פלאי ההיסטוריה החדשה - כללי - הארץ
מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

פלאי ההיסטוריה החדשה

בעקבות הראיון שערך מירון רפופורט עם פרופ' אבי שליים, "ידנו המושטת למלחמה" (מוסף "הארץ" 12.8)

  • פורסם לראשונה: 16.08.2005
  • 00:00
  • עודכן ב: 19.08.2005
  • 00:00

דברי שקר ונאצה יוסף הלר ויהושע פורת

לצערנו הרב מוליך אבי שליים את קוראיו שולל בטיעוניו שישראל החמיצה את השלום, בעוד הערבים שוחרי שלום למהדרין. בבואו לצטט דוגמאות ספציפיות מתעלם שליים לחלוטין מעובדת היסוד של הסכסוך הישראלי-ערבי: הדרישה חסרת הפשרות ל"זכות השיבה", המבטאת שלילה רעיונית ומעשית של עצם הקיום של מדינת ישראל, שלא לדבר על נאומים ומאמרים ללא ספור הקוראים לחיסול ישראל. כל המגעים הדיפלומטיים שעליהם הוא מצביע הופכים חסרי ערך מול מגמות החיסול, ואין שליים יכול לפטרם כרטוריקה גרידא.

אפילו נניח שמדובר בהצעות רציניות, הרי ברור כשמש שתביעת חוסני זעים למחצית הכינרת תמורת יישובם כביכול של רבע מיליון פליטים בסוריה, היא הצעה ששום מנהיג ישראלי לא יכול היה לקבלה. משמעותה היתה ויתור על מקור המים העשיר היחיד של ישראל. בדומה, דרישת המלך עבדאללה לפרוזדור רחב בין הגדה לרצועה, שהיה אמור לבתר את ישראל לשניים, אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הלאומי הישראלי. כך גם נופלת דוגמת עבד א-נאצר, שוחר שלום ידוע, שמעולם לא נסוג מדרישתו לשיבת הפליטים ולהחזרת מחוגי השעון של ההיסטוריה לאחור.

יתרה מזאת. טענתו של שליים כאילו דוד בן-גוריון, התנועה הציונית ומדינת ישראל אימצו את תיאוריית "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי, אין בה ממש. התיאוריה של ז'בוטינסקי אין לה דבר עם ישראל בהנהגת בן-גוריון, שהיה מוכן לסטטוס קוו של קווי שביתת הנשק מ-1949. רק ההידרדרות בגבולות כתוצאה מההסתננויות החמושות, ששיאן חדירות הפדאיון ב-1955, היא שהביאה את בן-גוריון לייאוש, ולהצטרפות אל צרפת ואל בריטניה במערכה להפלת עבד א-נאצר ב-1956.

ההבדל בין תנועת ז'בוטינסקי לבין בן-גוריון והתנועה הציונית היה בהסכמת האחרונים לחלוקת הארץ. בן-גוריון הבין היטב שהמערכת הבינלאומית לא תרשה להתפשט מעבר לקווי 1949, בוודאי לא בתקופת המלחמה הקרה. במובן זה ארה"ב הקפידה שישראל לא תסתבך בהרפתקאות. מכאן נכונותו של בן-גוריון להסכים לפירוז הגדה, שלא לדבר על עזה, שאותה העדיף להותיר תחת שלטון מצרי. "קיר הברזל" לא היה מטאפורה במשנת ז'בוטינסקי, כטענת שליים, אלא מדיניות שביטאה את תפישתו הפרו-בריטית: על בריטניה להקים את הציונות בחסות כידונים, ולא בפשרה מדינית.

כתיבתו של שליים נובעת מאג'נדה פוליטית העוינת לישראל, האופיינית ל"היסטוריונים החדשים", ולא מבדיקה ללא משוא פנים של הנרטיב הישראלי. על טיב יחסו של שליים לישראל יעיד הסיפור הבא. לפני שנים אחדות פירסם שליים, יחד עם יוג'ין רוגאן (Eugene L. Rogan) את הספר"The War for Palestine: Rewriting the History of1948". בהקדמה לספר העז שליים לכתוב את הדברים הבאים:

"במזרח התיכון, כמו גם במקומות אחרים, ממלאת ההיסטוריה תפקיד יסודי בבניית מדינה, במתן לגיטימיות לסמכותה ולמערכת הפוליטית שלה. ממשלות באזור מטילות מרות ישירה ועקיפה על כתיבת ההיסטוריה. המדינה מרכזת בידיה את הכנת ספרי הלימוד להיסטוריה עבור בתי הספר היסודיים והתיכוניים. המדינה היא שמנהלת את הרוב המכריע של האוניברסיטאות במזרח התיכון וחברי סגל ההוראה שלהן הם עובדי מדינה. אגודות היסטוריות לאומיות והוצאות ספרים ממשלתיות משמשות כמסננות שתפקידן לעקור משורש תיאורים היסטוריים בלתי-מורשים ולעשות נפשות לאמיתות אשר המדינה חפצה ביקרן. הואיל והקידום בממסד האקדמי קשור קשר הדוק בהיצמדות לקו הרשמי, מונעים ההיסטוריונים אך במעט על ידי הרצון לעסוק בכתיבה היסטורית ביקורתית. תחת זאת, הרוב המכריע של ההיסטוריונים הערבים והישראלים כתבו וכותבים ברוח לאומנית נטולת ביקורת".

הקורא הישראלי אינו יכול שלא להגיב בתדהמה על השקרים האלה ביחס לישראל. כל התיאור הזה תקף כמובן ביחס למדינות הערביות, אך בישראל המצב הפוך: הממשלה אינה מנהלת את האוניברסיטאות, חברי הסגל שלהן אינם עובדי מדינה, וקידומם אינו תלוי בכתיבתם על פי רצון השלטון. העדר אבחנה בין המצב אצלנו לבין מה שקורה בארצות ערב מעיד כאלף עדים על נכונותו של שליים להשתמש בדברי שקר ונאצה ובלבד שתושג מטרתו והיא הכפשת ישראל. מצער כי איש כזה הופך לדמות מופת עבור עיתונאים ישראלים.

יוסף הלר הוא פרופסור אמריטוס ליחסים בינלאומיים; יהושע פורת הוא פרופסור אמריטוס ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם, שניהם באוניברסיטה העברית

אכן "טריק אשכנזי" יוסף גורני

פרופ' אבי שליים סיים את הראיון המקיף שקיים עמו מירון רפופורט בהגדירו את ישראל "טריק אשכנזי", ובכך העניק מחמאה גדולה לחלק האשכנזי בקרב היהודים במדינת ישראל, ה"נרדפים עד צוואר" על ידי המלל ה"מבריק" של "היהודים הערבים" ושל חבריהם האשכנזים הפוסט-מודרניים והאנטי-ציונים, ובהם, כנראה, גם המראיין.

אכן, "הטריק האשכנזי" הוא אחד מפלאי ההיסטוריה המודרנית. הוא הצליח להטעות את הסולטן העותמאני ולהניח את היסודות לחברה הלאומית היהודית בארץ ישראל; הוא השלה את בריטניה בדבר כוחם הבינלאומי של היהודים והשיג את הצהרת בלפור; הוא הצליח להסתיר מעיני שלטונות המנדט את הכנת האמצעים הצבאיים לקראת הקמת המדינה היהודית; הוא השלה את מאות אלפי היהודים מארצות האיסלאם בחזון לאומי משיחי שקרי, כשכל כוונתו היתה לייבא למדינת ישראל המוני "חוטבי עצים ושואבי מים"; הוא הקים במזרח התיכון דמוקרטיה מערבית מזויפת המשרתת את הכוחות ההגמוניים האשכנזים; הוא הצליח לשכנע את העולם המערבי כי היד הערבית המושטת לשלום מסתירה בשרוולה את פגיון המוות למדינה היהודית; והוא הצליח להסוות את נשקו הקטלני כבית חרושת לטקסטיל.

אכן, כדבר היסטוריון אל היסטוריון אני שואל את שליים: האם נמצא עוד בהיסטוריה בכלל ובהיסטוריה המודרנית בפרט דוגמה ל"טריק" כה מבריק ומצליח? ובאופן אישי, כילד שהגיע לישראל שלוש שנים לפני שליים, וכמי שגם כן היה שמח בחבריו הצברים - אני מודה לו על שזקף את קומתי האשכנזית-ציונית.

פרופ' יוסף גורני הוא מנהל המכון לחקר העיתונות היהודית באוניברסיטת תל אביב



פרופ' אבי שליים. מתעלם מעובדות יסוד




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים