המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
בחר סיסמה
הקלד סיסמה מחדש
אזור מגורים
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

יש איזשהו נאום של חרושצ'וב מהוועידה

בראיון ראשון מספר ראש השב"כ לשעבר, עמוס מנור, כיצד הגיע לידיו לפני 50 שנה נאומו הסודי של המנהיג הסובייטי ניקיטה חרושצ'וב, שהוקיע את פשעי סטלין. זהו גם סיפורו המרתק של מנור, שבגיל 35, שמונה שנים לאחר שהיה מוזלמן באושוויץ, מונה לראש שירות הביטחון והיה אחראי על הקשר החשאי עם הסי-אי-איי

  • פורסם לראשונה: 07.03.2006
  • 23:00
  • עודכן ב: 09.03.2006
  • 23:00

אחר הצהריים, ביום שישי, 13 באפריל 1956, נכנס זליג כץ למשרדו של עמוס מנור, ששכן במבנה ערבי מול שוק הפשפשים ביפו. מנור היה אז ראש שירות הביטחון הכללי (שב"כ). זליג כץ, שעיברת את שמו כמנהג אותם ימים לזיו כרמי, היה עוזרו וראש לשכתו. בראיון בלעדי ל"הארץ" משחזר מנור את חילופי הדברים שהיו לפני כחמישים שנים.

מנור: הגיע חומר ממזרח אירופה?

כרמי: כן. הגיע חומר מוורשה.

מנור: יש משהו מעניין?

כרמי: יש איזשהו נאום של חרושצ'וב מהוועידה.

מנור (בצעקה): מה? איפה החומר?

כרמי: בחדרי.

מנור: תביא מיד.

כרמי מיהר לחדרו וחזר עם 70 עמודים מצולמים בפולנית. "אמרתי לו, אתה אידיוט", מספר מנור. "אתה מחזיק ביד את אחד הסודות החשובים ביותר בעולם". תדהמתו וכעסו של מנור גברו עוד יותר, כשהתברר לו שהנאום נשלח מנציג השב"כ בוורשה עם בלדר של משרד החוץ, כבר לפני שלושה ימים. "אמרתי לזליג, תתקשר לדוביד שיבוא הנה מיד".

דוביד הוא דוד שווייצר, שחקן כדורגל בהפועל תל אביב וכעבור שנים מאמן נבחרת ישראל, שהיה אז אחראי על מעבדת הצילום של השב"כ. מנור ביקש מכרמי שיתרגם לו את הכתוב. "ככל שהוא התקדם בתרגום קיללתי יותר ויותר", הוא מספר. "אלוהים אדירים, אמרתי לעצמי".

בתוך זמן קצר הגיע שווייצר. "אמרתי לו, תצלם עותק אחד ותפתח כמה שיותר מהר, אני צריך להביא אותו לבן גוריון". הצילום והפיתוח נמשכו כשעתיים. בעודו ממתין לפיתוח התקשרה אשתו ציפורה, שהיתה רגילה לשעות עבודה בלתי שגרתיות ולהעדרויותיו של בעלה, ושאלה מתי הוא חוזר הביתה.

בשעה שש, שעת דמדומים, נכנס מנור למכונית הווקסהול ונסע מיד לביתו של ראש הממשלה בשדרות קרן קיימת (כיום בן גוריון) בתל אביב. "באתי לבן גוריון ואמרתי לו, השגנו את נאום חרושצ'וב בוועידה העשרים. אני לא יודע אם זה אותנטי. השגנו את הנאום ממקור שלנו בוורשה, שהשיג מאשה שעבדה אצל גומולקה".

אבל כפי שאנחנו יודעים, המזכירה, ידידתו של העיתונאי ויקטור גרייבסקי, שהשיג את הנאום, היתה מזכירה אצל אדוארד אוחאב ולא גומולקה.

מנור מחייך. "אני חשבתי אז שזה גומולקה. אמרתי לבן גוריון גם שאני לא יודע אם המקור הוא סוכן כפול שהחדיר את הנאום כדיסאינפורמציה, או שהנאום הוא מקורי אבל הוחדר אלינו בכוונה, כדי שיגיע למערב. 'על פי מה שתורגם לי, יש לי רושם שזה אותנטי, אבל אני מציע שתקרא בעצמך'. בן גוריון ידע פולנית. אני זוכר שהוא שאל אותי שלוש פעמים מה זה דיסאינפורמציה ושלוש פעמים הסברתי לו. השארתי לו עותק והלכתי".

מנור חזר משם לביתו ברחוב אשתורי הפרחי, בצפון תל אביב. למחרת בבוקר צילצל הטלפון בביתו והוא התבקש לבוא שוב לבית בשדרות קק"ל. "בן גוריון אמר: 'אם זה אותנטי, זהו מסמך היסטורי ובעוד שלושים שנים יהיה במוסקווה משטר ליברלי'. הוא החזיר לי את החומר בלי להגיד לי מה לעשות אתו".

ביום ראשון, 15 באפריל, בשובו למשרדו, סיפר עמוס מנור לראש המוסד איסר הראל על המסמך. "אמרתי לו, אם זה אותנטי זו פצצת אטום. סיפרתי לו על השיחה עם בן גוריון ושהחלטתי להעביר מיד את העותק לידי הסי-אי-איי, אבל כדי לשמור על מרב החשאיות העדפתי שהוא יוטס אל איזי דורות, הנציג שלנו בוושינגטון, ולא יימסר לנציג הסי-אי-איי בשגרירות האמריקאית בתל אביב. צירפתי למסמך מכתב שבו ביקשתי מאיזי שימסור את החומר אישית לג'ים אנגלטון ושידגיש כמה פעמים שאני לא בטוח באותנטיות של החומר ושיבדקו היטב".

עוד באותו יום נשלח המסמך עם בלדר של משרד החוץ לוושינגטון. כעבור יומייים, ב-17 באפריל, נחת המסמך על שולחנו של אלן דאלס, ראש הסי-אי-איי, שמיהר להודיע על כך לנשיא דווייט אייזנהאור. באותו יום התקשר אנגלטון לעמוס מנור. ג'יימס ג'סוס אנגלטון היה ראש האגף לריגול נגדי בסוכנות הביון המרכזית והממונה על הקשר החשאי עם המודיעין הישראלי. "הוא אמר לי שזה בעל חשיבות עליונה וביקש שאגלה לו מי המקור שלנו, שסיפק את הנאום. עניתי לו: ג'ים, יש בינינו הסכם שלא חושפים מקורות מידע וההסכם הזה חל גם על המקרה שלפנינו".

כעבור שנים סיפר אנגלטון למנור, שהסי-אי-איי גייס את מיטב המומחים שלו וגם סובייטולוגים מדופלמים מהאקדמיה כדי לבחון את הנאום ולקבוע אם זהו מסמך מקורי או זיוף. לשם כך הם אף שלחו עותק של הנאום לעיונו של שגריר ארצות הברית במוסקווה.

ג'ים ברקיע השביעי

הנאום הסודי נישא ב-25 בפברואר 1956. זו היתה שעת ערבית. 1,400 צירי הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות זומנו לפתע למושב אחרון וסגור, בבניין הוועד המרכזי במוסקווה. נציגי המשלחות הזרות לא הורשו להיכנס לאולם. כשניקיטה חרושצ'וב, המזכיר הכללי של המפלגה, החל לנאום, התקשו הצירים להאמין למשמע אוזניהם. כמה מהם התעלפו מתדהמה. בלי כל הכנה מוקדמת פתח חרושצ'וב בהתקפה עזה וחסרת תקדים על קודמו, יוסיפ ויסריונוביץ סטלין, שמת כשלוש שנים קודם לכן.

במשך ארבע השעות של נאומו - 26 אלף מלים - הגדיר חרושצ'וב את סטלין "עריץ", הוקיע את "פולחן האישיות" והאשים אותו ב"פשעים שגרמו לאלימות אכזרית". הוא גינה את סטלין על "דיכוי אכזרי ביותר", על שהמציא את המושג "אויב העם" וקבע כי הוא "עיוות בצורה חמורה וקשה את עקרונות המפלגה".

מיד לאחר הנאום התפזרו הצירים, בלי שיתקיים כל דיון. אבל דבר הנאום הסודי עבר מפה לאוזן. פקידים ציטטו ממנו באסיפות מפלגתיות והוא החל להתניע תהליך של רפורמות. רמזים ראשונים על נאום סודי, היסטורי, שנישא בוועידת המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות, הגיעו למערב, לאחר ימים אחדים. הממשל האמריקאי, כמו גם ממשלות בריטניה, מערב גרמניה, צרפת ואחרות, היו להוטים לברר את תוכן הנאום. המשימה, באופן טבעי, נמסרה לארגוני הביון. אבל השב"כ הישראלי הקדים את כולם.

שבועיים לאחר שהאמריקאים קיבלו מישראל את נוסח הנאום התקשר אנגלטון שוב אל מנור ובישר לו כי המומחים הגיעו למסקנה שזהו מסמך מקורי ואותנטי. "ג'ים היה ברקיע השביעי", אומר מנור. "הוא ביקש את רשותי לפרסם את החומר. הלכתי שוב אל בן גוריון ושאלתי לדעתו. בן גוריון אמר לי שהוא מבין את האמריקאים, משום שמדובר במסמך בעל חשיבות היסטורית, ונתן את הסכמתו. הודעתי על ההחלטה לג'ים אבל ביקשתי ממנו שלא יזכירו אותנו כמקור. לא רצינו להיות מעורבים".

היחסים בין ישראל לברית המועצות כבר היו מעורערים מאוד, בשל תמיכת הסובייטים במצרים, וההנהגה הישראלית חששה מתגובה סובייטית, שעלולה היתה לפגוע לא רק בישראל אלא גם ביהודי ברית המועצות. לאחר היסוסים של כמה שבועות, הדליף הסי-אי-איי בתחילת יוני את הנאום ל"ניו יורק טיימס", שפירסם אותו במלואו. הפרסום חולל סנסציה עולמית, והנאום היה למכשיר תעמולה מרכזי במדיניות החוץ האמריקאית. הוא שודר בשפות רבות ברדיו אירופה החופשית, ששידוריו מגרמניה כוונו לברית המועצות ולגרורותיה. רבבות אלפי עותקים של הנאום, בשפות רבות, כולל גרוזינית, הופצו מבלונים פורחים שנשלחו מזרחה מגרמניה ומאוסטריה. להערכת מומחי הסי-אי-איי, המרד בהונגריה באוקטובר 1956 היה תוצאה ישירה של הפצת הנאום.

אלן דאלס בספרו "אמנות הביון", שיצא לאור ב-1963, כתב על השגת הנאום: "תמיד ראיתי בכך את אחת ההצלחות המודיעיניות החשובות בתקופת כהונתי". מנור מחזיק בעותק מהספר ובו הקדשה אישית מאת המחבר, המגדיר אותו "מקצוען אמיתי".

דובר שבע שפות

במשך שנים רבות ביקשו רבים - עיתונאים, סוכנים חשאיים, דיפלומטים, פקידים - לגרוף את התהילה. אפילו איסר הראל, ראש השב"כ הראשון וראש המוסד בתקופה הנדונה, ניסה בניסוח מרומז לנכס לעצמו את ההישג. "באותה תקופה סיפקנו לעמיתינו האמריקאים דוקומנט חשוב, שנחשב לאחד ההישגים הגדולים ביותר בתולדות המודיעין", הוא כתב בספרו "ביטחון ודמוקרטיה" (1989).

השב"כ והמוסד וידאו בחשאי שההצלחה תיזקף לזכות ישראל. באוקטובר 1956, כתשעה חודשים לאחר הוועידה העשרים, עוד לא הצליח הביון הבריטי להניח ידו על עותק מקורי של הנאום. ערב מבצע סיני נפגש מנור עם ניקולס אליוט, נציג האם-אי 6 בישראל. מנור: "הוא אמר לי, האם אתה יכול להשיג גם לי את הנאום? אמרתי לו, מאין אתה יודע שיש לנו? הוא אמר, 'בתחילה חשבנו שהיוגוסלווים הדליפו את הנאום, אבל אחר כך הגענו למסקנה שזה אתם'. אמרתי לו, אל תשאל אותי על יחסי עם שירותים אחרים, וסירבתי לו".

אבל גם כשרבים ידעו או שיערו כי את הנאום השיגה קהילת המודיעין של ישראל, עדיין נשמרה בסוד זהותו של ויקטור גרייבסקי, העיתונאי שהשיג תוך הסתכנות עצמית את הנאום (ראו מסגרת). רק בתחילת שנות התשעים פירסמו עובדה זו, כל אחד בנפרד, העיתונאי שלמה נקדימון ב"ידיעות אחרונות" וכותב שורות אלה ב"הארץ".

השגת הנאום והעברתו לאמריקאים היו אחד השיאים של מבצע "בלזם" - שיתוף הפעולה הסודי עם הסי-אי-איי, שהחל כמה שנים קודם לכן. לדעת מנור, "זה היה ההישג האיסופי הגדול ביותר שהיה עד היום לקהילת המודיעין הישראלית. בתחום הפוליטי, זה היה מסמך היסטורי. אם להשתמש במה שאמר טל ברודי, בהקשר אחר כמובן, הוא העמיד אותנו על המפה של קהילות המודיעין בעולם".

לא פחות מגודל ההישג, אפשר להתפעל מהקריירה של עמוס מנור. בגיל 35, שמונה שנים לאחר שניצל מהתופת באושוויץ ובמאוטהאוזן, כשהוא מוזלמן שמשקלו 40 ק"ג, התמנה העולה החדש לראש השב"כ. אבל מנור שונא סופרלטיווים. התנאי שהציב לקיומו של ראיון זה הוא שתמונתו לא תתנוסס בשער הגיליון וביקש שהראיון לא יהיה "שמאלץ וקיטש". על פי עדותו שלו, זה הראיון המלא הראשון שלו לתקשורת, לאחר שלפני תריסר שנים התראיין לסרטו של ירין קימור, בערוץ הראשון. כיום, בגיל 88, הוא ממשיך להיות פעיל בעסקים (הוא שותף בין השאר בחברה לניהול בתי מלון) ובמפגשים של ותיקי השב"כ, וזיכרונו מדהים - תוך הקפדה על פרטים.

הוא נולד כארתור מנדלוביץ' בעיר סיגט שבטרנסילווניה באוקטובר 1918, כחודש לפני סיום מלחמת העולם הראשונה. הוא בן למשפחה אמידה, שהעניקה לו חינוך משובח. בהיותו בן 16, נמנה עם מייסדי תנועת הבונים הציונית בטרנסילווניה. אחר כך למד הנדסה בעיר מילוז שבצרפת.

ב-1940 הועבר אזור מגוריו מרומניה להונגריה, והוא גויס לצבא ההונגרי, שבו שירתו היהודים בלי מדים והועסקו למעשה בעבודות כפייה לבניית חפירות וביצורים. במאי 1944 שולח מנור יחד עם כל משפחתו בטרנספורט הראשון של יהודי הונגריה לאושוויץ. הוריו, שני אחיו ואחותו נרצחו. הוא שרד לאחר 360 ימים, שבהם הועבר מאושוויץ למחנה מאוטהאוזן שבאוסטריה.

בשובו לרומניה צורף למוסד לעלייה ב', שעסק בעלייה בלתי חוקית לארץ ישראל. ב-1949, לאחר הקמת המדינה, עלה לישראל ושקל להצטרף לקיבוץ, אבל מפקדיו במוסד לעלייה ב', משה כרמיל (צ'רבינסקי) וראש הארגון שאול אביגור, הפגישו אותו עם איסר הראל, ראש הש"ב, כפי שקראו אז לארגון. "איסר עשה עלי רושם מוזר", אומר מנור. "הוא היה מאוד חשאי. הוא נתן לי מספר טלפון, אבל לא אמר לי איפה משרדו". כשנפגשו אמר לו הראל "התרשמתי ממך" והציע לו לעמוד בראש המחלקה לסיכול פעילות של הגוש הסובייטי.

ממה לדעתך הוא התרשם ממך?

"הייתי צעיר, בעל השכלה אקדמית, דיברתי שבע שפות (רומנית, הונגרית, יידיש, עברית, אנגלית, צרפתית וגרמנית), היתה לי חזות אתלטית ונראיתי אירופי".

יומיים לאחר הפגישה הראשונה עם הראל הוא נלקח למטה השב"כ ברחוב בוסטרוס, בשוק הפשפשים ביפו. שם, בקומה השנייה, הוא נפגש עם אנשי מחלקתו.

עשו מאתנו צחוק

מחלקה זו מלה גדולה במקצת. מנור מצא עובד אחד, מזכירה ושתי חיילות. "התחלתי לעבוד, אבל הכל היה ממודר ולא הכרתי חלקים אחרים של השירות. יום אחד עשה לי איסר היכרות עם עזרא לביא מחדרה, שהיה מנהל המחלקה הקומוניסטית. הוא רצה שאלמד ממנו".

לביא היה אחראי על המעקב והפיקוח אחר המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). השב"כ נחלק אז למטות. לביא עבד במטה אחד, שהיה אחראי על ענייני פנים, בעיקר הריגול הפוליטי נגד מפלגות, ארגונים ואנשים שהראל ראה בהם גורמים עוינים או מסוכנים לדמוקרטיה הצעירה של ישראל - והראל חשד ברבים. מנור עבד במטה 2, שכעבור זמן התפתח לאגף לסיכול ריגול ומניעת חתרנות, המוכר כיום יותר בשם "האגף היהודי". כעבור כעשרה חודשים קידם הראל את מנור לראש אגף - אחראי על כל המחלקות של סיכול ריגול.

מה בעצם עשיתם?

"לא לימדו אותי מה לעשות. בהדרגה לימדתי את עצמי. הוצאנו תצפיות ומעקבים אחר הדיפלומטים של הגוש הקומוניסטי. ניסינו להבין מי באמת דיפלומט ומי איש מודיעין. כמובן שהיינו חסרי ניסיון ואילו מולנו עמדו אנשים מנוסים שעברו השתלמויות והיה להם ניסיון אופרטיווי אדיר".

במה זה בא לביטוי?

"הם ידעו לזהות את העוקבים ולחמוק. זה היה מעין משחק של חובבנים מול פרופסיונלים. היינו גם מאוד עניים. לא היה לנו כסף. לרשות יחידת המבצעים הקטנה עמדו רק כמה מכוניות, אז איך אפשר היה בכלל לעבוד. בסך הכל הם עשו מאתנו צחוק. אבל מה שפעל לטובתנו היה העובדה שידענו שאנחנו דילטנטים והיינו רעבים להצליח ורצינו להשתפר. לאט לאט למדנו לזהות את אנשי המודיעין. עקבנו אחריהם, ביצענו גם חדירות סמויות והתחלנו להשיג תוצאות".

מה היה ההישג החשוב באותן שנים?

"כבר כמנהל מחלקה שיערנו שברית המועצות והגוש המזרחי מסייעים בממון למק"י והחלטנו לברר כיצד זה נעשה. בדרך מקרה גילינו ניסיון של מזרח אירופה לרכוש סחורות בישראל, שארצות הברית הטילה אמברגו על מכירתן - נחושת, מתכות שונות, אלקטרוליטים וכו'. גילינו שסוחרים ישראלים ממוצא פולני, או רומני וצ'כי רוצים לקנות במערב סחורות אסורות, ודרך ישראל להוביל אותן לברית המועצות ומזרח אירופה".

איך גיליתם את זה?

"בעזרת חדירות סמויות למשרדים של החברות ואנשי העסקים האלה, ובעזרת הצנזורה על המכתבים שנכנסו לארץ וגם כאלה שיצאו. פתחנו את המכתבים, קראנו, צילמנו ופיתחנו. כך הצטבר המידע. ואז קראנו לסוחרים, אני אישית נפגשתי עם כמה מהם, ושיכנענו אותם שלמען ישראל עליהם להפסיק. הם צייתו ושיתפו פעולה".

מתנות מהסי-אי-איי

במאי 1951 יצא ראש הממשלה בן גוריון, בהזמנת ארגונים יהודיים, למסע לא רשמי בארצות הברית. הוא ניצל את הביקור לפגישה חשאית עם גנרל ולטר בדל-סמית, ראש הסי-אי-איי. עד אז דחו האמריקאים כל פנייה של ישראל להקים קשר חשאי בין שתי המדינות, מחשש שמא גילויו יפגע בקשריהם עם העולם הערבי. סיבה נוספת להסתייגות האמריקאית היתה החשד שישראל - בגלל הקיבוצים, העלייה ממזרח אירופה והמפלגות הסוציאליסטיות - היא שלוחה של ברית המועצות וחדורה בסוכנים שלה.

"בן גוריון רצה מאוד בקשר עם הסי-אי-איי, אבל בדל-סמית היסס", אומר מנור. "לבסוף הסכים, בתנאי שזה יהיה סופר סודי. בן גוריון הבטיח לשמור על החשאיות". לאחר שמנור הצליח לחשוף דיווחים כוזבים של סוכן שהמוסד הפעיל בווינה, הציע ראש המוסד ראובן שילוח שמנור יעבור למוסד ויהיה אחראי על הקשר הסודי שזה עתה הוקם עם הסי-אי-איי.

"איסר הראל התנגד", אומר מנור. "ואיסר היה עקשן גדול". אבל שילוח לא ויתר, והציג את הבעיה לבן גוריון. ראש הממשלה פסק שמנור יישאר בשב"כ, אך יחזיק גם בתיק האמריקאי של קהילת המודיעין.

כיצד התקיים הקשר?

"אמרו לי שאני צריך לאסוף מידע על הגוש הסובייטי ולהעביר אליהם. לא ידעתי בדיוק מה לעשות עד שעלה בי הרעיון, למסור להם את החומר שאספנו כשנה קודם לכן על המאמצים של הגוש המזרחי להיעזר בישראל כדי לעקוף את האמברגו האמריקאי. ערכנו את החומר, מחקנו מה שהיה צריך למחוק והודענו להם שלעולם לא יבקשו מאתנו לזהות מקורות. קבענו גם כלל, שלא נעביר להם שמות של ישראלים. הדו"ח נשלח לוושינגטון והתגובה היתה בלתי צפויה - התלהבות גדולה. הם ביקשו שנאסוף בשבילם עוד ועוד חומר".

מה הם ביקשו?

"כל דבר שרק יכולנו על מזרח אירופה. לפעמים לא הבנתי מה הם צריכים אותנו. הם ביקשו כסף רומני וספרי טלפון ומפות של ערים ואפילו את מחירי הלחם במדינות הגוש המזרחי".

ואיך הצלחם להשיג את המידע?

"תשאלנו, עשינו תחקור ידידותי לעולים שהגיעו לארץ. ולהפתעתנו גילינו שיש להם חומר מעניין. זה היה פעיל במפלגה וזה עבד במפעל תעשייתי או צבאי. כמובן שבעיקר ניסינו להשיג מידע צבאי, החל מבניית אוניות בנמל קונסטנצה ועד לנשק סובייטי שהגיע לצבא הרומני או הפולני. הכל נוהל בסודיות מוחלטת ואפילו בשירות לא ידעו על כך. היו אולי ארבעה אנשים שהיו בסוד המבצע: אני, המזכיר שלי זליג כץ, איסר וצבי אהרוני שעשה את התשאולים".

מה היה הכינוי של מבצע הקשר?

"בלזם. נדמה לי שאו שהמזכיר שלי זליג, או איסר נתן את הכינוי".

מי עבד מולך מטעם הסי-אי-איי?

"בהתחלה לא ידעתי. עד שבראשית 1952 סיפרו לי שילוח וטדי (קולק) כי ג'ים אנגלטון אחראי על הקשר עם ישראל. אבל הם לא ידעו מה בדיוק תפקידו בסי-אי-איי. ואז יום אחד באפריל 1952 הוא הגיע לארץ. קיבלתי את פניו יחד עם ראובן שילוח בשדה התעופה בלוד. הוא השתכן במלון השרון בהרצליה, שהיה אז המלון היחיד של חמישה כוכבים, אבל את רוב הזמן הוא עשה בדירה הקטנה שלי, של שני חדרים ברחוב פינסקר.

"מתוך שבעה ימים, ארבעה הוא היה אצלי. הוא היה מגיע ב-11 בלילה ונשאר עד 4 בבוקר, ואז הייתי מסיע אותו בחזרה למלון. אשתי היתה בחדר השני, ומפעם לפעם הגישה קפה. הוא הביא אתו בקבוק ויסקי ושתה כל הזמן, אבל אף פעם לא השתכר. לא הבנתי איך אדם יכול לשתות כל כך הרבה בלי להשתכר. אני עצמי לא שתיתי והוא השלים עם זה".

איך התרשמת ממנו?

"שהוא היה אדם קנאי בכל דבר. היתה לו נטייה למיסטיפיקציה. לימים, אולי לאחר שלושים שנים, הוא סיפר לי מדוע באמת בא לארץ. הוא הבין מטדי שמבצע בלזם מתנהל על ידי, עולה חדש מרומניה, והוא נחרד מכך".

הוא חשד שאתה סוכן קומוניסטי?

"כן. הוא בא בעצם לבדוק אותי. זו היתה הסיבה שהאחריות לקשר הוטלה עליו, ראש האגף לריגול נגדי. הם חשדו בנו. אבל בסוף הביקור הרגשתי שהוא מתרשם חיובית ואמר לטדי ולשילוח שהוא מרוצה ממני כאחראי למבצע".

ומה קרה בהמשך?

"ביקשתי מאנגלטון והוא הסכים לארגן קורס השתלמות במודיעין לכמה חבר'ה שלנו. באוקטובר 1952 יצאו שישה אנשים שלנו להשתלמות, אבל הם לא היו מרוצים, כי לימדו אותם תיאוריה. כדי להרגיע את הרוחות שלח לי ג'ים שני כרטיסי טיסה, לי ולאשתי, כדי שאבוא לוושינגטון. באתי והרגעתי את הבחורים.

"ג'ים השתדל להנעים את זמני, נפגשתי אתו כמה פעמים במלון. הוא גם הראה לי מכשיר חדש בשם Lie detector. ביקשתי ממנו שאחד המשתלמים, צבי אהרוני (כעבור שנים אחד מחברי החוליה שלכדה את אדולף אייכמן), ייסע לשיקגו ללמוד אצל הממציא. ג'ים הסכים. צבי נסע לשיקגו וחזר עם מכשיר פוליגרף, שקיבל במתנה מג'ים. זה היה המכשיר הראשון שהגיע לארץ".

קיבלתם עוד מתנות מהסי-אי-איי?

"אמרתי לג'ים שאנחנו חלשים בטכנולוגיה, אז הם נתנו לנו מיקרופונים, ציוד להאזנה לטלפונים, מצלמות. אבל פרט לכך לא ביקשנו שום תמורה. לא ביקשנו מהם מידע, כי חששנו שהם יבקשו מאתנו מידע על העולם הערבי.

"ב-1954 ג'ים הזמין אותי לביקור נוסף וביקש ממני שנרחיב את פעילות האיסוף, לא רק באמצעות עולים בארץ, אלא גם למזרח אירופה גופה. בהיסוס לא קטן הסכמנו. אני אישית גייסתי ותידרכתי כמה אנשים ושלחתי אותם להיות נציגים שלנו בוורשה, פראג, בודפשט, בוקרשט. אבל לא הסכמתי לשלוח למוסקווה, כי פחדתי שייתפסו. כך גייסתי את יעקב ברמור, שעבד אז בלשכת המס של ההסתדרות ונשלח לוורשה. ההנחיות שלי לאנשים היו 'אל תסתכנו, תחפשו קשרים שאתם יכולים לקיים כדיפלומטים ותשתדלו לגרום לאנשים שיספרו לכם מידע פוליטי'. על מידע צבאי בכלל לא חלמתי".

הגבוה והנמוך

הרחבה זו של מבצע בלזם התרחשה לאחר שהראל מונה לראש המוסד ומינה את ראש לשכתו ועוזרו, איזידור רוט, שעיברת את שמו לאיזי דורות, לראש השב"כ. מנור: "בספטמבר או אוקטובר 1953 קרא לי איסר ואמר לי: שמע, אני חושב שצריך לשחרר את איזי מהתפקיד, אני מציע אותך. שאלתי אותו, אתה חושב שיש סיכוי שבן גוריון יסכים?"

מדוע התעורר בך הספק?

"כי הייתי עולה חדש, בלתי מוכר ולא חבר מפלגה. הייתי שונה מהממסד דאז. זומנתי לפגישה עם בן גוריון, שחקר אותי שלוש שעות. כעבור יומיים הודיעו לי שהזקן מינה אותי לתפקיד".

איך הצלחת להסתדר עשר שנים עם איסר הראל, עד לפרישתך ב-1963?

"לא הפסיקו לשאול איך שני אנשים כל כך שונים עובדים ביחד. אני נולדתי בבית עשיר ולא חשתי באנטישמיות; איסר בא מעיירה קטנה ועלה לארץ כחלוץ. אני גבוה והוא נמוך. הייתי ספורטאי פעיל, שיחקתי כדורגל, טניס, כדורעף, סיף, שחיתי, החלקתי על קרח. אני אהבתי מוסיקת ג'ז, איסר בכלל לא ידע מה זה. הוא היה חבר מפלגה, אני לא. אני קראתי את 'הארץ', הוא קרא 'דבר'".

אילו יחסים היו לכם?

"הוא היה ראש המוסד וראש ור"ש (ועדת ראשי השירותים), ואני ראש השירות. אבל קיבלתי אותו כראשון בין שווים. היחסים שלי עם הראל היו הכי הרמוניים עד 1960. גם אם היו בינינו חילוקי דעות, זה לא השפיע מבצעית. אבל ב-1960 התחלתי להבחין אצלו בשינוי בהתנהגות. הוא החל לדבר בביקורת על בן גוריון. לאט לאט הבנתי שהוא נפגע מכך שבן גוריון קידם את הצעירים, שמעון פרס, משה דיין ואבא אבן, ומינה אותם לשרים אך פסח עליו.

"היחסים בינינו התקלקלו גם בגלל פרשת המדענים הגרמנים. הוא החל לפעול בניגוד למדיניות בן גוריון, משום שהזקן לא קיבל את התיאוריות המטורפות שלו. איסר טען כי הקנצלר אדנהאור משחק משחק כפול כלפי ישראל, ועוזר כביכול לנאצר לפתח נשק אטומי. אני חשבתי שאדנהאור עושה כל מאמץ להחזיר את גרמניה לקהילת העמים הנורמליים ולכן לא יכול להיות שהוא יעזור לנאצר להשיג נשק אטומי. ראיתי שאיסר איבד כל חוש פרופורציה. אמרתי לו: אם בן גוריון לא מבין אותך, גם אני לא מבין אותך. היחסים בינינו נשארו אמנם קורקטיים, אבל איבדו מהלבביות שלהם".

האם בתפקידך הורית להרוג אנשים?

"לא הרגנו ולא עינינו ולא עשינו שום דבר בלתי חוקי, לא ליהודים ולא לערבים, חוץ מעניין החדירות הסמויות".

האם יש עוד סודות שלא סופרו מהתקופה שלך?

"יש עוד רק דבר אחד, רגיש במיוחד, שעשינו, שגם היום אני לא מוכן לדבר עליו".*

פגישה קצרה עם ההיסטוריה

"פעלתי באימפולס", אומר ויקטור גרייבסקי, האיש שהעניק בהתנדבות לשב"כ את אחת מההצלחות הגדולות בתולדותיו. "היום ברטרוספקטיבה אני יודע שהייתי טיפש וצעיר. אם היו עולים עלי לא היינו מדברים היום. אני לא יודע אם היו הורגים אותי, אבל הייתי בוודאי יושב הרבה שנים בכלא".

גרייבסקי, בן 81, הוא גמלאי של רשות השידור. הוא עלה לישראל מפולין ב-1957. בהמלצת עמוס מנור הוא הצטרף למשרד החוץ, עבד בשידורים של קול ציון לגולה, הקים את המחלקה לשידורים ברוסית ואחר כך היה למנהל התחנה. ב-15 השנים הראשונות שלו בישראל הוא המשיך לשמור על קשר עם השב"כ והופעל במשימות חשאיות מול ברית המועצות, אבל הוא מסרב לדבר על כך ומסתפק במלים הבאות: "שלוש פעמים בחיי עמדתי מול ברית המועצות - עם מסמך חרושצ'וב, עם השידורים ועוד פרשה שמוקדם עדיין לדבר עליה. מרבית שנות חיי נאבקתי בברית המועצות".

הוא נולד ב-1925 בקרקוב, אז נקרא ויקטור שפילמן. יחד עם משפחתו נמלט עם פרוץ מלחמת העולם השנייה לברית המועצות וכך ניצלו חייו. ב-1946 שב לפולין, הצטרף למפלגה הקומוניסטית, למד עיתונות באקדמיה למדעי המדינה והצטרף לסוכנות הידיעות הפולנית. "כשהצטרפתי למפלגה אמרו לי שעם שם כמו שפילמן לא אגיע רחוק ולכן החלפתי אותו לשם פולני - גרייבסקי", בעל משמעות דומה בשתי השפות: "לנגן" או "לשחק".

הוא החל את עבודתו בתפקיד של כתב זוטר והתקדם לדרגת עורך בכיר, שאחראי על המחלקה לברית המועצות והדמוקרטיות העממיות במזרח אירופה. "זו היתה עמדה שפתחה לי את הדלתות במפלגה ובממשלה". ב-1949 עלו הוריו ואחותו לישראל. גרייבסקי החליט להישאר בפולין. בדצמבר 1955 חלה אביו במחלה קשה וגרייבסקי בא לבקרו. כדי להסדיר את הביקור הוא נפגש עם יעקב ברמור, לכאורה מזכיר ראשון בשגרירות ישראל בוורשה, למעשה נציג השב"כ. "לא, לא ידעתי שהוא איש מודיעין. חשבתי שהוא דיפלומט", הוא אומר.

הביקור בישראל זיעזע את השקפת עולמו. גרייבסקי היה לציוני. הוא שב לפולין, אך בלבו גמלה החלטה לעלות לישראל. כארבעה חודשים לאחר חזרתו מישראל הוא בא כמנהגו למקום עבודתה של ידידתו, לוציה ברנובסקי, כדי לצאת אתה לשתות קפה. ברנובסקי, אף היא יהודייה, נמלטה בזמן המלחמה מגטו לבוב והצטרפה אל הפרטיזנים, שם הכירה את בעלה לעתיד. באמצע שנות ה-50 היתה, לפרק זמן קצר, מזכירה זוטרה - למעשה עובדת מושאלת - בלשכתו של מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, אדווארד אוחאב.

היא היתה בת 35, ואם לילד. בעלה היה סגן ראש ממשלת פולין. בני הזוג חיו באותה דירה, אבל בנפרד. "הנישואים שלה לא עלו יפה והיא היתה חברה שלי בכל המובנים", אומר גרייבסקי, אז רווק בן 30. באותו יום, בשעה 11, היתה ברנובסקי עסוקה מאוד ולא יכלה לצאת לבית הקפה. "הלשכה של אוחאב היתה במטה הוועד המרכזי של המפלגה", הוא מספר. "כולם הכירו אותי, השומרים, עובדי הלשכה, הייתי כמעט כמו בן בית שם. בעת ששוחחתי עם לוציה הבחנתי בחוברת עבה בכריכה אדומה, שכתוב עליה: הוועידה ה-20, נאום החבר חרושצ'וב. בפינה היה כתוב: סודי ביותר".

זה היה אחד מהעותקים הספורים שהפוליטבירו הסובייטי הורה לשגר אל מנהיגי מדינות הגוש המזרחי. "כמו לאחרים, גם אלי הגיעו שמועות על הנאום", מספר גרייבסקי. "ידענו שארצות הברית הקציבה פרס של מיליון דולר למי שישיג לה את הנאום. ידענו גם שכל שירותי הביון, כל הדיפלומטים וכל העיתונאים בעולם רצו לשים את ידיהם על הנאום. ולכן, כשראיתי את החוברת האדומה הבנתי מיד. זה בעיקר סיקרן אותי כעיתונאי. אמרתי ללוציה: אני אקח את החוברת, אלך הביתה לשעה-שעתיים ואקרא את זה. היא אמרה לי, בסדר גמור, אבל אני הולכת הביתה בארבע, אז תחזיר את זה עד אז, כי אני צריכה לשים את זה בכספת.

"שמתי את החוברת מתחת למעיל שלי ויצאתי את הבניין, בלי שמישהו יחשוד או יבדוק אותי. הרי כולם הכירו אותי. בבית, כשקראתי את הנאום הזדעזעתי. כאלה פשעים. סטלין רוצח. הרגשתי שאני מחזיק פצצת אטום ומכיוון שידעתי שכל העולם מחפש את הנאום, הבנתי שאם אזרוק את הפצצה היא תתפוצץ. החלטתי לחזור ולהחזיר ללוציה את החוברת, אבל בדרך חשבתי וחשבתי והחלטתי שאלך לשגרירות, אל יעקב ברמור. פולין לא עשתה לי שום דבר רע, אבל הלב שלי היה עם ישראל ורציתי לעזור.

"הלכתי לשגרירות וצילצלתי בדלת. הבניין היה מוקף חיילים ושוטרים פולנים והיו מצלמות מסביב, שבדקו כל מי שנכנס. הלכתי למשרד של ברמור ואמרתי לו: 'תראה מה יש לי'. הוא נעשה לבן ואדום והחליף צבעים. הוא ביקש לקחת את החוברת לדקה, וחזר אלי לאחר שעה וחצי".

הבנת מה הוא עושה?

"בוודאי. ידעתי שהוא מצלם. לאחר שעה וחצי הוא חזר, נתן לי את החוברת ואמר 'תודה רבה'. יצאתי מהשגרירות והלכתי אל לוציה. הגעתי בשעה שתיים וחצי, שלוש, והחזרתי לה".

גרייבסקי עלה לישראל בינואר 1957. כשהגיש את הבקשה לעלות, פוטר מעבודתו. לוציה ברנובסקי מתה בפולין כעבור 15 שנים ממחלה קשה. "לא דיברנו מעולם על מה שקרה", הוא מדגיש. והתמורה? הוא אומר שלא עלה בדעתו לבקש דבר. "מה פתאום? פעלתי מתוך אימפולס שנבע מהקשר שלי לישראל. זה היה זר פרחים של עולה חדש למדינת ישראל. אף מרגל מקצועי לא היה מצליח להשיג את מה שאני השגתי. היה לי מזל".

אתה רואה את עצמך כגיבור?

"לא. אני לא גיבור. לא עשיתי היסטוריה. מי שעשה היסטוריה היה חרושצ'וב. אני נפגשתי עם ההיסטוריה לכמה שעות, ודרכינו נפרדו".



עמוס מנור. האמריקאים חשדו שהוא סוכן קומוניסטי מושתל


ניקיטה חרושצ'וב. הוקיע את פשעי סטלין בישיבה סגורה של ועידת המפלגה




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת