גולדה לא נתנה הוראה - כללי - הארץ
המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

גולדה לא נתנה הוראה

ראש המוסד לשעבר, צבי זמיר, מפריך את גרסת שפילברג לתגובת המוסד על טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. זמיר עצמו היה במינכן וצפה מקרוב בכישלונו של מבצע החילוץ הגרמני. לטענתו, ראש הממשלה גולדה מאיר כלל לא דרשה מהמוסד לנקום במתכנני הרצח ובמבצעיו. ההתנקשויות שביצע המוסד בהנחייתו נועדו רק לחסל את הטרור הפלשתיני באירופה. ומי אמר שהיתה ועדת אקס?

  • פורסם לראשונה: 14.02.2006
  • 23:00
  • עודכן ב: 16.02.2006
  • 23:00

בקול שקט, מונוטוני במקצת, בטון של הרצאת דברים סדורה, מבקש ראש המוסד לשעבר, צבי זמיר, להפריך לא מעט אמונות ומיתוסים שהשתרשו בתודעה הציבורית כעובדות זה שלושה עשורים, במיוחד בסרטי פעולה וטלוויזיה. כמעט כל העיתונאים והמחברים, וגם אני בכלל זה, שכתבו על פעולות החיסול באירופה לאחר מינכן, ייחסו לממשלת ישראל ולמוסד גם מניעים של נקמה. איתן הבר, שכתב יחד עם מיכאל בר-זהר את הספר "המרדף אחר הנסיך האדום", דיבר על כך בראיונות רבים. סטיוארט סטיוון, בספרו "רבי המרגלים של ישראל", כתב: "זו לא היתה נקמה שחיפש צביקה זמיר, אך היא היתה בלי ספק אחד המניעים במאבק".

לא, טוען זמיר, הפעולות נגד הטרוריסטים הפלשתינאים לאחר אולימפיאדת מינכן לא היו מעשה נקמה. "לא היתה שום הוראה של גולדה לנקמה", הוא מדגיש. המטרה, לדבריו, היתה "לפגוע בתשתיות של ארגוני הטרור באירופה - משרדים שלהם, אנשי קשר, דרכי הולכה, הנציגים שלהם". המלה חיסול אינה מצויה במילון שלו; לכל אורך הראיון הוא שב והשתמש בביטוי "סיכול של איומים צפויים".

במלים אחרות, זמיר טוען שכל מי ששליחי ישראל פעלו נגדו והרגו באותה תקופה "בכלל לא היה קשור לתכנון או לביצוע של רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן 1972. הגענו להכרה שאין ברירה, וצריך להתחיל בסיכול". ההחלטה התקבלה, לדבריו, משום ש"לא היתה הגנה על אזרחים ועל מתקנים ישראליים בחו"ל, וגם כאשר תפסו הרשויות באירופה טרוריסטים, הן נכנעו לאיומים ולדרישות של חבריהם ושחררו אותם. מבחינת ארגוני הטרור, לא היה להם שום סיכון בתקיפת יעדים ישראליים".

זה הראיון השני של צבי זמיר, מאז מונה לראש המוסד בספטמבר 1968 במקומו של מאיר עמית, והראשון שבו הוא מדבר על פעולות המוסד לאחר מינכן. זמיר כיהן בתפקיד שש שנים והוחלף על ידי יצחק חופי. שש שנות כהונתו במוסד עמדו בסימן המאבק בטרור הפלשתיני, המאמצים להשיג מידע על ההכנות של מדינות ערב למלחמה נוספת (אחרי תבוסתן במלחמת ששת הימים), מבצעי עלייה של יהודים מסוריה דרך לבנון, ומעיראק ביבשה דרך איראן, וסיוע למאבקם של הכורדים בעיראק ושל הנוצרים בדרום סודאן. זמיר ביקר בחשאי הן בעיראק והן בסודאן, והמשיך כך את המסורת שלפיה ראש המוסד יוצא לשטח, גם למדינות אויב, ועוקב מקרוב אחר מבצעים שאליהם שלח את אנשיו.

את הראיון הראשון שבו דיבר על מינכן העניק לפני כשש שנים, לארתור כהן, המפיק היהודי-שוויצרי של הסרט "יום אחד בספטמבר", שזכה בפרס אוסקר בקטגוריית הסרטים התיעודיים. אז הוא התראיין בעיקר על מה שהתרחש בזמן האולימפיאדה במינכן, אירועים שבהם נאלץ לצפות בלי יכולת להשפיע ולהתערב והסתיימו במבצע החילוץ הכושל של משטרת בוואריה: בני הערובה הישראלים נרצחו, אבל לא כל הטרוריסטים נהרגו. עתה הוא מתייחס לראשונה גם למבצעי החיסולים, ה"סיכולים" בלשונו, לאחר האולימפיאדה, שאותם ביצע המוסד בראשותו. המאיץ להסכמתו להתראיין הוא הסרט "מינכן" של סטיוון שפילברג.

אנשים שלא נשפטו

המוסד התיר באחרונה לכמה מבכיריו לשעבר להתראיין לסרטי תעודה על אירועי מינכן, כחלק ממסע יחסי ציבור בעקבות סרט של שפילברג. האם גם זמיר התבקש לתרום את חלקו? "הסיבה שאני מתראיין היא הרצון שלי להסביר ולהבהיר את כל הרקע של מה שבאמת קרה. הסרט 'מינכן' וסרטי תעודה שבאו בעקבותיו מעוותים את התמונה. אלמלא הסרט לא הייתי מתראיין".

זמיר אינו מסגיר את רגשותיו כלפי שפילברג, אך בלי ספק הוא כועס. זה אינו כעס שנובע מעלבון אישי. מקורו באמונה אמיתית שהסרט עושה עוול לאנשי המוסד, למדינת ישראל ולמאבק בטרור. "קראתי ששפילברג מקווה לקבל את האוסקר על הסרט. לדעתי, הוא ראוי לאות קלון".

הסרט ריגש אותך?

"בעיני זהו סרט קאובוי. הוא לא ריגש אותי. שפילברג הוא כמובן שם מעורר סקרנות, אבל אני מבין שבישראל הסרט לא זוכה להצלחה, ובצדק. הישראלים, שמבינים בנושא, יודעים שהסרט אינו משקף את מה שקרה באמת".

באיזה מובן הוא אינו משקף?

"זו בושה וכלימה. זו חרפה ששפילברג משווה את גולדה מאיר למנהיגי טרור בלבנון. גולדה דחתה במשך תקופה די ארוכה הצעות של המוסד לנקוט אמצעי סיכול נגד הטרור באירופה. היא קיוותה שהאירופים יהיו ערים ויפעלו בעצמם נגד הטרור הפלשתיני שכוון נגד ישראל".

מה עוד מפריע לך בסרט?

"החכמים מהסרט לא מסבירים את המהלומה, את הזעזוע שמינכן הנחיתה על כל התפישות שלנו. הדברים האלה נדחקו מהסרט כדי לפנות מקום לתיאורים מבצעיים של דמיון פורה של הבמאי".

וזה לא קרה כפי שהוא מתאר?

"בוודאי שלא. הוא מתאר את לוחמי המוסד ככנופיה של אנגלים וצרפתים, של מעין שכירי חרב שמקבלים את המשימה תמורת מאתיים או שלוש-מאות אלף דולרים. וישנו הסיפור של מפקד החוליה, אחד בשם אבנר, שלא היה ולא נברא".

כדי להראות עד כמה ראש הממשלה מאיר היתה רגישה לחיי אדם ולא שוחרת נקמה מספר זמיר את האנקדוטה הבאה, שלדבריו לא סופרה מעולם. "בכמה משיחותי עם גולדה היא הביעה חרדה ודאגה שמא אנשינו עושים מעשים בלתי חוקיים בכמה מארצות אירופה. זה אמנם היה כורח, אבל בלתי חוקי. לכן הצעתי לגולדה שתכיר כמה מהאנשים ותתרשם מהם. היא אמרה לי פעם: בעצם אנחנו פוגעים באנשים שלא נידונו במשפט. הרגשתי שאולי יש לה היסוסים וספקות לגבי שיקול הדעת של האנשים שעושים את המלאכה, שמשתתפים במבצעים, ולכן החלטתי שגולדה צריכה להכיר אותם.

"בהזדמנות אחת הבאתי לפגישה אתה את אחד האנשים שזה עתה חזר מפעולה, שאותה עשה כמעט באופן עצמאי, לבדו. הוא היה אחראי לביצוע פעולה מסוימת ורגישה. הוא היה חבר בתנועת נוער חלוצית, שעלה לארץ, חבר קיבוץ, רופא, ממוצא אנגלו-סקסי. גולדה הכירה אותי ואולי עוד אחד או שניים שעבדו במוסד, אבל היא לא הכירה את הרוב. ולכן רציתי שתתרשם מהאנשים, שתתן בנו אמון ותראה מיהם האנשים שבידיהם הופקדה המשימה.

"הוא דיבר בעברית עם מבטא, בדיוק כמוה. גולדה שמעה אותו. לא אמרה הרבה, אבל ראיתי בעיניים שלה שהוא עשה עליה רושם עז. לימים גולדה ביקרה בקיבוץ שלו ופגשה אותו. היא כל כך התרגשה, שאחר כך צלצלה אלי וסיפרה לי. והוא רק דוגמה לאיכות האנושית שלנו. לא שכירי חרב ולא מוקיונים נוסח שפילברג".

השיחה מתקיימת על הדשא המוריק בביתו של זמיר בצהלה. הגינה מטופחת להפליא. זהו בית צנוע, מרוהט בפשטות, שיש בו ניחוחות של פעם, של ישראל אחרת, שבה להיות עשיר לא נחשב כבוד גדול. צהלה, מצפון לתל אביב, היתה שכונתם של אנשי הממסד הביטחוני. שכניו של זמיר היו, בין השאר, האלופים עזר ויצמן ומרדכי הוד ושר הביטחון משה דיין. על הדשא מסתובב חתול שמן, מדושן עונג, שמשפחת זמיר אימצה. "ליתר דיוק הוא אימץ אותנו", אומר צבי זמיר. "נדמה לי שהוא נכד, או אולי נין של חתול שהסתובב בחצר של משה דיין".

הוא בן 81. הוא נולד בפולין ועלה לארץ עם הוריו בהיותו תינוק בן שבעה חודשים, ב-1925. בגיל 18 הצטרף לפלמ"ח, לחם בקרבות מלחמת העצמאות ועשה את הקריירה המקצועית שלו בצה"ל, שבו הגיע לדרגת אלוף. בתפקידו האחרון, ב-1966, היה אלוף פיקוד הדרום, ולאחריו נשלח לבריטניה כנספח צה"ל. את מלחמת ששת הימים, המלחמה שהעצימה את המיתוס של האלופים, הוא החמיץ, כמו גם את האופוריה שבאה בעקבותיה. אבל למרות זאת החליט ראש הממשלה לוי אשכול למנותו בספטמבר 1968 לראש המוסד, במקום מאיר עמית הכריזמטי.

טיל סטרלה במתנה

כשנכנס זמיר, "צביקה" בפי מכריו, לתפקיד, הוא נוכח לדעת שישראל נתונה במלחמה נגד הטרור. מחבלים פלשתינאים חטפו בינואר 1969 מטוס אל על, הנחיתוהו באלג'יריה ואילצו את ממשלת ישראל להיכנע בפעם הראשונה לתביעותיהם. אחר כך, בסוף השנה, תקפו מחבלים את דוכני אל על בנמל התעופה באתונה. "עד מינכן, הקו שישראל הלכה בו היה מודרך מההנחה שהמדינות האירופיות לא יאפשרו לטרור הזה להתרחש בארצותיהם ולא יאפשרו את גל חטיפות המטוסים".

כלומר, הנחת העבודה של ישראל היתה שאין צורך בפעולה שלכם, של המודיעין הישראלי?

"כן. שלא צריך פעולה לא חוקית של ישראל בארצות אירופה. אנחנו במוסד סברנו - על יסוד מה שידענו - שהארגונים הפלשתיניים, ארגונים כמו זה של ודיע חדאד וספטמבר השחור, שהיה בעצם של אש"ף, רואים בטרור באירופה כלי קל יחסית לביצוע; קל יותר מאשר חדירות לישראל דרך הגבול עם המדינות השכנות, וגם יעיל יותר. הם רצו בעזרתו להטיל מצור על ישראל: לפגוע בחברות התעופה באמצעות חטיפות מטוסים. הם ביקשו להעלות על סדר היום העולמי ולהביא לידיעת העולם את שואת הפלשתינאים.

"אנחנו, שהבנו את זה, ניסינו לשכנע את גולדה שצריך להגיב ולפעול גם בחוץ לארץ. אבל גולדה בלמה את כל ההצעות שלנו. היא לא רצתה להיגרר על ידינו, אף שהיו שרים כמו משה דיין ויגאל אלון שתמכו בנו. עמדת הממשלה עד למינכן היתה שצריך לגרום לכך שהממשלות האירופיות יקחו אחריות. גולדה היתה סבורה שמדינות אירופה יתעוררו לנוכח מתקפת הטרור על אדמתן ויפעלו בכוחות עצמן".

והן פעלו?

"לא. עד למינכן הן לא לקחו אחריות על המצב. וכשמדברים על פעולה, הכוונה שלנו היתה שהם יטפלו בטרור טיפול מודיעיני ולא משטרתי. אבל הם לא עשו זאת. היו מדינות שסירבו אפילו שהמאבטחים באל על יהיו חמושים. לגורמי המודיעין באירופה לא היה מושג מה קורה במדינות ערב. הם לא ידעו ולא הבינו. לא היו להם מקורות והם לא דיברו את השפה. לשירותים האירופיים גם עבר כושר ההרתעה. גם כשהם חשפו ועצרו טרוריסטים, הם מיהרו לשחרר אותם ברגע שמטוס שלהם נחטף או שקיבלו איומים. אני זוכר שיחה עם איש ביטחון אירופי אחד שאמר לי: גנרל זמיר, אתם מנסים לגרור אותנו. אנחנו לא רוצים להיות צד במאבק שלכם".

ואתם הייתם ערוכים טוב מהם?

"בוודאי. אנחנו סברנו שצריך להתכונן לגרוע ביותר ושיפרנו את מקורות המידע. זה היה מאמץ גדול וקריטי".

אתה יכול לתת דוגמה ליכולת הישראלית מול חוסר המעש של האירופים?

"כן, זו דוגמה שממחישה את המציאות שישראל נאלצה להתמודד איתה, לפני מינכן וגם לאחריה, כפי שמעיד המקרה שהתרחש לאחר מינכן. הגיעה אלינו ידיעה על כוונת טרוריסטים להפיל מטוס אל על בטילי סטרלה, בהמראה מנמל התעופה פיומצ'ינו ברומא. איתרנו את הגעתם של הטרוריסטים לאיטליה ותוך קשיים רבים עקבנו אחריהם. הם נכנסו לבית דירות שצפה על נתיב ההמראה. כשראיתי את המיקום נתתי מיד הוראה לעכב את המראת המטוס, שהיה בדרכו לניו יורק".

אתה היית במקום, ברומא?

"כן. הייתי יחד עם הצוות, שמנה שישה או שמונה שניהלו את המבצע. הבעיה היתה שזה היה בניין של חמישים או מאה דירות ולא ידענו באיזו דירה נמצאים המחבלים. החלטתי שצריך להודיע מיד לשירות הביטחון האיטלקי. צלצלתי אל ראש המודיעין, גנרל סיציליאני שהכרתי והייתי מיודד אתו, ואמרתי לו שאני בדרכי אליו בעניין דחוף. הוא הופתע לראות אותי לבוש בג'ינס, כי בפגישות בינינו תמיד לבשתי חליפה ועניבה. סיפרתי לו את מה שידענו. הוא היה המום.

"ביקשתי ממנו רק טובה אחת: שאם ימצאו בדירה טילי סטרלה, שיתן לי אחד. אצלנו רצו מאוד להכיר וללמוד את הטיל הזה. הגנרל אמר: אבל נצטרך את הטיל כראיה. הבטחתי לו שאם הוא יצטרך את זה לבית המשפט, אני מתחייב להחזיר לו. הוא הסכים והודיע לשירות הביטחון, שאנשיו יצאו מיד אל הדירה. הם מצאו שם ערבי אחד וטילי סטרלה שהיו ארוזים בחבילות. השאר, עוד ארבעה או חמישה, ישבו בבית קפה בקרבת מקום והאנשים שלנו, שעקבו אחריהם, מסרו את המידע לאיטלקים, שעצרו אותם.

"הגנרל האיטלקי הודה לי, אף שלא כל כך אהב שעשינו פעולת עיקוב באיטליה, והבטיח שאם תוכח אשמתם בבית משפט הם יימקו בכלא לשנים רבות. אבל מה שקרה הוא שהפלשתינאים חטפו לאחר כמה חודשים מטוס, והאיטלקים נכנעו ושחררו אותם. הבעיה שלנו היתה שהישראלים היו חשופים לפגיעה ואילו המפגעים ידעו שהחברים שלהם ישחררו אותם. מדינות אירופה לא רצו להתמודד עם הבעיה וגם לא היו יכולות".

זמן מה לאחר המבצע, ב-1974, התרסק מטוס תובלה מדגם דקוטה של חיל האוויר האיטלקי. כעבור 15 שנים, ב-1989, מונה שופט חוקר לחקור את נסיבות ההתרסקות וקבע כי המוסד הוא שפוצץ את המטוס, כנקמה על כך שאיטליה שחררה את המחבלים. זמיר אומר שההאשמה היתה משוללת יסוד. אבל החשדות התמקדו בו ובאסא לפין, שהיה בשנות השבעים נציג אגף תבל של המוסד באיטליה ועמד בקשרי עבודה עם השירותים האיטלקיים. נגד שניהם הוצאו צווי מעצר, והוגשה בקשה להסגירם לחקירה. רק כעבור שלוש שנים דחה בית משפט באיטליה את ההאשמות של השופט החוקר נגד המוסד, זמיר ולפין.

חיזיון נורא

מיד כשהגיעה הידיעה כי טרוריסטים פלשתינאים שבו את הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, מיהר צבי זמיר לדיון חירום בכנסת, אצל גולדה מאיר. בדיון השתתפו גם הרמטכ"ל דוד אלעזר, ראש אמ"ן אלי זעירא וראש השב"כ יוסף הרמלין וכמה שרים. "התברר מהר מאוד שלא ניתן לארגן יחידה צבאית שתספיק לעלות על מטוס ולהגיע לכפר האולימפי באור יום לפני רדת החשיכה, כדי ללמוד את השטח", אומר זמיר.

אחר כך התברר, בעקבות שיחה של גולדה מאיר עם הקנצלר וילי ברנדט, שהחוקה הגרמנית אוסרת לאפשר לזרים לבצע פעולה צבאית על אדמת גרמניה. "ברנדט התחייב לגולדה לשחרר את בני הערובה על אדמת גרמניה", אומר זמיר. כך שהגרמנים לא יכלו להסכים שכוח ישראלי יבצע את מבצע החילוץ.

זמיר מספר עוד, כי נדונה הצעה ששר הביטחון יצא למינכן. בסופו של דבר שכנע שר הביטחון דיין את גולדה מאיר כי המידע על נוכחותו, שלא יוכל להישמר בסוד בגלל העיתונאים הרבים שסיקרו את האולימפיאדה ואת החטיפה, עלול לגרום למחבלים להרוג את בני הערובה. וכך יצאה למינכן טיסה מיוחדת של אל על ובה צבי זמיר וויקטור כהן, שהיה ראש אגף החקירות בשב"כ וניהל יחד עם דיין את המגעים עם המחבלים שחטפו את מטוס סבנה. "לא אהבתי את הרעיון שאצא למינכן", אומר זמיר, "אך נעניתי להוראה".

הסיפור על המחדל הגרמני, כפי שראו אותו זמיר וכהן במינכן, סופר כבר פעמים רבות ותועד בכישרון רב בסרטו של ארתור כהן. זמיר אומר כי לא ישכח את אוזלת היד של הגרמנים, שאפשרה לטרוריסטים הפלשתינאים לרצוח את הספורטאים. תמונה אחת במיוחד נחרתה מאז בזיכרונו, והיא של הספורטאים הכפותים שמובלים תחת איומי הנשק של הטרוריסטים אל המסוקים הממתינים בכפר האולימפי, כשאלפי בני אדם - משתתפי האולימפיאדה ונציגים של כלי התקשורת - צופים בהם בדומייה. "לראות על אדמת גרמניה את המראה - היה חיזיון נורא. אמרתי לויקטור, שאם המסע הנורא הזה שאנו רואים יביא לשחרור הספורטאים, אז זו תהא נחמתנו".

צבי זמיר מציין, כי "מינכן היתה עבורנו הלם. נקודת מפנה. מה שחזינו וצפינו, קרה. עכשיו כבר היה ברור לכולם, גם למתנגדים וגם לגולדה מאיר, שהאירופים לא יעשו את מה שנדרש מהם. התקיים דיון בממשלה בשאלה מה עושים. אמרתי בדיון שאנו במוסד ניקח על עצמנו כמיטב יכולתנו להשתלב במדיניות ההגנה על מתקנים ישראליים ועל אזרחים ישראלים בחוץ לארץ".

אבל מבצעי החיסולים לא עסקו בהגנה, אלא בהתקפה.

"אין הגנה בלי יסוד התקפי. ידענו את המודוס אופרנדי של ארגוני הטרור והחלטנו לטפל באנשי הקשר שלהם, במשרדים, בנציגים, בדרכי ההולכה שלהם באירופה, אבל ראינו בכך חלק ממערך ההגנה וכן מההרתעה שתשים קץ לטרור הפלשתיני הגלוי באירופה. ואכן, אני חושב שבמלחמה שהתפתחה בעקבות מינכן הצלחנו לשים קץ לסוג הטרור שהופעל".

בזכות הפעולות שלכם?

"לא רק. כמובן שלא רק עשרה או שנים-עשר אנשי מוסד, או כמה שהיינו, והיינו מעטים, עשו סדר באירופה. לאט לאט התברר לשירותים המקומיים שזאת חובתם להיאבק בטרור ולשים לו קץ. זו היתה מטרה משותפת לנו ולהם".

ולא היה בהחלטה לפעול נגד הטרוריסטים גם יסוד של נקמה?

"לא. לא עשינו נקמה. מאשימים אותנו שמה שהדריך אותנו זו נקמה. אלה הם דברי הבל. מה שעשינו היה מניעה קונקרטית של פעולות טרור צפויות. פעלנו נגד אלה שחשבנו שימשיכו לבצע פעולות טרור. אני לא אומר שאלה שהיו מעורבים במינכן לא היו בני מוות. הם בהחלט היו ראויים למות. אבל לא עסקנו בעבר, אלא התרכזנו בצפוי".

לא קיבלת הוראה מגולדה מאיר בנוסח "תנקמו באחראים על מינכן"?

"גולדה סלדה מהכורח שהוטל עלינו לבצע את הפעולות. גולדה מעולם לא אמרה לי 'תנקום במי שאחראי על מינכן'. אף אחד לא אמר לי את זה".

איך נקבע מיהו בן מוות שיש לחסלו?

"בלי להיכנס לשיקולים מבצעיים אומר שהיתה בחינה מדוקדקת בתוך המערכת".

ומה בדבר ועדת אקס, אותה ועדת שרים מפורסמת שכל חיסול הובא לידיעתה ופעלה כמעין בית דין מיוחד להוצאה להורג?

"מי אמר שהיתה ועדת אקס?"

לא היתה ועדה כזאת?

"אני לא אתייחס לעניין. אומר רק שהיה דיון רציני של כל הגורמים שהיו צריכים להחליט. הממשלה לא הסתלקה מאחריותה. כל הסוגיה של במי לפגוע נשקלה בצורה קפדנית תוך הערכת התוצאה הצפויה. מה שהנחה אותנו היה לפגוע בתשתיות טרור ובמי שיכול לפגוע בעתיד בישראלים".

היו תקלות

האם מלבד הכישלון בלילהאמר (שבו נורה בטעות מלצר מרוקאי) היו עוד תקלות שאנו לא יודעים עליהן?

"כן. היו תקלות. תמיד נזהרנו שלא לפגוע בחפים מפשע, אלא רק במטרה שנבחרה. בנאשם המוגדר ולא בזולתו, אבל קרה פעם שהכלל הזה לא נשמר ונפגע מישהו שלא רצינו שייפגע. הוא פשוט לא היה אמור להימצא שם".

מה היה תפקידו במבצע של מייק הררי, ראש אגף המבצעים, אגף קיסריה?

"אני לא אתייחס לשמות".

מדוע קרה הכישלון בלילהאמר?

"זה היה צירוף מקרים של מידע מוטעה שהסתדר עם דמיון בלתי רגיל בחזות, במראה, בין המבוקש לבין מי שנפגע בטעות".

נכתב בזמנו כי היה למוסד מודיע שהטעה אתכם בכוונה תחילה והוביל אתכם אל אחמד בושיקי בלילהאמר, במקום אל חסן סלאמה.

"לא אדבר כאמור על פרטים מבצעיים. אבל לא היתה הטעיה מכוונת".

האם בדקתם את העניין היטב?

"לאחר כל מבצע היו תחקירים להפקת לקחים".

האם חסן סלאמה היה יעד מרכזי לא רק במבצע בלילאהמר?

"הוא היה מטרה חשובה, כיוון שהיה איש משפיע במערך המבצעי של אש"ף. אבל היו עוד פעולות חשובות, שלא זכו לתשומת הלב הראויה. היה ירי רקטות על ביתו של ודיע חדאד בביירות, לדוגמה. האנשים האלה החלו לדאוג לביטחונם, חלקם ירדו למחתרת ותכנון מבצעים נגדנו העסיק אותם פחות".

גם יאסר ערפאת היה מטרה לחיסול באותה התקופה?

"מתעוררת תמיד השאלה עד להיכן אתה מגיע. אנחנו עסקנו בתשתית מבצעית ולא בדרג הפוליטי. מי שעסקו בדיונים פוליטיים לא הרגו ישראלים".

מדוע לא התפטרתם, אתה והאחראים על הכישלון בלילהאמר?

"למה היה צריך להגיש התפטרות?"

כי היה כישלון גדול: נהרג אדם חף מפשע ונתפסו אנשי מוסד ונידונו למאסר.

"לגבי הטעות התנצלנו ושילמנו פיצויים למשפחה. לי היה ברור אז שאני עושה תפקיד. אם אתה משגר אדם למשימה מסוכנת ומסובכת, צריך לקחת בחשבון שאפשר לטעות. אם הממונים עלי היו חושבים שצריך לפטר אותי, היו מפטרים אותי".

הסרט של שפילברג מדבר על הרהורי חרטה ונקיפות מצפון אצל כמה מהמשתתפים במבצעים. היו דברים כאלה?

"אין מלחמות יפות. זה לא היה פשוט לאנשים שעשו זאת. אנשים היו שותפים לחרדות. אבל דיברתי איתם לפני המשימה, בעת המבצע ולאחריו, והכרתי את כולם. בזכות איכותם הם עשו את מה שעשו מתוך הבנה והכרה ואמון במפקדים שלהם. אני מעריץ אותם והם ראויים שייכנסו לרקורד הישראלי - ולא דרך סרטים מחורבנים - וצריך להודות להם ולהגיד להם שהם השיגו את המשימה שנקבעה להם".

ההישג הגדול

יש טענה שהמאבק של המוסד בטרור הסיט את תשומת הלב מהיעד החשוב ביותר של המודיעין: איסוף מידע על היכולת הצבאית של מדינות ערב ומתן התרעה למלחמה, וכתוצאה מכך בא המחדל של מלחמת יום כיפור.

"לא. המוסד היה מסוגל לטפל בכמה משימות ולהתמודד בכמה מישורים: עליית יהודים ממדינות שונות, ההכנות למלחמה וגם מאבק בטרור. נכון שלא ניתן לעשות הכל, ולכן בתקופתי צומצם מאוד המאמץ שעשו קודמי לרדוף פושעי מלחמה נאצים. אבל מי שקרא את דו"ח ועדת אגרנט, שחקרה את המודיעין לפני המלחמה, יודע שהמוסד זכה לשבחים. בעיני ההישג הכי גדול של המוסד בתקופתי היה המידע על ההכנות של מצרים וסוריה לצאת למלחמה ומתן ההתרעה למלחמה. זה כמובן ההישג של כל אנשי המוסד, לא שלי".

לסיום הראיון התבקש זמיר להתייחס למחלוקת שיש לו עם ראש אמ"ן לשעבר אלי זעירא, שגלשה למאבק משפטי. "הראיון הזה לא נועד לדון בכך", פסק.*

רשימות החיסול

ראש המוסד לשעבר, צבי זמיר, מציב סימן שאלה על הפרסומים שלפיהם התכנסה ועדת שרים מצומצמת, סודית, בראשות ראש הממשלה גולדה מאיר, ששקלה את הצעות המוסד לחיסול והכריעה כמעין בית דין מי יומת ומי יחיה.

זמיר אינו מוכן לפרט כיצד, אם כן, הוחלט במוסד ובממשלה על המועמדים לחיסול אחרי מינכן, אבל על סמך מקורות אחרים אפשר לשחזר כיצד עבדה השיטה. אנשי המחקר במטה המוסד ואנשי המבצעים בשטח אספו מידע על נציגי אש"ף ופעיליו הבולטים באירופה. על סמך מידע זה הורכבה רשימה, שהועברה לעיונו של פורום בכיר ומצומצם במוסד, שבו השתתפו ראש המוסד וכמה מראשי האגפים. פורום זה החליט מי ראוי לחיסול.

כשהרשימה בידו הלך צבי זמיר אל הממונה עליו, ראש הממשלה גולדה מאיר, ששיתפה בהתייעצויות כמה שרים שעסקו בענייני ביטחון: משה דיין, יגאל אלון, אבא אבן וישראל גלילי. כמו כן שותף בדיונים ראש אמ"ן לשעבר אהרון יריב, שהיה אז יועץ לראש הממשלה לענייני לוחמה בטרור. על סמך התייעצויות אלה, אישרה מאיר לזמיר ולמוסד להוציא את ההחלטה אל הפועל.



צבי זמיר. ב-1989 האשים שופט חוקר את המוסד בהפלת מטוס איטלקי ב-1974, וביקש מישראל להסגיר את זמיר לחקירה


עוברי אורח מפריעים לשני סוכני המוסד, אבנר (אריק באנה, משמאל) וסטיב (דניאל קרייג). סיפורו של אבנר לא היה ולא נברא, אומר זמיר / צילום: מתוך הסרט "מינכן"




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים