בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הישראלי היפה

שלומי גבריאלי, הבן של ראובן (מהקזינו) ובן דודה של ענבל (מהכנסת), הוא ילד שמנת מזן חדש

תגובות

הלילה מתקרב לסיומו, אבל היומן עדיין ריק. שלומי גבריאלי עולה עם חברו לקומה השנייה של מועדון ה"למון" בדרום תל אביב ומתמקם ליד הבר. לידו מתיישבת ברמנית מוכרת ומתעדכנת על ה"ויסקאיה", המועדון החדש שגבריאלי יפתח באזור בעוד כחודשיים, סמוך ל"אומן 17". הבחורה מגלה התעניינות ומצרפת לשיחה את שתי חברותיה. זה הזמן לתפור ג'ובים.

מבט חטוף בשעון ה"בולגארי" שלו מגלה לגבריאלי שהשעה ארבע וחצי לפנות בוקר. מחר בצהרים הוא מוזמן לחמין אצל אבא, איל הקזינו וספינות התענוגות ראובן גבריאלי, ואמא, מרים, בבית השכור בצהלה, שאליו עברו לפני כחודש מממלכתם בהרצליה פיתוח. "אז לאן ממשיכים לבלות", שואלת הברמנית. "באים אלי הביתה חברים, אתן מוזמנות", מציע גבריאלי.

הוא אוסף את שלוש הבחורות במרצדס CLK קופה שלו, והחבורה עולה לדירתו ברמת אביב. הם מתיישבים על ספת העור הלבנה, גבריאלי ניגש לבר המשקאות מזכוכית, המורכב על שני ניבי פיל עצומים, ושולף בקבוק וודקה. "אני מכור למכון כושר", הוא אומר ומותח זרועות. "מה, יש לך גם שרירים ברגליים?" תמהה אחת הבחורות ובוחנת מקרוב. "לנו דווקא אין שרירים כאלו, תרגיש", היא ממשיכה ומרימה חולצה שחושפת בטן נטולת ריבועים. גבריאלי מעביר יד. החולצה מושלכת על רצפת השיש.

חברו, שיושב בקצה השני של הספה, מיישר קו. הצלע החמישית עושה פרצוף, ובתגובה מקבלת מאחת הבחורות בעיטה. עכשיו יש אור ירוק מכולן, הגברים מתפשטים אחרונים ולא שוכחים לתגמל את החמישית. החגיגה נגמרת ב-11:30 בבוקר. אף אחד לא טורח להשאיר טלפונים. גבריאלי ממהר להורים.

"אין סוף שבוע שלא נגמר בסיטואציה מהסרטים של טרנטינו", אומר גבריאלי. "בשנה וחצי האחרונות, מאז שחזרתי לארץ מארצות הברית כדי להקים את המועדון, נראה כאילו טרנטינו מביים את החיים שלי. מה שקרה בסוף שבוע זה לא סיטואציה חריגה ונוראית. היו דברים הרבה יותר גרועים".

למשל?

"כשאנחנו עם נערות ליווי אין גבולות בכלל. הגבול הוא רק כסף. אין קטע של טיזינג, חיזור ומשחק. זה ההבדל בין בישול אטי לפאסט פוד. אכלת, זיינת, הלכה הביתה. מותר לך לדרוש הכל. כל המטרה היא רק לענג אותך, ולא את הבחורה. אני לא מכיר מישהו מהסביבה הקרובה שלי שלא היה עם נערות ליווי".

עם כל הכבוד לטרנטינו אתה לא מרגיש שאתה תורם לתעשיית הסחר בנשים, שכוללת בדרך כלל ניצול והשפלה?

"אלו שבאמת טובות עובדות לבד ולא עם סרסורים. בחורה שיודעת שתרוויח את כל הכסף תעשה את זה הרבה יותר טוב. מלא ישראליות בחרו את זה כמקצוע. אתה לא תהיה עם בחורה שחטפו והבריחו אותה ממזרח אירופה למצרים. לא תהנה איתה. זה כמו שק בשר על המיטה".

ספרות זולה או עיר החטאים, זוהי בסך הכל עוד תמונה מחייו של גבריאלי, בן 27, שעומד להגשים חלום בעזרת הכסף הגדול של אבא. אבל הג'וניור, על אף ססגוניותו, אינו הגיבור היחידי בסרט. גבריאלי הוא אבטיפוס לקבוצה המונה מאות צעירים כמותו, דור שני למתעשרים חדשים ברובם, שהתבגרותם המפנקת הכשירה אותם להיות נהנתנים מקצוענים: בליינים כבדים העושים מדי יום במכון כושר, נוהגים במכוניות פאר, מכירים כל מנה במסעדות המעוצבות של תל אביב והרצליה פיתוח ומעבירים את הלילות באחד הברים הנוצצים במתחם יד חרוצים בתל אביב, שנהפך באחרונה לשמורת טבע נובורישית.

הם תוצר חינוך של כסף מהיר. בילדותם הם התוודעו לאירופה הקלאסית דרך מסעות ההימורים של ההורים. ההורים מוצפי הכסף לא חסכו אותו מהילדים, וכך נוצר דור מותגים מפונק ומנותק שלא מבין למה סבתא גרה בחצי פחון. מעל המלתחה בעיצוב דולצ'ה וגבאנה הם נושאים את התג "מטרוסקסואלים", משקיעים טונות של זמן וכסף בחיפוש אחר בגדי מעצבים ואימוץ הטרנדים האחרונים ועמלים על בניית מעגלים חברתיים מתוגברי סלבריטאים. הם לא בעניין של תרומה לקהילה, או של אקטיוויזם רדיקלי, או של והצנע לכת. הם בעניין של אני, אני, אני, אני, של אכול ושתה ודפוק וזרוק, של סבבה, סבבה, סבבה. הם לא בעניין, הם העניין. הם לא יודעים דבר על מדינת הרווחה אבל יודעים הכל על מדינת השוק, יודעים הכל על כוח, כסף ומעמד, וכך הם תופשים את העולם, כך נגזרת תפישת המוסר הכללי המנחה את חייהם: אתה לא יכול להיות עשיר מדי או חזק מדי. אתה מותג.

הרצון להיות אמריקה

לווייתנים לבנים ענקיים מקדמים את הבאים ל"רמת אביב החדשה", רבי קומות שמעוטרים בצמחייה עבותה המסתירה את חומת ההפרדה בינם לכבישי החוף. שבת אחר הצהריים והרחובות שוממים. גבריאלי, חדש בשכונה, שוכר דירה בקומה שישית. הוא איבזר אותה בעצמו: פסלים כמו יווניים בגובה מטר, שולחן סלון שבנוי מפסל פסאודו-עתיק של בחורה עירומה שמחזיקה פלטת זכוכית גדולה, שולחן אוכל עם כיסאות אציליים, מעוטרים בזהב, ולבסוף, בהתאם, מסך פלסמה גדול על הקיר.

חדר שלם בבית הוסב לארון בגדים, ובו ארבעה מתקני תלייה עם מאות חולצות. "דולצ'ה וגבאנה היא החברה האהובה עלי", הוא אומר. "זרוק אותי במדבר, ואני אמצא חנות של דולצ'ה. אני קונה גם בחנות ורסצ'ה בכיכר המדינה ובקניון רמת אביב. תוצרת הארץ, רק קסטרו. הייתי נורא פוזאי ולא קניתי תוצרת הארץ, אבל המליצו לי על הטרנינגים שלהם. הגעתי לחנות וגיליתי שיש להם חולצות נחמדות". גם בחדר השינה יש ארון בגדים ענק, ובו עשרות ג'ינסים, מדפים לבגדים של המכון וארון חליפות וז'קטים. בפינה אחרת מקופלות עשרות מגבות. מרוב בגדים אין מקום לספרים. "אני חולה על קניות", הוא מודה. "ירשתי את זה מאמא שלי".

כמה אתה מוציא בממוצע בחודש?

"עזוב אותך מספרים, זה סתם ינקר עיניים".

חשוב לו להדגיש שהוא לא נולד עם כפית זהב בפה, שהגיע לאן שהגיע בעזרת עבודה קשה של אבא. סבו וסבתו מצד אביו גרו בשכונת שבזי בתל אביב, סבו וסבתו מצד אמו בבת ים. "אנחנו חיינו בחולון עד שהייתי בן 16, רק אז עברנו להרצליה פיתוח. בחופשים הייתי עובד במסעדת 'יהודה אווזי' בקניון איילון שאבא שלי היה שותף בה, ועוזר בחוות הדגים שלנו בדרום. אבא שלי לימד אותי את הערך לכסף. אני ילד הזקונים והכי מפונק".

הוא למד בתיכון האקסטרני "משלב" בכיכר המדינה. גיבורי ילדותו היו מדונה, שרון סטון וברוס ויליס. מאוחר יותר נשבה בקסמים של ראובן לובלין, מבעלי "האומן 17", ובנימין נתניהו ("איך שהוא מדבר בטלוויזיה. איש תקשורת מעולה"). היום יש לו גיבורים חדשים: "אבא שלי, שהיה מסגר ובנה את עצמו מכלום; רני רהב, איש חבל על הזמן, גאון, יודע הכל, רק לראות את היחס שלו לאנשים וליפול"; וגם, כמובן, בת הדודה ענבל, חברת הכנסת. "למרות כל האמבוש, היא הוכיחה שהיא הכי טובה. ח"כית מצטיינת. רק השבוע היא היתה כאן בארוחת ערב אצלי עם אורלי ויינרמן".

מה הכי ישראלי בעיניך?

"הרצון להיות אמריקה".

מי הדמות שהכי מייצגת את הישראלי?

"פעם זאב רווח, היום עוזי כהן".

על שירות צבאי הוא דילג בגלל "לחץ דם גבוה" ומיד השתלב ב"מג'יק 1", אוניית הקרוזים של אביו. מאוחר יותר פתח חברה עצמאית לשיווק חבילות נופש באונייה ואף השיק קו הפלגות לקלאברים, שכלל הופעות של ד'י-ג'יים אירופאים ידועים (ארמין ואן ביורן, פרי קורסטן).

במלה "אמבוש" הוא מתכוון כמובן לתאר את יחסי משפחתו עם הממסד והתקשורת, אך בעיקר עם החוק. בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז הפריימריס בליכוד וההפתעה בבחירת גבריאלי, אז בת 27, לרשימת הליכוד לכנסת, עלתה משפחת גבריאלי שוב ושוב לכותרות המחשידות. אביו, שלפי הפרסומים היה בעל בתי קזינו בטורקיה, בולגריה ואזרבייז'אן, הוזמן באופן תדיר לחקירות משטרתיות, אף שעד היום לא תורגמו אלה לכתבי אישום. לפני שנתיים הוא נחקר במחלקת החקירות של אגף המכס והמע"מ בחשד לביצוע עברות מס בסכום שלושה מיליון שקלים; לפני שנה הוא נעצר בחשד לניהול בית הימורים, לאחר שבבניין שבבעלותו התגלה כי התנהלו משחקי בינגו לא חוקיים בניהולו של אהרון אבו חמרה, מי שכונה "יד ימינו" של זאב רוזנשטיין; לאחרונה פורסם שלפי מסמך של היחידה המודיעין של יאח"ה תכנן גבריאלי עם שותפו תרגיל עוקץ בהיקף של 100 מיליון דולר נגד "בנק אוף אמריקה" בסניף מנהטן (גבריאלי לא נחקר בפרשה, ועורך דינו טוען שמדובר בקשקוש). לפחות במדורי הספורט קיבל האב עיתונות חיובית, לאחר שהיה אחד הספונסרים של בית"ר ירושלים בימי האליפויות הגדולים בשנות ה-90.

קוראי העיתונים יכלו ללמוד גם על יתר מעללי המשפחה: איך ריצו הדודים אריה וחיים עונשי מאסר על סחר בסמים, סחיטה ואיומים, איך בכנסים הפוליטיים שקיים הדוד שוני, אביה של ענבל, באולם האירועים המשפחתי "אריאנה" (היום "חצרות יפו"), להרצת "הילדה" השתתפו יקיר המשפחה דני נוה וכן עוזי לנדאו, צחי הנגבי ורובי ריבלין ואיך, בדילים לא דילים, נטוותה דרכה של הילדה לכנסת.

איך זה לחיות עם התדמית המפוקפקת של משפחת גבריאלי?

"בהתחלה היינו מתרגשים. היום אין לנו כבר קזינו. כל מה שהיה, היה חוקי. בלונדון קזינו זה אחד העסקים הכי מכובדים שיש. אנשים רואים סרטים כמו 'קזינו' וחושבים שזה בדיוק כך. מי שלא חי את זה, לא מכיר את ההוויה. קזינו בעולם הוא חוקי ולגיטימי. אפילו יותר מעסק אחר, בגלל הפיקוח הצמוד. אבא שלי הוא קונסול כבוד של גרוזיה. בשביל להיות כזה צריך להיות תעודת יושר מהלכת. זה אומר הכל. קשה לאנשים לעכל את ההצלחה שלו. הכניסה של ענבל לכנסת הכניסה אותנו למודעות. זהו, צריך להתכונן למסיבה".

מדברים מדברים

גבריאלי אמנם יודע כבר כמה ימים על המסיבה הכי חמה במוצאי שבת, אבל מבחינתו היא לא קיימת כל עוד לא התקבלה אצלו הזמנה אישית. "עניין של אגו, ברור", הוא אומר. משהגיעה ההזמנה, והן תמיד מגיעות במוקדם או במאוחר, אי אפשר להבריז, לפחות לא הפעם: מיטב יחצני תל אביב התאגדו להפקה מסחרית בבריכה בגעש, החל בשבע בערב.

"צריך לצאת בתשע מהבית", עושה גבריאלי חישוב מהיר. הוא בחור נעים, נקי מתכונות מעיקות או מאיימות, דובון לשעבר שבאחרונה עטה על עצמו גוף של מר ישראל. "אם תגיע בזמן יהיה ריק מדי, ומאוחר יותר כבר יפתחו את השערים לשאר העם שמשלם עבור המסיבה. השעה שאני אגיע אליה היא השעה של החינמים, והם הקהל שאני צריך לדבר ולעדכן אותו על המועדון. אם לא אגיע, אני לא אסתכסך עם יחצ"ן אחד, אלא עם כמה. הם חייבים סלבריטי לאירועים שלהם".

אחרי מקלחת קצרה הוא זורק על עצמו חולצת טריקו תכולה, מכנסי בד לבנים ומוקסינים לבנות, ויוצא למעלית. בקומה מתחת גרה מירי דדש, בתו הרווקה והנאה של משה דדש, לשעבר בעלי בית"ר ירושלים. גבריאלי נכנס למרצדס, דוהר בכביש החוף ומגיע למתחם המסיבה, שם הוא חונה במקום אסור. "השומר קלט אותי", הוא מדווח. "עכשיו הוא מהסס, אם לבוא ולומר להזיז את האוטו. הוא בוחן את הרכב".

סביב הבריכה עומדות דוגמניות בחצאיות מיני וחולצה עם הדפס של חברת משקאות האנרגיה שנתנה חסות לאירוע. במים משתעשעים עשרים צעירים בכדורי ים ענקיים. לגבריאלי אין זמן לשחק, והוא יוצא להקיף את הבריכה, בין עשרות נערות ברבי, בנות 23-20, בתלבושת אחידה: שיער בלונד ארוך אחרי פן, גופיות, מיני או חצאית קלילה עד הברכיים ונעלי עקב ורודות ונמוכות.

"אהלן גבר", קופץ צעיר ומחבק את צווארו של גבריאלי. עוד לפני שגבריאלי מזהה מיהו הוא זוכה לנשיקה בלחי. עכשיו תורו להחזיר. "אז מה גבר", שואל גבריאלי. "מצוין, גבר", עונה הצעיר ומחייך. גם גבריאלי מחייך. שניהם מחייכים שוב ואז נעלמים. "שיחות חרטא", הוא מסביר אחר כך. "מדברים מדברים, אבל לא אומרים בעצם כלום. אני לא מתלונן. גם אני חלק מזה".

עוד צעידה קטנה, "היי" קצר לבת של פינצ'י מור, וגבריאלי נתקל בבחור בלונדיני עם סנדלי עור פרומים במראה ישועי. "גבר", "גבר", לחיצת יד כפולה. "הורדת משקל", הוא אומר לבלונדיני. "14 קילו", עונה החטוב. "רואים עליך גבר", אומר גבריאלי וממשיך הלאה לבר, שם הוא מזמין בקרדי עם דייט קולה, "הדרינק הקבוע, בגלל שאני לא רוצה להשמין".

כעבור רגע הוא פוגש במאמן הכושר הקודם שלו. "איפה חולצת הרשת שלך, גבר", שואל גבריאלי. "מה, זה לא טוב?" מצביע השרירן על החולצה השחורה שלו ומנפח את החזה. גבריאלי: "בסוף תדע להתלבש. מתי אנחנו מתאמנים ביחד?" באוויר מתנגנים צלילי להיטי אם-טי-וי וגבריאלי מנופף בשתי ידיו בקצב, מנענע קצת את הראש. כעבור רגע הוא מתעייף.

החיים כ-100% צביעות

המכה של גבריאלי וחבריו הוא מתחם יד חרוצים, מצפון לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. שם בין הרחובות הצפירה, ריב"ל, שבח, יד חרוצים והמסגר נמצאים המגה-ברים הנוצצים בארץ, כולם בשמות לועזיים. מדי יום צובאים על הברים במתחם צעירים אמידים מאזורי היוקרה בגושן דן, מתוגברים בצעירים מבת ים, חולון וראשון לציון שחולמים יום אחד להיות כמוהם. על המדרכה חונים גי'פים, מרצדסים, ב-אם-וו, וריח הבושם של איסי מיאקי נמהל בזיעה.

כמה אנשים אתה מעריך חיים כמוך?

"יש גרעין של 700-600 אנשים. לא תראה אותם ביחד, אלא באירועים כמו ימי הולדת. לא תפגוש אותם בקפה 'לנדוור' אלא בברים החדשים, שהופכים בשבילנו למקום פגישות עסקי, ממש תחליף לבתי הקפה של פעם. לפני כמה ימים, למשל, פגשתי את אורי שטרק ב'אסקובר' ודיברנו איך הוא יכול לעזור לי במועדון כדי שהמקום יצליח. זה לא היה מפגש מתוכנן. אבל הברים המעוצבים של יד חרוצים הם השטח הטבעי של הקבוצה שלנו".

בכניסה ל"ולווט" הוא מסביר למה הוא מעדיף את המתחם הזה על אזור הנמל או לילינבלום. "תסתכל כאן על הבחורות, תראה איך הן מושקעות. בחורה שלא מושקעת לא עושה לי את זה. תראה איך הן מטופחות. כמה שעות עבדו על עצמן לפני שהעזו להוציא את הגוף שלהן מהבית. הבנות שיושבות בפיק-אפים של לילינבלום יבואו עם טרנינג וכפכפים. מה זה? בר זה לא חנות מכולת. אני לא מרגיש שם נוח. זה לא הבית שלי".

שעת חצות ומחוץ לבר מתחננים כמה עשרות צעירים שהסלקטורית תכניס אותם פנימה. ביום ראשון מפעילים אנשי ה"וולווט" את הקו הכי נחשב במתחם, זה של מוסיקה עברית קצבית. בימים אחרים לוקחים את ההובלה הברים האחרים, "אסקובר" ביום שלישי ו"דונה מרטין" בחמישי. "שמים סלקטוריות לא בגלל היופי, אלא כדי שלא יהיה מכות", מסביר גבריאלי, שבשבילו "תור" היא מלה בסנסקריט עתיקה. בפנים עסקים כרגיל: "גבר", "גבר", לחיצת יד כפולה. "אנשים עם מעמד מסוים בחיי הלילה שבקושי אמרו לי 'שלום שלום' היום באים ומחבקים אותי", הוא אומר.

זה לא מגעיל אותך?

"זה 100% צביעות. אבל אלה החיים. כמובן שזה דו צדדי, גם אני צריך אותם לעסקים".

לא רק אנשי לילה מחפשים את קירבתו. אחת אחת הן ניגשות אליו, הבחורות המושקעות, מרפרפות נשיקה על הלחי וזוכות לעדכון אחרון על השקת המועדון.

הכוח מול נשים בא מהכסף?

"כסף זה סוג של כוח, אבל מה שיעשה עליה יותר רושם זה המעמד שלך. להכניס אותה חינם למקומות שעומדים שעות בתור. כניסה כזאת מבטיחה לך חצי זיון. יש הרבה בחורות עם חוסר ביטחון שנצמדות לאנשים עם עוצמה ושואבות מהם כוח. בחורה של בעל מועדון מקבלת יחס אחר מסתם כוסית. תראה, אני יודע שאני נראה טוב מאוד ואינטליגנט, אבל אלה לא הסיבות שיגרמו למשיכה מיידית. המשיכה תושג בעזרת הכוח. וכמובן השאלה 'מה יכול לצאת לי ממנו': אהיה דוגמנית כי לחבר שלו יש סוכנות; יסדר לי עבודה כברמנית, יהיה לי כסף ואחיה טוב".

אתה נותן לי פרופיל של ראש כרוב, לא של בחורה שתיקח אותה למפרום אצל אמא.

"הקשר הרציני הכי ארוך שהיה לי נמשך שלושה חודשים. אני לא חושב שאני בשל למערכת יחסים רצינית. אני הכי רוצה, אבל זה בלתי אפשרי. בחיי הלילה של תל אביב קשה להגיע לזוגיות. תמיד היו לי אופציות לסקס, בגלל שהייתי הבן של, האוטו היפה שיש לי. אבל עכשיו זה ממש עולה, כי מאז ששמעו על המועדון כולן רוצות להיות בסביבתך".

אחד היחצ"נים מספר לגבריאלי שהזמר הבריטי קרייג דיוויד נמצא במקום. בדרך לבר הוא פוגש את הבן של בעלי המסעדה "מפגש הסטייק". צועדים לכיוון הבר, שם יושבים כמה גברים בשנות ה-50 לחייהם. אחת הידידות של גבריאלי מסבירה מה יש לאלה לחפש שם. "קוראים להם ספונסרים. חלקם גרושים, וחלקם נשואים. הם באים להכיר בחורות שרוצות מישהו שיפנק אותם בכסף. זה יכול להיות בחורות שאף פעם לא היה להן את זה, וזה יכול להיות גם בחורות מבתים עשירים שהתרגלו שאבא שלהן כל הזמן נותן להם כסף, ופתאום הברז נעצר. פעם התקרבו לספונסרים בעיקר בחורות רוסיות, אבל זה כבר השתנה".

ומי שלא מחפשת חסות, מה היא עושה כאן? "יד חרוצים זה שוק בשר. כולן זונות", היא אומרת. "בחורה שמגיעה לכאן יודעת מה היא רוצה. תסתכל איך הבחורות פה לבושות. בשביל מי הן התלבשו ככה? לא בשביל האמא שלהן".

מה הדרך הכי טובה לגבר לכבוש אותך במקום כזה?

"ישירות, רק ישירות. שיגיד למה באמת הוא בא לדבר אתי, מה הכוונות שלו. שלא ישחק במשחקים או יגיד משפטים מטופשים. זה כבר לא עובד. אבל רוב הגברים מפחדים מזה. פוחדים שנגיד להם לא".

רק בלי הים

השעון מראה שתיים, וזה הזמן לקפוץ ל"דונה מרטין", השוכן בצמידות ל"אסקובר". כמה שניות ליד הסלקטורית וכבר בעל הבית מעודכן באורח. נכנסים לתוך חלל אפל, רווי במנסרות של מתכת בוהקת. במרכז ניצב בר מרובע עצום, ולידו יושבים כמה עשרות צעירים, הבנים בחולצות טי שחורות, השחורדיניות בגופיות לבנות. מעל הבר תלויים מדפים של בקבוקי משקאות שאור אדום משתקף בהם.

יקי כביר, אחד מבעלי הבר (עם חיים לוזון), מזמין את גבריאלי לכוסית משקה ומספר על לילות חרוצים: "הבר הראשון שנפתח במתחם היה 'אסקובר', שנפתח לפני שנה וחודשיים. אנחנו פתחנו לפני עשרה חודשים. הקהל שלנו הוא קהל מותגים, נובורישי. בנים של אנשי עסקים, בנות של. קהל שמכבד את עצמו ומשאיר אחריו המון כסף. הרבה מנכ"לים תותחים מגיעים לכאן עם הפילגש שלהם".

איך בונים קהל?

"כדי שהבאז של הבר יתחיל צריך קהל צפוני. סלבריטי כמו עדי ברקן, סמי הורי, דודו טופז, בעלי מקומות כמו אורי שטרק, דוד טור, החבר'ה של ה'ארליך'. אחרי חודשיים אתה משחרר את הרסן ללא הבדל דת, מין וצבע. אחר כך החוכמה היא לשמר את הקהל. אתה צריך לפנק את הלידרים מתוך קהל הלקוחות שמונה כ-2,500 איש".

למה הם מגיעים אליכם?

"'דונה מרטין' היא קומבינציה: מצד אחד פיק-אפ וסירקולציה מסביב לבר, מצד שני פאסון ופרסטיז'ה. את הקונספציה הזאת נתנו למעצב האיטלקי מיקלה סימאונה שעיצב ברים במילאנו. בכל פעם אנחנו מנסים לגרות את הקהל: עשינו אירוע לכבוד ההצגה 'חשפנות' של מורן איזנשטיין וגילת אנקורי".

מה ההבדל בין אזור יד חרוצים לאזורי הנמל ולילינבלום?

"המתחם הוא המתחרה החדש של הנמל, רק בלי הים. הקהל של לילינבלום יודע עם כמה כסף הוא יוצא לערב ולא יחרוג. לקהל ביד חרוצים אין גבולות. לכאן מגיעים במרצדסים ובב-אם-וו, ללילינבלום באופניים. כובעים וכפכפים לא נכנסים לפה. לפה אנשים יגיעו במיוחד, עם תת מודע של קהל פריפרי, לעשות שואו-אוף, לנסוע מול הכניסה הלוך וחזור עם המרצדס או הלנדרובר. הבחור רוצה שהבחורה תשים עליו עין כבר בחוץ עם האוטו. זה נקרא משחק מקדים".

החוקים השתנו?

"פעם היו צפונים ודרומים. היום יש אינטגרציה. בימים של 'אלנבי 58' חיפשו רבע צבע, רבע סלבריטי, רבע כסף ורבע שאר הדברים. היום או שיש כסף, או שאין כסף. אתה יכול להוציא מבן אדם 800 שקל לערב ולהפוך אותו למנכ"ל דונה מרטין".

נפריח את המתחם

ביום שלישי בתשע בבוקר מגיע האדריכל מיכאל אזולאי למתחם "ויסקאיה" המיועד, ברחוב אברבנל. לגביראלי ושני שותפיו הוא עיצב מועדון בינוני שאליו צמוד בר ענק, שיקרא "Rocco" (גבריאלי: "ראינו תצוגה של המעצב רוקו לוקו ועלה הרעיון". ויסקאיה הוא שמו של המחוז הבאסקי היוקרתי בספרד, וגם המלה הלטינית המתארת את אבריו הפנימיים של האדם, "בדיוק מה שייהרס לך במועדון", אומר גביראלי, "הכבד מאלכוהול, הלב מהברמניות והראות מהעשן"). בין המבנים תפריד מחיצת עץ שתיפתח באירועים מיוחדים. העלות המתוכננת היא כמיליון דולר, שמתחלקת בין השותפים כשגבריאלי מחזיק ב-40% מהבעלות. "הבר בגודל 300 מטר יהיה בסגנון אקלקטי אבל גם קלאסי", מסביר אזולאי, "מחיצה אדומה, תמונות אמנותיות, מסגרות זהב, חומרים שישדרו חום. גם בבר וגם במועדון יהיו חדרי וי-איי-פי".

הרעיון למועדון נולד בזמן שהותו של גבריאלי בארה"ב. אחרי שסיים לימודי תואר ראשון בשיווק וניהול עסקים בשלוחה של אוניברסיטת "צ'מפליין" בארץ (בציון 83), הוא טס לאמריקה "כדי להתחיל חיים שם. עבדתי כאיש שיווק בחברת ספנות באורלנדו והיה שם נורא. הייתי לבד לגמרי. לא יכולתי מיד לחזור כי כל החיים שלי דיברתי על אמריקה. הייתי כל היום עם הפלאפון בשיחות עם אנשים מהארץ. בפתיחה של ה'ארליך' וה'לנסקי' לא הפסקתי לדבר, העיקר להרגיש שאני שם. אחרי שנה נשברתי. לפני שנה וחצי נחתתי ועשיתי יום הולדת במועדון ה'ווקס' ל-2,000 אנשים. אחר כך היה ברור לי שאני צריך לפתוח מועדון משלי. מאז כל החיים שלי מתנהלים סביבו".

אחד מאירועי הטרום השקה היה מסיבת יום עצמאות גדולה שנערכה בבית המפואר של הוריו בהרצליה פיתוח. "שכרתי חברת יחסי ציבור, והם הזמינו סלב: צביקה פיק וחברה שלו, אבי נמני, יוסי אבוקסיס, מורן איזנשטיין, רותם אבוהב. חצי עיר לא דיברה אתי אחרי המסיבה, אנשים שלא שמעתי אותם מכיתה א' התקשרו והתחננו להיכנס. המועדון היתה הסיבה היחידה שהסכמתי שצוות של התוכנית של רינו צרור ייכנס לבית ויצלם את האירוע. העיקר שיזכירו את השם של המועדון שלי. אין לך מושג כמה שמחו בחברת המשקאות שנתנה חסות כשראו את החולצות עם הלוגו שלהם בשידור".

השכנות למועדון המוביל בעיר, "האומן 17", חייבה תיאום מוקדם. גבריאלי, דג זהב חדש בביצה, לא רוצה להתעסק עם התנינים. "סיפרתי לראובן לובלין על פתיחת המועדון והוא התלהב".

אבל אתם לא מתחרים על אותו קהל?

"היום הכי חזק ב'אומן' הוא חמישי. אני אלך על שישי, שזה יום של חיילים ב'אומן'. בחמישי אולי אפעיל מסיבות גייז, וכך לא אדרוך על שישי שהוא יום מסיבות הגייז של שירזי ומועדון ה'פאודר'. רק ביום חמישי, באמצע ההופעה של ג'וש וינק, עליתי לחדר ההנהלה של ה'אומן' ודיברתי איתם איך נפריח את המתחם".

לגבריאלי יש אסטרטגיה שיווקית ברורה להצלחת המועדון. "מעגל הבליינים בעיר מורכב מ-300-200 איש שהם הגרעין הקשה. הם כל יום יוצאים וקובעים את דעת הקהל. סביבם יש עוד 700 אנשים שנחשבים קהל טוב ומתמיד. במעגל הרחב יותר יש עוד 2,500 בליינים. אני אנסה להגיע ל-700, ואחיה על ה-2,500 כמה שיותר זמן, עד שאסגור את הבסטה".

איך הן אוהבות סושי

הדת החדשה של המטרוסקסואלים מסוגו של גבריאלי היא תרבות הגוף. מכון הכושר הוא המקדש, חדר המשקולות הוא קודש הקודשים והמדריך הוא הכהן הגדול. שש פעמים בשבוע מתאמן גבריאלי ב"גרייט שייפ", ברחוב אבן גבירול בתל אביב, שלוש פעמים מתוכן עם המאמן האישי, רועי.

ביום רביעי בערב נכנס גבריאלי למכון, התיישב על הבר והזמין קפה הפוך. לצדו ישב אבי פוקס, מר ישראל לשעבר, שגילו כפול מגבריאלי. מעליהם ריצדו עשרות מסכי טלוויזיה שכוונו לערוצים שונים. די'-ג'יי ניגן קלאב טראנס. בחדר הסמוך התאמנה קבוצת צעירים בקיק בוקסינג, ובפינה ממוקם חדר הספינינג.

גבריאלי ויתר על אימון אירובי - הליכון, מכשיר הסקי - וניגש לדבר האמיתי, הרמת משקולות. הוא ביצע כמה סטים במשותף עם פוקס, כשרועי משקיף מעל ומתקן זוויות. את האנחות שלהם שמעו בכל המכון, 95 ק"ג לא הולכים ברגל. מהמשקולות עברו השלושה לעוד כמה מכשירי עינויים וסיימו על הבר, לוגמים משקה חלבונים מעושר.

חייו של גבריאלי השתנו מאז שגילה את מכון הכושר. "אני לא מוותר על אימון אחד, דואג שכל אורח החיים שלי ישתנה בגלל זה. הפסקתי לאכול ג'אנק פוד, אני אוכל כמעט רק חלבונים, טונה, דגים, עופות. במקרר שלי אין גבינה מעל אחוז וחצי. אני אדאג לשתות שייקיים של חלבונים. יש גם תרבות לבוש, בגדים ונעליים מיוחדות, אתה מאבזר את עצמך כמו לפני יציאה. פעם גם יכולת להשיג זיונים במכון, כוסיות חבל על הזמן, היום יש פה הרבה הומואים. בתל אביב נפתחים מכוני כושר בקצב של בתי קפה. רק החודש נפתחו ארבעה. חלקם שכונתיים וקטנים כמו ה'גרייט שייפ', וחלקם עצומים כמו החדש בדיזנגוף סנטר".

הוא סיים לגמוע את המשקה ונפרד מהחברים. "אני הולך עכשיו למיטת שיזוף במכון לקבל קצת צבע לפני הצילומים", אמר, משל היה בקופנהגן באמצע פברואר. אחרי המכון הוא חזר הביתה להתקלח ולהתלבש (מכנסיים שחורים וחולצת כפתורים שחורה, שניהם של דולצ'ה וגבאנה) ואז יצא לחגוג יום הולדת 30 לירון, אחד מחבריו הטובים, בחדר הווי-איי-פי במסעדת "מסה" ברחוב הארבעה בתל אביב.

מנורות פעמון ענקיות יורדות מהתקרה ומאירות באור נקי את החלל ב"מסה" שנראה כמו מקדש במשחק מחשב, עם שולחן שיש עצום, וילונות קרים ומסך פלסמה עליו רצות תמונות מהופעות חיות של דפש מוד ויו-2. גבריאלי שולף דיסק ומבקש מהמלצרית הפרטית של האירוע להכניס אותו למכשיר ההגברה. "פעם הבאתי לכאן בחורה שממש היתה קפואה כל הערב בגלל ההוויה מסביב", הוא מספר. "זאת היתה טעות חמורה. אחר כך הייתי צריך לאכול אתה באזור התעשייה של ראשון לציון להרגיע אותה. בדרך כלל אני אקח את הבחורה ל'קיוטו' בהרצליה. איך הן אוהבות סושי, כאילו הסבתא שלהן האכילה אותן סשימי מגיל חמש".

גם אתה לא נולדת עם פינכת וסאבי בפה.

"אני לפחות יודע מאיפה הגעתי. אני יודע שיש חיים מחוץ לחומות של הווילה בהרצליה פיתוח".

בעל השמחה ירון, איש נדל"ן, וחברתו ליז, מנהלת שיווק בחברת מכוניות, בשיער בלונדיני ועיניים בצבע כחול-קריבי, מזמינים בקבוקי וודקה לחבר'ה, והמלצרית מעדכנת על המנות המיוחדות. רביולי ממולא בלחי עגל, נתח פנימי מדמדם על מצע פירה. "כמה זה עולה?" שואל מישהו, ויושבי השולחן פורצים בצחוק.

אחד המוזמנים, גבר חמור סבר בן 40 פלוס, מספר לשתי בחורות הנאות שעמן הגיע על הרומן שלו עם הלובסטר: "היינו במסעדה בארה"ב והביאו לנו לובסטרים חיים ענקים. שמתי אותם בתיק, ואחרי שהגענו לנחל שאלתי איפה אפשר לשחרר אותם". בונו עולה על מסך הפלסמה, ואיש הלובסטר מספר שנכח בהופעה של יו-2 בלונדון. אחר כך הוא מדווח על מסעותיו במיקונוס ובאיביזה. אחת הבחורות מרימה ראש. "איזה מנה זו איביזה?" היא שואלת וחברתה עונה לה ברוסית. "גם אנחנו מתכננות לנסוע לברצלונה", הן אומרות.

גבריאלי מודע היטב לגיחוך הנלווה לחייו החברתיים הנוכחיים - אין בעיניו שום דמיון בין חברי הנפש הוותיקים שלו לשלל מכריו החדשים - אבל זהו גיחוך שקוסם לו. "תקשיב לשיחות מסביב, תבין את המהות. לפעמים אני מתאפק לא להתפרץ בצחוק מהאורחים", הוא אומר, ואז קורץ וממהר להוסיף: "אבל גם אני חלק מזה, ודי נהנה".

המלצרית מגישה חשבון בסך 3,500 שקל, והחבורה חותכת ליד חרוצים. בדרך ל"אסקובר", שם מתקיימת מסיבת יום הולדת לבעלים, מדבר גבריאלי על התוכניות לעתיד: "בעוד שלוש שנים אני אמכור את המועדון, בעוד חמש שנים אני אתאהב ואז בעוד 25 שנה אהיה איש עסקים מצליח, ולא בתחום הלילה".

איזה מחשבות עולות לך בראש לפני השינה?

"המועדון, רק המועדון. מה עשיתי נכון בקשר אליו ומה לא. הכל אצלי סובייקטיווי. ההרגשה שלי לא קשורה לסיטואציה. בדברים מסוימים אני חסר ביטחון, ובדברים אחרים אני מרגיש על הגובה, לכן אני אדגיש אותם. היום אני חי 24 שעות סביב המועדון. אם הוא יצליח - אני שלומי גבריאלי המצליח. אם הוא ייכשל - הביטחון העצמי שלי יתרסק". *



שלומי גבריאלי (בביתו, לבוש בסט בגדים תחתונים תואם של "פונטו בלאנקו"). זרוק אותי במדבר, ואני אמצא חנות של דולצ'ה וגבאנה


גבריאלי. הברים המעוצבים הם השטח הטבעי של הקבוצה שלנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו