בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ילדות מבית טוב

למעלה מ-100 שנה פועל "בית היתומות הכללי" בירושלים, כשעל ניהולו ב-40 השנים האחרונות מופקד פישל וינגרטן, נכדו של המייסד דוד וינגרטן. צילומים לא ידועים מהמאה הקודמת שבהם מתועדים חיי היתומות התגלו לא מכבר ומוצגים כעת בתערוכה יוצאת דופן שתעזור להכניס את הצלם, צדוק בסן, להיסטוריה

8תגובות

שרה זוכרת היטב את הבובה הגדולה שהניחו על ברכיה באותו בוקר בגן שטראוס בירושלים. בני הזוג שהביאו את הבובה ביקשו שתקרא להם מאותו רגע אבא ואמא, והוסיפו ששמה יהיה מעתה שולמית ולא שרה.

היו בממסד הארץ-ישראלי של אותה התקופה, זמן קצר לפני קום המדינה, מי שבוודאי סברו שמצאו פתרון מצוין ליתומה שהוריה עלו מפרס, והרי משפחה אוהבת החליטה לאמצה. אבל בני משפחתה של שרה ברגר משוכנעים שהיא פשוט נחטפה. "זה היה בתקופה שבה נחטפו גם ילדי תימן", אומרת אסתר בלוך, אחותה הבכורה של ברגר. אמם נפטרה ב-1945, מספרת בלוך, עם לידת ילדה החמישי, שמת גם הוא בלידה. אבי המשפחה נפטר כעבור שלושה חודשים וארבעת הילדים למשפחת זר נותרו יתומים. "התגוררנו בירושלים בשכונת הבוכרים בבית טיפוסי, מוקף חומה שמפרידה את המשפחה מהעולם החיצון. עם מות הורינו הוסרה המחיצה", אומרת בלוך.

שתי הבנות הגדולות, אסתר ואורה, הוכנסו לבית יתומות. הבן היחיד במשפחה, משה, אומץ על ידי אחי האב, ואילו ילדת הזקונים שרה לא נמסרה לאימוץ אלא למשפחה אומנת, כדי שמשפחתה המקורית תוכל להמשיך לקחת חלק בגידולה. אלא שאחר צהרים אחד באה סבתה לגן הילדים של שרה ושמעה שנכדתה נמסרה לאימוץ.

"אין לי מושג היכן התגוררתי עד שמלאו לי שש", אומרת ברגר. "אך כעבור כשנה וחצי, בעקבות לחץ בלתי פוסק של בני משפחתי שחיפשו אחרי, התקבלה הודעה ש'אותרתי' במחנה עולים בפרדס חנה. כמי שנולדה בארץ לא היתה שום סיבה שאתגלגל למחנה עולים. אני אף זוכרת את האנשים שבביתם גדלתי חודשים לא מעטים: האשה היתה בעלת שיער שחור מקורזל, ולצווארה ענדה שרשרת שעליה אלמוגים קטנים. אהבתי מאוד את השרשרת הזאת".

ברגר הוזמנה לפני שנים אחדות להעיד בפני הוועדה שמונתה לחקור את סוגיית חטיפתם של ילדי תימן. היא סבורה שהוחזרה לבני משפחתה רק משום שאלה ידעו כיצד להיאבק בממסד. "הם עשו את המוות לפקידים במשרדים שונים", היא אומרת.

אחותה בלוך זוכרת את המשלחת מטעם משרד ראש הממשלה, דוד בן גוריון, שהגיעה לבית היתומות שבו שהתה. "זמן קצר לאחר חטיפתה קמה מדינת ישראל, ואני שלחתי מכתב לבן גוריון ובו סיפרתי שאין אנו יודעים מה עלה בגורל אחותי. המשפחה התגייסה לחפשה במעברות, בבתי ספר, במוסדות. לבסוף קיבלנו הודעה ששרה במחנה עולים". שרה שבה לירושלים והוכנסה לבית היתומות הכללי שבו שהו אחיותיה ושהוקם על ידי משפחת וינגרטן החרדית, מחסידי גור.

כשברגר ובלוך מדברות על "הבית", הן מתכוונות לבית היתומות. זהו הישג יוצא דופן, והמלים החמות שהן מקדישות למוסד מכוונות בעיקר למי שמנהל אותו 40 שנה בדיוק, ונמצא בו שנים רבות עוד יותר: פישל וינגרטן, נכדו של מייסד המקום, הרב דוד וינגרטן, שפתח את בית היתומות הכללי בעיר העתיקה בירושלים ב-1902. "אחיותי ואני חייבות את כל מה שהגענו אליו לאיש הזה", אומרת ברגר.

ביום שבת תיפתח בבית האמנים בירושלים התערוכה "צדוק בסן: יתומות", שאצר גיא רז, ובה תיעוד עבודתו של מי שרז מכנה "הצלם הירושלמי הראשון" בבית היתומות הכללי ע"ש דוד וינגרטן. התערוכה היא חלק מאירועי מאה השנים ל"בצלאל", בית הספר לאמנות שבין השנים 1908-1906 היה ממוקם בבניין שאליו עבר אחר כך בית היתומות, ברחוב החבשים במרכז הבירה.

פתיחה חגיגית, שללא ספק תהיה מרגשת מאוד, תיערך כעבור כמה ימים, ביום חול, לכבוד מנהל המוסד, פישל וינגרטן, יהודי אדוק בשנות ה-80 לחייו. מן הסתם יבואו לפוגשו גם לא מעט מהבנות שבגרו במוסד שהוא מנהל זה עשרות שנים. "פישל היה ונשאר האב הרוחני שלנו", אומרת ברגר. "הוא מי שנתן את כל-כולו לנשמה שלנו ומי שידע להתמודד באצילות נפש עם היתמות שלנו. לכל ילדה ניתנה התחושה שהיא חשובה ומיוחדת, והכל נעשה בדרכי נועם ובחוכמה".

המטרה החשובה באמת

"בית היתומות הכללי" הוקם על ידי סבו של פישל בבניין קטן ברחוב מאה שערים בירושלים ב-1902. כעבור עשור עבר המוסד לבית בחצר הכנסייה האתיופית בעיר והתגוררו בו כ-50 ילדות. ב-1930 נאלצו בני משפחת וינגרטן להעביר שוב את בית היתומות למיקום חדש, לבית אליאנס שברחוב יפו, שם אפשר היה לשכן כ-200 יתומות. בקטלוג התערוכה בבית האמנים מוזכר מפקד שנערך ב-1939 על ידי הסוכנות היהודית, למניין היהודים בעיר. הרישומים מהמפקד הזה מצויים עד היום בארכיון הציוני ומהם עולה שבאותה עת התגוררו במוסד 188 יתומות. לצד שמות הילדות והנערות, בגיל 17-5, ציינו הפוקדים את מוצאן העדתי.

בית היתומות שהקים וינגרטן, השוכן מאז 1956 בשכונת קרית משה, כונה "כללי" משום שוינגרטן השאיר את שעריו פתוחים לבנות כל העדות. בירושלים של אותם הימים לא היה זה דבר מובן מאליו. גם העובדה שהשפה שבה דיברו בבית היתומות מיום היווסדו היתה עברית ראויה לציון.

כשנפטר וינגרטן ב-1940 תפס את מקומו בנו, אהרן-יוסף וינגרטן, ואליו הצטרף גם הנכד פישל. עד מהרה נהפך פישל לאחראי הבלעדי לקשר עם הבנות במוסד בעוד האב ובני משפחה נוספים מתמקדים בהיבטים האדמיניסטרטיוויים של ניהול בית היתומות. במשרדו של פישל שמור עד היום התיק הראשון שבו נרשמו הפרטים האישיים של היתומות שנכנסו למוסד לפני למעלה מ-100 שנה, לצד המספר הסידורי. מאז, מספר פישל, נפתחו יותר מ-3,000 תיקים.

אשר למיתוס המכונן של המוסד, שלפיו פתח דוד וינגרטן את בית היתומות לאחר שבוקר אחד ראה בפתח ביתו שבעיר העתיקה יתומה מוזנחת, מציג פישל גרסה מעט יותר מעשית. "לסבי ולסבתי היו בתחילת המאה הקודמת 'רק' בן אחד ושתי בנות. בקהילה שבה הם חיו מקובל היה להאמין שסגולה ללידות נוספות היא הטיפול ביתומים וביתומות".

כמה בתי יתומים פעלו באותה תקופה בירושלים, אבל לעזרת יתומות בנות נחלצו ארגונים מעטים יחסית, גם לנוכח ה"אפשרות" להשיאן בגיל צעיר ביותר. בני הזוג וינגרטן אספו לביתם עוד ועוד ילדות עד שהחליטו להקים בית יתומות מסודר. "המוסד נסמך על תרומות מעת הקמתו ועד היום", אומר פישל. "משפחותיהן של הבנות אינן משלמות דבר".

ההרכב האנושי השתנה עם השנים. בתחילת הדרך הגיעו למוסד רק יתומות, אבל עם השנים נפתח המקום גם לילדות ונערות ממשפחות מצוקה. "הבעיות החברתיות במדינה התרחבו", אומר וינגרטן. "כיום מתגוררות במוסד שלנו 170 נערות, שחלקן יתומות וחלקן באות ממשפחות המתקשות להעניק להן בית".

הקושי לנהל מוסד כזה, שצוותו מורכב ברובו מחניכות שבגרו במקום, ללא עזרת המדינה הולך וגובר. וינגרטן: "המוסד שלנו הוקם שנים רבות לפני שהתפתחו המוסדות לעזרה סוציאלית מטעם המדינה. אנחנו ממשיכים לקבל מועמדות באותה שיטה שהיתה מקובלת בעבר - על סמך פניות אישיות, המלצות וראיונות עם אנשי המקצוע שלנו, אך בשנים האחרונות מורגשת ירידה דרמטית בהיקף התרומות שאנחנו מגייסים בחו"ל".

הוא מתאר במלים עדינות תופעה המוכרת כמעט לכל משפחה יהודית באמריקה: גיוס הכספים צמח למנגנון כה אימתני ואגרסיווי עד שהדודים מאמריקה מתחילים להירתע ממנו. "אנשים עייפיים", מציין וינגרטן. "וייתכן שנאלץ לפנות לעזרת המדינה להמשך קיום הפעילות שלנו, אף שתמיד היתה חשובה לנו עצמאות מקצועית".

חוסר הרצון לשחות עם הזרם אינו מצטמצם רק לתחום הממסדי. "סבי היה חסיד גור ואבי המשיך בדרכו. אני איני משתייך לאף זרם באופן מובהק. כל השתייכות שיש לה השלכות פוליטיות עלולה להזיק למטרה החשובה באמת - הילדות".

בית או מוסד

דוד וינגרטן רכש את האדמה שעליה ניצב בית היתומות היום כבר בסוף שנות ה-20, באזור שהיום הוא חלק מקרית משה ואז נמצא הרחק ממרכז העיר. אבן פינה למבנה הקבע הונחה במקום כבר ב-1928, אבל בשל מצבו הכלכלי של וינגרטן הוא נאלץ למכור חלקים מהאדמות שקנה, לשם מימון הפעילות השוטפת ותשלום המשכורות לעובדיו.

"לאחר מות סבי התחלנו לקנות בחזרה מגרשים שהוא מכר, כדי ליצור רצף שטח, שעליו נוכל לבנות", אומר פישל. "על עשרה דונמים מהשטח המקורי הוקם לבסוף בית הקבע, שנפתח ב-56'". את המבנה בקרית משה תיכנן האדריכל ריכרד קאופמן, שאחראי בין היתר לתכנון היישוב נהלל. כשוינגרטן נזכר בקאופמן עיניו זוהרות. "מודד הקרקעות שלנו אמר שמצא בשבילנו את האדריכל הטוב ביותר וסיפר לנו על קאופמן, שהיה אז כבר אדם מבוגר. העבודה אתו היתה תענוג: במשך שנה תמימה ישבנו יחד על התוכניות. קאופמן לא היה מנוסה בבניית מוסד שכזה וביקש לקבל עוד ועוד מידע שיעזור לו בתכנון. למרבה הצער, הוא לא זכה לראות את השלמת הבנייה, אך זאת נעשתה בהתאם לתוכניותיו המדוקדקות. עד היום לא נדרשתי להזיז אפילו חלון אחד במתחם כולו".

העובדה שקאופמן הוא שתיכנן את בית היתומות טעונה הרבה יותר בשביל אוצר התערוכה רז. "בביקור הראשון שלי במוסד עברו בי תחושות לא נעימות", הוא אומר. "וכשראיתי את חדרי המגורים שם נזכרתי מיד בבית הילדים מהקיבוץ: המסדרון הארוך, המיטות הרבות בכל חדר והפרטים הקטנים שמדגישים את העובדה שאין זה 'בית' במובנו המלא, שנעדר מהמקום מרכיב משמעותי מאוד בחיי משפחה - ההורים". קאופמן תיכנן גם את בית הילדים שבו גדל רז, בקבוצת גבע.

וינגרטן אינו חולק על הקביעה העקרונית של רז. "אני מסתייג מהמונח 'מוסד' ומקווה שכל ילדה תראה במקום בית", הוא אומר, "אבל משהו חשוב תמיד ייעדר בחיים ללא משפחה".

צלם החרדים

צדוק בסן, שתיעד את ההתרחשויות בבית היתומות הכללי משך שנים ארוכות, ואשתו מתו ב-56', השנה שבה עבר בית היתומות למשכנו הנוכחי בקרית משה. הם לא השאירו אחריהם ילדים, אבל בסן השאיר מורשת מצולמת ענפה שכמעט נשכחה במשך יותר מ-50 שנה. אוצר התמונות שהשאיר מאחוריו, ובו תשלילים והדפסים מקוריים, חיכה בסבלנות עד שהתגלה בידי רז בשנה שעברה בבית היתומות, שאליו העביר בסן את החומר כמה שנים לפני מותו. "ככל הנראה הוא הבין שכבר לא יעבוד עמנו", אומר פישל, המציין שהקצב האטי שבו עבד בסן לא התאים עוד לצרכים של המוסד באמצע המאה ה-20.

"בארכיון הציוני שמורים 750 לוחות מצולמים של בסן, אך על החומר שישב עשרות שנים על המדפים בבית היתומות איש לא ידע", אומר רז. "זה חלק מההיסטוריה האבודה של הצילום בישראל: תחום פרוץ לחלוטין שאין בו כללים מחייבים של שימור או תיעוד. אם מישהו היה מפיל בטעות את הארגזים שבסן העביר לבית היתומות, חלק ניכר מהארכיון של יצירתו היה מתנפץ לרסיסים ואולי מושלך לפח".

רז, שאצר ב-2003 תערוכה רטרוספקטיווית שוברת קופות של הצלם אברהם סוסקין במוזיאון תל אביב, "התגלגל" לדבריו לחקר ההיסטוריה של הצילום בארץ. "לפני כעשר שנים פנתה אלי מנהלת המוזיאון באשדות יעקב, רות שדמון, והציעה לי לאצור תערוכה מארכיון התמונות של צלם הפלמ"ח אליהו כהן, הנמצא ברשותם. התברר שאוצרים פוטנציאליים אחרים סברו שהנושא לא מעניין. לאחר שנפתחה התערוכה התברר לי שבציבור יש דווקא כמיהה גדולה להיסטוריה של הצילום המקומי. הכמיהה הזאת באה לידי ביטוי בעשור האחרון בתערוכות של סוסקין ושמעון קורבמן למשל, אבל עדיין מרבית החומר נעול ב'חדרי החושך' הסימבוליים של המוזיאונים".

בשנים 2001-2000 ערך רז שני גיליונות של כתב העת "סטודיו" שהוקדשו לצילום, וב-2003 פירסם (בהוצאת מפה) את הספר "צלמי הארץ", ובו לקסיקון של 200 צלמים שפעלו בארץ מאז המצאת הצילום באמצע המאה ה-19. היום, בהמשך לניסיון לשנות את היחס המזלזל כלפי היסטוריית הצילום בישראל, הוא שותף להקמת "הפורום לשימור אודיו-ויזואלי" בראשות ענת זלצר, ששם לעצמו למטרה לקדם את שימור הזיכרון הטלוויזוני, הקולנועי והצילומי שלנו.

על הארכיון של בסן הוא שמע כמעט במקרה. "בעת ביקור לניחום אבלים אצל משפחתו של דוד פרלוב שוחחתי עם חתנו, תולי חן. חן ערך את הסרט התיעודי 'יום ולילה' שצולם בבית היתומות הכללי בירושלים. הוא סיפר שנתקל שם בארגזים מלאים בלוחות זכוכית שעליהם תשלילים".

הוא מיהר ליצור קשר עם בית היתומות. "כשהוזמנתי לבקר מצאתי במחסן עשרה ארגזים, שעליהם תיארוך בכתב ידו של בסן". פישל וינגרטן התיר לרז לקחת את כל החומר עמו, כדי לתעדו ולחוקרו. רז סרק את התשלילים וההדפסים והחזיר אותם לבית היתומות כשהם מאורגנים בקפידה, לצד רישום ארכיוני בסיסי. לוחות הזכוכית הושבו אז כלאחר כבוד למדף באחד מחדרי בית היתומות.

רז: "בסן, הצלם היהודי הראשון יליד ירושלים, החל לצלם סביב שנת 1900. כמה שנים מאוחר יותר הגיעו לארץ אברהם סוסקין (מרוסיה), יעקב בן דב (מאוקראינה) וצבי פייגין (שמוצאו רוסי). בסן היה צלם חרדי וככזה הצליח דווקא לשמור על פלח השוק שעמו עבד. הוא צילם את אורחות הקהילה החרדית: את הישיבות, את בתי כנסת ואת הרבנים, והחליף בכך צלמים מקומיים לא יהודים כקריקוריאן".

בתחילת דרכו עבד בסן בסטודיו בעיר העתיקה ואחר כך עבר לרחוב החבשים, לא רחוק משכונת מאה שערים. וינגרטן חיפש באותה עת דרכים לשווק את המוסד שלו לתורמים בחו"ל, ובסן נהפך לצלם הקבוע של המוסד. הוא ליווה את היתומות וההנהלה דרך מרבית גלגוליו של המוסד, ממאה שערים, דרך רחוב החבשים ועד לבית אליאנס.

בשנת 2000 הוצגו במוזיאון מאנה כ"ץ בחיפה כמה תצלומים שצילם בסן, במסגרת תערוכה שאצרה ויויאן סילבר-ברודי, תחת הכותרת "מראה מקום, 100 שנות צילום בארץ ישראל". סילבר-ברודי, בעלת גלריה לצילום בעין הוד, היא אחת מקומץ חוקרי ההיסטוריה של הצילום המקומי. בתערוכה בחיפה הוצג, בין היתר, תצלום מתחילת המאה ה-20 שבו תיעד בסן קטיף אתרוגים.

באופן פרדוקסלי התקשה רז למצוא תמונה ובה דיוקן בסן. לבסוף התגלתה תמונה כזאת בעיתון ישן דווקא. רותי צדקא, מנהלת בית האמנים, נשאבה לסיפור היתומות מאז החלה ללוות את עבודתו של רז לפני כשנה. מאז היא שוחחה עם רבות מבוגרות המוסד, ובימים האחרונים אף יצרו עמה קשר כמה קרובי משפחה רחוקים של בסן, ובהם אחיינים היודעים להוסיף פרטים על חייו של הצלם.

מעין מצבות חיות

התערוכה בבית האמנים משקפת את החומר שמצא רז בארגזים. יוצגו בה כ-60 תצלומים מ-133 הלוחות שנמצאו, ועוד כמה עשרות הדפסים שהכין בסן בעצמו. מרבית התמונות צולמו עד 1934. קטלוג התערוכה מסודר בסדר כרונולוגי, וכולל מאמר ממצה של פרופ' יהושע בן אריה, מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים, על בתי החסד בעיר בראשית המאה הקודמת; ומאמר של רז, שכותרתו "היתומות של צדוק בסן".

לעומת הקטלוג, תאורגן התערוכה באופן תמטי, עם אזורים המוקדשים לתצלומים קבוצתיים וחללים אחרים שבהם יוצגו בעיקר דיוקנאות של היתומות בחדרן. בין התמונות הקבוצתיות שצילם בסן נראות קבלות אורחים חגיגיות במוסד; תמונות שנועדו להציג את הבנות כשהן לבושות בבגדים ששלח תורם זה או אחר (הבגדים המנומרים שמעטרים את אחת התמונות מצביעים על תורם אקסצנטרי במיוחד); וכן פעילויות כשיעורי תפירה או יציאה לטיולים בנהר הירדן או בעיר העתיקה בירושלים.

הגוף המרכזי של התמונות הפרטיות מוקדש לתצלומי הבנות לצד מיטותיהן. רז מצא 50 תמונות כאלה, שנועדו לתורמים וגם ללוח שנה קטנטן משנת תרצ"ז, שעוטר בכמה תצלומים של בסן. בין העמודים הראשונים של לוח השנה מופיעה תמונה של יתומות המבקרות בכותל המערבי; לקראת סופו מתועד ביקור בקבר רחל. הבחירה לא נראית מקרית: אלה הם שני אתרי עלייה לרגל המסמלים את החסדים והנסים שלהם נזקקות הילדות היתומות.

בין עמודיו של לוח השנה יש גם התייחסות קונקרטית לעולם הארצי. "קניית מיטה", נכתב שם, תתאפשר תמורת 500 דולרים. "שמו של הנדיב נחרת על אבן שיש", מוסבר באותו עמוד, "ונקבע ביחד עם תמונתו מעל מיטת היתומה המיותרת לו לשם ולתפארת עולם".

הרושם החזותי שמעוררות תמונות הילדות מתחת ללוחות השמות העשויים שיש מצמרר. קשה להתעלם מהתחושה שהילדות משמשות מעין מצבות חיות לתורמים. ובכל זאת, 500 דולרים סיפקו לילדות תנאים שלפי עדויות לא נפלו מאלה שזכו להם ילדים אחרים בירושלים. גאוותם של מנהלי המוסד אמנם היתה על כך שהילדות קיבלו אוכל טרי, בגדים חדשים וכמובן חינוך דתי ומסגרת תומכת.

וינגרטן מצטרף לביקורת על אופי הנצחת התרומות והתורמים בבית היתומות בתקופת בסן. "עם כניסתי לתפקיד ביטלתי את הנוהג לתלות מעל מיטות הבנות תמונה של המיטיבים. זה נראה לי לא ראוי, שכן הילדות אינן נכס ואין סיבה שיצטרכו לישון מתחת לתמונה של תורמים. הצעתי אז שיוצגו תמונות קבוצתיות של תורמים בחללים הציבוריים בבית היתומות, בלי שיוטל עול על צווארן של הילדות".

העין המיומנת של רז, בעצמו צלם בוגר קמרה אובסקורה ובצלאל, הבחינה שבכל תקופה צולמו מרבית התמונות לצד אותה המיטה. "במקום להעביר את ציוד הצילום המסורבל מחדר לחדר בסן הציב עצמו מול מיטה בודדת, בתאורה שחושבה היטב. היתומה, כמו התמונה שמעל המיטה, הן שהוחלפו בין צילום לצילום.

"ברוב התמונות של היתומות", הוא ממשיך, "לצד מיטתן נראית מיטת ברזל לבנה וצרה שעליה מצעים לבנים וכרית שעליה רקום מספר, המייצג את אותה יתומה. על מעקה המיטה אפשר למצוא לעתים קרובות מגבת מקופלת, ואילו היתומה עצמה נשענת על שידה הסמוכה למיטה".

רז נעזר ברמזים שונים כדי לתארך את התצלומים. בבית היתומות שבבניין אליאנס, למשל, הוא זיהה בבירור את רצפת האבן של המוסד. במבנה המוקדם יותר ששימש את המוסד היתה זאת רצפת אריחים. מה שרז, באמצעיו המוגבלים, לא הצליח לעשות זה להתגבר על פער השנים הגדול ולזהות את היתומות המצולמות. מותר לשער שכמה מהמבקרים בתערוכה יוכלו לתרום להשלמת החסר ולזהות בתמונות את אמא או את סבתא.

מצד אחד, מצד שני

בתערוכה יוצג סרט תדמית שאורכו 24 דקות, שהופק בשביל בית היתומות בשנות ה-50. "נראית בו נערה שיוצאת מחייה הקשים במעברה ועוברת לבית היתומות", אומר רז. "תחילה היא מבוססת בבוץ בין תרנגולות וכלבים, ולאחר מכן מובאת על ידי קרוב משפחה דואג למוסד".

אודט אור, ילידת 1951, הגיעה לבית היתומות כשהיתה בת שבע, לאחר שאביה נפטר והשאיר את אמה עם חובות כבדים, ושהתה בו שבע שנים. "אחותי הגדולה נשארה בבית לעזור לאמי ואת אחי הקטן ניסו לשלב בקיבוץ. אני נשלחתי לבית היתומות". לאחר שעזבה ביקרה במקום רק פעם אחת, כחיילת. "העצב של הבנות הרג אותי בביקור ההוא", היא אומרת ומוסיפה מיד שזה עצב שאין לו פתרון. "תחושת הנטישה היא עמוקה מאוד, אף שאני יודעת שאמי עשתה את הדבר הנכון כששלחה אותי לבית היתומות".

את הסרט "יום ולילה", שזכה בפרס בפסטיבל "דוקאביב" האחרון, הפיקו אור ובעלה, יובל, המתגוררים באילת עם שלושת ילדיהם. אמה של אור נפטרה לפני שלוש שנים, אבל היא אומרת שלא היה לה שום מחסום בהכנת הסרט גם בעת שאמה חיה. "לא במקרה הקדשתי את הסרט, באהבה גדולה, לאמי ולאבי ולפישל וינגרטן".

במאית "יום ולילה" היא סיון ארבל, והיא מוליכה את הסרט בשני מסלולים: האחד נוגע לביקור של אור במוסד, והשני עוקב אחר שתי ילדות הנפגשות בבית היתומות. "הכוונה שלי לא היתה להתייפף אלא לנסות להתמודד עם המציאות כמו שהיא", אומרת אור. "מצד אחד, אפילו כשהייתי בבית היתומות הבנתי שאני נמצאת בסביבה בטוחה ומגוננת. אני חושבת שהעובדה שקראנו אחת לשנייה 'יתומה' מעידה על חוסן נפשי שמאפשר הומור".

זה מצד אחד. את הצד השני אור לא מזכירה בשיחה עמה. הדואליות שבקיום היתומי, והקושי לחשוף אותה, שניכרת בדבריה - היא ניכרת אף בכך שבמוסדות החינוך לא קראו לה אודט אלא יהודית - הדואליות הזאת אופיינית לבוגרות המוסד. סצינות נוגעות ללב ב"יום ולילה" מתרחשות ליד הטלפון הציבורי, שהוצב בגובה המותאם למבוגרים ולא לילדות קטנות המתגוררות במקום, ובמהלכן קולטת המצלמה ילדות אחדות הפורצות בבכי כשהן מדברות עם קרוביהן ואחרות שנאלצות להפגין בגרות ולהיות אלה שינחמו את הוריהן על שהן נמצאות במוסד. "מתי שכיף פה אני לא מתגעגעת", אומרת אחת הילדות לבמאית. "פה נחמד, אבל...", היא ממשיכה ועוצרת באמצע. "פה נחמד מאוד!" היא מתעשתת לבסוף. *



פישל וינגרטן. נתן את כל-כולו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו