התעוזה שב"מסע חורף / פולחן האביב", מופע המחול המפעים של הכוריאוגרף והרקדן עמנואל גת, אינה מובנת מאליה. גת בחר להשתית את ערב המחול שיצר על שתיים מהיצירות הטעונות ביותר ברפרטואר המוסיקה הקלאסית. האוהב הנטוש שהיה להלך נודד, גיבור מחזור שיריו של שוברט "מסע חורף", היה לאחד מסמליה המובהקים של הרומנטיקה הגרמנית, והמוסיקה הכמו-פגאנית שכתב סטרווינסקי ל"פולחן האביב" היתה לסמלה של שבירת המוסכמות המודרנית.

לכל אחת מהיצירות היסטוריה ארוכה של ביצועים, פרשנות ומחלוקת, ובהחלטה להוסיף עליה את אמירתו האישית הסתכן גת ביומרה מצד אחד ובבנאליות מצד שני. משתי המלכודות הוא הצליח לחמוק. "פולחן האביב" קצר שבחים ותשואות בישראל ובחו"ל והעמיד את גת בשורה אחת עם מיטב יוצרי המחול של העשור האחרון.

יצירתו של גת תועלה היום פעמיים במרכז סוזן דלל בתל אביב, ב-14:00 וב-22:00. זו הזדמנות נוספת לחזות באופן המפליא שבו התאים הכוריאוגרף צעדי סלסה לטינית למצלול הפרוע ולמקצבים המקוטעים של סטרווינסקי. הבמה השטופה אדום נעשית זירה של אש ועונג, ורקדניו של גת מצליחים להחזיר ל"פולחן האביב" את החושניות והלהט שאליהם כיוון המלחין. לרגע נדמה כי אין דבר חדשני ופורץ דרך יותר מהמוסיקה הזאת, שנכתבה בראשית המאה ה-20.

המבט לאחור אינו ייחודי לגת. בשנים האחרונות מתחדשת בישראל מגמה של שימוש במוסיקה קלאסית כרקע ליצירות מחול עכשווי. גת עצמו היה אחד מהרקדנים ב"אך הבתולה היתה זמינה יותר", יצירתו של חוויאר דה פרוטוס, שעלתה בישראל ב-2002 וחיברה בין האופרה "טוסקה" של פוצ'יני לבין ריקוד הפולחן הסופי של הדרווישים המחוללים. "שלוש", יצירתו של אוהד נהרין, נפתחת ב"וריאציות גולדברג" של באך. יסמין גודר משתמשת במוסיקה של המלחין בן זמננו גיירגי ליגטי ב"שתיים שעשוע ורוד", ובאופן מפתיע משתמשת גילת אמוץ ביצירתו של אותו מלחין הונגרי ב"No Body". להקת "קליפה" אף מבססת עבודה משלה על היצירה הקלאסית השחוקה מכולן, "ארבע העונות" של ויוואלדי.

כל אלה ויצירות אחרות העושות שימוש ברפטואר הקלאסי אינן מערערות את מרכזיותם של המוסיקה האלקטרונית, של ההלחנה המקורית, של הרוק החי ושל ציטוטי הפופ במחול המקומי. לעתים קרובות זרמים אלה אף משתלבים יחד בקולאז' רב-סגנוני. קשה לחשוב, למשל, על מקום אחר שבו נפגשים ליגטי, זמרת הרוק פי-ג'יי הארווי והמוסיקאי האלקטרוני רן סלוין, חוץ מאשר ב"שתיים שעשוע ורוד". מרתק לראות כיצד הפגיעות וההססנות של גודר ושל בת זוגה למחול, איריס ארז, מתחלפות בעוצמה ובאלימות כאשר הארווי תופסת את מקומה בפסקול. מרתק גם לראות כיצד הדיסוננסים הליריים-הטרגיים של ליגטי נתפשים לעתים כמשעשעים, כאשר גודר מביעה בגופה את ההומור המריר האופייני ליצירתה.

ליגטי אינו מלחין פופולרי. המוסיקה שלו תובענית, ניסיונית, מהמיטב שבאוונגרד הקלאסי של המאה שעברה. נדיר לשמוע אותו באולמות הקונצרטים בישראל. גם את רן סלווין קשה לשמוע מחוץ לבמות המחול ולגלריות המציגות אמנות וידיאו. ובכל זאת, המוסיקה של שניהם נתפשת כטבעית לגמרי, ידידותית כמעט, כאשר היא מלווה בתנועה.

במופעי מחול מתקיימת איפוא תופעה ייחודית. במונחים הלקוחים מעולם השיווק, הקהל בו כלוא, לכוד בסיטואציה של המתנה (במידה רבה, מחול הוא אמנות של המתנה, אמנות שבה "דבר אינו מתרחש"). בסיטואציה כזאת הפתיחות לצריכת מוצרים חדשים נמצאת בשיאה. לאמנות, זוהי סיטואציה אידיאלית.

אולי לכן, הקשר בין אוונגרד מוסיקלי למחול ותיק כימיה של התנועה המודרנית עצמה. את "פולחן האביב", למשל, כתב סטרווינסקי למחול של סרגיי דיאגילב, ושיתוף הפעולה בין ג'ון קייג' למרס קנינגהם באמצע המאה שעברה היה לאבן דרך בשני התחומים. בישראל הקשר הזה נעשה הדוק רק בשני העשורים האחרונים, מאז גייס אוהד נהרין את להקת "נקמת הטרקטור" למופע "קיר". בעצם, הוא נעשה הדוק עד כדי כך, שהמחול המקומי היה לא רק לבמה עיקרית למוסיקה ניסיונית צעירה בישראל, אלא אף נהפך מזוהה עמה.

הצופים, למרבה הפלא, לא נרתעו מכך. השפה המוסיקלית החדשה התגלתה כמאיימת פחות מן הצפוי. על כן, אין לראות את נטייתם של כוריאוגרפים צעירים אל המוסיקה הקלאסית כריאקציה שמרנית, ובוודאי לא כניסיון לקלוע לטעם הקהל. כמו שמראה גת ב"מסע חורף / פולחן האביב", זוהי בעיקר הזדמנות לבדוק מחדש מוסכמות ישנות של האזנה, צפייה ותנועה.

בדיקה כזאת תתקיים גם בעבודתו הבאה של גת, האמורה לעלות לבמה לקראת סוף 2006 ומבוססת אף היא על יצירה שערפל כבד של מיתוסים ופרשנות אופף אותה. יהיה מעניין לראות באיזה לבוש ילביש גת את הרקוויאם של מוצרט; מעניין לא פחות יהיה הניסיון לשמוע את הרקוויאם באוזניים חדשות.

מתוך מופע המחול של עמנואל גת "מסע חורף / פולחן האביב". הזדמנות לבדוק מחדש מוסכמות ישנות של האזנה, צפייה ותנועה