בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היה פיצוץ

ידידיה מאיר, "אפעס" בשבילכם, וגם, הוא מודה, דתי, נסע בפעם הראשונה בחייו לאומן. ומאז שחזר הוא לא מפסיק לחשוב מה יש בה שגרם לו, ליטאי "מתנגד" שכמותו, לרעוד ולבכות. הוא די בטוח שזה לא יהודה סעדו וגם לא גרסת הכיסוי הנחמנית ל"רכבת לילה לקהיר". אולי זה האוכל הגרוע. ואולי העובדה שכל אחד בסגנון הנואש שלו נלחם כאן על חייו

תגובות

כשיהודי מגיע לאומן בפעם הראשונה, מה הוא אומר? הוא אומר: מה, זה הכל? גבעה קטנה ובה שניים וחצי רחובות עם שבעה-שמונה בניינים מוזנחים וקבר אחד. שוק "טעם העיר" הרבה יותר גדול. אבל האנרגיות, סליחה על המלה, מכות בך על הרגע הראשון. והעובדה שהן מתפרסות על שטח צפוף כל כך רק מעצימה אותן. כבר במעלה השביל הצר, בעודנו נגררים בשבע וחצי בבוקר עם מיטלטלנו, עייפים מטורח הדרך, ניגש אלינו חסיד ברסלב מקצועי. "אשריך אחי!", הוא פונה אלי, "הנה חוברת שתעזור לך למצוא זיווג הגון עד ראש השנה הבא". אבל אני נשוי, אני אומר לו, כבר יש לי ילד. "אשריך אחי!", הוא לא מתבלבל, ושולף מיד חוברת אחרת שנקראת "שלום בית וכיבוד האשה ובו יבואר גם מעלת כיבוד חותנו".

כל אחד פה הוא צדיק גדול. משפיע רוחני. בעודנו מחפשים אחר הדירה שלנו, אני שואל את אחד החברים בייאוש אם מישהו בכלל מעודכן שהגענו לפה. "רבנו מעודכן שהגעתם", מתערב עובר אורח בשיחה. לא כדאחקה. באמת. "רבנו" זה רבי נחמן, כמובן. והוא דואג כאן לכל אחד. זו אמונה פשוטה. כבר בארץ כשסיפרתי לידיד ברסלבי, שפוי לגמרי, שמרכז ברסלב העולמי מטיס קבוצה של עיתונאים, וביניהם אני, לראש השנה באומן, הוא העיר בשיא הרצינות: "זה לא פשוט. רבנו שלח לך הזמנה". ואחרי מחשבה קצרה הוסיף ואמר: "ועוד על חשבונו".

המזוודות לא בורחות

אבל בל נקדים את המאוחר, ונתחיל אולי מהנקודה הראשונה במסע. בכל מסע: הפרידה מהמזוודה. אתה מפקיד אותה בטרמינל החדש בידי דיילת צ'ק-אין מחייכת ומתפלל כל הדרך שתספיק לתפוס אותה בסיבוב וחצי שהיא עושה על המסוע בנמל התעופה במדינת היעד. אחרת - לך חפש. במקרה של אודסה אפשר להיות רגועים. המזוודה לא רצה על המסוע ונעלמת. אין מסוע. יש משאית אוקראינית צהובה ומאוד-מאוד ישנה שנצמדת לתא המטען של המטוס ומשם מקרטעת כמה מטרים אל המגרש החשוך בכניסה לשדה התעופה. חמישה סבלים (שלא לומר בריונים) חסרי סבלנות תופסים מזוודה אחר מזוודה וזורקים אותה על רצפת האספלט. חלק מהמזוודות נשברות, חלקן נפתחות, פוערות פה מלא במצעים, בגדי לבן ווודקה אבסולוט. אבל כולן כאן, על המגרש הקטן, לא בורחות לשום מקום.

השעה 3:30 לפנות בוקר. לפני שעתיים ומשהו דגמו מאות חסידים, ואני בתוכם, בשמים, סיגריות ומצלמות דיגיטליות בדיוטי-פרי, ועכשיו אנחנו פה זרוקים בין הגויים. אף אחד לא מחכה לנו, אף אחד לא מסביר לנו לאן הולכים מפה, ואיפה, למען השם, השירותים. מה שכן, אלה שכבר היו כאן יודעים להזהיר אותנו לבל נהין להפוך את אחד העצים לשירותים מאולתרים כי זה עלול לעלות לנו בקנס כספי גדול ולפעמים אף במאסר. וכבר קרו מקרים של יהודים פשוטים ותמימים שנתפסו, ואחר כך היו צריכים השתדלות גדולה לשחררם מידי השלטונות. השתדלות גדולה.

הטיסה בקו ישראל-אודסה נמשכת שעתיים. גג שעתיים ורבע. בקושי המראנו - וכבר תקיעות שופר ונחיתה. לעומתה, הדרך באוטובוס בקו אודסה-אומן פשוט לא נגמרת. נסיעה ארוכה, משעממת, הנוף לא משתנה לרגע. שעה, שעתיים, שלוש שעות. אין סיבובים, אין פניות, אין רמזורים. רק ישר-ישר-ישר. ובסוף, פנייה קטנה ימינה, ושמאלה, ואומן.

רבנו אירגן לי דירת V.I.P. פושקינא 44 הוא בית דירות ישן ומכוער אבל הוא נחשב מבוקש הן בגלל קרבתו לקבר והן בגלל שכאן נוהג אריה דרעי להתארח בביקוריו באומן. גם השחקן שולי רנד גר כאן, בקומה שלנו ממש (אם כי רוב הזמן הוא ברחוב, המסכן. מנסה ללכת למקווה, המגבת הצבעונית כבר על הכתף, אבל כל חצי מטר עוצרים אותו מעריצים לבקש תמונה). רוב הדירות במתחם הקרוב לקבר נקנו בשנים האחרונות על ידי חרדים מישראל והן מושכרות במחירים מופקעים לאורחי ראש השנה. הדירה שלנו, למשל, שייכת ליהודי מקרית ספר. "סוויטה ברמה של 3 נחמנים", דירגנו אותה במרירות כשסופסוף נמצא המפתח. שני חדרים קטנים, מטבחון, מקלחת ושירותים. בשני החדרים הללו, על מיטות סוכנות, מיטות קומתיים ומזרונים, ישנו במשך ראש השנה 12 עיתונאים. שניים מגל"צ, שניים מרדיו קול-חי, שניים מ"בקהילה", אחד מ"מפתח העיר", אחד מ"המודיע", אחד מ"אפעס" ועוד שלושה שכותבים בפסבדונים שונים בכמה עיתונים.

הביקוש לחדרים ולמיטות באומן הוא עצום. קשה לתאר עד כמה. בלילה שלפני ראש השנה התדפקו על דלתנו שני אחים קטנים מבני ברק, אחד בן 10 והשני בן 12, אמרו שהטיסה של אבא שלהם, שמגיע לכאן מאמריקה, מתעכבת ושאלו אם אפשר לישון פה כמה שעות. עוד לפני שהספקנו לומר "נ-נח-נחמ-נחמן-מאומן" הם כבר הניחו את הראש על אחת המיטות ונרדמו עד הבוקר. ומה עשה זה שהמיטה שלו? הלך להגיד תהילים כל הלילה על הקבר.

שרולי זינגר. תכירו

איך נראה רבי נחמן מברסלב? אין ספק שכל אחד כאן מדמיין אותו אחרת. אחד עם זקן ארוך לבן ותרבוש כמו של הרב כדורי, שני עם שטריימל, שלישי מצייר לעצמו איש עם מבט בוחן כמו של הרבי מלובביץ'. הכל דמיונות. רבי נחמן מברסלב נפטר בגיל 38 (!). עכשיו אפשר להתחיל לדמיין איך הוא נראה. רק אל תשכחו להוסיף לתמונה את העדויות על כך שהוא היה ג'ינג'י ומתואר בספרות ברסלב כ"סבלן, פשוט, ועלוב ותמים במעשיו". איך העליבות והענווה האלה מסתדרות עם מה שאמר על עצמו, "אני איש פלא ונשמתי היא פלא גדול. חידוש כמוני לא היה מעולם"? אדרבה, יסבירו לכם בברסלב, רק מי שיודע כמה הוא גדול - יכול להיות באמת עניו. אחרת איפה פה הענווה? הוא באמת אפס.

כך או כך, רגעים לפני פטירתו, בשנת 1810, הלך רבי נחמן על כל הקופה. הוא ייחד שני עדים נאמנים והבטיח בפניהם ש"מי שיבוא על קברי ויאמר שם אלו העשרה מזמורי תהילים, וייתן פרוטה לצדקה בשבילו - אפילו אם גדלו ועצמו עוונותיו וחטאיו מאוד-מאוד חס ושלום, אזי אתאמץ ואשתדל לאורך ולרוחב להושיעו ולתקנו. בפיאותיו אמשכהו ואוציאהו משאול תחתיות". כאן הכל התחיל, בהבטחה החד משמעית הזאת: צריך לבוא לאומן, לתת פרוטה לצדקה, לומר את עשרת מזמורי "התיקון הכללי" מתוך ספר תהילים - והופ, יצאת משאול תחתיות.

אבל היתה גם דרישה מיוחדת לביקור בקבר דווקא בראש השנה. "ומכלל דבריו הקדושים שדיבר אז עמנו", תיאר ר' נתן מנמירוב, תלמידו המובהק, "למדנו עוצם גודל החיוב להיות אצלו על ראש השנה. אף על פי שידענו זאת מכבר, אף על פי כן, מריבוי דבריו הקדושים ומתנועותיו הנוראות, הבנו עצם החיוב יותר ויותר, שאי אפשר לבאר זאת בכתב".

מאז אותה הבטחה הופכים חסידי ברסלב עולמות כדי להיות במחיצת רבם המת בראש השנה. בימי השלטון הקומוניסטי זה היה כרוך במסירות נפש ממש. מאז נפילת מסך הברזל הדברים החלו ללכת יותר בקלות. בשנת 1990 היו באומן כ-300 חסידים, ומאז עולה העקומה בהתמדה, עד למספר העדכני של כ-20 אלף מתפללים מכל רחבי העולם היהודי בראש השנה האחרון.

ועוד עדכון חם מראש השנה האחרון באומן: שרולי זינגר. תכירו. מיליונר אמריקאי צעיר, בקושי בן 40, קצת מוזר, קצת מיוסר, ועם ג'וק גדול בראש - רבי נחמן מברסלב. הכל התחיל בדיוק לפני שנה. זינגר התגלגל מתוך סקרנות לאומן בראש השנה תשס"ה. ניסו להראות לו, להסביר לו, לרקוד אתו, אבל הוא לא התחבר. זה לא עשה לו טוב ("היו מניעות" כפי שקוראים לזה בז'רגון הברסלבי). עד כדי כך שכבר גמלה בלבו ההחלטה לברוח הביתה לפלטבוש עוד לפני התקדש החג. אלא שלרבי נחמן היו תוכניות אחרות. זינגר נשאר.

ואז, בעיצומו של היום הקדוש, קרה לו מה שקרה לי. משהו תפס אותו. ומאותו היום, הוא מסתובב בניו-יורק, בירושלים, באומן ובמקום החביב עליו במיוחד, הכפר הדרוזי פקיעין, וחושב איך לקדם את רבנו. בשלב ראשון הוא תרם מאות חבילות מזון לחסידי ברסלב עניים, אבל מהר מאוד הוא הבין שהמטרה החשובה באמת היא לא לדאוג לקומץ חסידי ברסלב אלא לגרום לכך שיהיו הרבה יותר כאלה.

וכך, שבועיים לפני ראש השנה הודיע זינגר למנהלי עסקי הברלסב המשגשגים שלו בישראל, נחמיה חשין, צבי פרנק ונחמן בן-שעיה, שלושתם באמצע שנות ה-20 לחייהם, כי החליט לתרום מיליון דולר לטובת סבסוד כרטיסי טיסה לאנשים שמעולם לא ביקרו באומן. כשראה את ההיענות הרבה הוסיף עוד מיליון. סך כל מספר הטסים בחסות המיליונר של רבנו: 3,096 איש (דווקא איש. לא אשה. באומן כמעט אין נשים בראש השנה, מטעמי צניעות).

מי שרצה לראות איך נראה הפילנתרופ המסתורי שתרם לו את הכרטיס נותר סקרן. זינגר לא הרבה להסתובב במתחם הצפוף. אבל בלילה השני של ראש השנה, לא ברור למה, ניאות לצאת לסיבוב דאווין ביישני בדאון-טאון אומן. לא יהיה זה מוגזם לומר שבכל אוקראינה לא נראה, כבר שנים, מחזה כה סוריאליסטי. השעה היתה שתיים בלילה. המיליונר בעל פני הנער לבש קיטל לבן, כמנהג היהודים בתפילות הימים הנוראים. בידו האחת הוא אחז עדיין את הטלית שלו מתפילת השחרית, ואת היד השנייה הוא ניסה לחלץ ללא הצלחה מעוברי אורח שביקשו לנשק אותה, מעשה חסידים באדמו"ר. וזה לא היה קל. הם התעקשו. לא ויתרו (הכרת הטוב זה יסוד חשוב ביהדות). כשראה שאין לו סיכוי, החל הוא לנשק חזרה את ידי המנשק. מלחמת נשיקות לילית תוך כדי הליכה חפוזה לכיוון הקבר. כשהגיע לשם, התקבל על ידי קבוצת נערים מנתניה. הם קפצו ושרו לו בעיניים עצומות ובדבקות גדולה "תודה על כל מה שבראת, תודה על מה שלי נתת".

בילבלו אותו, בילבלו

המוסיקה בברסלב היא עניין גדול ונשגב. אבל בימים שלפני ראש השנה נהפכת אומן הנושנה לעיירת דיסטורשן מחרישת אוזניים. כל דאלים גבר. כמעט לא תשמע כאן ניגונים חסידיים של פעם, או יצירה מקורית ברוח עדי רן או אהרון רזאל. לאורך הרחוב פזורות אינספור באסטות התרמה שלא מפסיקות להשמיע בקולי קולות גרסאות כיסוי לשירים מפורסמים. זה נשמע בדיוק כמו המקור: אותה מנגינה, אותו עיבוד, אותו קצב, כמעט אותן מלים, אלא שברגע הקריטי, השיר מקבל טוויסט נחמני.

רוצים דוגמה? בבקשה: "אלוקים נתן לך במתנה, תיקון גדול, תיקון נפלא / אלוקים נתן לך במתנה, להיות באומן בראש השנה / נתן לך עשרה מזמורים, לתקן את כל הגלגולים / לזמר ולשיר שירים, בלי תעניות וסיגופים". זה, למשל, הגיור ל"רכבת לילה לקהיר" של משינה: "הם הגיעו לרבנו בדרכים עקלקלות / הם רוצים רק לפרסם / את שם רבנו לגלות / הם הגיעו אל הציון ואמרו תיקון כללי / הם אמרו אותו באור / בשבילך ובשבילי / הם רוקדים בכל מקום ברמזורים וברחובות / להפיץ את שם רבנו, הצדיק אור האורות / הספרים עפים בטונות, לכל איש בישראל / הם זוכים גם לקבל את המשיח הגואל". גם הזמר המזרחי לא מקופח, חלילה: "בילבלו אותו / לקחו אותו לאומן / בילבלו אותו אצל רבי נחמן / בילבלו אותו, בילבלו".

מי שמנגן את כל המוסיקה הזאת הם מעין דיג'יאים-דרשנים. יהודים מהזן שיכול לתפוס מיקרופון ולדבר - סליחה, לדרוש - שעות וימים. בארץ אתה יכול לשמוע אותם בעיקר בתחנות הרדיו הפיראטיות. פה הם ברחוב. לא סותמים את הפה הקדוש שלהם לרגע. בצהריים שאחרי הטיסה, הרוס מעייפות, החלטתי שאני הולך לישון ויהי מה. נכנסתי לחדר, סגרתי את החלון, הגפתי את התריסים, שמתי כרית על הראש, אבל זה מה ששמעתי: "יהודים יקרים, אשריכם! בואו לתרום להפצת תורת רבנו ולזכות עוד ועוד יהודים ליהנות מהאור הגדול! יהודי יקר, קבל על עצמך, לקראת יום הדין, לתרום למען הפצת תורת רבנו באינטרנט העולמי!"

האוויר דחוס תפילות

ביום שני, כ"ט באלול, רגע לפני שהשמש האחרונה של תשס"ה שקעה, ירד שקט גדול על אומן. רק כינור השמיע ניגון ברסלבי עתיק ונוגה במערכת הכריזה של המתחם. רחוב פושקינא, שעד לאותו רגע נראה היה שמח וססגוני כמו כפר מימון בשעות שלפני ניסו שחם, מחליף בן-רגע אווירה מן הקצה אל הקצה. הכל לבן. כולם פוסעים ביראת קודש אל בית הכנסת.

מאז שחזרתי אני לא מפסיק לחשוב מה יש בה, באומן. אל תתייחסו להתלהבות שלי כמובנת מאליה. נכון, אני דתי, אני מודה, אבל קשה לי למצוא סיבה נראית לעין מדוע שאתרגש בקבר של רבי נחמן מברסלב יותר מבקבר של רבי שלוימל'ה מקרלין או של רבי ברוך ממז'יבוז' או של רבי נחומק'ה מצ'רנוביל. אתם יודעים כמה קברים יש? כמה אדמו"רים? כמה תיקונים? ובכלל, אני בוגר החינוך הליטאי, השכלתני, ה"מתנגד". אני לא יצפאן. מה לי ולאומן? אבל ברגע שאתה נכנס פנימה אל קודש הקודשים של אומן, הקבר, לוקח ספרון דק של "התיקון הכללי" ומתחיל לקרוא, משהו בך רועד (משפט אלגנטי לתיאור בכי מאוד לא צפוי, ואפילו קצת מביך). אין לי הסבר לזה. אולי זו הדרך הארוכה והמתישה, אולי זו האווירה שמסביב לקבר, אולי זה בכלל האוכל הגרוע והגעגועים לראש השנה בארץ - אבל עובדה היא שזה עושה לך משהו. דווקא פה.

"התיקון הכללי" הזה שכולם פה אומרים הוא בסך הכל עשרה מזמורי תהילים. כתיבה: דוד המלך. עריכת האוסף: רבי נחמן מברסלב. הוא האיש, שכאמור, המליץ לומר דווקא את הפרקים האלה. אבל לפני זה, נוהגים לומר תפילה קצרה: "הריני מקשר עצמי באמירת העשרה מזמורים אלו לכל הצדיקים האמיתיים שבדורנו, ולכל הצדיקים האמיתיים שוכני עפר וכו'". כמה יומרני, כמה מקסים. לנסות, גם אם זה קצת פתטי, לחבר, איכשהו, את התפילה האישית והמתוסבכת שלך, לתפילות הנעלות של הצדיקים האמיתיים באשר הם.

אני מנסה להתקרב אל הקבר עצמו. זה לא פשוט בכלל. זהו אולם די קטן שמלא בתפוסה של 300%. כולם מסביב מתפללים בכוונה עצומה. כאן זה לא ראש השנה. זה יום כיפור. תפילת נעילה. אני בוחן בסקרנות עיתונאית את פרצופי האנשים, אבל מפסיק מהר מאוד. זה מרגיש מציצני. כל אחד בסגנון הנואש שלו (אשכנזים, ספרדים, חסידים, אמריקאים, ייקים, ערסים) נלחם על חייו. פשוטו כמשמעו. התחושה היא שזה הרגע וזה המקום. מכאן תצמח הישועה. עכשיו או לעולם לא.

האוויר של אומן דחוס בתפילות. כל אחד מ-20 אלף המתפללים פה הוא גם שליח למשהו כמו 50 איש לפחות. גם אתי כולם הטיסו תפילות. וכשאני כותב "כולם" זה אומר כולם. ממש לא רק דוסים. ביקשו שאתפלל על בריאות, ביקשו שאתפלל על חינוך, ביקשו שאתפלל על אהבה, ביקשו שאתפלל על סטארט-אפ חדש בתחום הדואר האלקטרוני, ביקשו שאתפלל על פורמט ללייט-נייט בערוץ 2. במקום אחר אולי הייתי מתבייש להתפלל על דברים כאלה, אבל אצל רבי נחמן הכל ישיר מאוד. הכל על השולחן. כלומר, על הקבר. מישהו סיפר לי שבשנה שעברה הוא עמד כאן וקרא תהילים בדבקות ופתאום הוא שומע את ההוא שלידו רוכן על הקבר ואומר כך, מלה במלה: "אח, רבנו, רבנו, אני יודע שכבר שמעת הכל, כל העבירות, כל הבלבולים, אבל מה שאני הולך לספר לך עכשיו - דבר כזה, בחיים לא שמעת".

שעה לפני שיצאתי לאומן, דפקה על דלת ביתנו ידידה טובה של הורי ובידה שקית קטנה עם "עוגת הבית" בטעם דבש. היא סיפרה לי שהבן שלה נסע אתמול לאומן והיא לא הספיקה לתת לו את העוגה לכבוד החג, אז אם אפשר שאעביר לו אותה ברגע שאראה אותו. נעניתי בשמחה למצווה הקטנה, אלא שבבלגאן שהיה באומן הבן שלה לא מצא את הדירה שלנו, וכל העניין נשכח.

כשחזרתי הביתה, אחת השאלות הראשונות ששאלה אותי אמי היתה אם העברתי את העוגה ליעדה. כשאמרתי לה שלא, היא נחרדה. מתברר שהעוגה בכלל לא היתה העניין, אלא פתק קטן שהוצפן בשקית שלה ובו רשימה של כ-30 רווקות נואשות שמחכות לשידוך.

מאות יהודה סעדואים

קפיצה קטנה לאינטרנט העולמי, לאחד האתרים המושקעים של ברסלב, "לב הדברים", של ארז דורון. דורון הוא בנו החוזר בתשובה של העיתונאי הוותיק עמי דור-און, וכיום הוא אחד האידיאולוגים הבולטים של ברסלב. אחרי עשרות פעמים באומן, הוא מיטיב לתאר באתרו את פגישת המחזור היהודית שמתרחשת שם בראש השנה: "כולם מתראים עתה פנים אל פנים, אצל רופא הנפשות הגדול. הפרטיזנים, שרבם פיזרם בתבל ואיש מלבדו אינו יודע שמם ומקומם. וכולם בוכים וצוחקים. וכולם הם ריבוי הפנים הקדוש הזה של עם ישראל שרוצים להתקרב אל השם יתברך. הקדוש-הקדוש הזה, שמאיר מכאן בכל העולמות, ואורו מתפשט ובוקע גם לתהומות אפלים, קורא אליו עכשיו את כל מקורביו. את כל המשפחה הגדולה הזו של מאמינים, של מקווים, של מייחלים לתיקון, לאור ולטוב. ואין כאן כלום, בקצה הארץ הזו, לא פאר ולא הדר. רק עולם אפור ושכוח. יושביו אינם יודעים ואינם מרגישים בפאר הנורא שבמורד רחוב פושקינא. גם לעפרון החיתי היתה מערת המכפלה חשוכה, ופתח גן עדן נדמה היה לו לתוהו. כמו חברים שלא התראו שנים אתה שמח לפגוש אנשים שלא ראית מעולם. מהי האהבה הזו לכל פנים יהודיות שכאן? מהו חוט השני הפנימי, הקושר את הבאים לכאן? איך אפשר לא לאהוב יהודי, שבוכה בדמעות שליש על חטאיו, שצועק ומתחנן על חייו? איך אפשר לא לחייך באושר כשיהודי רוקד משמחה, בכפר אוקראיני בקצה הארץ, רק משום שהוא מאמין באמונה תמימה ופשוטה שכאן נוגעים בעדן, שכאן לומדים תקווה, שכאן נושמים נחמה".

יש דבר אחד שלמרבה ההפתעה כמעט לא רואים באומן: הכיתוב "נ נח נחמ נחמן מאומן". זה לא מקרי. רוב ה"נ-נחים", כך מכונים בברסלב חברי פלג המקשקשים על הקירות, לא באים לאומן. הם מאמינים שצריך להעלות את עצמותיו של רבי נ-נח-נחמן מאומן לישראל. ועד אז, הם הקימו מניין משלהם על קבר מנהיגם הרב ישראל אודסר. זה גם יוצא קצת יותר זול. הוא קבור בהר המנוחות.

מי כן מטריח את עצמו לאומן? חסידי ברסלב מקוריים (כלומר ממשפחות חסידיות מיוחסות); חסידי סאטמר שהתאהבו ברבי נחמן בגלל דברים שכתב על רוח הכפירה שתסחוף את היהדות לקראת בוא המשיח (הם רואים בכך נבואה מדויקת על הציונות שנואת נפשם); בחורי ישיבה סקרנים מישראל; אנשי עסקים עשירים מארצות הברית; אנשי עסקים עשירים מאירופה (שיושבים על הספסלים באוהל חדר האוכל הענק ואוכלים כמו כולם צ'ולנט, אבל עם מפית בד אלגנטית המכסה על החולצה לבל תתלכלך חלילה); ומאות יהודה סעדואים. ממש מאות. אתה הולך ברחובות אומן וכל שנייה בטוח שראית את הכוכב. הכיפה הגדולה, הלבוש, התנועות, המבט הגאולי בעיניים. אבל לא, זה לא הוא. זה רק תואם-סעדו.

ביום השני של ראש השנה, כשידעתי ששעותי באומן ספורות ולא ייתכן שאחזור לארץ בלי לגעת בסעדו המקורי, הלכתי להאנגר הענק שבו מתפללים מאות חסידיו של מוהר"ש שיק (הלא הוא הסמכות הרוחנית העליונה של סעדו, מעל לכל מיני רבנים מקומיים מקריית עקרון). לפני כחודש, מיד אחרי הזכייה, רציתי לראיין את סעדו לתוכנית הרדיו שלי. זה היה כמעט בלתי אפשרי. אבל כאן הכל חופשי ונטול דיסטנס, כמעט כמו עם רבנו. על הדלת יש רשימה ענקית ובה שמות כל המתפללים בצירוף מיקומם המדויק. הנה, כאן, באות סמ"ך: "סעדו, יהודה. כיסא 207".

המניין בדיוק יצא לברייק שלפני תקיעות השופר ואני ניגש היישר לכיסא 207. ואכן - יהודה סעדו. במציאות, בגודל טבעי, לבד. שום נציגות של יח"צ "קשת", או נערת הפקה של טמירה ירדני. רק סעדו ומחזור התפילה שלו. אני מנסה לקשור אתו שיחה, שואל, מתעניין, מחמיא - אבל כלום. סעדו לא עונה. ממש לא מוציא מלה מהפה. רק כל מיני הברות מקוטעות. "נו, או... נו, נו...". רק אחרי כמה רגעים מביכים נופל לי האסימון: הצדיק גזר על עצמו תענית דיבור. במשך כל ראש השנה הוא לא מוציא מלת חולין מהפה. רק מתפלל. אפשר להבין אותו. בשנה שעברה, כך סיפר באחד הראיונות, הוא בא לאומן כקלידן של זמר חתונות בדרום והתפלל "להתערבב קצת יותר בעסקים האלה של המוסיקה". נו, אז עכשיו שיבוא לאומן וסתם יבזבז מלים מיותרות?

ולו בשביל ההתבודדות

אחד הדברים המטורפים בברסלב הוא האפשרות לדבר באופן פתוח, ספקני ואפילו ביקורתי על הרבי. לא ניסיתי, אבל אני מניח שאם אבוא לחצרו של הרבי מוויז'ניץ ואפתח שם בדיון תיאולוגי - האם הרבי הוא צדיק גמור, מגלומן דיכאוני או סתם מרפא משוגעים - יזרקו אותי מכל המדרגות. אבל באומן זה שונה. עובדה: ראש השנה אחרי הצהריים, ואנחנו יושבים יחד עם השכן שולי רנד על המדרכה בכניסה לבניין שלנו בסימפוזיון ספונטני תחת הכותרת "רבי נחמן ואנחנו - לאן?".

רנד משחק אותה קול. תרצו - תאכלו, לא תרצו - לא תאכלו, אבל רואים עליו שהוא מת שכולם ייהפכו לחסידי ברסלב כאן ועכשיו. אחד החברים שואל אותו אם לא ברור לו, כשהוא קורא את כתבי רבנו, שמדובר באדם בדיכאון קליני. השני מאבחן דווקא סכיזופרניה. והשלישי סתם מפטיר שאין לרבי נחמן חלק ונחלה ביהדות האורתודוקסית, ולראיה: כל חסידיו הם עבריינים לשעבר ולפי איך שהם קופצים בצמתים - גם מסוממים בהווה. רנד מכיר את כל דברי הכפירה האלה, וממש לא מתכוון להתפלמס אתם: "אתם יודעים מה, נגיד שאתם צודקים, נגיד. אבל יש את המתנה שרבנו נתן לעולם ונתן לי: ההתבודדות. פשוט לשבת לבד ולדבר עם השם כל יום. להודות לו על מה שקורה אתך, לבקש על מה שלא טוב לך, לספר לו מה עובר עליך. לא מסידור התפילה, רק מהלב. אני יודע שכשאני עושה התבודדות וכאשר אני לא עושה התבודדות, זה הבדל עצום, עולם אחר. יותר מזה, אני מסוגל להסתכל על הפרצוף של הבן אדם ולהגיד: זה מתבודד וזה לא מתבודד. אז, אני אומר לכם, ולו בשביל ההתבודדות, רק בשבילה, כל האומן הזה שווה".

הברסלבים תמימים ופשוטים. לא יותר מדי מבינים ביחסי ציבור (עובדה: במקום להטיס את גדי סוקניק או את יעקב אילון לפגוש את רבי נחמן הם הטיסו אותי). ולמרות זאת, הרייטינג של רבי נחמן גבוה מאוד. איך שנחתנו, בקושי נכנסו למונית השירות, וכבר טלפונים מתוכניות שמבקשות לראיין "אנשים ששבו משם". כשעמית סגל, כתב גל"צ וחבר למסע, עלה לשידור אצל רזי ברקאי ("נו, סגל, השתטחת?"), התקשרו אלי מ"הכל דיבורים" ברשת ב'. גם איילה חסון רצתה ברסלבי על הקו. הייתי קצת מבולבל. דיברתי כמו עד של פיגוע, להבדיל. מה אני אגיד לך, איילה, פיצוץ אדיר. לא כל כך הצלחתי להסביר מה הולך שם, מה כולם מחפשים שם ומה כל כך מרגש שם. אבל תוך כדי ראיון כבר הציק לי מכר ברסלבי חדש, שפגשתי שם, בשיחות ממתינות: "אשריך, אחי, שמעתי אותך ברדיו", אמר לי מיד כשסיימתי את הראיון, "שומעים אצלך בקול שבשנה הבאה תהיה אתנו שוב". *

epes@haaretz.co.il



בראש השנה נהפכת אומן לעיירת דיסטורשן מחרישת אוזניים ודיג'אים-דרשנים לא סותמים את הפה הקדוש שלהם לרגע


מראות מאומן. רק הכיתוב "נ נח נחמ נחמן מאומן" חסר, כי ה"נ-נחים" לא באים לאומן. הם מאמינים שצריך להעלות את עצמות הרבי לישראל. למטה: שולי רנד בחברת מעריץ טרדן, אחד ידידיה מאיר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו