בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הוא הלך לטיפול

אסי דיין לא מאמין בפסיכולוגים, רק בתרופות. "הייתי בהרבה טיפולים ואושפזתי. שמחתי מזה, והם שמחו לקבל אותי. לדעתי, אני סובל מדיכאון שלאחר לידה, שלי זאת אומרת", הוא אומר בראיון לרגל עליית הסדרה היומית "בטיפול" בכבלים, שבה יגלם פסיכולוג אמפתי

תגובות

היועצים המקצועיים בסדרה "בטיפול", שתעלה ביום ראשון לשידור יום-יומי בהוט-3, אמרו לאסי דיין, המגלם את הפסיכולוג ראובן, לא לשבת מול המטופלים שלו בידיים שלובות על החזה, כי זה משדר חסימה רגשית. הם גם ביקשו ממנו שלא להשעין את הסנטר על ידיו בתנועה מלומדת, משום שהוא נראה משועמם. שום איש מקצוע לא יעץ לו שלא להניח את רגליו על השולחן בזמן ראיון עיתונאי, אך ניכר שהוא משתדל לא לעשות זאת, ובכל זאת לרגליים רצון משלהן; כל כמה דקות הן מטפסות להן במעלה השולחן, נשארות שם עד שהוא מתעשת, מזדקף ומוריד אותן.

אסי דיין ישב השבוע בביתו היפה והמוצל בתל גנים ברמת גן, ודיבר על מצבים נפשיים. בנובמבר הקרוב הוא יהיה בן 60. "אני נורא אוהב את הגיל שלי. בקרוב אני אוכל לפרוש. לא צריך את הקהל יותר", הוא אומר. בשביל הסדרה דרשו ממנו לצבוע את השיער לשחור, הוא מספר, "ככה אני כמעט לבן לגמרי, אבל אני אמור לגלם מישהו בן 50, שהוא צעיר בהרבה מגילה" (אלמגור, המגלמת את הפסיכולוגית שלו). בראיון דיין לובש חולצת טריקו אפורה, ומעליה חולצת ג'ינס פתוחה, כמו שהוא מתלבש בסדרה. "אבל תגידי", הוא מתעניין, "אני לא נראה עם השיער הזה כמו איזה פדופיל?"

השיחה אתו מתקיימת בעיקר בסלון ביתו, המעוטר בציורים יפים, קצתם שלו. זה מזכיר לי הערה מרגיזה של אחת מדמויות הסדרה, טייס שחצן בגילומו של ליאור אשכנזי, הטוען שיש אנשים נבחרים שנולדו כישרוניים בכל תחום.

המקרר במטבח עמוס תצלומים של ארבעת ילדיו, מעל שולחן האוכל תמונה מוגדלת לכדי פוסטר של אשתו ורד טנדלר ובנה באמסטרדם. עוד על קירות הבית כרזות מסרטיו "החיים על פי אגפא" ("הסרט הטוב ביותר שלי") ו"שמיכה חשמלית ושמה משה". בחדר העבודה שלו ספרייה עמוסה בספרי הגות, כרכי האנציקלופדיה העברית, אוטוביוגרפיות, ספרי שירה וקלסרים עם גזרי עיתונות. על הקיר תמונות שלו מילדותו, של אביו, של משפחתו המורחבת ושל ילדיו (למאפרת הסקרנית הוא גם מראה תמונות של בתו עמליה שהתפרסמו ב"ווג" וב"הארפרס באזאר").

בזמן הצילומים הוא שולף מהספרייה את הספר "חשיכה נראית" מאת ויליאם סטיירון. "בספר הוא טוען שאדם השרוי בדיכאון לא יכול להסביר את מצבו", הוא אומר. "טוב, זה ברור. דליה רביקוביץ כתבה על זה בשיריה ולא הצליחה".

סדרה נטולת הומור

דיין הוא גיבור הסדרה, שתשודר בכל ערב. כל אחד מפרקיה מוקדש למטופל אחר, וכמו בטיפול פסיכולוגי אמיתי ראובן ייפגש עם מטופליו בימים קבועים. בימי ראשון עם נעמה (איילת זורר), בחורה צעירה המתקשה להתחייב רגשית; בימי שני - עם ידין, טייס קרב שהושעה מטיסה (אשכנזי); בימי שלישי - עם איילה, נערה ספורטאית שמעורבותה בתאונות דרכים רבות מדי מעוררת תהיות (מאיה מרון); בימי רביעי - טיפול זוגי עם אורנה ומיכאל (עלמה זק ורמי הויברגר); ובימי חמישי ראובן עצמו הולך לטיפול אצל גילה (גילה אלמגור).

"בסדרה", הוא אומר, "מטפלים באנשים עם בעיות פסיכולוגיות - לא בשיגעון. בנוירוזה ולא בפסיכוזה. בפסיכיאטריה או בנוירולוגיה הכל נגמר בכימיה. כאן זה תא וידוי, לא מנסים לפתור בעיות גדולות. פרויד ניסח את זה הכי טוב כשאמר על פסיכולוגים: 'תפקידנו לקחת אנשים שיש להם סבל נוירוטי ולהחזיר אותם לסבל האנושי הרגיל'. היה לו חוש הומור גדול", הוא מעיר.

לסדרה פחות. היא מתאפיינת בכובד ראש. "נכון, היא נטולת הומור. זה בגלל חגי לוי (היוצר). יש לו בעיה עם הומור. הוא מודה בזה. קשה לו עם זה". דיין מקווה שרצינותה של הסדרה לא תהיה למכשול. לדעתו, צריך לתת לה זמן, "כמו 'שבתות וחגים' שתפסה רק אחרי כמה עונות".

לדבריו, "זה פורמט חדשני עולמי, אני לא אומר שזה טוב. זו דרמה של חדר אחד, עם שניים-שלושה אנשים, והיא נשענת מאוד על הכתיבה". התסריטאי הראשי של הסדרה הוא אורי סיוון, שאר התסריטאים הם ניר ברגמן ("כנפיים שבורות"), אסף ציפור ("הבורגנים"), יעל הדיה (מחברת "שלושה סיפורי אהבה" ו"תאונות"), דפנה לוין ("שלוש אצבעות"), ארי פולמן ("קלרה הקדושה") ועוזי וייל ("8 דקות ביום"). "הסדרה מעניקה כבוד לטלוויזיה, ואולי יום אחד היא תהיה ראויה לו", מסכם דיין.

גם תפקידו מכובד. "אשתי ראתה אתי את שני הפרקים הראשונים ואמרה לצוות שאני רחוק מהדמות שאני מגלם, והלוואי שהיו לי ההקשבה והאמפתיה שיש לפסיכולוג הזה. הרי זה בעצם מה שפסיכולוג טוב צריך לעשות, להוליך אותך לתובנה ולהתייחס לסבל. הכל נעשה באנושיות. מה שהופך אדם לפסיכולוג טוב הוא רק העניין ההומני".

אז אתה מאמין בטיפול פסיכולוגי?

"מה פתאום. הכל עניין כימי. רק תרופות. בתי חולים פסיכיאטריים הולכים ומתרוקנים כי היום אפשר לרפא חולים בעזרת תרופות".

אבל היית בטיפול.

"הייתי בהרבה טיפולים ואושפזתי. שמחתי מזה, והם שמחו לקבל אותי. לדעתי, אני סובל מדיכאון שלאחר לידה, שלי זאת אומרת. לפני 20 שנה היתה לי סדרה ב'מעריב' על התמכרות. כשאני כותב על זה, זה נראה טוב", הוא אומר. בניגוד, למשל, לכתבה על ההתמכרות של ליאור אשכנזי ("הוא החליף אותי בתפקיד הנרקומן המקומי"), שהתפרסמה בשבוע שעבר במוסף "הארץ". "יש קטע כזה שאם כותבים עליך משהו צהוב מוות ב'הארץ' זה בסדר, כי זה כתוב בחן תרבותי ונעים לקריאה". בכלל, מפתיע לגלות שדיין מצקצק על הדור הצעיר, "שחושב שבן גוריון זה שדרה, ומשה דיין זה רחוב ליד יד אליהו".

נרדם מול הטלוויזיה

הסדרה חיכתה כארבע שנים עד שעלתה לאוויר. היא תשודר כעת במקום "יצפאן" - שינוי מקצה לקצה - ובבת אחת, יום אחר יום במשך עשרה שבועות. ההחלטה לשדר סדרת דרמה על בסיס יומי מתמיהה. "יהיה קצת משונה לעזוב הכל ב-22:15 כל ערב ולהתחיל להתרכז. אבל אולי יהיו כאלה שייתפשו לסיפור אחד ויעקבו רק אחריו", הוא אומר. "זאת הפעם הראשונה, אחרי 30 סרטים, שהתעניינתי בחומר המוסרט. בדרך כלל אני מתעניין רק בכסף. במקרה הזה, בגלל האינטנסיוויות, נקשרתי לזה. צילמנו 45 פרקים, בחיים לא עבדתי קשה כל כך כמו על הסדרה הזאת".

דילמת הצפייה בשעה מאוחרת לא נוגעת לו. "אני בשעות האלה ישן. לא יוצא לי לראות טלוויזיה. הפריים-טיים שלי הוא בעשר בבוקר, אני צופה ב'אודטה' עם כל קפלי השומן שלה ובטבח הרזה שלה. זה כמו פריק שואו. הדבר הכי קרוב לפליני שיש פה".

החזות המנומנמת מעט של דיין מטעה. לא רק שצילם כעת פרקים רבים של סדרת טלוויזיה בזמן קצר, הוא גם השתתף השנה בשלושה סרטים: "למראית עין" ו"הדברים שמאחורי השמש" (ששניהם הופקו בפרויקט "סרטים מכאן" של הוט) וכן "בקרוב יקרה לך משהו טוב". הוא שוקד על טור שבועי קבוע שעתיד להתפרסם ב"מעריב", וכותב את סרט ההמשך ל"גבעת חלפון אינה עונה".

"ויתרתי על חיי הלילה", הוא מספק הסבר לזמן שהתפנה לו, "פעם הייתי פעיל בתחום הזה. אבל עכשיו אני צריך דרכון או ויזה כדי לעבור מערבה מאיילון. חוץ מזה, אין צורך להגיע לתל אביב. ברמת גן יש כל מה שצריך: פה הסביח הכי טוב בארץ, הפלאפל הכי טוב ואשתי. כבר לא כותבים עלי במדורי הרכילות אם השארתי טיפ או לא. אין כיף גדול יותר מהנידחות.

"אני לא משוגע על סרטים", הוא מוסיף, "לא אוהב ללכת לקולנוע. יש שם כל מיני אנשים אסתמטיים וביפרים. בבית אני נרדם מול הטלוויזיה. אני אוהב רק לקרוא ספרי פילוסופיה. חוץ מזה שאין במה לצפות: אני כבר לא יכול לשמוע תוכניות פוליטיות, שכולם יודעים מה כל אחד יגיד בהן. זה תופס מקום בנוירונים, כמו סודוקו או מספרי טלפון. בשביל מה צריך לבזבז על זה מקום? לא יותר טוב לדעת משהו על מארקס או לנין?

"לכן אני גם לא לומד טקסטים בעל-פה, גם לא בסדרה החדשה. אני אומר לבמאי שיביאו בריסטולים, טלפרומפטר, לא חשוב מה. אני לא לומד את הכמויות האדירות של הטקסט. גם כשאני מביים אני אומר לשחקנים שלי שלא ילמדו בעל-פה. הם יותר מדי מושפעים מהתיאטרון. אני מבקש שילמדו את הטקסט באותו יום, וכך זה נשמע כאילו הם באמת מדברים.

"ברוב הסרטים אני אפילו לא קורא תסריט מראש. אני אומר לבמאי לספר לי על מה זה, כמה הוא משלם ליום צילום, מדברים עם הסוכן שלי וזהו. רוב הסרטים שאני משתתף בהם גרועים. אני לא אומר ש'מדורת השבט' או 'ההסדר' הם רעים, אבל היחסים שלי עם יוסי סידר (הבמאי) הם כל כך טובים, שגם אם היה כותב משהו רע, לא היה אכפת לי להשתתף בו".

בכיתי על החיילים

דיין היה במשך שנים סמל הצבר הישראלי בקולנוע, דימוי שהוא אינו מזדהה אתו בהכרח. עכשיו הוא יופיע בכל ערב בתפקיד פותר הבעיות, מין זקן השבט. דיין מתרחק גם מהסמל החדש הזה. "לפני 20 שנה הגשתי את התוכנית 'סיפורי בדים' בערוץ 1, לפני סרט השבוע. זה היה מקום שנהניתי להשתולל בו, ובתקופה הזאת היה רק ערוץ אחד. היו לי 98% צפייה. בקיצור, כבר זכיתי לחשיפה".

זה ארבע שנים שהוא אינו מתראיין בטלוויזיה. כאשר יאיר לפיד ביקש ממנו להתראיין, הוא סירב. "לא סובל אותו, פרווה, ג'לי. מייצג את הממד הנמוך, הבורקס - אוכל ליונים, ציפורים וכלבים. גם ליצפאן אמרתי שלא אבוא כשביקש. אמרתי לו שהוא לא חכם, ולא בא לי שהוא יצחיק את הקהל על חשבוני. אין לי משהו נגדו, אבל הוא לא יודע לראיין".

הבריאות הנפשית המדינית נמצאת, לטעמו, בהידרדרות. "המתנחלים ובן לאדן הם אותו הדבר. חלפו אלף שנים, אבל אפילו אלה מבני עקיבא חזרו לימות התנ"ך". הוא נגעל מהיחס לילדים: "במקום להגיד להם 'מותק, אנחנו עוברים דירה, אולי נעבור לגור קרוב לעיר, תראו איזה לונה פארק בחיים שלכם', אנחנו צריכים לראות 6,000 משפחות, ואצל כל אחד אותו סיפור. 'תסתכלו לי בעיניים', בכי, ואחרי זה צריך לשאת אותם (מדגים את הנשיאה על ידי שני חיילים). בכיתי על החיילים. מזל שאני לא עושה מילואים. אני אומר לך שהייתי יורה בהם בשמחה".

משם הוא עובר באופן אסוציאטיווי טיפוסי - בהתחלה זה נראה לא קשור ורק בהמשך ההיגיון מתברר - לאמירה כוללת על השירות בגלי צה"ל. "טומי לפיד כל הזמן דיבר על החרדים המשתמטים משירות צבאי. כאילו מה שהבן שלו עשה וכל מיני בנים-של, נמושות, זה נקרא לשרת בצבא. לדעתי, צריך לסגור את התחנה, אלא אם כן באמת ישרתו בה אנשים מוגבלים מבחינה גופנית".

זה מזכיר לו את הטור האישי החדש שלו, שיתפרסם בקרוב בעמוד האחורי במוסף חדש של "מעריב". שם הטור יהיה "מר נפש", ובו הוא יכתוב מכתבים לעורך ויציע הצעות. "בטור אני מציג את עצמי כ'אסי דיין, בנו של משה דיין, שהיה פעם שר החקלאות, ויצא לו לשחק כסגנו של יהורם גאון ב'מבצע אנטבה', שלדעתי", כך הוא מצטט את דמותו האמיתית-בדיונית, "היה גדול המבצעים של צה"ל".

עוד מציעה הדמות שלו - הוא מספר ומקדים פגיעה על ידי מי שעתידים לכתוב על תוכניתו החדשה - "לחדש ימינו כקדם, ולהעניק לנכים ולנפגעי פעולות איבה אפשרות להיות מבקרי טלוויזיה, כי אם הם כבר תקועים בבית ולא יכולים לצאת, שיכתבו על הטלוויזיה ויקבלו משכורת. הם בטח יעשו את זה יותר טוב".



אסי דיין: "אין לי צורך להגיע לתל אביב. ברמת גן יש כל מה שצריך: פה הסביח הכי טוב בארץ, הפלאפל הכי טוב ואשתי"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו