמודע למעשיו ומסוגל לדבר על היצירה שלו הוא אמן? אני מצאתי שזהו הקסם בדבר. שיש כאן תחום אפור, שלא ניתן לרדת לעומקו לגמרי".

האמן העכשווי אליעזר זוננשיין נמצא בדיאלוג עם תרבות הצריכה. מה ההבדל בין עבודות שלו, שהאלמנטים שלהן לקוחים ממוצרי צריכה כמו קופסאות סיגריות ופחיות קולה, לאלה של יפה דהן מהוסטל אקי"ם צפת, שיוצרת סדרת עבודות מאריזות במבה?

מלצר: "בתגובה של יפה דהן יהיה אלמנט של תמימות מכמירת לב שיש לה ביחס לשקית הבמבה. במקרה של זוננשיין זו תהיה התבוננות מודעת, מבקרת, לפעמים ארסית, על תרבות הצריכה. מסיבה זו, לאמנות של בעלי פיגור שכלי יש השפעה קטנה יותר מלאמנים חולי נפש, שם יש גם סופרסטארים שמחירי עבודותיהם בעולם מרקיעי שחקים. במקרה שלהם, אין שום סיבה שאמנים שלא למדו אמנות לא יוכלו ליצור אמנות מרתקת. אצל מפגרים זו בעיה, כי יש בעבודה שלהם אלמנט של מקריות, ולא של אובססיה שמאפיינת את יצירות חולי הנפש - אובססיה שמרתקת את עולם האמנות".

נוסטלגיה לארובות של מיין

עם כל ההיגיון בדבריו, ברור שמלצר לא פגש את יונתן זינגר. זינגר, בן 59 הסובל מאוטיזם, עלה עם משפחתו מפורטלנד וחי מ-1987 במוסד "כפר תקווה" בקרית טבעון. כשהיה בן שלוש, מספר אביו דניאל, נעלם יונתן בדרך לאירוע משפחתי. כשמצאו אותו, סיפר שרצה להגיע לארובה גדולה בקצה השני של העיר. מאז, אומר אביו, יש ליונתן אובססיה גדולה לארובות, לגשרים ולמפעלים.

בגיל 12 קיבל זינגר מצלמה, תיעד את כל המפעלים בסביבת מגוריו, ואסף אותם באלבומים יחד עם קטעי עיתונות ותצלומי עיתונות. בסופו של דבר, כשהצטברו עשרות מהם, החליטה אמו של זינגר לזרוק את האלבומים, משום שמצבם היה נורא ובבית לא היה מקום. לדברי זינגר, זה קרה "בשבת בבוקר 1967". מאז ועד היום משחזר זינגר בציוריו את התצלומים שצילם, יחד עם מפעלים שנהרסו או נסגרו ושאותם הוא זוכר בשלמות. במשרד ההנהלה ב"כפר תקווה" הוא מספר לי על עשרות מפעלים, גשרים וארובות, חלקם הרוסים וחלקם עוד עומדים על תלם, בפורטלנד, מיין. הוא זוכר בדיוק לצד איזה כביש עמדו ובאיזה הקשר ראה אותם לראשונה, גם אם היה זה לפני 30 שנה.

ילנה פצאק, עובדת רווחה בכפר, אומרת כי "יונתן מתקשה לקבל שינויים או אבידות. מאוד חשוב לו לשחזר את הדברים שנשברו או אבדו. בגלל זה הוא מצייר מפעלים כפי שהם היו פעם, לפני שהרסו אותם. המטפלת באמנות מנסה לקרב אותו להווה, ובזמן האחרון אנחנו רואים התקדמות בתחום הזה: יונתן מצייר תמונות מההווה שלו, מהעבודה, מהקשר עם אמו שנפטרה לאחרונה ועם החברים. בסופו של דבר, הציורים של יונתן הם מרכיב מאוד חשוב בחיים שלו. זו אפשרות להירגע, אפשרות להשלים עם האבידות ועם אירועי העבר. הציור מחזיר אותו למציאות".

גם טזזו מצייר מתוך אובססיה. לדברי הדר, "הוא יכול להתעסק באובססיביות באותו דבר לתקופה ארוכה. אני מנסה להזיז אותו לכיוונים חדשים. לפעמים אני אפילו לוקחת לו את המכחול ומסמנת קו על הציור, כדי שיפסיק".

האם טזזו יכול להיחשב לאמן, גם אם אינו מודע באופן מלא ליצירה שלו?

"אני חושבת שטגה הוא אמן בכל קנה מידה. אולי הדבר היחידי שמבדיל אותו מאמנים נורמלים הוא הליווי הצמוד שלי. אבל הציור הוא ראי הנפש של טגה. אני לא יודעת מה בדיוק בציור שלו מדבר להרבה אנשים. אולי הוא פשוט מסוגל לבטא את העולם הפנימי שלו בדיוק רב. הוא היחידי מבין החניכים שלי שאני יכולה לומר עליו שהוא אמן אמיתי, שאינו מצייר כמו מפגר. מעבר לזה, גם לאמנות של מפגרים יש מקום".

כמה מזה זה תרפיה, וכמה מזה זה דחף יצירתי?

"אני לא יודעת. את חושבת שאפשר להפריד בין שניהם"?

גם סנפיר מתקוממת נגד אלה שמטילים ספק באמנות של מפגרים. "באיזשהו אופן", היא אומרת, "אולי בגלל הסקס-אפיל של אמנים חולי נפש, כמו ואן גוך למשל, האמנים חולי הנפש נכנסו לטקסטים של התאורטיקנים. אני לא חושבת שהשאלה היא האם יצירות של מפגרים הן אמנות. השאלה היא לאיזו קטגוריה אנחנו מכניסים את האמנות הזאת. אני חושבת שבארץ עדיין מפחדים להגדיר קטגוריה כזו, אולי בגלל ששדה האמנות קטן וצעיר וסגור, ואין מקום לכולם. אולי אם היתה פעילות יותר ענפה, יותר תקציבים, יותר מוזיאונים, אפשר היה להכניס את האמנות הזו לקאנון מסוים".

איך את מזהה מודעות אמנותית אצל יוצרים שאפילו אינך יכולה לדבר אתם?

"ברגע שהתחלתי לבדוק את הסיפורים האישיים של האמנים שבחרתי, גיליתי שחלק מהעבודות מאוד קשורות לסיפור האישי. בחורה מפגרת שמציירת הרבה מאוד הריונות ותינוקות, ועובר בתוך עובר בתוך עובר, ואשה שיש לה כמה עוברים, ואתה מכיר את הסיפור האישי ויודע שהיא ננטשה בלידתה על ידי אמא שלה, אתה מבין פתאום שהיא מסוגלת לעבד חומרים פנימיים. האמנים האלה לא מנותקים רגשית. הם מנותקים רק משום שהחברה ניתקה אותם.

"נכון, לא הצלחתי לדבר עם אנשים עם פיגור, אבל אני רואה את היצירה שלהם, ורואה שיש שם תודעה, רק שפשוט אני לא מצליחה להגיע אליה. ברור לי שהם יודעים מה הם עושים. כך גם לגבי הבחירה. האנשים האלה מחליטים לעסוק באמנות. אם זה לא היה מעניין אותם, הם היו קמים והולכים, יושבים כל היום על ספסל ובוהים".

מה עוצר את האספנים

אם לאמנים מפגרים יש מקום כפי שטוענות סנפיר והדר, כיצד נמדד המקום הזה במחיר היצירה? בדיקה קצרה בכמה מבתי המכירות הפומביות בתל אביב מגלה שקשה לתמחר אמנות של מפגרים. לדברי רוני בהרב, מנכ"ל "כריסטיס ישראל", "שוק המכירות הפומביות הוא שוק יד שנייה, והתמחור בו נעשה לפי מכירות קודמות. מסיבה זו 'כריסטיס' לא עוסקים בסוג כזה של מכירות, אף על פי שאם אמנות של מפגרים היתה מוצגת באופן סדיר, אולי היה אפשר לדבר על אפשרות כזו. כרגע, אני מניחה שקניית יצירות של מפגרים נעשית רק באירועי צדקה ואיסוף תרומות".

לדברי נציג של בית מכירות אחר בתל אביב, לא ניתן לתמחר עבודות של אמנים מפגרים. עבודה מתומחרת לפי מחיר של עבודות קודמות, תוך התייחסות לגודל, לטכניקה ולשמו של הצייר. בבית המכירות ניסו למכור בעבר, כמחווה, עבודות של אמנים מפגרים ופגועי נפש. מחירי היצירות נעו בין 200 ל-300 דולר, אך אף אחת מהן לא נמכרה.

האם לעבודה של אמן בעל פיגור שכלי יש ערך כספי משמעותי?

מלצר: "לציבור הרחב הייתי אומר: 'אם אתם אוהבים את העבודה, קנו אותה'. האם האספנים צריכים להשקיע באמנות כזו? קטגוריאלית לא. אספנים שואלים שאלות של ערך כספי. לדעתי, 99% מהעבודות האלה לא יצברו ערך".

סנפיר לא מסכימה. "לגבי הטענות של בתי המכירות", היא אומרת, "כל מה שאני יכולה להגיד זה שמישהו חייב להתחיל. אפשר לנסוע לחו"ל וללמוד איך מתמחרים עבודות כאלה. עובדה ששם יש להן ערך אמנותי. אי אפשר להגיד שאם משהו לא קיים, אז אי אפשר לעשות אותו. צריך להרים את הכפפה. הכל ממש בחיתוליו, והשאלה היא אם רוצים לטפל בתינוק הזה או לא. אני שוב חושבת שאנשים מפחדים להתעסק בזה. למה להתעסק עם 'ילד חריג' כשאפשר ללכת על בטוח?"

לדברי סנפיר, "אף על פי שאין איש מקצוע שיוכל לתמחר את העבודות, רבים התעניינו בקניית עבודות מהתערוכה". אחת מהמתעניינים היא רותי אלון, אולי בעלת אוסף אמנות האאוטסיידרים היחיד בישראל. אלון, העוסקת בהשקעות בחברת הון סיכון, אוספת עבודות של אמנים אאוטסיידרים כבר עשר שנים. באוסף, אותו החלה כשהתגוררה בארה"ב, יש כמאה עבודות של חולי נפש, אוטיסטים ובעלי פיגור שכלי.

כמה שילמת עבור עבודות של אאוטסיידרים?

"המחיר הגבוה ביותר ששילמתי לעבודת אאוטסיידר בארה"ב היה אלפיים דולר. בארץ המחיר המרבי יהיה בערך אלפיים שקל. אני אמנם לא מעוניינת למכור פריטים מהאוסף, אבל אני בהחלט יכולה להגיד שערכו הכספי עלה".

מה מושך אותך באמנות אאוטסיידרים?

"מבחינתי, מדובר באמנות שבאה מהלב, אין לה חוקים ואין לה משמעת. בישראל, למשל, יש ציורים נפלאים באיכויות גבוהות מאוד. אני לא אומרת שכל דבר שעשה אדם פגוע הוא אמנות טובה. אבל יש דברים שברור שליוצר שלהם יש כישרון יוצא מהכלל, שהוא יכול להיות בדיוק כמוני וכמוך".

עם כל ההסתייגויות שלו, מסכים מלצר עם סנפיר, הדר ואלון. "היוזמה להציג את התערוכה ברוכה מכל הסיבות", הוא אומר. "מדובר באנשים שגורלם לא שפר עליהם, וכל דבר שניתן לעשות כדי להראות שיש להם צדדים מעניינים ומלאי תוכן הוא יוזמה ברוכה. על כך אין דיון. מעבר לכך, אמנים, אספנים, אוצרים והקהל הרחב צריכים להכיר את כל הספקטרום החזותי, כולל יצירות קומיקס, גרפיטי וגם עבודות של אאוטסיידרים. חשוב שאמנים יראו כל דבר בשדה החזותי. שיתעניינו בכל הקאנון החזותי העומד לרשותם בארץ ובעולם, וגם בקהילות שוליים שמעשירות את האמן, שמלמדות אותו איך עובדים תחת מגבלה, שכלית או נפשית".

אז אמנים עם פיגור שכלי טובים רק כדי לשמש מקור השראה לאמנים בריאים?

"לא בהכרח. אני חושב שתערוכות כאלה צריכות להציג בגלריות מרכזיות, ולא רק משום שהמציגים בהן הם דלק להשראה. יכול להיות שמתוך קבוצה של 30 אמנים בעלי פיגור שכלי, שניים יהיו מאוד מעניינים ואז העובדה שהיוצרים מפגרים היא ממש לא אישיו בשבילי. אבל השאלות המקצועיות כלפי העבודות צריכות להיות ביקורתיות ואכזריות ממש כפי שהן נשאלות על אמן בריא ונורמלי".

ואליעזר הורנשטייין מסכם

"ציור זה רגש. הציור יכול לתת לאנשים אהבה", אומר אליעזר הורנשטיין, בן 39, שחי במערך דיור קהילתי בעפולה ויוצר במועדון "אקי"ם עפולה והעמקים". בימים אלה הוא משתתף בהצגה שכתב, שעוסקת בכמיהתם של מפגרים להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם. מלבד ההצגה, הורנשטיין עוסק באמנות.

"אני לא יודע למה אנשים מתייחסים לפיגור בצורה כזאת", הוא אומר. "בסופו של דבר, זה כמו בספורט: אחד מוביל ואחד מפגר מאחוריו. זה הכל. האוכלוסייה הרגילה חושבת שהיא יותר טובה מאתנו, אבל גם היא שונה".

מה אתה אוהב בעשיית אמנות?

"רישום. האהבה באה מהעיפרון. לקחתי עיפרון והתחלתי לנסות, ובסופו של דבר הצלחתי להגיע למשהו. גם על קרמיקה אני לא מוותר. זאת התרפיה שלי. אם אני מתחיל לעבוד על קרמיקה, אני לא אוכל, לא שותה. בקושי, אם תסלחי לי, אני מסוגל ללכת להתפנות. זו הקרמיקה בשבילי".

ואיך האמנות יכולה לשנות את החיים שלך?

"זה אני לא יודע. החיים שלי עצובים. אבל עזבי, אני לא רוצה לדבר על זה. זה כבר יותר מדי". *

טגה טזזו. האם הוא מודע לדימוי שהוא יוצר?