טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דרישת שלום מנבוכדנצר

ד"ר גבי ברקאי מנהל מפעל ארכיאולוגי יחיד במינו. הוא מסנן את העפר שפינו אנשי הווקף מהר הבית ובין השאר מצא שם חותם מימי בית ראשון, שרידים ביזנטיים רבים, עצמות חזיר וחץ מהמצור של נבוכדנצר. ברקאי מקווה שהממצאים יאפשרו לכתוב מחדש את ההיסטוריה של הר הבית. הארכיאולוג מאיר בן דב טוען שאי אפשר ללמוד מהעפר הזה דבר וחצי דבר

תגובות

קשה לחשוב על מיקום מרשים יותר מזה של "פרויקט סינון עפר הר הבית" על מורדות הר הצופים. מצפון למתחם הסינון מתנשא הקמפוס של האוניברסיטה העברית. ממזרחו האוניברסיטה המורמונית. מדרומו, מוסתרים מאחורי מלון פאלאס הנטוש וקולג' איברהימייה, נמצאים גיא בן הינום, כפר השילוח ועיר דוד. ממזרח נשקף מוזיאון רוקפלר, משכנה של רשות העתיקות. והחשוב ביותר: בדרום מערב נשקפת כיפת הזהב של הר הבית, ההר שבשלו כל המהומה הזאת.

במבט ראשון המהומה דווקא לא נראית גדולה כל כך. כמה ערמות עפר, מכולה, אוהל גדול וכעשרה עובדים ומתנדבים היו ביום ראשון שלפני ראש השנה במתחם של "פרויקט הסינון". הארכיאולוג ד"ר גבי ברקאי, העומד בראש הפרויקט, מצויד אמנם כחוק ברשיון חפירה אבל הוא בפירוש אינו חופר, אלא עושה מה שארכיאולוגים לא עשו בארץ מעולם - מסנן את העפר שהשליכו אנשי הווקף מהר הבית ב-1999 ומחפש בו ממצאים.

בדרך כלל קוראים לחומר שבו עובדים ברקאי ואנשיו "שפכי עפר". את ברקאי ההגדרה הזאת ממש מרגיזה. "אני לא קורא לזה שפכים", הוא אומר. "זה לא שפכים ולא זבל ולא פסולת. המונחים האלה, יש מאחוריהם אידיאולוגיה שלילית. כל אלה שאומרים שאני עוסק בפסולת, בזבל, בשפכים... אני עוסק בסינון עפר שמקורו בהר הבית - מן השרידים היקרים ביותר שיש לנו מבחינה היסטורית".

שפכים או לא, בתוכם מסתתרים ממצאים חשובים. למשל, הבולה מתקופת הבית הראשון שהתגלתה ביום שלישי לפני שבועיים וברקאי דיווח עליה בו ביום בכנס הארכיאולוגי השישי של עיר דוד. בולה היא חותם שסגר מסמכים ותעודות. על הבולה, אף שכל גודלה סנטימטר רבוע אחד, יש שלוש שורות של כתב. השורה העליונה שבורה. בשורה האמצעית אפשר להבחין באותיות "ליהו". ברקאי משער שאולי זה סופו של השם גאליהו. בשלישית מופיעה המלה "אמר". ברקאי אומר שאולי זה חותמו של אדם ששמו גאליהו בן אמר. "בספר ירמיהו אנחנו מכירים את אחד מכוהני המקדש החשובים, ששמו פשחור בן אמר".

בולות רבות מבית ראשון כבר התגלו בעבר. "החשיבות העצומה בגילוי הזה", הסביר ברקאי לעיתונאים, "היא שזאת הפעם הראשונה שיש לנו ממצא כתוב מימי הבית הראשון, שמקורו בוודאות מתוך הר הבית". הוא תיאר את הממצא כ"דרישת שלום ישירה ממלכי בית דוד". בפרויקט הסינון, אגב, התגלה עוד ממצא כתוב מימי בית ראשון - שבר של קנקן ועליו כמה אותיות.

למה הבולה חשובה יותר משבר הקנקן?

"על הקנקן נחרת שמו של בעל הכלי כדי שמישהו אחר לא ישתמש בו. הבולה מעידה על פעילות אדמיניסטרטיווית".

ברקאי ועמיתו הארכיאולוג מאיר בן דב נמצאים בדרך כלל משני צדי המתרס בכל ויכוח על הר הבית, והמקרה הזה אינו חריג. בן דב טוען שיש סיכוי גדול שמקור הבולה אינו בהר הבית. ראשית, הוא אומר, חלק מאדמת המילוי שהוצאה מהר הבית, הובאה לשם מהרובע היהודי ואינה במקור מההר. שנית, גם בנחל קדרון, שם שפכו אנשי הווקף את העפר, התערבבה בו אדמה ממקומות אחרים. "זו אחיזת עינים", הוא אומר. "אילו היה באדמה הזאת בקבוק קולה, זה אומר שבהר ייצרו קולה?"

בן דב אמנם מציין, ש"אם אתה מוצא בשפכים ביצי זהב של בת יענה, זה יפה. מי אמר שלא". אבל הוא ממהר להבהיר שלדעתו לא זה המקרה. "נגיד שיש בולה ועליה שלוש אותיות. אצל יגאל שילה בחפירה (בעיר דוד) היו שבעים בולות שלמות. הבולה הזאת לא אומרת כלום. אין תגלית, אז למה לעשות ניפוח כזה?"

האם ייתכן שבעפר שברקאי מסנן התערבב עפר שאינו מהר הבית? "התשובה כן", מאשר ברקאי. "זה נלקח בחשבון".

הבולה הזאת, הרי כל חשיבותה בזה שהיא באה מההר. אם היא לא באה מההר יש רבות כמוה...

"נכון".

איך אנחנו יודעים שמקורה מההר?

"אני לקחתי את כל הנתונים האלה בחשבון. קודם כל, יש לנו עדות ראייה של אנשים שראו את המשאיות באות מהר הבית ושופכות את החומר... אני הייתי שם (בנחל קדרון) זמן קצר אחרי כן וראיתי את ערמות העפר. בתוך העפר מצאנו כמות גדולה של קוביות זכוכית מוזהבת, שמקורן בפסיפסים של כיפת הסלע וגם שברי אריחים של כיפת הסלע... לקחנו שבעים משאיות. כמובן שיכול להיות שתסתנן אחת שלא מההר, שיהיה שם חומר שלא מהר הבית".

חזיר בהר הבית

ד"ר ברקאי, בן 61, יליד בודפשט, הוא חתן פרס ירושלים לארכיאולוגיה ומומחה חשוב לארכיאולוגיה של העיר. הוא אחראי לאחד הממצאים הארכיאולוגיים החשובים ביותר בעיר בעשורים האחרונים אם לא החשוב שבהם - קמיעות הכסף של כתף הינום. הקמיעות הללו הן העדות הראשונה ובינתיים היחידה לכך שפסוקים מהמקרא היו מוכרים כבר בימי בית ראשון.

ברקאי מועסק היום כמרצה מן החוץ באוניברסיטת בר אילן. במשך קרוב ל-30 שנה עבד באוניברסיטת תל אביב. במשך יותר מ-15 שנה היה אחד מעוזריו של פרופ' דוד אוסישקין בחפירה בלכיש, וניהל שם שטח חפירה. חלק גדול מפעילותו נעשה בירושלים. הוא ערך סקר של מערות הקבורה בגיא בן הינום, חקר את בית הקברות הצפוני של ירושלים מימי הבית הראשון ובין היתר פירסם תיארוך מחדש של המערה הידועה כמערת קבר הגן של ישו. התיארוך שלו, שהיום לדבריו מקובל כמעט על הכל, קבע שהמערה היא מימי בית ראשון, כלומר קדומה בהרבה לימי ישו.

הבולה היא בפירוש לא הממצא המרתק היחיד מעפר הר הבית, וכמה מהממצאים ממש לא קשורים לעבר היהודי של ההר. "יש חוקרים", מספר ברקאי, "שאומרים שבתקופה הביזנטית ההר היה ריק, משום שרצו להדגיש את נבואת ישו על חורבן הבית ולהדגיש את (חשיבותה של) כנסיית הקבר. יש לנו כמות אדירה של ממצאים מהתקופה הביזנטית, בעיקר קרמיקה, מטבעות, כולל מטבעות נדירים. יש מטבע של הקיסר הביזנטי האחרון הרקליוס. יש נר ביזנטי עם כתובת הקשורה לישו. יש פה ושם גם חלקים ארכיטקטוניים. אפשר לזהות חלקי כנסיות. יכול להיות שנוכל לכתוב את ההיסטוריה של הר הבית מחדש לפי הנתונים האלה".

מה היה שם בתקופה הביזנטית?

"אפשר לומר בוודאות שבתקופה הביזנטית בהר הבית היה מוקד של פעילות. יכול להיות שהיו שם מבנים כנסייתיים. יכול להיות שהיתה שם כיכר שוק".

"לא יכולים להיות ממצאים ביזנטיים מהר הבית, כי ההר היה ריק", אומר בן דב. "הוא לא יכול להגיד: 'מצאתי כמה חרסים אז היתה שם כנסייה, נשנה את כל מה שאנחנו יודעים על ההר'. זה חומר שבא ממילוי ולא ברור מאיפה הוא הגיע. זו ארכיאולוגיה חדשה להתייחס למילוי כאל חומר אותנטי".

"יש כמות גדולה של עצמות בעלי חיים", אומר ברקאי. "יש עצמות דגים, עצמות חזירים".

באיזו תקופה יכלו להימצא בהר עצמות חזיר?

"התקופה הצלבנית למשל".

"יש לנו כמות אדירה, מאות רבות של מטבעות", מספר ברקאי. "יש מטבע יפהפה של נפוליאון השלישי עשוי זהב. יש לנו ראש חץ נפלא מצבאו של נבוכדנצר מלך בבל, מחורבן בית ראשון. זה חץ מהטיפוס הסקיתו-איראני שעשוי בצורת מטוס סילון זעיר. הוא מה שנקרא קטן וממזר. יש לו שלוש כנפיים, נתקע בקלות, יוצא בקושי, קורע את הבשר. יש ראש חץ יפהפה מהתקופה ההלניסטית. אולי הוא נורה על ידי יהודה המכבי או אנטיוכוס הרשע".

התעניינות רבה, כך הוא מספר, היתה לא רק בממצאים אלא גם בעפר שנותר אחרי הסינון. פנו אליו יזמים מארצות הברית ומאנגליה שביקשו לשווק את העפר הקדוש מהר הבית, בין היתר להטמנה בבתי כנסת. "ניערתי אותם מהר".

למה בעצם?

"משום שזה לא נראה לי. אני לא חושב שצריך לעשות מסחרה בעפר של הר הבית. אני גם לא הבעלים של זה. אינני יכול למכור דבר שאינו שלי. העפר הוא רכוש רשות העתיקות ורשות הגנים. אנחנו עובדים בפארק הלאומי עמק צורים שמצוי למרגלות הר הצופים".

עד מתי תמשיכו?

"עד שנישבר. יש עוד הרבה מאוד חומר שמונח בנחל קדרון ויש אתרי שפיכה נוספים. יש עוד מאות משאיות. אפשר לעסוק בזה הרבה זמן. נפסיק אם ייגמר הכסף או כשיצטבר מידע שאעריך שהוא מהווה מדגם מייצג טוב מבחינה סטטיסטית".

פשע ארכיאולוגי

ברקאי שייך לקבוצה הגדולה של אישי ציבור וארכיאולוגים שחתמו ב-1999 על מכתב ובו דרישה מהממשלה להפסיק את עבודות החפירה שביצע הווקף בחזית מסגד אל-אקצה. זו היתה העצומה היחידה שעליה חתמו אי פעם יחדיו אריאל שרון ועמוס עוז, יהודה עמיחי וסילבן שלום, עמוס קינן ובני אלון, א"ב יהושע ומאיר דגן, ס' יזהר ומשה ארנס. השפכים שברקאי מסנן עכשיו הם התוצאה של החפירה ההיא.

ברקאי טוען שהעבודות הרבות שביצע הווקף על ההר במחצית השנייה של שנות ה-90 היו תוצאה של הסכמי אוסלו. אחד הרעיונות שעלו במשא ומתן היה לדבריו "חלוקה אופקית של הריבונות בהר הבית, כלומר כל מה שיהיה מתחת לאדמה, כולל שרידי המקדשים של היהודים, יהיה בריבונות ישראלית; כל מה שמעל לאדמה וכולל את המסגדים של המוסלמים יהיה בריבונות פלשתינית".

התוצאה, הוא אומר, היתה פעילות יזומה של הווקף, בסיוע מתנדבים של התנועה האיסלאמית הישראלית, כדי להשתלט על החללים התת קרקעיים. "ב-1996 נחנך המסגד של אל-מרואני באורוות שלמה עם מקום ליותר מעשרת אלפים מתפללים. שנתיים אחר כך נחנך מסגד נוסף בהר הבית, ששינה לחלוטין את הסטטוס קוו. זה אל-אקצה אל-קדימה במעברים של שערי חולדה".

השיא של הפעילות הזאת, אומר ברקאי, היה בנובמבר 1999, בימי כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה. "בחזית של אורוות שלמה, של המסגד שנחנך שלוש שנים קודם, נחפר בור בעומק 12 מטר ובאורך 40 מטר, בור ענק שנחפר בבולדוזר ומשאיות הובילו את העפר החוצה. הבקשה של הווקף היתה לפתח חירום, אבל נבנתה כניסה מונומנטלית למסגד. מנכ"ל רשות העתיקות באותה תקופה, אמיר דרורי, תיאר את זה כפשע ארכיאולוגי.

"אני רוצה לראות איש תרבות, איך הוא מגיב אם יעלו בולדוזרים על האקרופוליס באתונה. לדעתי, על הר הבית לא צריכות להיות משאיות, טרקטורים, לא צריך להיות ציוד כבד בכלל. נעשה שם פשע על ידי ההוצאה האדירה הזאת של כמות עפר עצומה, ללא פיקוח, ללא בדיקה ארכיאולוגית. היתה הזדמנות היסטורית נדירה ביותר לעשות איזו חפירה בהר הבית, לא אכפת לי שהיה מנהל אותה ארכיאולוג ערבי. היה שם הרס בקנה מידה אדיר".

גדעון לוי סייר שם לא מזמן בהדרכת מאיר בן דב וחזר עם המסקנה שהווקף לא הזיק להר אלא בנה מסגדים יפים מאוד.

"גם אני יכול לומר לך שהמסגדים נפלאים ומעניינים. אל-מרואני מסגד יפה. שמו שם שטיחים מסעודיה".

בן דב טוען שהם שימרו היטב את החללים שבהם המסגדים.

"נו, באמת. נו, באמת. הם לא שימרו את הר. ניתן היה לעשות מסגד שם, אבל תכניסו ארכיאולוג. תבדקו מה יש בעפר לפני שמוציאים אותו. תתעדו את הקירות. אין לי התנגדות למסגדים. אני לא בעד פיצוץ המסגדים. אני לא שייך לחוגים פנאטיים אלה ואחרים".

לכאורה, הריצוף שהווקף ביצע בהר טוב לארכיאולוגיה. הוא משמר את מה שמתחתיו.

"הריצוף רע מאוד להר. הכיסוי של הריצוף אולי נהדר מבחינה ארכיאולוגית, כי הוא חותם כל מה שמתחתיו, אבל בדרך לריצוף צריך לפלס, ותוך כדי הפילוס הורידו עד מטר של אדמה, כשהיה שם לפעמים מטר ועשרים. זה פשע. זה פשע ממדרגה ראשונה. זה כל הבשר הארכיאולוגי המועט שיש והתייחסו אליו כאל אדמה סתמית".

כבוד לגווייה

גם לפי דבריך, העפר הזה הושחת ונותק מההקשר הארכיאולוגי שלו. למה לחפור עפר שנשפך?

"גם אם רוצחים מישהו ממשפחתך, חלילה וחס, חלילה וחס, אי אפשר להחזיר אותו לתחייה אבל אפשר להתייחס בכבוד לגווייה. הגווייה הזאת היתה מונחת במורדות נחל קדרון כאבן שאין לה הופכין, כנבלה שמונחת בשדה. אני חושב שהיה זה מתפקידה של מדינת ישראל, מכספי מדינה, לגשת לשם ולסנן את העפר הזה. לא אני ביוזמה אישית הייתי צריך לעשות. אני יזמתי את הדברים האלה יחד עם תלמיד שלי, צחי צווייג, ומאז נובמבר 2004 אנחנו עוסקים בסינון של העפר הזה. גם אם אני לא יודע מאיזה עומק בא כל חפץ, גם אם אבדו 90 אחוז מהערך של זה, יש לזה ערך רב מאוד. ארכיאולוגים עוסקים בסקר ארכיאולוגי כשהם אוספים נתונים מפני השטח, ללא קונטקסט, ומגיעים למסקנות היסטוריות. והנה פה יש לי נתונים ללא קונטקסט. בהחלט אפשר להגיע למסקנות היסטוריות. אם כי לצערי מוגבלות".

למה דווקא אתה נרתמת לזה?

"כי העפר היה קיים. אם לא אני, מישהו אחר היה גואל את זה. יושב עפר בכמויות גדולות, מאיזור שהוא בלתי ידוע לחלוטין לארכיאולוגים. חובה היתה לעשות את זה".

אלא שברקאי עצמו מספר שארכיאולוגים אחרים אינם נלהבים להתקרב להר הבית או אף לירושלים. "הר הבית הוא ארץ בלתי נודעת. זה דבר מדהים. עד היום אפילו חרס אחד לא פורסם מהר הבית. מעולם לא היתה חפירה מדעית, מבוקרת, נורמלית, בתוך הר הבית. אני אגיד לך יותר מזה. אנחנו שולטים בירושלים למעלה משלושים שנה ואפילו סקר ארכיאולוגי של נתונים מעל פני השטח אין. איש מעולם לא טרח, מאז ראשית המחקר בירושלים, לאסוף חרסים בתוך ההר".

לדבריו, אחת הסיבות להעדר הפעילות הארכיאולוגית בהר היא "שבירושלים כל דבר שאתה נוגע בו הוא פוליטי, והר הבית הוא סופר פוליטי, ואנשים בורחים מזה כמו מאש. אתה תראה אנשים במחלקות לארכיאולוגיה באוניברסיטאות בישראל שלא יודעים דבר וחצי דבר על הארכיאולוגיה של ירושלים. הפוליטיקה של ירושלים מפחידה את האנשים. הפוליטיקה של הר הבית מפחידה כפליים. אין בעיות כאלו בחפירות בתל בית שמש או בתל מגידו".

ישראל היתה צריכה לחפור בהר הבית?

"אני לא יודע. יכול להיות שכן. ב-67' היה ניתן לעשות דברים שהיום לא ניתן לעשות. אולי היתה אפשרות גם לחפור בהר הבית. הבעיה שהיתה התנגדות של חוגים מבפנים, לא רק חרדים שהר הבית מפחיד אותם כמו אש, אפילו דתיים לאומיים".

היום, כך אומר ברקאי, "לא ניתן לחפור שם. זה עד כדי כך רגיש שאפילו העלאת הרעיון היתה גורמת למהומות. לעומת זאת", הוא אומר, "אפשר היה לערוך סקרים בהר הבית, דבר שלא השכלנו לעשות אותו".

היחס שלך להר כמעט דתי.

"לא. היחס שלי להר הוא כאל מקום בעל חשיבות תרבותית אדירה. אני ארכיאולוג, לא תיאולוג. אני מייחס להר חשיבות משום שהוא היה לב הפעילות... אני ירושלמי, אני יהודי גאה ואני חי פה. אני מתעסק בארכיאולוגיה של הארץ הזאת".

את שנות ה-60 של המאה הקודמת ליווה הוויכוח בין הארכיאולוגים המינימליסטים, בראשות פרופ' קתלין קניון, שגרסו שירושלים של ימי בית ראשון כללה רק את עיר דוד, לבין המקסימליסטים שטענו שהיא השתרעה גם על הגבעה המערבית (שבה שוכן היום הרובע היהודי). הוויכוח הזה הוכרע במידה רבה בשנות ה-70, כשפרופ' נחמן אביגד גילה את החומה הרחבה מימי בית ראשון על הגבעה המערבית. היום יש הסכמה על התיאוריה המקסימליסטית, שהעיר של ימי בית ראשון השתרעה על כל החצי הדרומי של העיר העתיקה, בערך עד רחובות השוק והשלשלת.

אבל ברקאי מגדיר את עצמו סופר מקסימליסט. את עבודת הדוקטורט שלו הוא עשה כדי להוכיח שפרברי העיר של סוף ימי בית ראשון, שכונות הלוויין שלה מחוץ לחומות, השתרעו על שטחי הרובע המוסלמי והרובע הנוצרי של ימינו, כלומר על החצי הצפוני של העיר העתיקה. הוא מבסס את התיאוריה הזאת על ממצאים שונים, בעיקר חרסים, שהתגלו בשטחים האלה מימי בית ראשון, על טקסטים שונים מהמקרא וכן על ניתוח מקומן של מערות הקבורה מתקופה זו.

האמת היא שאין מחלוקת על העובדות שמביא ברקאי, דהיינו שהיתה התיישבות מצפון לירושלים של ימי בית ראשון. אלא שלדעת רוב הארכיאולוגים זו היתה התיישבות חקלאית פזורה. ברקאי אומר שהיו שם שכונות של ממש. "הדברים מסתדרים ביותר. אני חושב שיש נתונים מספיקים כדי להציג את הגישה הסופר מקסימליסטית ולקבל אותה".

למה פוטר ברקאי

לפני עשר שנים פוטר ברקאי מאוניברסיטת תל אביב. נדיר מאוד שמרצה באוניברסיטה מפוטר לאחר 27 שנות עבודה, בוודאי כשזהו ארכיאולוג עם הישג מרשים כמו החפירה בכתף הינום (ראו מסגרת). "הייתי במשך שנים רבות באוניברסיטת תל אביב וכשישראל פינקלשטיין נהיה ראש חוג, אני פשוט פוטרתי משם", אומר ברקאי. "ברגע שלא שידרתי על אותו גל עם אותה קבוצה. לאחר מכן הייתי בגיל שלא קיבלתי תקן בשום מקום. טוב לי כך. בבר אילן אני מורה מן החוץ ללא סיכוי לקבל דרגה. כל אידיוט שיושב על תקן יגיע לקראת הפנסיה לפרופסור מלא. אני מכיר אנשים שהם פרופסורים ולא מגיעים לקרסולי. היה לי משבר אישי קשה כשפוטרתי. התאוששתי ועוד באותה שנה ניהלתי חפירה בקרית יערים".

הפרופסור לארכיאולוגיה עמי מזר מהאוניברסיטה העברית אומר ש"ברקאי ארכיאולוג ותיק מאוד שיש לו הרבה זכויות ומלומד מאוד. הוא איש שלמדו אצלו אלפי תלמידים והוא מורה מצוין ומדריך מצוין. זה שהוא לא פרופסור - כי כך היו נסיבות החיים. לדעתי, הוא היה ראוי לזה".

פרופ' ישראל פינקלשטיין מאוניברסיטת תל אביב אומר שפיטורי ברקאי "לא היו על רקע פוליטי ולא על רקע אישי. אי אפשר לפטר באוניברסיטה אנשים על רקע פוליטי או אישי. זה מוסד גדול ומסורבל. צריך להקים ועדות ולהתייעץ עם מומחים. יש כללי משחק באוניברסיטה, ומי שלא משחק לפי כללי המשחק, ובראש ובראשונה לא מפרסם, לא יכול להתקדם ומוצא את עצמו בחוץ. האמת היא שהאוניברסיטה לא היתה מרוצה מברקאי עשרים שנה קודם, אבל בההתחלה העבירו אותו למסלולים מקבילים של הוראה".

אתה מפרסם מעט ולאט. פינקלשטיין טוען שזאת הסיבה שלא התקדמת.

ברקאי: "זו טענה שנמצאה כדי להצדיק דברים שנעשו נגדי. היו רבים שפירסמו פחות ומעמדם בלתי מעורער. הוא רצה לשים חבר שלו על התקן שישבתי עליו ואני לא רקדתי לפי החליל שלו, אז הוא נאחז בזה. הוא גם אירגן את הסטודנטים כנגדי. אין לו אף מורה ברמת ההוראה שלי. אבל אני חושב שאני היחיד שיש לו מכתב שמאשר שהוא מורה גרוע. זה לא אידיוטי שאחרי 27 שנים מוצאים שאני מורה גרוע? זה קשקושים. זה הכל דברי בלע. אני לא רוצה לעסוק ברכילות הזאת. זה לא לכבודי".

ברקאי אומר שיש אנשים שפירסמו פחות ממנו ולא פוטרו.

פינקלשטיין: "אם יש אנשים שפירסמו פחות ממנו, צריך לבוא בטענות לאוניברסיטאות שלהם. אוניברסיטה שבה חוקרים לא מפרסמים זו אוניברסיטה של הרפובליקה המרכז אפריקאית. כדאי לשים לב שאף אוניברסיטה לא חשבה אחרת מאתנו ולא קפצה על המציאה והציעה לו משרה עם תקן".

ברקאי סבור שפיטוריו הם המחיר ששילם על כך שאינו נמנה עם מה שהוא מגדיר הפוסט מודרניסטים בארכיאולוגיה. "אני חושב שהם אמנם מדברים לבני תקופתם ואמנם מצוטטים היום, אבל דעותיהם יישכחו במהרה. אני לא חושב שעל סמך הארכיאולוגיה אפשר לפסול את קיומם של דוד ושלמה".

שוחטים פרות קדושות בכל תחום, למה לא פרות קדושות ארכיאולוגיות?

"לשחוט את כל הפרות הקדושות ולעקור כל דבר שהאמנו בו רק כי זה אופנתי? זה לא מקובל עלי... בעולם פוסט מודרניסטי העובדות אינן משנות. משנה מה אני חושב על העובדות. יש רבים מבעלי קו המחשבה החדש, שכל כך אופנתי היום, שאומרים, אל תבלבל אותי עם העובדות".

לא אמרתי חילוני

את העפר שהביאו 70 המשאיות לאתר הסינון שמנהל ברקאי מיינו מכונות של מחצבות לארבעה גדלים. האבנים הגדולות נבדקות כדי לגלות אבנים מפוסלות או מצוירות. יתר הערמות עוברות השריה בצינורות התזה וסינון במסננות. "אנחנו לא מפסיקים בחורף, אלא בונים פה חממה", מספר ברקאי, "השנה גם נסיק אותה".

כמה זה עולה ומי מממן?

"זו שאלה טובה. זה דבר יקר. החלטתי שמתחילים גם בלי מימון והאמנתי שהמימון יבוא. על רקע זה כמה ארכיאולוגים שעבדו בהתחלה עזבו אותי. הם לא האמינו שאהיה מסוגל לאסוף את המימון. מימנו את זה בתרומות של אנשים פרטיים, של אנשים טובי לב שהנושא נוגע להם".

לא קיבלתי תשובה.

"טוב, זה מסוג השאלות של כמה אתה מרוויח. אני לא חייב לחשוף את זה. זה לא מעניינו של מישהו".

למה? מה יש פה להתבייש?

"אני לא מתבייש. אני לא מתבייש. אלה הם כספי ציבור ואני משתדל לחסוך בהם עד כמה שאפשר ולנהל אותם ביושר ובהגינות. תמיד חסר".

לאחרונה לקחה עמותת אלעד, העמותה שעומדת מאחורי ההתנחלות בעיר דוד, את עבודות הסינון תחת חסותה. "לי זה נוח מאוד", אומר ברקאי, "כי אני פטור מהמינהל ומאיסוף תרומות".

עמותת אלעד היא גוף פוליטי.

"ודאי. כל מה שאעשה בירושלים הוא פוליטי... אני לוקח כסף ממי שעוזר לי, יהיו מניעיו אשר יהיו. אין שום מקום בחוזה ביני לבין עמותת אלעד שמחייב אותי לתמוך בהתנחלות בעיר דוד. אני מתנגד להתנחלות בעיר דוד. אני חושב שצריך לפנות משם את כל המתנחלים ואת כל הערבים גם כן, ולהפוך את זה לגן לאומי מהמדרגה הראשונה. יש גם דברים שאני מסכים אתם (עם אנשי אלעד). אני יהודי גאה. אני לא חושב שאנחנו צריכים להתרפס. מאידך אני מציאותי ולא משיחיסט".

אי אפשר להיות משיחיסט חילוני?

"לא אמרתי חילוני. את המלה הזאת לא אמרתי".

למה?

"כי זו אינה השקפת העולם שלי".

אז מה אתה?

"יהודי. ההיסטוריה של העם היהודי חשובה לי מאוד. אני חש אחריות של הדורות הקודמים. אני ניצול שואה ויש לזה השפעה. אני נולדתי בגטו בודפשט בהונגריה. השקפתי ברורה מאוד. היא לא שייכת לעולם החרדי וגם לא לעולם הפוסט ציוני. אני רואה את עצמי כדרך המלך הציונית הוותיקה והטובה".

אמרת לי כל מיני משפטים כמו "אני לא משיחיסט קיצוני". ניסו להדביק לך דימוי כזה?

"יש כאלה, שכל מי שמתעסק בירושלים או כל מי שלא חושב חשיבה פוסט מודרניסטית בסגנון מסוים, הם מדביקים לו תוויות. מי שמתעניין בהר הבית, לא קשה להדביק לו את הסהרוריים האלה, נאמני הר הבית, ולזהות אותו אתם, והמרחק ביני לבינם הוא שנות אור רבות".

בעצם מה שאתה אומר זה שקשה מאוד לחקור את ירושלים בלי לשתף פעולה עם גורמי ימין.

"מי שמתעניין בדברים האלה היום, והיחידים שמסיירים בירושלים ובאתריה הם בתי הספר שיש להם את הבנות עם החצאיות שמטאטאות את הרצפה, אנשי הכיפות הסרוגות למיניהם והסרטים הכתומים. אתה לא רואה את האחרים. עם ישראל מדיר רגליו מירושלים. בשבוע שעבר נערך כנס מחקרי עיר דוד. הופיעו שם מאות רבות של אנשים. רובם הגדול הם אנשים בעלי הרקע הימני יותר. אין מה לעשות. אלה הם האנשים שמתעניינים. אלה נותרו לנו".

הארכיאולוגיה איבדה את מקומה החברתי בישראל, אומר ברקאי. "היא היתה מעין הובי לאומי, בייבי של כולם. בכינוסים של החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה השתתפו אלפי אנשים. כל ראשי המדינה והצמרת התעניינו בארכיאולוגיה. התגליות של מצדה, המגילות, חצור, עוררו התרגשות לאומית. היום מי מכיר את הארכיאולוגים? מי שמע עליהם? מה מקומם בחברה? היום זה כמו כל מקצוע אחר ופחות. אנשי העצים והאבנים. אנשים שמתעניינים בדברים לא חשובים".

הוא נראה עייף. עייפות תמידית, לא של חוסר שינה. "אני מלא מרץ", הוא מכחיש. "מראה לא צריך להטעות אותך. אני נכון לקרב".

אתה לא עייף מקרבות?

"אני לא תאב קרבות ולא אוהב קרבות. אבל אם צריך אני נלחם". *

הדייר של המקדש

ההישג הגדול ביותר של ברקאי, אולי הממצא החשוב ביותר בארכיאולוגיה של ירושלים בחצי היובל האחרון, הם קמיעות הכסף מכתף הינום. "מ-1975 ועד 1994 חפרתי שבע עונות בכתף הינום, שם שהמצאתי אותי מהרהורי לבי", הוא מספר. "הוא בנוי על פסוק מספר יהושע שהגבול בין נחלת יהודה ובנימין עבר בכתף היבוסי אשר אחרי גיא בן הינום. לקחתי את המלים כתף והינום וחיברתי אותן". היום נמצא בשטח החפירה המרכז למורשת בגין, השוכן בין בניין הסינמטק לבניין המרשים של הכנסייה הסקוטית.

ברקאי מספר שהחליט לחפור בכתף הינום, מול הר ציון, משום שהעריך כי שם עשוי היה להתרכז חלק גדול מהפעילויות החוץ עירוניות של ירושלים הקדומה. לדבריו, "זו חפירה בקנה מידה קטן, אבל העושר של הממצאים שם הוא מדהים. יש לנו כנסייה ענקית שלא היתה ידועה קודם לכן, יש שם בית קברות של קברי שריפה של הלגיון העשירי הרומי, גם כן תופעה שלא היתה ידועה קודם לכן. מצאנו סדרה של שבע מערות קברים מימי הבית הראשון. באחת מהן מצאנו דבר שהיה בהחלט הפתעה, מאספה שנמצאה בלתי שדודה עם למעלה מאלף פריטי ממצא בתוך חדר אחד, עם הרבה מאוד תכשיטים, 125 פריטים של כסף, הרבה מאוד כלי חרס, הרבה פריטים יוקרתיים אחרים, כ-40 ראשי חצים".

ברקאי מצא גם שתי מגילות כסף זעירות "ששימשו כקמיעות. הן נפתחו אחרי הרבה זמן ואחרי התלבטויות במעבדות של מוזיאון ישראל והתברר שמופיעים בהן בכתב העברי הקדום פסוקי התנ"ך הקדומים ביותר הידועים לנו. הם מימי בית ראשון, מן המאה השביעית לפני הספירה". על שתי הקמיעות גרסאות של ברכת הכוהנים, המופיעה בספר במדבר פרק ו' פסוקים 25-24.

"ברכת הכוהנים היא ללא ספק אחד הטקסטים היפים שיש לנו והוא בשימוש בבתי הכנסת עד היום הזה", אומר ברקאי. "יש בזה משהו אישי סמלי, כי אני יליד הגולה הדווייה ואני זוכר את אבי מברך אותי במלים האלה כשחזרנו מבית כנסת בילדותי המוקדמת בבודפשט, במבטא אשכנזי כבד שהיה לו, 'יברככו אדוני וישמרכו'. אני זוכר את המלים האלה היטב, היטב".

ברקאי אינו מאמין במקריות. "המלה הראשונה שפיענחנו בקמיעות ב-1983 היתה יהוה, שמו של אלוהי ישראל. זה גם כן סמלי, כי זה פעם ראשונה בירושלים שיש לנו מימי הבית הראשון את שמו של הדייר של המקדש". בשבוע שבו דלף הסיפור לעיתונות "קראו בכל בתי הכנסת את פרשת נשא, שהיא הפרשה של ברכת הכוהנים, כלומר יש איזו הכוונה בדברים האלה, מעניינת".

הוא מספר שבדיקות נוספות של הקמיעות, שנעשו בטכניקות חדישות יותר בארצות הברית, גילו "מעל לכל ספק שיש שם גם פסוקים מספר דברים". לדבריו, "יש לנו כאן את פרקי המקרא הקדומים ביותר. הם קדומים בלמעלה מ-300 שנה מהפסוקים הקדומים ביותר הידועים לנו במגילות מדבר יהודה מקומראן. יש לזה חשיבות עצומה שיש לנו כאן פסוקי תורה מימי הבית הראשון, כי רבים היום טוענים שהתורה התחברה מאוחר יותר".

והפסוקים מוכיחים שהטקסט של החומש חובר בימי בבית ראשון ולא בבית שני?

"לא, זה לא מוכיח. זה לא מוכיח. אבל זה מוכיח שלפחות הטקסט של ברכת הכוהנים היה קיים בימי בית ראשון. אינני יודע אם ספר במדבר כל כולו היה קיים. אבל אני יכול לומר שיש אפשרות שמה שנקרא המקור הכוהני (אחד ממקורות הטקסטים במקרא) עשוי להיות מימי הבית הראשון, כפי שטוענים גם כמה חוקרים שידועים כאסכולה הירושלמית ובראשם פרופסור אבי הורוביץ. לפי דעתי הוא צודק".

למה זה חשוב?

"זה דבר רציני. זה דבר חשוב. כי פה עומדת על כפות המאזניים קדמותו של הטקסט התנ"כי. עומדת על כפות המאזניים גם היוקרה של הדת היהודית". לדברי ברקאי, אם אדם טוען שכל מה שכתוב בתנ"ך חובר "בימי בית שני, מתוך מגמה להשתלט על חלקיה של הארץ, אז יש לך עסק עם עם שהמציא פיקציה, ויש לזה גם השלכות פוליטיות מודרניות שאני לא רוצה להיכנס אליהן".



ד"ר גבי ברקאי על ערימת העפר הלא מסונן. זה לא שפכים ולא זבל ולא פסולת, זה עפר שמקורו בהר הבית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות