מבצע משה - כללי - הארץ
המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

מבצע משה

משה בר יודא, פנסיונר של ההסתדרות, הצליח לכנס באולפן הקלטות את זקני הקייסים של העדה האתיופית, ומימן מכיסו את הקלטת כל התפילות של העדה, בטרם יאבדו. בר יודא, ניצול שואה מצ'כוסלובקיה, נשלח לאתיופיה בשנות ה-50 להקים שם בתי ספר לעברית, ונאלץ בלב קרוע להפקיר את תלמידיו אחרי שישראל החליטה להפנות עורף לקהילה. מאז הוא אתם בכל המאבקים, בכל ההפגנות, יותר אתיופי מאתיופי. ראיון

ביום-יום הם לא מדברים זה עם זה, חלוקים בדעותיהם ובדרכם הדתית. קייס איילין אדגואצ'או בא מחדרה. הוא אינו מקבל את מרותה ההלכתית של הרבנות הראשית. שניים משבעת ילדיו קייסים, וכמוהו מסרבים לקבל משכורת מהמדינה. קייס ימהרן אצ'הו, לעומתם, מקבל גם מקבל, ולמעשה נטמע בתוך הממסד הרבני. בעיני הקייסים לבית אדגואצ'או, אצ'הו וההולכים בדרכו דומים למי שנטשו את התורה האמיתית, זו שניתנה לעם היהודי במעמד הר סיני והועברה מדור לדור במסג'ידים - בתי הכנסת של יהודי אתיופיה. ולמען מה? למען הלכה שכולה תיקונים ותוספות.

אבל הנה הם כאן, באולפן "סטודיו וייב" בדרום תל אביב, עם אוזניות של רוקרים על הראש, שרים ביחד, מתפללים ביחד, במשך שעות, תפילה אחר תפילה, באדיקות, בכוונה מלאה. זו אולי ההזדמנות האחרונה שלהם להתכנס ככה, זקני הקייסים של העדה, אלה שעוד זוכרים את הניגונים המקוריים, יחד עם הקייסים הצעירים יותר, שקולותיהם עדיין צלולים, ולשיר ביחד, למען הדורות הבאים, כדי שלא יישכחו הניגונים הקדושים. קייס אדגואצ'או בן 74. קייס ימהרן אצ'הו בן 70. קייס הקייסים, מלקה עזריה, כבר בן 80, סובל מאסטמה, לחץ דם גבוה וסוכרת, ולא היה מסוגל להשתתף. עוד מעט לא יישאר להם קול.

25 קייסים, בקבוצות של חמישה-שישה הם נכנסים לאולפן, מוחלים לרגע על העלבונות, משאירים בצד את המחלוקות שיהודים, לא משנה מאיזו עדה, מתעקשים להיאחז בהן, ומתחילים להתפלל. והנה, בצד, בחדר הבקרה, האיש שחיבר ביניהם. האיש היחיד שהצליח להכניס את כולם לאולפן אחד, ולא, לא קוראים לו עידן רייכל. גם לא אדיסו מסאלה. משה בר יודא, פנסיונר של הסוכנות וההסתדרות, הוא האיש שבזמנו החופשי, ומכיסו, עשה את הנס הזה.

"הרעיון בא לעולם כשראיתי קייסים צעירים מגמגמים", מספר בר יודא. "בקהילה האתיופית יש תהליך של שכחה של השירה והתרבות והכל הולך ופוחת. הצעירים חושבים שהמוסיקה העשירה זה ראפ ורגאי, אין להם קשר עם הטקסטים. הקייסים הם לפי דעתי כמו החרדים, יותר מדי מתעקשים ובונים חומות ולא מוכנים לוותר על שום דבר. הם מאבדים את הקשר עם הצעירים. חשבתי שהכל הולך לאיבוד".

היה קשה לשכנע אותם?

"לא היה קל. יש חשדנות ביניהם. הרי לא יעלה על דעתך לשתף בפרויקט אחד רב רפורמי, רב קונסרבטיווי ורב חרדי. כמו שיש פוליטיקות בין הרבנים, גם אצל הקייסים זה קיים. בכל זאת רציתי לעשות את הפרויקט הזה עם כולם, כדי שחלק לא יגידו שזה הפרויקט של הרפורמים או של הקונסרבטיווים. אני מספיק מכיר את העניין מבפנים והם הרי מכירים אותי. גם לא כל כך קל להם לסרב לי. הם אומרים לי, 'אתה היית שם וגם פגשת את הנזירים. אתה היית איפה שאנחנו לא היינו. קשה לנו לסרב'".

מי צריך את השחורים האלה

בר יודא, ניצול שואה יליד צ'כוסלובקיה, באמת חדר אל קודש הקודשים של יהודי אתיופיה, היכן שאפילו כף רגלם של זקני הקייסים לא דרכה. הקשר שלו עם הקהילה נוצר ערב שחרורו מצה"ל, בסוף שנות החמישים, כאחד הצנחנים הדתיים הראשונים. "ב-1957 דיבר אתי פרופסור חיים גבריהו. הוא עבד בסוכנות היהודית, ולימים היה האיש שאירגן את החוג המפורסם לתנ"ך כל יום שישי אצל דוד בן גוריון. הוא רצה מאוד ליצור קשר עם יהודי אתיופיה. אני לא ידעתי מאומה על הפלאשים. כתלמיד ישיבה לא רציתי לעשות שגיאות הלכתיות, ולכן ביקשתי פגישה עם שני הרבנים הראשיים לישראל.

"פגשתי את הרב הראשי יצחק הלוי הרצוג, אביו של הנשיא חיים הרצוג. איש אינטליגנטי מאוד. הוא כבר היה זקן ואני באתי אליו במדים. הוא אמר לי, 'לו אני הייתי חזק וצעיר כמוך, אני בעצמי הייתי רוצה לנסוע לשם'. הוא הסביר שיהודי אתיופיה, הפלאשים, היו הקהילה היחידה ששמרה על יהדותה במנותק מעם ישראל. הם אמנם ידעו שלפני מאות שנים היו יהודים לבנים, אבל האמינו שהם היהודים האחרונים בעולם. 'בתנאים כאלה של ניתוק', הוא אמר לי, 'אף אחד אחר לא היה שומר על יהדותו, לכן הייתי רוצה לנסוע אליהם ולעזור להם. סע לעזור'. ממנו הלכתי אל הרב הראשי הספרדי, הרב יצחק נסים. כששמע שהציעו לי לנסוע אל הפלאשים, הוא קם מכיסאו ואמר 'מי צריך את השחורים האלה' ועזב את החדר.

"הלכתי אל ראש הישיבה שלי, הרב צבי יהודה קוק, בנו של הרב קוק. למדתי אז בישיבת מרכז הרב. אמרתי לו ששני הרבנים אמרו לי כך וכך. הוא צחק ואמר לי 'אני הקול המכריע?' ואז הוא אמר לי שאביו כתב מכתב, לפי בקשתו של ד"ר יעקב פייטלוביץ, שהגיע אל יהודי אתיופיה בתחילת המאה, ב-1904. ד"ר פייטלוביץ מוכר כאבי הפלאשים עד היום. הרב קוק הוציא לבקשתו קול קורא לקהילות ישראל בגולה 'למען אחינו הפלאשים'. אמר לי הרב צבי יהודה, 'תראה, הם אחינו. מה בכלל השאלה. סע'. כך הגעתי לאתיופיה".

בר יודא לא היה ראשון השליחים לאתיופיה. לפניו היו שמואל בארי ויהודה סיון, שהקימו בתי ספר באדיס אבבה ובאסמרה יחד עם יונה בוגלה, דמות מיתולוגית בקרב יהודי אתיופיה, איש משכיל מאוד, דובר שבע שפות. בר יודא גם לא נסע לבד. שנתיים קודם לכן הוטסו לישראל, אל המוסד החינוכי בשרון, כפר בתיה, שמונה מהמבריקים שבבני הקהילה האתיופית ללימוד עברית והיכרות עם החברה הישראלית. השמונה האלה חזרו אתו לאתיופיה.

החתונה המדומה

לגבריהו היתה מטרה שאפתנית: הגרעין הזה היה אמור להרחיק אל כפרי היהודים, להקים בהם בתי ספר לעברית, ולהכשיר את הלבבות, בייחוד בקרב הצעירים, לקראת עלייה לישראל. כרכז מטעם הקהילה מינתה הסוכנות את יונה בוגלה, שבמשך שנים היה איש הקשר בינם לבין ישראל.

בר יודא: "יונה בוגלה הכין לי קבלת פנים בכפר אוזבה, כפר יהודי מיוחס מאוד שהיה בו ריכוז של הרבה מאוד כהנים, שהייתי אמור להתיישב ביניהם. הייתי במלון בגונדר ונסעתי לשם כמו קצין צעיר ויהיר. לא לקחתי בחשבון שיש שם חולות והמכונית שלי נתקעה בחול ולא הגעתי במועד. באו לקראתי אנשים ותפסו אותי שם בחול ואמרו לי, 'מה אתך, הלא פה שרפו לא מזמן כיתה של בית ספר. אתה יהודי, הנוצרים יהרגו אותך'. וגרר אין שם, כמובן, לא ייאמן כי יסופר - תפסו את המכונית, חיפושית, לקחו אותה ואיך שהיא על הכתפיים רצו לתוך הכפר.

"באתי והיתה שם חתונה של יהודים. יופי של טקס. הכלה לא הולכת על הרגליים, אלא סוחבים אותה על הגב, והחתן עם כתר על הראש. אצלנו כתוב 'חתן דומה למלך'. לפי המסורת האתיופית, אפילו כשנפגשים בדרך עם הקיסר, הקיסר חייב לרדת מהסוס לכבוד החתן. הם לקחו את זה מהיהדות. לפני שנה בערך, ידיד טוב מאוד שלי, שהיה אחד מפורצי הדרך של יהודי אתיופיה דרך סודן, אשטו בריהון, אומר לי, 'החתן הזה גר בנצרת עלית'. נסענו אליו והוא לא האמין לי שזה אני. כנראה הזדקנתי מאז 1958. אבל בסוף הוא סיפר לי שהחתונה לא היתה חתונה והכל היה מבוים עבורי. שאלתי אותו איפה הכלה המדומה ההיא, אמר לי 'היא בחדרה'. אחר כך אשטו הפתיע אותי ואמר לי, 'מצאתי מישהו באשקלון שהיה בין אלה שסחבו את המכונית'".

סמינה פקד, בן 72 מנצרת עלית, היה אז תלמיד פנימייה באוזבה. לטענתו, טקס החתונה נערך בכלל באמבובר. "באחד הימים הודיעו לנו, לכל התלמידים, שעלינו לבוא לאמבובר כדי להשתתף בטקס שעורכים לכבוד אורח שבא לכפר. שמעתי שרוצים להציג לו טקס של חתונה יהודית. הכל אורגן כמו שצריך, הוקמו אוהלים, הוכן אוכל ומשקאות. הקהילה כולה התאספה. מחזיקי נשק התבקשו לבוא חמושים.

"אני לא הייתי שותף לארגון האירוע, אלא עמדתי בתוך קהל התלמידים והמבוגרים. פתאום בא אלי יונה בוגלה, לקח אותי הצדה ואמר לי, 'אתה תהיה החתן'. לקחו אותי לאחד הבתים, שם חיכתה לי תלבושת של חתן, גלימה והכל. את הכלה הלבישו בנפרד. אחר כך הפגישו אותנו - הכרתי אותה מבית הספר - לי נתנו מלווים ולה מלוות, ואז יצאנו כולנו בשירה וריקודים, כשאותה סוחבים על הגב, כנהוג.

"קייס ברהן ברוק ז"ל קידש אותנו. לאחר האירוע היא נשארה באמבובר ואני חזרתי אל הפנימייה באוזבה. בדקתי ומצאתי שאין בינינו קירבה משפחתית, ושמחתי להציע לה להינשא לי באמת. הוריה הסכימו בתנאי שאשאר אחרי החתונה באמבובר. אבל אני סירבתי, וחזרתי אל כפרם של הורי, הוגרה, שם התחתנתי לבסוף עם אשה מהאזור.

"עבדתי בחקלאות, וכשהוקם בית ספר של אורט הציעו לי משרת מורה ולימדתי בו יותר מעשר שנים, עד שהשלטון באתיופיה פירק את רשת אורט". הוא עלה לישראל ב-1992. "עם הכלה ההיא אין לי קשר", הוא אומר. "היא גרה בחדרה ולעתים קרובות היא באה לנצרת עלית לבקר משפחה, אומרים שלום ולא יותר מזה".

משה, תציל אותנו

בר יודא מספר על האמביוולנטיות והחשדנות של יהודי אתיופיה כלפיו. מצד אחד, נהגו בו כבוד עצום, כיאה לשליח מארץ הקודש, מירושלים. מצד שני, התקשו להאמין שאכן יש יהודים לבנים, וחשדו שזה עוד טריק של המיסיון הנוצרי. השיא היה כשבא לאחד הכפרים וערכו לו קבלת פנים חגיגית. אחד התושבים יצא לקראתו והשתטח לפניו אפיים ארצה, כבוד השמור למלכים. אבל אחר כך הקפיד האיש לטבול בנהר כדי להיטהר מהמגע עם הזר החשוד.

"אם יש משהו שלקחתי אתי", אומר היום בר יודא, "זה איך שההוא רץ לטבול בנהר את עצמו. האיש נשכב לפני בפישוט ידיים ורגליים, שזה דבר מדהים. כנראה שזה לכבוד ירושלים. ואחר כך הוא לא שם לב שאני רואה, כי הסתובבתי, ולפני שהוא נכנס לכפר הוא פשט את בגדיו וטבל.

"המוסד הדתי הגדול ביותר של יהודי אתיופיה היה מוסד של נזירים ונזירות שחיו במנותק לחלוטין ועשו נסים ונפלאות. כמו אדמו"רים. אני משער שההשראה לכך היתה גם מהסביבה הנוצרית, שגם שם היו קדושים נזירים, אבל אני לא אנתרופולוג. אבל היה מוסד כזה ואני ראיתי את הסוף שלו. הוא היה רחוק מאוד מאוד משאר הכפרים של היהודים. הגעתי לשם עם אחד מבני משפחת רוטשילד, בחור קצת הרפתקן, מטפס הרים, שהיה לו מנהג לחגוג כל יום הולדת על פסגת הר אחר, מההרים הגבוהים בעולם. הוא בא לאתיופיה לטפס על הראס דאג'ן, ההר השני בגובהו באפריקה, אחרי הקילימנג'ארו. הוא שמע שהייתי צנחן בצה"ל והציע לי להצטרף אליו למסע אל ההר. הוא קנה את הפרדות ומימן את הטיול.

"הגענו רחוק ושם מצאנו כפרים יהודיים עתיקים מאוד והיינו הלבנים הראשונים שהגיעו לסביבה ההיא. אמרו לי, הנה הנזירים - ומרחוק יכולתי לראות. אמרתי שאני רוצה להיכנס, אמרו לי 'לא, כדי להיכנס אתה צריך לעמוד בחוץ שבעה ימים ולא לאכול שום דבר, רק גרגרים של חומוס, ואז תהיה רשאי להיכנס'. אבל ראיתי את הבתים שלהם. היו שם נזירות ונזירים. מדברים עליהם כמו שמדברים על אדמו"ר פולני, נסים ונפלאות".

השליחות של בר יודא באתיופיה היתה קצרה מהצפוי. "כעבור תשעה חודשים הודיעו לי שמבטלים את החוזה אתי, שאני חוזר לישראל וכל השליחות שלי מבוטלת. כתבתי לגבריהו מכתב קשה שהצטערתי עליו אחר כך, כי בסופו של דבר, כשחזרתי ארצה הבנתי את הסיפור: אשתו של גבריהו מתה, והוא עזב את הסוכנות והלך לגדל את ילדיו. ובא מישהו אחר, שלא אהב את יהודי אתיופיה, וגורלם פשוט התנדנד כאן בין מישהו שאוהב אותם למישהו שלא אוהב אותם. לא היתה מדיניות מגובשת ולא הסתכלו על יהודי אתיופיה כעל בני אדם.

"חזרתי ארצה כועס מאוד. קודם כל רצתי להגיש תביעה נגד הסוכנות היהודית על הפרת חוזה. עורך דיני אמר לי, אתה לא מייצג את יהודי אתיופיה משפטית, אתה יכול להגיש תביעה רק בשמך. במשפט נגד הסוכנות זכיתי, והודעתי אז שיהודי אתיופיה זכו, כי הלא בעצם העוול נגרם להם. יש לי עשרות-עשרות מכתבים של שמונה הבחורים האלה שנסעו אתי. מכתבי ייאוש ממש: מה עשו לנו? איך הפקירו אותנו? מה נעשה? צריך להבין, הם לא הכירו את הסוכנות, את גבריהו ואת הפקידים; הם הכירו אותי. הם כותבים 'משה, למה אתה לא שולח לנו כסף? משה, תציל אותנו'. יש לי עשרות מכתבים כאלה, פשוט נוגע ללב, נורא ואיום.

"הם אנשים בגילי, פחות או יותר. הוצאנו אותם משם ולימדנו אותם לחיות. האנשים האלה היו שנתיים בארץ, למדו בכפר בתיה וסיגלו לעצמם חיים אחרים. הם נשלחו חזרה לאתיופיה כדי לפתוח בתי ספר ולקבל משכורות. באתיופיה הם נחשבו לאנשים משכילים, ואז הסוכנות פשוט הפקירה אותם בלי טיפת רחמים.

"יונה בוגלה עזב את משרד החינוך האתיופי בשביל הפרויקט הזה. הוא איש שדיבר שבע שפות. תפקידו היה תרגום ספרי לימוד משפות אירופיות שונות לאמהרית. משרה מכובדת. כשבאו השליחים הראשונים של הסוכנות, הם הוציאו אותו משם. הוא בשמחה רבה רצה לעזור לאחיו, אחר כך הפקירו גם אותו. הייאוש היה נורא ואיום".

זמנה בן אור, אחד משמונת הצעירים שחזרו עם בר יודא לאתיופיה, כתב לו שכדי להתפרנס נאלצים הוא וחבריו לנדוד מכפר לכפר, מבית לבית, כדי לקבץ נדבות. "במקום ללמוד כמה דברים, אנו סתם מאבדים את הזמן", כתב. האם אנו היינו בארץ רעים? או עשינו פשע? למה כל כך הסוכנות היהודית שונא אותנו?" יונה בוגלה, שלא היה מסוגל לעמוד במראה המביש של השמונה מקבצים נדבות בכפרי היהודים, עבר לאדיס אבבה עד שיימצא פתרון.

חבר'ה, לבטל את ההפגנות

בר יודא מקונן עד היום על אובדנה של שעת הכושר ההיא להעלאת יהודי אתיופיה. החמצה שעלתה לקהילה בעיכוב של עשרות שנים ובאלפי הרוגים במדבריות סודן. "היה יהודי אחד שעלה לגדולה באתיופיה, שקראו לו טדסה יעקב. כשהייתי שם הוא היה מנהל חברת חשמל, כשעזבתי כבר היה סגן שר האוצר ואחר כך נעשה שר האוצר. הדעות עליו חלוקות. יש כאלה שאומרים שהוא אהב את יהודי אתיופיה, יש כאלה שאמרו שהוא התעלם מהם. אבל אני קיבלתי מסר ממנו, שאפשר לקנות את יהודי אתיופיה ב-50 דולר לראש. רק לארגן הרבה כסף - אם נארגן 50 דולר לראש, נקנה את יהודי אתיופיה. העברתי את זה לירושלים, ואף אחד לא רצה להתייחס".

אנקדוטה אחת משעשעת הוא זוכר מהשיבה העגומה ההיא ארצה. "כשחזרתי מאתיופיה עגנון הזמין אותי אליו. הוא שמע שמישהו חזר מאתיופיה, ואז זה לא היה כמו היום - זה היה סוף העולם, ג'ונגל. הוא שאל אותי 'איך נסעת ליהודי אתיופיה?' אמרתי, טסתי במטוס לאתונה. התאכזב נורא ושאל 'אדוני, כך נסעת? איך אדוני הגיע ממש אליהם?' אמרתי לו, מאסמרה שכרתי מכונית והגעתי עד למקום שמכונית יכולה לנסוע. רכבתי על פרדה וכן הלאה והלאה. הוא התאכזב מאוד ושאל אותי, 'אדוני לא ראה נהר בדרך?' אמרתי לו, לא. 'אדוני יחשוב טוב, לא היה נהר?' רק אז נפל לי האסימון. עגנון חיפש את נהר הסמבטיון. בעיניו הם היו עשרת השבטים. הוא חשב, הנה בא אדם שמצא את עשרת השבטים מעבר לסמבטיון".

בישראל המשיך בר יודא לשמור על קשר עם המעטים מבני הקהילה האתיופית שהצליחו להשתקע כאן. "כולם מצאו את דרכם אלי. בהתחלה הגיעו בודדים בודדים. למשל, יום אחד ב-1973 הגיעה סירת דיג לאילת ושני צעירים אתיופים ירדו ממנה ונישקו את האדמה ואמרו 'אנחנו יהודים ובאנו להתנדב לצה"ל'. עצרו אותם והכניסו אותם לחדר המעצר במשטרת אילת, ומשרד הפנים הוציא להם צו גירוש והיה רעש גדול מאוד.

"בשלב ההוא יהודי אתיופיה לא הוכרו כיהודים וחוק השבות לא חל עליהם. היתה פה רק קהילה קטנטנה של יהודי אתיופיה שהתחתנו עם תימנים. דרך אגב, פעם היתה שאלה גם לגבי יהדותם של התימנים. אף אחד לא זוכר היום, אבל היו אשכנזים שטענו שהתימנים לא יהודים. היום קשה להאמין לזה, אבל נפתלי הרץ אימבר, מחבר 'התקווה', כתב שיר 'כמו התימנים'. אני זוכר את הבית הראשון בעל פה: 'לא להם, אחינו התימנים, לא להם צפינו בעיניים נשקפות'. בבית השני הוא קורא להם לחזור בבקשה לתימן. פעם ביקשתי מאורי שבח שילחין לי את השיר ועשיתי ערב תימני והזמנתי את ישראל קיסר ואז שרתי לו את השיר הזה. הוא השתגע ומאז נהיינו חברים. אנחנו עם לא כל כך פשוט.

"נחזור לאילת, למעצר. יושבים שני צעירים עצורים וצפויים לגירוש. איש אחד נסער מאוד, חזי עובדיה, היה הרס"ר של מחנה מטכ"ל והיה מפורסם מאוד. הוא תמיד צולם עם שפם כזה. עובדיה היה בן לקהילת יהודי עדן, והיתה קהילה של יהודי עדן באסמרה. הוא ראה את עצמו כיהודי אתיופי וכתב מכתב לרב הראשי הספרדי אז, הרב עובדיה יוסף. אם יש מישהו שצריך להודות לו באמת על עליית יהודי אתיופיה, זה הרב עובדיה יוסף. בעקבות השאלה של הרס"ר חזי עובדיה הוא נתן פסק הלכה כרב הראשי לישראל, שיהודי אתיופיה הם יהודים, ועכשיו היה צריך להחיל עליהם מיד את חוק השבות.

"אבל שני השרים הנוגעים בדבר, שר הפנים ושר הקליטה, עשו יד אחת. אלה היו יוסף בורג מהמפד"ל ושלמה רוזן ממפ"ם. עניין הגזענות והדעות הקדומות חצה את כל המחנות ואת כל החוגים. באותו חודש, מנהל מחלקת החקר במשרד הקליטה חיבר דו"ח שלפיו יהודי אתיופיה הם לא יהודים, אלא צאצאי שבטים באפריקה, ושר הפנים הדתי לא פסק לפי הרב עובדיה יוסף. משרד הפנים הוציא צו גירוש מהארץ נגד הבחורים. זו הפעם הראשונה שגורשו יהודים ממדינת ישראל, כשיש פסק הלכה של הרב הראשי שאומר שהם יהודים.

"סיפרתי על זה ליאיר צבן, גם הוא ממפ"ם, שלימים הפך לשר הקליטה הכי טוב בשביל יהודי אתיופיה, והוא סיפר על זה לאורית שוחט, שהיתה אז תחקירנית של תוכנית הטלוויזיה 'עלי כותרת'. מישהו ממשרד הפנים, שאהב את יהודי אתיופיה, הגניב לי את החומר, וסוכם שאני אבוא עם הדו"ח ואתראיין. לפני השידור התקשר אל התוכנית מזכיר שר הביטחון משה דיין, ואמר לתחקירן, 'כעיתונאי אל עיתונאי', שייזהר מבר יודא, שהוא לא כל כך מאוזן ולא כדאי לראיין אותו בשידור חי. משה דיין לא היה נגד יהודי אתיופיה. כל העניין הזה לא עניין אותו. נדמה לי שהוא מכר נשק לממלכה באתיופיה והוא פחד ששערורייה פה תפגע בקשרי המסחר של הנשק לאתיופיה. זה מה שהיה חשוב.

"בסופו של דבר הופעתי בטלוויזיה והראיתי את הדו"ח למצלמה. התוכנית היתה פופולרית וזה עשה הרבה רעש. אני לא רוצה להגיד מה הדבר הזה עשה לשם החלת חוק השבות ליהודי אתיופיה, היו עוד גורמים שהתערבו, אבל אני יודע שלהחיל את חוק השבות על יהודי אתיופיה זה דבר אחד, ולעשות מבצע העלאת יהודי אתיופיה זה דבר אחר. אנחנו ניהלנו אז מאבקים והיינו מארגנים אצלי במשרד, בבית ההסתדרות, את ההפגנות. אני עמדתי מאחוריהם והם עשו את הרעש".

איזה ארגון זה היה?

"הם התחילו להקים את ארגון 'ביתא ישראל'. היה לו משרד ברמת גן ברחוב קריניצי. לאט לאט הם התחילו להתארגן ולעשות הפגנות ולפני הפגנות התייעצו אתי. אז קרא לי אפרים פורן, שהיה המזכיר הצבאי של מנחם בגין, וכעס עלי מאוד שאני עומד מאחורי ההפגנות האלה ונותן להן גיבוי. אני יודע שאז הוא פנה אל ירוחם משל, המנהל שלי בהסתדרות, בכעס גדול עלי, והוא לא הבין שזה מעלה את המניות שלי - כי אז היתה ממשלת ימין, וכשבגין כועס עלי אז מצבי בהסתדרות יותר טוב.

"זמן קצר אחר כך הוא שוב הזמין אותי ואמר לי 'תשמע, הולך להיות מבצע'. והוא הוציא, אני זוכר, ספר גדול ואמר 'זה פרוטוקול של שיחה בין מנחם בגין לג'ימי קרטר, נשיא ארצות הברית. הוא כיסה את השורות למעלה ואת השורות למטה והשאיר שתי שורות, ואמר לי 'הנה, אתה רואה, פה אומר ראש הממשלה שאנחנו יוצאים למבצע גדול להעלאת יהודי אתיופיה ארצה. אני מראה לך את זה, וגם אני אומר לך, הולכת להיות פעולה רצינית, אבל אתם עם ההפגנה שלכם תקלקלו את הפעולה. עכשיו צריך שקט'.

"קראתי לחברים אלי ואמרתי להם, 'חבר'ה, לבטל את כל ההפגנות'. אני יודע שהיתה אסיפה בקריניצי 6 ברמת גן וכמה חברים אמרו 'גם בר יודא בוגד בנו', אבל כמה חברים אמרו 'לא, בר יודא לא בוגד' וביטלו את ההפגנות, ואז היה מבצע משה".

ואז בא שמעון פרס

בר יודא מספר שההתערבות הבאה שלו למען יהודי אתיופיה היתה זמן קצר לאחר מבצע משה, כשהרבנות הראשית תבעה מהעולים לעבור טקס משפיל של טבילה והקזת דם הברית. "היתה הפגנה הגדולה ליד היכל שלמה. זה היה בשנת 1985. אז אמרתי, אולי בכל זאת אני יכול לעשות משהו וביקשתי פגישה עם הרב הראשי, הרב אברהם שפירא. הכרנו כשלמדתי בישיבת מרכז הרב. נפגשנו, ואז הרב שפירא קרא לרב מרדכי אליהו ואמר לו, 'תלמיד שלנו, בוא נשמע אותו'. אמרתי להם, למה להעליב את יהודי אתיופיה? הרי הם שמרו בקנאות על יהדותם, הם שומרים בקנאות על הלכות טומאה וטהרה, וסיפרתי להם על ההוא שראיתי טובל בנהר אחרי שלחץ את ידי. כל העניין הזה של הקזת דם ברית נעשה אם יש ספק גדול ביהדותם, אבל אם יש רק ספק קטן סך הכל צריך לטבול. והם החליטו שזה יספק וביטלו את הטפת דם הברית, ונשארו רק עם הטבילה לכאורה".

הם החליטו על כך בעקבות שיחה אתך?

"כך הם אמרו לי. אולי היו עוד מאמצים בעניין, אני משער שלא אני הייתי היחיד, אבל גם אני דיברתי. אני גם יכול להגיד לך, שכל העניין הזה לא היה כל כך אכפת להם והם בקלות הסכימו אתי. הייתי נשוי אז לאחות של שמואל אבידור הכהן ופנחס פלאי. אשתו של פנחס פלאי היתה אמריקאית דתית פמיניסטית שהצטלמה עם טלית ותפילין בכותל וכל העניין הזה, וכולם קראו להן נשות הכותל. הרבנים הראשיים אמרו לי 'תעזוב, נסדר לך את כל העניין הזה של יהודי אתיופיה, רק תגיד לה שלא תצטלם בכותל מניחה תפילין'".

(יעקב שפירא, בנו של הרב הראשי לשעבר, מוסר בתגובה בשם אביו: הרבנות קיבלה החלטה הלכתית ולא בגלל לחצים של אישים; הוא מבקש להדגיש שהרבנות היא הגוף שנתן את האישור להעלות את יהודי אתיופיה לישראל. את תגובתו של הרב אליהו אי אפשר היה להשיג).

"ואז", ממשיך בר יודא, "בא שמעון פרס לבקר והבנתי שהיתה טעות נוראית. הוא בא בשביל הטלוויזיה, כמו שבא פוליטיקאי מערבי להפגנה, להביע הזדהות. הוא הצטלם עם הקהל והקייסים. באתיופיה, ברגע שראש הממשלה או הקיסר בא להפגנה, העניין גמור. והנה בא בעל הסמכות ובוגד. אחרי הביקור של פרס, ההפגנות הוחמרו והעניין קיבל פתאום תפנית ואף אחד לא הבין למה. פרס לא היה מודע בכלל לכך שזאת שגיאה גדולה לבוא אל יהודי אתיופיה, להצטלם אתם וללכת הביתה מבלי לתת פתרון לבעיה. אנשים אוהבים להגיד שהם אוהבים את יהודי אתיופיה ואני לא אוהב לשמוע זה. כי צריך לכבד אותם מעט יותר ולאהוב אותם מעט פחות".

סיפור זהרה אלפסיה

במשך שנים היה בר יודא מנהל מחלקת התרבות של ההסתדרות. איש חובש כיפה שהתגלה כסובלני ורחב אופקים הרבה יותר מהעסקנים המפא"יניקים שהקיפו אותו. בחרדת קודש שלא נטשה אותו עד היום הוא מספר, למשל, על הרגע שבו העלה אל הבמה מחדש את זהרה אלפסיה, הזמרת המיתולוגית של יהודי מרוקו:

"יום אחד, לפני 25 שנה בערך, קראתי שיר נפלא של המשורר המרוקאי העיוור ארז ביטון, שמספר איך חיילי מרוקו היו מפלסים את דרכם בסכינים כדי להגיע לשולי שמלתה של זהרה אלפסיה, הזמרת הנערצת. יהודייה. הייתי אז מעורב קצת בתחיית המוסיקה של יהודי מרוקו. התעניינתי מי זאת, ובעזרת יהושע אזולאי - מוסיקאי אדיר וגאון בכל קנה מידה, שהגיע לנתיבות, לא מצא פרנסה כמוסיקאי פה ונעשה ספר - מצאתי אותה באשקלון. בדיוק כמו שכתב ארז ביטון בשיר, היא חיה בדירת סוכנות שנראית כמו מחסן. אשה גדולה ושמנה, בדירה עלובה וצפופה, מלאה במתנות שקיבלה מהמלכים במרוקו, קשה לה לזוז שם.

"אמרתי לה, את זהרה אלפסיה? אמרה 'כן'. אמרתי לה שבאתי מההסתדרות, ואני רוצה להזמין אותה למופע. היא אמרה לי, 'אני לא יכולה לעמוד על הרגליים'. אבל אני מכיר אמנים. עשיתי אז מופע גדול בגני התערוכה בשביל יהודי צפון אפריקה. הזמנתי שלושים אוטובוסים מירוחם ודימונה. היתה שחקנית שעשתה דמויות של נשים מזרחיות. לפני שהעליתי את זהרה אלפסיה, ביקשתי מהשחקנית שתשחק את דמותה. והציבור הרב לא ידע שהיא מאחורי הקלעים, מאזינה לשיריה כמוהם. באמצע השיר דחפתי את זהרה אלפסיה עם 200 הקילו שלה אל הבמה. כשראו את זהרה היתה השתוללות בקהל. פשוט לא ייאמן. אנשים צרחו וזהרה עמדה על רגליה והתחילה לשיר. אחר כך הרבה אנשים התחילו להזמין אותה להופעות. אז אמרו לי חברים מרוקאים, 'היינו צריכים צ'כוסלובקי בשביל לעלות את זהרה על הבמה'".

אותה סקרנות, אותה היענות לקסם, הביאה את בר יודא להקים את עמותת תומ"ר, לשימור מורשת יהודי אתיופיה, ולהוציא עכשיו 50 אלף שקל מכיסו, כדי לממן את פרויקט ההקלטות הזה של הקייסים. "גמרנו להקליט. יש לי 11 שעות הקלטה. עכשיו אנחנו בעריכה. אני רוצה להזמין כמה מוסיקאים שישמעו את הכל ויחליטו מה ניתן לעיבוד כזה ומה ניתן לעיבוד כזה. אני רוצה לעשות כמה דיסקים, אולי לפי החגים או לפי החלטות יותר מוסיקליות. כלומר לקחת קטעים מלודיים, למשל, שזה יהיה טוב לא רק לאתיופים.

"דבר שני שאני רוצה לעשות זה דיסק בסגנון שעשה סקסופוניסט הג'ז יאן גארברק עם אנסמבל אופיציום. הם ארבעה זמרים ששרים שירת ימי הביניים והוא, עם סקסופון סופרן, עולה עליהם באלתורים קלים מאוד. יש גם יאן גארברק אתיופי, שמו אבטה בריהון. הוא נגן סקסופון שמפליא לנגן בסופרן. מצאתי אותו רוחץ כלים במסעדה. האצבעות שלו כבר לא יכלו לנגן, כי החומצה של חומר הניקיון מאכלת את האצבעות. מישהו סיפר לי עליו, אז ביקשתי להביא אותו הנה. שילמתי לו שלושה חודשי משכורת כדי שיהיה לו ממה לחיות. הוא ניגן פה".

שילמת לו מכספך?

"כן, שילמתי לו משכורת קטנה, 2,500 שקל לחודש, כדי שיהיה לו ממה לחיות. הוא התחיל לאט לאט לנגן שעות כל יום, חזר לכושר ויחד עם יצחק ידיד הוציא דיסק שנבחר לאחד משני תקליטורי הג'ז הטובים בישראל ב-2004. הוא נגן אדיר שעזב את המוסיקה מתוך ייאוש. באתיופיה הוא היה שותף בדיסק או שניים, ונסע בכל העולם עם קבוצה אתיופית ששרה ג'ז. אחר כך הוא עשה עלייה וחשב שפה יחכו לו. אבל הוא לא ידע שברחוב אבן גבירול על כל בלטה עומד נגן מרוסיה. אנחנו עם מוסיקלי מאוד. מוסיקאים לא חסרים לנו. אז עכשיו אני רוצה לעשות דיסק אחד במתכונת הזאת עם שירת הקייסים, שהוא יעלה עליהם באילתור, ואולי דיסק אחד שבו נזמין אמנים ישראלים שיתייחסו למוסיקה הזאת".

מה היה הרגע הכי מרגש מבחינתך בהקלטה?

"למרות שאני חושב שאני מומחה גדול, במהלך ההקלטה קרתה לי טעות שיכולה להסביר את כל העניין. ישנה התפילה 'בהטיטו קדוס קדוס' - 'רק אתה קדוש קדוש', מנגינה יפהפייה של שחרית יום כיפור. ממש בלוז - בלוז לפני שהוא פגש את ההרמוניה של המוסיקה המערבית. והנה אני שומע אותם באולפן שרים את אותה תפילה, לא במנגינה שאני מכיר. אחרי שהקייסים גמרו אמרתי להם, תשירו לי במנגינה ההיא. אז חמשת הקייסים דיברו ביניהם, ובסוף אחד מהם יצא אלי ואמר לי בכובד ראש, 'אנחנו לא שרים, אנחנו מתפללים'. הם בדיוק היו אז בתפילת שלוש הרגלים, שגם שם מופיעה התפילה הזאת, רק בלחן אחר. לא יעלה בדעתי כמובן ללכת אל רב או אל חזן אשכנזי ולהגיד, 'כשאתה מתפלל תפילת שלוש רגלים - תגיד אותה בנוסח של הימים הנוראים', והנה עלה בדעתי אצל הקייסים".

שהצעירים יילחמו

בר יודא כבר לא ילד. יושב בביתו בצפון תל אביב, מוקף יצירות אמנות ישראלית יפהפיות, שאת קצתן רכש במכרז עם פרישתו ממחלקת התרבות בהסתדרות, כי לאיש לא היה עניין אמיתי בהן. זוגתו לחיים היא יהודית רותם, הסופרת. עוד יש לו תוכניות גדולות לעתיד, למען מורשת יהודי אתיופיה, אבל כבר אין כוח.

"מעיריית רחובות קיבלתי שישה דונם קרקע לבניית מוזיאון ומרכז מורשת של יהודי אתיופיה. אבל עמותה אחרת עתרה לבג"ץ שגרם להקפאת הבנייה. תורם גדול מארצות הברית הגיע להנחת אבן הפינה והתחייב לתרום שני מיליון דולר לבניית המוזיאון, אבל הפוליטיקה הפנימית של הקהילה הבריחה אותו. יש ליהודי אתיופיה 120 עמותות, כל כך מעט אנשים, קשה שאף אחד לא מפרגן לשני. חשבתי שאני אצליח לעשות את מה שעשיתי עם הקייסים - לאחד את כולם ולהגיד להם, בואו להקים בית יחד עם כולם. לא הצלחתי. שוב הגעתי למקום הזה שאני לבד, צריך ללחום. אין לי כבר כוח. הלוואי שיקומו צעירים שיילחמו".*

הולכים על חבל דק

קייס מנטסנוט ממו, בן 39, נשוי ואב לשמונה ילדים, עלה לישראל ב-1991 מאתיופיה. הוא גר בקרית גת. באולפן ההקלטות שבדרום תל אביב הוא האיש שמציין לקייסים את טעמי המקרא והדגשים. קייס ממו מברך על היוזמה של עמותת תמו"ר (תרבות ומורשת יהודי אתיופיה) בראשות משה בר יודא, להקליט את תפילות הקייסים. "אנו, יהודי אתיופיה, הסתדרנו בעצמנו יותר מ-2,500 שנה, ונהגנו להתפלל לפי טעמים שעברו מדור לדור", הוא אומר. "אבל השנים עוברות וזמנים חולפים, הזקנים מתים ולכן, לפני שגם הקייסים שישנם ילכו לעולמם, צריכים להקליט את התפילות ולשמר את ההיסטוריה למען ילדינו".

קייס ממו נוהג על פי המסורת של יהודי אתיופיה ואינו מקבל עליו את הלכות הרבנות. "אבל אני מאמין שאם נשב יחד נוכל להגיע להבנה", הוא אומר. "כי בסך הכל יש לנו תורה אחת ולא יותר. הילדים שלנו לומדים במוסדות דתיים ומתערים בחברה הוותיקה ואסור לנו להיות מכשול בדרכם. יחד עם זאת, אנחנו חייבים לעמוד על מסורתנו ולא להיכנע לתביעות של הרבנות הראשית, שמזלזלת בציבור שלם".

אשטו בריהון, תושב אשקלון בן 53, עלה לישראל ב-1985. באתיופיה היה מורה לטבע וללשון. כחבר הנהלת תומ"ר הוא מרכז את הקלטת תפילות הקייסים: "אני לא רוצה להתייחס לדרך העבודה שלי לקירוב בין הקייסים שהולכים לפי התרבות והמנהגים שלנו לבין הקייסים שהולכים עם ההלכה של הרבנות הראשית. למה? כי יש לפנינו מלאכה אדירה ואני לא רוצה להרוס בבת אחת כל מה שהתאמצתי כל כך לבנות. אני כתבתי ספר על התרבות היהודית וזה יצר אמון ביני לבין הקייסים מכל הפלגים. אני רוצה להדגיש, שאת ההקלטות - בשונה מאחרים - אנחנו עשינו ועושים בדיוק כפי שהקייסים מתפללים במסג'יד".



הקייסים (מימין לשמאל) מלקמו אמבצ'הו, טגבו איילין, מרשה אלמו, קסו זמרו וראובן טרונך (בתמונה הקטנה: משה בר יודא). מאבדים את הקשר עם הצעירים


משה בר יודא (שלישי משמאל) על פסגת הראס דאג'ן, '58. שני משמאל: גדליה אוריה, אחד מהיהודים שחזרו אתו מישראל

הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת