טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כאילו בלעה אותם האדמה

הטנק נתקל במארב מצרי ליד התעלה ביום הראשון למלחמת יום כיפור, ארבעת אנשי צוותו נעלמו וגורלם לא נודע. צוות חיפוש ישראלי בדק את הטנק חצי שנה אחרי המלחמה ולא מצא עליו סימני פגיעה מירי, או ממוקש. מה בדיוק קרה שם? רק כעבור יותר מעשרים שנה התגלה בצה"ל תצלום אוויר מהיום השני למלחמה, שבו נראית זירת הקרב. כך נכשל הצבא בפתרון התעלומה

תגובות

בפעם האחרונה שיוני גילת בכה הוא היה בן 15. זה היה בנובמבר לפני 32 שנים, ביום ששר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר הביא ממצרים את רשימת שבויי צה"ל ממלחמת יום כיפור. שלמה גזית מאמ"ן היה מיודד עם משפחתו ובישר להם, עוד לפני שהרשימה התפרסמה ברבים, כי שמו של בנם דן, אחיו הבוגר של יוני, לא נמצא ברשימה. "אני זוכר, כי כל יום במלחמה חזרתי הביתה לכפר שמריהו מבית הספר 'שלווה' בתל אביב בציפייה שאולי יגיע מידע על אחי. ותמיד התאכזבתי. עד לאותו יום שגזית סיפר להורי והם אמרו לי. אז הבנתי שיש בעיה ופרצתי בכי. מאז לא בכיתי אף פעם".

מאז ועד היום לא הגיעה ולו פיסת מידע אחת שתשפוך אור על התעלומה: מה קרה לארבעת לוחמי טנק צ109095 של פלוגה ל' מגדוד 9 בחטיבה 14, שעקבותיהם נעלמו ביום הראשון למלחמה, בשישה באוקטובר 1973, בציר המקביל לתעלה בגזרה הצפונית, מקנטרה לפורט פואד. זהו הטנק היחיד בכל תולדות צה"ל שגורלם של כל ארבעת אנשי צוותו אינו ידוע. זמן קצר לאחר המלחמה הם הוכרזו נעדרים ובחלוף עוד כמה חודשים, בהסכמת הרב הראשי לצה"ל, הם הוכרזו "חללים שמקום קבורתם לא נודע".

את הטנק עצמו, פטון מתוצרת ארצות הברית, צילם למחרת הקרב מטוס צילום של חיל האוויר. אחרי המלחמה הגיעו אליו פעמיים, בהפרש של חמש שנים, צוותי חיפוש של צה"ל. הצוותים דיווחו ששרשרת הטנק פרושה אבל לא מצאו בו שום סימן שיעיד כי הוא נפגע מפגז, ממוקש או מירי. בשנות השמונים, כשהרחיבו את התעלה, העבירו אותו המצרים לאחד המוזיאונים שלהם להנצחת "מלחמת אוקטובר". אבל לארבעת אנשי הצוות - המפקד מירון אלתגר, חיים מוצפי, יעקב קלר ודן גילת, אין זכר. האם נהרגו בקרב עם חיילים מצרים? האם נפלו בשבי ונרצחו? האם ניסו להיחלץ וטבעו בביצות?

יוני גילת, בן 47, נשוי ובעל רשת חנויות למוצרי גינון ותאורה, אומר כי אצלו ואצל משפחתו הצטבר כעס רב על שלטונות צה"ל. "גישת הצבא לנעדרי מלחמת יום כיפור מחפירה. הצבא לא עשה מספיק. לצבא יש כל הזמן תירוצים: פעם זה המצרים לא משתפים פעולה ופעם זה משהו אחר. אני טוען שנעדרי יום כיפור מופלים לרעה, לצערי, לעומת נעדרים מאוחרים יותר. תראה את היחס והכספים שמקבלת משפחת רון ארד, את מה שמקבלים משפחות נעדרי הקרב בסולטן יעקוב, או הטיפול שזכו לו משפחות הנעדרים בלבנון. הם רק מרימים טלפון וראש אכ"א או הרמטכ"ל או שר הביטחון רואים אותם".

אתה רוצה שיכריזו על פרס כספי למוסרי מידע על גורלם של נעדרי יום כיפור, כפי שהוצע למוסרי מידע על רון ארד ולאחרונה, בעקבות פסיקת בג"ץ, גם על נעדרי סולטן יעקוב?

"לא. אני לא מאמין בפרס כספי. אני רק רוצה שיביאו לי את העובדות. אני רוצה לדעת מה קרה לאחי ולצוות הטנק שלו. אני רוצה שהצבא יתייחס אלינו, שיפסיקו לזלזל ולהתעלם מאתנו. האם זו דרישה מופרזת? אנו סובלים מספיק עקב האובדן והשכול, אז מדוע להקשות עלינו עוד יותר? רק כשמתברר להם בצה"ל, כמו הפעם, שאני משוחח עם עיתונאי, הם מגיבים ומתקשרים אלינו".

כך קרה גם בשבוע שעבר, יום לאחר שדוברת צה"ל התבקשה להגיב על טענות המשפחה. על קו הטלפון היתה סא"ל אורלי כהן-גפן, ראש ענף איתור נעדרים. "במשך תקופה ארוכה היא התעלמה ממני ומפניותי ולא השיבה על הטלפונים, ואני כועס עליה", אומר גילת. "לפתע היא התקשרה והתנצלה והודיעה כי תשמח תמיד להיפגש ולשוחח אתנו".

דוגמה אחרת. בסוף פברואר 2005 כתב גילת לראש הממשלה אריאל שרון, כדי להביא לידיעתו את הטיפול, הלקוי לטענתו, של צה"ל במשפחתו ובשאר משפחות הנעדרים מחזית מצרים. כעבור כחמישה שבועות קיבל תשובה אדיבה מרותי הורניק, מרכזת פניות הציבור במשרד ראש הממשלה. במכתבה התבשר כי כבר בספטמבר 2004 הוקם צוות חקירה מיוחד, בראשותו של האלוף (מיל') יעקב עמידרור, "אשר מטרתו לרכז מאמץ באיתור נעדרי מצרים".

על פי המכתב, "בכוונת צוות החקירה להזמין את שאריהם של נעדרי מצרים, אשר מקום קבורתם לא נודע, על מנת לקבל סקירה מהאלוף עמידרור ולמסור דגימת דם למאגר הדי-אן-אי". אף שחלפה כמעט חצי שנה מאז ההבטחה, משפחת גילת לא זומנה לשום פגישה, ושום מידע או עדכון לא נמסר לה. "אמי ובעלה וגם המשפחות האחרות שייכים לדור שקיבל את הסברי הצבא בלי ערעור ושתק. הם קיבלו את דין המערכת", אומר גילת. "אבל זהו זה. יותר לא נשתוק".

לא הפכתי לסרבן גיוס

השיחה מתקיימת על המרפסת בחצר גינתה המרווחת של משפחת גילת-כהן בכפר שמריהו. לצדו של יוני יושבים האח הצעיר, דוד, עורך דין; אמם עדה גילת-כהן, בת 76, ובעלה מיכאל כהן, בן 79. האם מעיינת באלבום תמונותיו של דן ובמכתבים מצהיבים. "היה בו איזה יושר יסודי, ששיריין אותו מירידה לסילוף, זיוף או גישות וולגריות", היא קוראת בקול ממכתבו של מחנכו, ד' בן צבי, סגן מנהל תיכון עירוני א' בתל אביב. "בשנת סיומו את חוק לימודיו בתיכון א' בתל אביב איפיינה את הנוער המודה של השמאל החדש. הוא לא נגרר אחרי זאת... לאחר פרסום שמו בספר הנופלים הבאתי אל אמו את תעודת הבגרות שלו. הוא לא זכה לראותה והיתה זאת תעודה מצוינת".

אחר כך היא פותחת את ספר הנופלים של גדוד 9. בסתיו 1973 ירד גדוד הפטונים לנקודה בסיני, לא הרחק מבלוזה, כ-30 קילומטר מזרחה לתעלת סואץ; נווה מדבר של עצי תמרים בין דיונות חול, שנקרא בשם הקוד הצה"לי "קטיה". רוב החיילים היו מגויסי מחזור נובמבר 1972, נערים בני 19 שעוד לא מלאה שנה לגיוסם. במלחמה ספג הגדוד אבידות קשות. 47 מחייליו נהרגו. 21 מהם השתייכו לפלוגה ל'. 12 הוכרזו נעדרים בסיום המלחמה. אחרי חודשים ארוכים נמצאו שמונה גופות, שהוחזרו לישראל. רק ארבעת לוחמי צ109095 נעלמו.

ספר הזיכרון לנופלי הגדוד יצא לאור, לא במעט בזכותו של המשורר נתן יונתן, שבנו ליאור היה אחד מהם. בעמודים המוקדשים לזכרו של ליאור יונתן מודפס השיר המרגש, שמאז הולחנו מלותיו: "הראית איזה יופי/ שרעד ברוח סתיו/ שדה זהב דעך באופל/ והדליק נרות חצב".

עשרים עמודים אחר כך מצויים שני העמודים המוקדשים לדן גילת. כרבע מהשטח תופסת חליפת מכתבים עם חברתו ענת. עדה גילת-כהן קוראת בקול רוטט מכתב מיולי 1973: "דני בן 19. משהו כבה בעיניים התכולות ומשהו ניצת. בגרות, בגרות של אמת. את הנשמה עוטפת גבריות חדשה, גבריות של איש שראה ויודע". והוא ענה: "עכשיו בקו, אפתור הרבה מתימטיקה. אשמור על המולדת ואשמור על השכל, שלא יחליד".

ענת: "דני, מעולם לא אהבת את חיי הצבא. מעודך היית איש היצירה ולא ההרס. אבל מה שהוטל עליך היטבת לעשות". ותשובתו: "יום יום אני יורה במטרות דמויות-אדם, כדי שיום אחד אוכל לפגוע בצעיר, שמעולם לא ראיתי. מביאים אותנו לתערוכה - לא מכוניות מרוץ ולא ספורט - אלא מכשירי הרג, ומנסים להרשים אותנו בעוצמת אש מהירה וכולי... נתי, שלא תביני אותי לא נכון: לא הפכתי לסרבן גיוס. להיפך, כל זמן שהמצב הוא כזה: הביטחון, צורך להגנת המולדת, הערבים וכדומה, הרי שיש להיות כאן, ואני גאה שאני קרבי (לעתים אפילו מצטער מעט שלא התנדבתי לסיירת כלשהי) ושאני יכול להיות לתועלת כאן. פשוט חבל שזהו המצב, וש'הזקנים' לא מצליחים להפוך את העולם לטוב יותר".

לא רצה להיות ג'ובניק

דן גילת נולד בניו יורק ב-8 ביולי 1954. אביו, שמואל גוטליב, שעיברת את שמו לגילת, היה אז בן 26 ושקד על עבודת הדוקטורט במחלקה לכלכלה של אוניברסיטת קולומביה. האב נחשב לעילוי. הוא סיים בגיל 16 את לימודיו בגמנסיה הרצליה, לאחר שהוקפץ שתי כיתות. התגייס ל"הגנה", למד כלכלה באוניברסיטה העברית ובגיל 19, במלחמת העצמאות, כבר היה מפקד פלוגה.

במלחמה נפצע פעמיים, פעם בקרבות מנזר סן סימון בירושלים ופעם שנייה כשעלה על מוקש בקרבות הנגב. לאחר המלחמה ביקשו מפקדיו שימשיך בשירותו הצבאי, אבל הוא העדיף לחזור ללימודים. את התואר השני הוא סיים בהצטיינות אצל פרופ' דן פטנקין ונשלח להשלים את התואר השלישי באוניברסיטת קולומביה. בין לבין הספיק להתחתן עם עדה, צעירה ילידת תל אביב.

עם קבלת התואר הציעה לו אוניברסיטת קולומביה משרת מרצה, אבל שמואל גילת נכנע להפצרות שר האוצר לוי אשכול וחזר לישראל ב-1955, כשנה לאחר שנולד דן, בנו בכורו, כדי להצטרף למשרד האוצר. הוא ושכמותו, הכלכלנים הצעירים, זכו לכינוי "נערי אשכול" או "נערי פטנקין". ב-1959, כשנה לאחר הולדת בנו השני יונתן (יוני), הוא נשלח להיות הציר הכלכלי בשגרירות ישראל בלונדון. כעבור פחות משנתיים, בנובמבר 1960, כשהוא בן 32 התמוטט שמואל גילת ומת מהתקף לב.

דן גילת היה בן שש כשהתייתם מאביו. המשפחה - בינתיים נולד בלונדון צעיר הבנים דוד - חזרה לישראל. כעבור זמן התחתנה האם עם ד"ר מיכאל כהן, שהיה בעל המשרד הגדול ביותר לרישום פטנטים בישראל. דן למד בבית הספר כרמל בתל אביב ואחר כך בעירוני א'. "הוא תמיד אהב אתגרים ורצה להצטיין בכל", אומרת אמו. "לכן בחר ללמוד במגמה הריאלית אלקטרונית, שנחשבה להכי קשה".

"הוא היה גם ספורטאי מצטיין", מוסיף יוני. "במיוחד אהב כדורעף וטניס". בזכות הישגיו בלימודים הציע לו צה"ל להתגייס לעתודה אקדמאית ולשרת בתפקידים שונים במקצוע שירכוש, "אבל דני לא רצה להיות ג'ובניק", מדגישה האם. הוא הוצב בחיל השריון ועבר את המסלול הרגיל של כל טנקיסט - טירונות, בית ספר לשריון, אימון צוות מחלקה-פלוגה (צמ"פ). מקצועו היה תותחן. לצדו בצוות הטנק היו הנהג חיים מוצפי, יעקב קלר הטען-קשר ומירון אלתגר, מפקד הטנק וסגן מפקד הפלוגה.

נשיקה אחרונה לאמא

חיים מוצפי נולד, כמה סמלי, ב-5 באוקטובר 1954. יחד עם משפחתו התגורר ברמת גן ובגבעתיים, שבה למד בבית הספר "בורוכוב" ובתיכון "קלעי". בספר הנופלים כתוב כי "היה להוט אחר כדורסל וכדורגל ואהובים היו עליו 'הגששים', ליאונרד כהן ולהקת 'כוורת'".

יעקב קלר נולד באפריל 1953 ברומניה. כשהיה בן תשע עלתה משפחתו לישראל. הוא למד בבתי הספר "כפר גנים" ו"נוה עוז" בפתח תקוה, שבה מתגוררת עד היום אמו רבקה (אביו הרשקו מת בשברון לב לפני כמה חודשים). בתיכון למד במגמה האלקטרונית של בית הספר המקצועי "עמל" בעיר ואחר כך עבר ל"טכניקום" בתל אביב.

הוא התגייס באפריל 1970 והקדים בשנתיים וחצי את שני חבריו לצוות. בתקופת הטירונות הוא עלה על מוקש ונכווה בגופו. אחר כך נפצע עוד כמה פעמים והפרופיל הרפואי שלו ירד, אבל הוא התעקש לשרת בשיריון. את רוב שירותו עשה בסיני. הוא הספיק לעבור קורס מפקדי טנקים (מט"ק) ולקראת המלחמה הוצב בתפקיד מט"ק טיפולים של טנק הסמ"פ. אבל עם פרוץ המלחמה התעקש להצטרף כאיש צוות לטנק הסמ"פ, מירון אלתגר - קצין בקבע, בן למשפחה מקרית אונו, בוגר הפנימייה הצבאית.

ערב המלחמה התכונן חיים מוצפי לצאת לחופשה לרגל יום הולדתו. הוא לא הספיק להודיע למשפחתו שבגלל הכוננות הוא נשאר בבסיס. לעומתו, שפר מזלם של גילת וקלר. כל אחד מסיבותיו שלו הצליח לבקר בבית בימים שקדמו למלחמה. משם נקראו לחזור בדחיפות ליחידה. "אני עוד זוכר את דני צועק לאפרכסת הטלפון כשמירון הזעיק אותו", אומר יוני גילת. "הקו היה כל כך גרוע שהיה צריך לצעוק".

רבקה קלר, אמו של יעקב, סיפרה: "ב-11 בלילה נשמע צלצול בדלת. שני חיילים שואלים: יעקב בבית? באנו לקחת אותו. אמרתי, הוא לא פה. הלך לחברים". האם, שלבה ניבא לה רעות, לא רצתה למסור פרטים נוספים. אבל אז שב יעקב הביתה והבין כי משהו קרה. "לא רציתי להגיד לו, אבל הוא הכריח אותי. מיד לקח את הבגדים והממתקים ורץ החוצה. אחר כמה דקות הוא חזר. יופי יעקב, אמרתי, טוב שחזרת, נכון שאתה נשאר? 'לא, רק רציתי לנשק אותך עוד פעם'".

העדויות האחרונות

וזה סיפור הקרב של צוות הטנק, כפי שנרשם במסמכים הרשמיים של צה"ל. תיק המסמכים הוכן רק ב-1997, רבע מאה לאחר המלחמה, בעקבות לחץ וטרוניות קשות של משפחת גילת. "וזוהי רק דוגמה אחת למחדלי הטיפול בנושא", מדגיש יוני גילת. "החומר", נכתב בהקדמה לתיק, "הוא תוצאה של עיון בחומר מודיעיני, שיחות עם אנשי המעוזים ואנשי הפלוגה, יומני מבצעים ועוד".

ב-6 באוקטובר, בסביבות השעה שתיים בצהריים, יצאו מקטיה, שזה עתה ספגה הפצצה של חיל האוויר המצרי, לכיוון תעלת סואץ שישה טנקים מפלוגה ל', על פי פקודת "שובך יונים". בין קנטרה לפורט פואד בגזרה הצפונית היו ארבעה מוצבים, שאליהם הובילה דרך עפר כבושה: ממערב לה מפרידה סוללת עפר בינה לבין התעלה, ממזרח - בצות מלח טובעניות. ששת הטנקים חולקו לשלושה צמדים, שכל אחד מהם נדרש להגיע אל ה"סנפירים" - עמדות ירי מוגבהות שהוכנו בעוד מועד - בערך באמצע הדרך בין כל שני מוצבים. "המטרה היתה לספק כוח אש למוצבים".

צמד הטנקים בפיקודו של הסמ"פ אלתגר (על הטנק השני פיקד יוסי פלד) נשלחו למוצב הקרוב ביותר לקנטרה, "כתובה". בשלוש ורבע הגיעו שני הטנקים אל ה"סנפירים" של "כתובה" והחלו לירות. באזור המוצב התפרש כוח חי"ר מצרי, אבל הלחימה לא היתה חזקה במיוחד. בשלב מסוים נתקע הטנק של פלד, בעת שניסה לשפר עמדה. צוות אלתגר חילץ אותו בעזרת כבל. אחרי החילוץ, בערך בארבע ורבע, עזבו הטנקים של אלתגר ופלד את כתובה ופנו צפונה לכיוון מוצב לחצנית, שם היו טנקים אחרים של הגדוד מעורבים בלחימה עזה.

ההתקדמות היתה אטית, כשטנק אחד מחפה על האחר. צפונית למוצב כתובה נתקלו שני הטנקים במארב של יחידת קומנדו מצרית. הטנק של פלד נפגע מפצצת אר-פי-ג'י והצוות נטש את הכלי. שניים מהם, דוד חדד ואבא צביון, נהרגו. שני הנותרים נפצעו, אבל הצליחו להסתתר בקרבת מקום עד שנלקחו בשבי.

הטנק של אלתגר הצליח להיחלץ מהמארב ללא פגע. יובל נריה, סגן מפקד פלוגה כ' של הגדוד, שמע בחמש וחצי ברשת הקשר הגדודית את דיווחו של אלתגר (שכינויו ברשת היה "משנה לפתן") כי "טנק הגור" שלו נפגע. העדות הבאה היא מחייל שעמד בשער מוצב דרורה, בין כתובה ללחצנית. הוא סיפר כי בשעת ערב ראה טנק חולף ליד שער המוצב כשפניו צפונה, אחר כך הסתובב, ירד דרומה ושוב סב על עקבותיו ונסע צפונה. בעדות כתובה שמסר לאחר המלחמה, מסר יובל נריה כי בשעה שש שמע ברשת הקשר הגדודית דיווח של אלתגר שהטנק שלו נפגע, כשני קילומטרים וחצי ממוצב דרורה. זו עדות השמיעה האחרונה על גורלו של הטנק.

מכאן ואילך יש לצה"ל ולמשפחות ולכל מי שחקר את הפרשה רק הערכות והשערות. "אמא שלי סבורה שדני מעולם לא היה נכנע ושהוא היה מעדיף למות בקרב", אומר יוני גילת. רבקה קלר לעומת זאת משוכנעת עד היום שבנה נפל בשבי. "ראיתי תמונות של השבויים שפורסמו בעיתונים זרים. אני זיהיתי בוודאות את יעקב", היא אומרת. "יש גם עדות של חייל מהשכונה שלחם באותו מקום והוא אמר לאמא שלו, אבל לא לי, כי יעקב הלך לשבי. וגם סיפרו לי אנשים ששמעו אותו מדבר בקול קהיר (הכוונה לפריסות שלום שאיפשרו המצרים לכמה מהשבויים לשדר בקולם). אבל הצבא מתעקש לטעון כי הכל לא נכון ויעקב לא נפל בשבי".

גזיר עיתון ישן

לפי ההשערה שאימץ צה"ל, כשהגיע לאזור שבו היו מחופרים אנשי קומנדו מצרים, פרס הטנק שרשרת או שעלה על מוקש. אנשי הצוות נטשו כנראה את הטנק. לא ברור מה עלה בגורלם.

"זו בדיוק הטענה שלי על המחדלים של החיפוש ושל החקירה", קובל יוני גילת. "זהו תיק עם תיעוד עלוב ביותר". לדבריו, במאי 1974, בעקבות ההסכמים להפרדת כוחות שנעשו עם מצרים, התאפשר לצוותי חיפוש של חיל האוויר לחפש אחר טייסים. באותה עת לא היתה בצה"ל יחידה מרכזית לאיתור נפגעים (אית"ן). רק לחיל האוויר היתה יחידה כזאת. הוא מסיק מכך שצה"ל לא חיפש אחר הצוות הנעלם.

אבל במאי 1974 עברו נציגי יחידת אית"ן של חיל האוויר, מלווים במשקיף או"ם מפנמה וקציני קישור מצרים, ליד הטנק הנטוש. "לפי עדותם, בחיפושיהם אחר טייסים נעדרים הם הגיעו אל הטנק, שנמצא באותו מקום בדיוק שבו נפגע", אומר גילת. "הצוות חיפש בטנק ומצא בו רק גזיר עיתון ישן שנשא את התאריך של יום שישי, 5 באוקטובר, יום לפני המלחמה, וגם טופס טיפול בטנק חתום על ידי אלתגר. הטנק היה שלם. הם לא מצאו, לא סימני דם ולא סימני פגיעה בטנק. הם גם לא חיפשו בסביבות הטנק ולא ביצעו כל פעולות חפירה. כשחזרו ממשימתם הם דיווחו לקונית שמצאו טנק ישראלי בציר התעלה עם מספר כזה וכזה וזהו".

התיעוד הבא על הטנק הגיע כעבור חמש שנים. ב-1979, בעיצומו של תהליך השלום עם מצרים, יצאה לאזור משלחת חיפושים של צה"ל. הטנק ניצב עדיין על מכונו. גם גזיר העיתון נותר בתוכו. "הצבא סיפר לי כי צוות החיפושים עשה סריקות יסודיות בשטח ובכלל זה נעזר בכלבים", אומר גילת. "אבל אני לא יודע אם להאמין להם. אין שום תיעוד בתיק או עדויות או מפות שיגדירו היכן בדיוק, באיזה רדיוס מהטנק, בוצעו החיפושים. אני מתקשה להאמין להם, משום שהם הוליכו אותנו באף שנים רבות".

גם זאב אלתגר, אביו של מירון, לא האמין לצה"ל. אלתגר, שמת לפני שנים אחדות, היה עורך ביטאון עיריית רמת גן, מוותיקי התנועה הרביזיוניסטית, ונודע כדעתן, שעומד על שלו גם במחיר עימותים עם סביבתו. בראיון ל"ידיעות אחרונות" ב-1988 הוא התפרץ: "מה זאת אומרת נעדרים? איפה הגוויות? עלו לשמים. כאשר טייס מתרסק באוויר, ברור שאי אפשר למצוא אותו. וכך גם איש קומנדו שירד למצולות. אבל ארבעה אלה יצאו חיים מהטנק על אדמת חול. הרי הקרקע לא פערה פיה ובלעה אותם".

חוסר האמון שלו בצה"ל והחיפוש אחר בנו נהפכו אצלו לאובססיה. הוא שכר חוקרים פרטיים, מומחי מודיעין מארצות הברית. הוא יצא בעצמו לחיפושים במדבר, באזור שבו נעלם בנו. לשווא. צה"ל נבוך מהתנהלותו של האב, שהיתה אז חריגה ולא מקובלת בקרב משפחות שכולות ומשפחות נעדרים, ועשה הכל כדי לרצותו. הוא קיבל במתנה צריח של טנק, שהוצב בחצר ביתו ונהפך למעין מקדש ומוזיאון לזכר בנו.

ב-1977 החליט הרמטכ"ל מרדכי גור להעניק ציון לשבח (צל"ש רמטכ"ל) למירון אלתגר על "גילוי אומץ לב, יוזמה ודבקות במשימה". בהסבר המצורף לצל"ש מצוי סיפורו של הקרב העלום והלא ברור הזה: "למרות שהטנק שלו נותר יחיד, המשיך סרן מירון אלתגר ז"ל בתנועה לעבר הכוח הפגוע". המשפחות של שלושת אנשי הצוות האחרים לא הבינו מדוע רק אלתגר נמצא ראוי לצל"ש. לדעתם, מה שנאמר בדברי ההסבר לצל"ש על אלתגר תקף גם ביחס לגילת, מוצפי וקלר.

למרות התנהלותם השקטה והעצורה של בני המשפחות, החליט מיכאל כהן שלא יוכל עוד לעבור על ההחלטה על סדר היום. הוא שיגר מכתב מפורט אל הרמטכ"ל. התשובה שקיבל היתה לקונית ובוטה: "1. קיבלתי מכתבכם; 2. בדקתי שוב עם ועדת העיטורים ונראה לי שקביעתם נכונה; 3. מניסיוני אני יודע שקרבות נראים אחרת מזוויות שונות; 4. ועדת העיטורים פעלה כמיטב הכרתה ומצפונה".

עכשיו זה כבר מאוחר

רק בחלוף עשרים שנים שינו דוד ויוני, אחיו של דן גילת, את גישתם לצה"ל. הם שינסו מותניים והחלו להגביר את לחץ פניותיהם על הקצינים שעוסקים בנפגעים ובאיתור נעדרים. "נתנו לי ב-1997 לעיין בתיק", מספר יוני גילת. "אומרים לך תיק ואתה מצפה לראות קלסר עם מפות, מסמכים, עדויות. מה שהראו לי היה קלסר עם שניים-שלושה ניירות חסרי ערך בתוכו".

הם פנו גם לתקשורת, ואז החלו בצה"ל להגיב. מאמם נלקחו דגימות די-אן-אי, הוקם צוות מומחים, אנשי מודיעין והיסטוריונים, שעברו שוב על הפרשה. נגבו עדויות ונעשה חיפוש בארכיונים. רק אז התגלה אי-שם תצלום אווירי (תצ"א) של הטנק. מטוס צילום של חיל האוויר, שהיה במשימה אחרת לגמרי, לאחר המלחמה, צילם באקראי את האזור. בתצלום נראה הטנק בבירור ומפענחי התצ"א טוענים כי אפשר לראות גם את מחפורותיהם של אנשי הקומנדו המצרי ואת העקבות (קוליס) שהותיר נתיב הנסיעה של הטנק והמעידים כי הוא פרס שרשרת. הטנק השני המופיע בתצ"א הוא הטנק של שלמה ערמן, גם הוא מפלוגה ל', שהיה מסופח למוצב עוד לפני פרוץ המלחמה. הטנק הזה נפגע ב-7 באוקטובר לפנות ערב, זמן קצר לפני הצילום. אנשי הצוות שהצליחו להיחלץ לא יכלו לספר דבר על הטנק של אלתגר.

באותה עת אורגנה למשפחות פגישה עם הנשיא עזר ויצמן. "ויצמן הביע לפנינו את צערו על שלא עשה מספיק כשהיה שר הביטחון ויצר קשרים הדוקים עם צמרת השלטון והצבא במצרים", מספרים יוני גילת ומיכאל כהן. "'יכולתי אז לנצל את הקשרים הטובים שהיו לי', הוא אמר לנו, 'עם הנשיא סאדאת ועם מחליפו מובארק כדי לבקש מהם לסייע בעניין הזה. אבל עכשיו זה כבר מאוחר. מובארק לא יבין מה פתאום אני נזכר לאחר כל כך הרבה שנים'".

"כל השנים היינו צייתנים", מתערב בשיחה האח הצעיר והשתקן, דוד גילת. "אנחנו לא אנשי סקנדלים", מוסיפה עדה גילת-כהן. "כל השנים צה"ל ומשרד הביטחון לא יצרו קשר אישי עם המשפחה והסתפקו בשיגור מכתבים לקוניים. הגיע הזמן שהם ישנו את יחסם. ומעל לכל שיתחילו לעשות. שיתחילו להשיג את המידע. המפתח הוא אצל אנשי הקומנדו המצריים שלחמו באזור. שיגיעו אליהם ויגבו מהם עדויות, כדי שסוף כל סוף נוכל לדעת מה בדיוק קרה להם".

לרוזה גופר, אחותו של חיים מוצפי, יש גישה אחרת. גופר, מורה בת 42 בחדרה, אמנם מסכימה ש"צה"ל היה צריך לעשות יותר מאמץ", אבל טוענת ש"היום זה כבר לא רלוונטי בשבילנו. הורי לא רוצים שימצאו את הגופות. הם לא רוצים לעבור שוב את הסבל של קבורה מחדש ולשבת עוד פעם שבעה. גם כך סבלם הוא עצום".

צוות חקירה מיוחד

תגובת צה"ל: "לפני כשנה מינה הרמטכ"ל, באישור שר הביטחון, את אלוף (מיל') יעקב עמידרור לעמוד בראש צוות חקירה מיוחד, שמטרתו לרכז מאמץ באיתור 23 "נעדרי מצרים" מתום מלחמת ששת הימים, מתוכם 16 ממלחמת יום כיפור. הצוות פועל במסגרת היחידה לאיתור נעדרים (אית"ן) באגף כוח אדם במטכ"ל. מאז שנכנס לתפקידו, שאותו הוא עשה בהתנדבות, נסע עמידרור לשיחות במצרים עם קציני צבא בכירים ושיגר גם כמה משלחות להמשך המגעים.

גורמים בצה"ל הדגישו בשיחה, כי "הושג בתקופה האחרונה שיתוף פעולה מצוין עם המצרים. הם משתדלים לעזור לנו על אף האילוצים והמגבלות". לדבריהם, לעמידרור ולצוותו אין עניין לעסוק בעבר ובהיסטוריה: "התפקיד מוגדר מאוד - למצוא את הגופות או את שרידיהן ולהביאם לקבר ישראל". לטענתם, הצוות באית"ן שפועל לאיתור הנעדרים בחזית המצרית תוגבר לאחרונה, והחומר שהיה בתיקים מוחשב.

עמידרור נפגש עד כה עם שתי משפחות של נעדרים, שביקשו זאת. בתגובה על הטענות של משפחת גילת כי צה"ל אינו שומר איתה על קשר קבוע ומעדכן אותה, מסר דובר צה"ל: "ראש ענף אית"ן דיברה עם יונתן גילת לפני כמה חודשים ובשיחה עודכן בפעילות המתקיימת ובפעילות צוות החקירה המיוחד בראשות עמידרור. אז כמו היום הוזמן גילת להיות בקשר בלתי אמצעי עם ראש הענף וסוכם כי עם התקדמות החקירה נשוב לעדכנו. על פי בקשתו נקיים בימים הקרובים פגישת עדכון אתו ועם משפחות נוספות. צה"ל ימשיך במאמציו להביא למציאתם של חייליו הנעדרים".



תצלום האוויר מ-7 באוקטובר 1973: תעלת סואץ (הפס הכהה למטה), הסוללה ומעבר לה שני טנקים ישראלים פגועים (בעיגול, הטנק שצוותו נעלם). למעלה משמאל: שורת המחפורות של חיילי הקומנדו המצריים, בתוך ביצת המלח. העקבות מראים שהטנק נתקל במארב המצרי, נסוג לאחור והתחפר בביצה, נחלץ בחזרה אל הדרך ונתקע שם


עדה גילת-כהן, מיכאל כהן (מאחוריה) והבנים יוני (מימין) ודוד. המפתח נמצא אצל אנשי הקומנדו המצריים שלחמו באזור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות