בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת ג'ו גולן

גולדה מאיר רדפה אותו כי ניהל מדיניות חוץ חלופית,אך רק עתה, אחרי מותו, אלמנתו מפרסמת את זיכרונותיו: ספר מרתק ומעורר מחשבה חדשה עלכמה מיסודות ההיסטוריה הישראלית

תגובות

בתחילת 1962 בא לקונסוליה הישראלית בניו-יורק אזרח ושמו יוסף (ג'ו) גולן וביקש להאריך את תוקף דרכונו. הוא מילא את הטפסים הדרושים ושילם אגרה, אך אז יצא אליו הקונסול בעצמו, בנימין אליאב, והודיע לו שלמרבה הצער לא יוכל לחדש את תוקף הדרכון. כעבור זמן התברר לגולן שאליאב פעל בהתאם להוראות שקיבל מהבוסית שלו, שרת החוץ גולדה מאיר. כך החלה "פרשת ג'ו גולן".

גולן, היועץ לענייני ערבים של הקונגרס היהודי העולמי, ניהל דיפלומטיה חלופית; הוא קיים קשרים עם מדינאים ערבים, לרבות מנהיגי התנועה הלאומית באלג'יריה. מאיר ניסתה לקרקע אותו. אירועים ושערוריות לאין ספור שהתחוללו ב-43 השנים שיצאו מאז דחקו את סיפורו של ג'ו גולן אל תהום הנשייה, אך השבוע מפרסמת אלמנתו ספר זיכרונות שהניח ("דפים מיומן" בהוצאת "כרמל") והוא מרתק מאוד.

שערוריית הדרכון, שגם עלתה לדיון בכנסת, התחוללה לה, כמקובל בישראל, מבלי שרוב הישראלים הורשו לדעת על מה מדובר, בעצם: מאיר הצטיידה בתיק חסוי שהכין בשבילה ראש המוסד איסר הראל, ולפיו גולן מהווה "סיכון ביטחוני" ועל כן אין להתיר לו לעזוב את הארץ. גירסתו של גולן מדהימה למדי ויחד עם פרקים אחרים בספר היא מצריכה עיון מחדש בתולדות העליות מצפון אפריקה, ואולי ביסוד היחסים בין ישראל לעולם היהודי כולו.

ב-1961 התעניין גולן בשאלה מה יעלה בגורלם של יהודי אלג'יריה לאחר שתנועת השחרור פל"ן תסלק את הצרפתים ותקים מדינה עצמאית. הוא נסע לתוניסיה ונועד שם עם כרים בלקאסם, אחד מראשי הפל"ן. בלקאסם קיבל את גולן כאחד מידידי העצמאות האלג'ירית, אך לא הניח מקום לספק: יהודי אלג'יריה קשרו את גורלם בצרפת, רבים מהם מעורבים בדיכוי האוכלוסייה, לרבות חקירות ועינויים. הדבר הטוב ביותר שהוא יכול לייעץ ליהודי אלג'יריה הוא לעזוב את הארץ, לפני שיהיה מאוחר מדי: "לא נוכל להבטיח את שלומם ולהגן עליהם מפני זעם ההמונים", אמר בלקאסם.

גולן סבר שיש להזהיר את יהודי אלג'יריה. זה היה רק 16 שנים אחרי מלחמת העולם השנייה; אחד הממונים עליו בקונגרס היהודי העולמי היה גרהארד ריגנר, האיש שהעביר לידיעת העולם את אחת הידיעות הראשונות על התוכנית הנאצית להשמדת יהודי אירופה. גולן נפגש עם גולדה מאיר. היא פתחה בנזיפה נרגזת: מי הרשה לו לנסוע לתוניסיה. בתור אזרח ישראלי אסור לו לקיים מגע עם ערבים. הפל"ן הוא ארגון טרור, המגע עם אנשיו הוא הרפתקה שעלולה להזיק ליחסים בין ישראל לצרפת. צרפת מספקת נשק לישראל; צרפת ביקשה מישראל שיהודי אלג'יריה יישארו במקומם. על כן אין להעביר להם את אזהרת הפל"ן, פסקה מאיר, לדברי גולן: שירותי הביטחון של צרפת יגנו עליהם, טענה. גולן שאל את עצמו אם היא מאמינה בכך: "היה צריך להיות אידיוט כדי להאמין בזה", רשם ביומנו והחליט לפעול בניגוד להנחייתה.

"יש רגעים שבהם אדם יודע בוודאות שהוא צודק", כתב: "לו צייתי להוראות של גולדה, כמה מאות יהודים אלג'יריים, אולי אפילו כמה אלפים, היו נרצחים". גולן חיבר דו"ח על שיחתו עם כרים בלקאסם והעביר אותו במבצע סודי ומסובך לידיעת הרב הראשי של יהודי אלג'יריה, דוד אשכנזי. כתוצאה מכך, הוא כותב, יהודי אלג'יריה התחילו לעזוב את המדינה, בצורה מאורגנת, ללא חופזה: "בזכות הפעולה שלי ניצלו חייהם של כמה מאות, אם לא כמה אלפים מיהודי אלג'יריה", הוא מסכם.

גולן נפטר לפני כשנתיים וחצי; את זיכרונותיו כתב בצרפתית. הוא נולד באלכסנדריה וגדל בדמשק, בן לאב יליד רוסיה, סוכן מכונות תפירה, ששירת יחד עם יוסף טרומפלדור בגדוד נהגי הפרדות. גולן שירת בהגנה, הכיר את ראשי מפא"י, אחר כך שירת בחיל המודיעין של צה"ל, למד בפאריס ושם מצא עבודה כיועץ לענייני ערבים של הקונגרס היהודי העולמי. נשיא הקונגרס, נחום גולדמן, גיבש מדיניות חוץ יהודית, שלא תאמה תמיד את הגדרות האינטרס הישראלי שניסחו דוד בן-גוריון וגולדה מאיר: יחסי הערכה-איבה שררו ביניהם, ותחרות מתמדת, גם קנאה ותככנות על רקע אישי. בתוך כך חיפש גולדמן דרכים להידבר עם גורמים במדינות ערב, ללא תיאום עם משרד החוץ והמוסד.

גולן ואנשי המוסד התעמתו גם על רקע הפעולה להוצאתם של יהודי מרוקו מארצם. גולן מדווח בהרחבה על שלוש שיחות עם מוחמד מלך מרוקו: המלך קיבל אותו כנציג העם היהודי, ובניגוד למנהיגי הפל"ן באלג'יריה הביע צער עמוק על עזיבת היהודים; לדברי גולן הוא רצה שיישארו. בין היתר דיבר עם גולן על הקורות את יהודי מרוקו בהגיעם לישראל: הוא ידע שמשכנים אותם במעברות ומפלים אותם לרעה. המלך הכיר את עיקרי האידיאולוגיה הציונית, אך סבר שיהודי מרוקו יזכו לחיים טובים יותר אם יישארו בארצם.

גולן מאשים את הממסד האשכנזי באפליה עדתית שמקורה בחשש הגזעני שישראל תהפוך למדינה לוונטינית. האיש הרע מכולם בסיפורו הוא ד"ר חיים שיבא: "איש אמונו של בן-גוריון (...) הצליח לשכנע את הנהגת מפא"י (...) שהמגע עם יהודי מרוקו יחליש את המרקם הביולוגי האנושי של החברה הישראלית ואף יביא לניוונו (...) כי התנאים הפיסיים הקשים שבהם חיים יהודי מרוקו, במיוחד אלה שגרים בערים ובכפרים, ערערו את בריאותם והמגע איתם יגרום נזק בלתי הפיך ל'גזע העל' של הצברים" - טוען גולן.

גולן כותב בלשון חריפה מאוד על מדיניות "הסלקציה" שהנחתה את ישראל בשלב הראשון: בחירת אנשים צעירים וחזקים, שיכלו להועיל למדינה, והפקרת חלשים, זקנים וחולים. כעבור זמן החליטו לקחת את כולם ואף שילמו לשלטונות מרוקו תמורת כל אחד מהם.

עמדתו של גולן בעניין זה אינה ברורה; הוא אינו אומר בפירוש שמוטב היה להם ליהודי מרוקו אילו נשארו שם, אך ספרו מזמין דיון מחודש בשאלות יסוד: מדוע עזבו יהודי מרוקו? האם קיבלו את ההחלטה הנכונה כשנעזרו לשם כך בישראל? והעיקר - האם עודדה ישראל את יציאתם כדי להגן עליהם כיהודים, או שמא ההפך מזה נכון: האינטרס של מדינת ישראל גרם להרס הקהילה היהודית במרוקו?

גולן מרבה לגדף את איסר הראל, ראש המוסד, שסיפק לגולדה מאיר את העילה לשלילת דרכונו. "זה היה רצח אופי בסגנון מפואר, המזכיר את שיטות העבודה שגבלס פיתח בהצלחה", הוא כותב: "איסר הראל נראה כתלמיד חרוץ שלו". על דיון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת הוא כותב: "הישיבה ההיא בכנסת מסמלת את תקופת האופל המבישה והעצובה בחיים הפוליטיים של ארצי, שבאותם ימים איבדה את כבודה ומכרה את נשמתה לשטן. אלה היו ימי שלטונה של גולדה מאיר". כעבור חודשים אחדים הוחזר לו דרכונו.

חלק ניכר מעבודתו כדיפלומט הקונגרס היהודי העולמי ייחד למאמצים לשפר את הקשרים בין העם היהודי לכנסייה הקתולית, אולם השאלה העיקרית שספרו מעלה היא, האם החמיצה ישראל סיכויים להסדיר את יחסיה עם הערבים, ללא מלחמות. גולן היה אחד מיוזמי המפגשים בין ישראלים לערבים שנערכו בפירנצה; הוא כותב על שיחה ממושכת עם העיתונאי המצרי, מוחמד חסנין הייכל, ועם עוד אחד ממקורביו של נאצר. ספרו אינו מוכיח שישראל החמיצה משהו והוא אינו טוען כך: נראה שאפשר כיום להגן על הטענה שעד מלחמת ששת הימים - לא היה לישראל מה להציע לערבים, זולת גילויים של רצון טוב, מעין אלה שיזמו אנשים כג'ו גולן. קשה להגן על הטענה שמלחמת ששת הימים היתה נמנעת אילו גם בן-גוריון וגולדה מאיר היו מאמצים להם את "רוח פירנצה". עם זאת, אין להקל ראש בערכה של דיפלומטיה חלופית, מעין זו שטיפחו אורי אבנרי ואחריו יוסי ביילין ואחרים: היא הולידה בין היתר את הסכמי אוסלו וז'נווה.

באחרית ימיו עבד גולן כדיפלומט-יועץ בשירותן של כמה מדינות באפריקה; בכל מקום זכה להערכה רבה כידיד. כששמע נשיא סנגל, לאופולד סנגור, שגולדה מאיר שללה מגולן את דרכונו - העניק לו ולאשתו אסתר אזרחות סנגלית; אסתר גולן, תושבת הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, מחזיקה עד היום בדרכון סנגלי בר תוקף, שהרי לעולם אין לדעת.

בחנותו של מר בר

25 שנה מכר משה בר מכנסי ג'ינס, אך מעולם לא שכח את אהבתו הישנה לספרים משומשים ולפני שבע שנים חזר אליה ופתח את הגלריה לספרות, ברחוב ש"ץ שבמרכז ירושלים. המבחר שלו עשיר מאוד. המסחר בספרים משומשים מציל אותם ממוות; על כן יש לראות בחנויות כאלו מוסדות מעשירי תרבות.

לפני שנים אחדות התחילו ברחוב ש"ץ עבודות פיתוח. נראה שאחד הדחפורים פגע ביסודות המרתף של הגלריה לספרות ומאז, כל אימת שהקדוש-ברוך-הוא מברך את עירו של אורי לופוליאנסקי בגשם - הגלריה לספרות מוצפת מים. בר פנה אל העירייה, אך זו, במקום להתנצל ולשלוח מישהו שיאטום את דופן הגלריה - טירטרה אותו בלך ושוב עד שנאלץ לעתור לבית המשפט והדיונים נמשכים מחורף לחורף.

בסוף השבוע שעבר ירדו גשמים כבדים; בר נאלץ לעמול שעות רבות כדי להציל את הספרים שבחנותו ואז החליט שדי: אי אפשר להמשיך כך. למחרת חיבר מודעה קטנה שפרסם ב"הארץ", ובה פנייה נרגשת לכל אוהבי הספר בישראל ובחו"ל - חוקרים, משוררים, סופרים, עיתונאים ומשכילים וגם לנשיא החמישי: יצחק נבון ביקר פעם בחנות. ולשרי הממשלה ולפרופסורים גם - שכולם ירימו את קולם להצלת הגלריה. דוברת מטעם העירייה, טל מרום: "המדובר בתביעה שיש להסדיר עם חברת הביטוח, לא עם העירייה".

בסאגה הקטנה הזאת הגלריה לספרות מסמלת את ירושלים כפי שרבים מתושביה עוד רואים אותה בדמיונם וכפי שרבים מעוזביה אוהבים לזכור אותה - מוקד של למדנות ותרבות. זרמי המים המכלים את דפי הספרים הישנים מסמלים את העיר הטובעת בנחשלות ועזובה חסרת תקווה. שיחת העיר היא עזיבה, כמו נטישת ספינה טובעת.*



ג'ו גולן (משמאל) עם דוד בן גוריון. עימות על גורלם של יהודי אלג'יריה


משה בר. אי אפשר להמשיך כך



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו