בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אל גאוצ'ו

בתחום ייצוא האבטחה הישראלי ליאו גלסר הוא מותג בינלאומי: יועץ לאולימפיאדות, ממגן שגרירויות, מאמן יחידות צבא מיוחדות ובעל ניסיון עשיר בפעילות חשאית בעבור מיטב המשטרים האפלים בדרום אמריקה. יש לילות שהוא מנסה להבין איך ילד הטבע הבלונדיני שחלם לתקן עולם כמו צ'ה גווארה גדל להיות "קולונל גלסר". רק אל תקראו לו שכיר חרב

תגובות

הוא גבוה, בעל גוף, לבוש במכנסי ג'ינס וחולצת ג'ינס ולרגליו מגפי עור שנתפרו במיוחד למידותיו, והוא אוהב לדהור על סוסתו השחורה, "ענן לבן" שמה. "נכון, אני גאוצ'ו חודאו", אומר ליאו גלסר, בעל חברה לייעוץ ביטחוני. "אני בהחלט מרגיש כמו קאובוי יהודי", הוא אומר ומשקיף על שדות ניר צבי, בואכה רמלה.

הוא נולד בכפר נידח בארגנטינה לפני 57 שנים וילדותו עברה עליו בחיק הטבע, תוך התמחות בציד איגואנות. בנעוריו היה פעיל בארגון מחתרת יהודית מטעם המוסד להגנה עצמית בבואנוס איירס. אחר כך עלה לישראל, שירת ביחידה מובחרת בצה"ל, קיבל הצעת עבודה מהמוסד אך העדיף להיות מאבטח באל-על. צירוף של גורל ונסיבות הביא אותו להקים את החברה שלו, "אינטרנשיונל סקיוריטי דיפנס סיסטמס", או בקיצור אי-אס-די-אס.

היום גלסר ואי-אס-די-אס הם מותג בינלאומי. הוא ועובדיו העניקו ייעוץ ביטחוני למארגנים של שלוש מארבע האולימפיאדות האחרונות. הם איבטחו את ביקוריהם בישראל של מדונה, אלטון ג'ון וכוכבי רוק אחרים, מיגנו את בתיהם של עשירי דרום אמריקה, אירגנו את האבטחה של שגרירות ארה"ב ברומא ואימנו יחידות קומנדו וכוחות מיוחדים בשלוש יבשות.

גלסר והחברה שלו הם דוגמה מובהקת לקשר הסימביוטי בין הרשויות בישראל לחברות הפרטיות לייעוץ ביטחוני. במידה רבה הוא מבשר השיטה, בהיותו מייסד של אחת החברות הישראליות הראשונות לאבטחה שפרצו לשווקים בינלאומיים. מאז הלכה השיטה והשתכללה, עד שלעתים מיטשטש הגבול בין הפרטי לממלכתי. כך מתרחבת התופעה של "צבאות פרטיים" מארצות המערב שמעניקים שירותי אבטחה לממשלות בעולם השלישי. בישראל עובדת השיטה כך: משרד הביטחון, משרד החוץ או המוסד מקבלים בקשה לייעוץ ביטחוני או לאימון של יחידות צבא או שירותי ביטחון, משליט של מדינה, לרוב רודן. משום שהרשויות אינן יכולות, או אינן רוצות, לסייע ישירות לשליט, אך בקשתו בכל זאת חשובה להן לקידום אינטרסים ביטחוניים או מדיניים, הן פונות לחברה פרטית כדי שזאת תספק את השירות המבוקש.

היו שנים שבהן "קולונל גלסר", כפי שהוא כונה בשנות ה-80 בכמה מדינות באמריקה הלטינית, הוגדר ביבשת כשכיר חרב ישראלי שסייע למשטרי דיכוי. "מעולם לא עברתי על החוק", הוא אומר נחרצות. "אני בעל חברה לייעוץ ביטחוני ולא אוניית שודדי ים. אני לא שכיר חרב, ועצם השימוש בביטוי הזה נגדי מקומם אותי. בכל מדינה שאני מגיע אליה אני פועל בתוך המסגרת החוקית שלה. כל אזרח וכל עסק ראוי שהמדינה תדאג לביטחון האישי שלו. אני מספק שירותים לגיטימיים שיש בהם צורך".

בשנים האחרונות, מכל מקום, הוא העתיק את מוקד הפעילות שלו לתחום האזרחי, והוא מספק אבטחה לחברות נפט, לחברות חשמל ולמתקני תשתית אחרים בהודו, ארה"ב, אירופה ואמריקה הלטינית. הוא גם משמש יועץ לענייני אבטחה לאו"ם ועושה מאמצים להשיג חוזה לייעוץ ביטחוני לאולימפיאדת בייג'ין. ידיו מלאות עבודה, אבל לפעמים, בלילה על כוס יין, כשהוא מתכנס בעצמו ונקלע למצב רוח פילוסופי, הוא מתקשה להסביר מה נותר בו מאותו חניך ומדריך בתנועת השומר הצעיר, הסוציאליסט שהעריץ את צ'ה גווארה והאמין במהפכה חברתית. את המטוטלת שמאפיינת את חייו משקפת הדילמה שבפניה ניצב השבוע: למי להצביע בבחירות?

"היה לי קשה להחליט במי לבחור", הוא אומר במבטא ארגנטינאי כבד. "לפני 30 שנים האמנתי ברעיונות סוציאליסטיים ועד היום נותרה לי זיקה אליהם. עד היום אני יכול להתרגש עד דמעות כששרים את האינטרנציונל. אבל מדינת ישראל מתקיימת בעולם קפיטליסטי, שמושתת על קדמה וידע טכנולוגיים. מהבטן הייתי רוצה ללכת ולעזור למסכן, לזה שחסר לו. אך, בלי לעשות הכללות פשטניות, אותו אדם שחסר לו אינו מביא כסף ופרנסה. מדינת ישראל זקוקה לאלה שעובדים ומייצרים".

מוכר החלומות

פריצת הדרך העסקית שלו היתה בסתיו 1979. גלסר, אז בן 30, היה קצין ביטחון מטעם אל-על בספרד. הממונים עליו ביקשו שייפגש עם שני אנשי שב"כ לשעבר, ויקטור כהן וצבי אהרוני. כהן היה ראש אגף החקירות בשב"כ והשתתף בחקירתם של מרגלים שנלכדו בישראל (ישראל בר ואחרים), ונשלח גם לנהל משא ומתן, שלבסוף לא יצא אל הפועל, עם המחבלים באולימפיאדת מינכן ב-72'. אהרוני התפרסם בזכות השתתפותו במבצע ללכידת אייכמן.

הפגישה התקיימה בבית אסיה בתל אביב. כהן ואהרוני, בעליה של חברת חקירות, הסבירו לגלסר שהם פועלים מטעמו של המיליארדר שאול אייזנברג. לאייזנברג היה מיזם משותף, בסכום של כמיליארד דולר, להקמת תחנה הידרו-אלקטרית בגוואטמלה, עם משפחת גרנדוס, אחת העשירות במדינה. אחד מבני המשפחה, מיגל גרנדוס, היה שגריר ארצו באו"ם בנובמבר 47' ואירגן את שאר שגרירי אמריקה הלטינית לגוש של 22 קולות בעד התוכנית לחלוקת הארץ. 32 שנים לאחר ההצבעה הדרמטית בכ"ט בנובמבר נחטף נכדו, חורחה ראול גרסיה גרנדוס, בידי "צבא הגרילה של העניים", ארגון מחתרת מאואיסטי, במבצע שנקרא על שמו של "קומנדנטה ארנסטו צ'ה גווארה".

המשפחה שכרה את שירותיה של חברת אבטחה אמריקאית, אבל ביקשה עזרה גם מישראל. "אהרוני וכהן גייסו אותי כדי שאצא לגוואטמלה ואעזור למשפחה בנושא החטיפה", אומר גלסר. לאחר שקיבל אישור ממנהליו הוא יצא לחופשה ללא תשלום וטס לגוואטמלה. "נפגשתי עם גנרל מונטבלן, שהיה האחראי על שירות הביטחון הנשיאותי, ושמעתי ממנו פרטים על נסיבות החטיפה. הבחור נחטף בעת שהלך למשחק סופטבול. זו היתה חטיפה אלימה, שלושה בני אדם נהרגו במהלכה. הגנרל סיפר לי שלא נוצר כל מגע עם החוטפים, שאת זהותם הוא לא ידע.

"אמרתי לגנרל ולמשפחה", הוא ממשיך, "שצריך להקים גוף שינהל חקירה, אך גם ינסה ליצור קשר עם החוטפים. הם קיבלו את העצה שלי והטילו את המשימה על החברה האמריקאית. ממני ביקשו להמשיך לייעץ להם. חזרתי לישראל, ולאחר התלבטות לא קלה החלטתי לעזוב את אל-על ולקבל את ההצעה של המשפחה".

הוא חזר לגוואטמלה והיה שותף מלא בכל המגעים עם החוטפים, שהתנהלו בתיווך אנשי כמורה וכעבור שלושה חודשים הביאו לעסקת שחרור. "אני ואחד האמריקאים טסנו במסוק לאזור ג'ונגלים הררי, שהיה בשליטת הגרילה. היה לנו תרמיל עם דמי הכופר, ארבעה מיליון וחצי דולר. על פי ההנחיות שקיבלנו מהגרילה נחתנו בשדה, הנחנו את התרמיל והמראנו". כעבור זמן מה שוחרר החטוף.

מאז הוא שומר על קשרים הדוקים עם בני משפחת גרנדוס. "מפרשת חורחה ראול למדתי איך העולם הזה מתנהל. הבנתי שאנשים מבקשים שימכרו להם חלומות. שהרי מה היה חלקי בפרשה? עזרתי למשפחה במצוקה. מי שנמצא במצוקה מחפש להיאחז בתקווה. אני באתי ונתתי להם את התקווה, את החלום. לפעמים אפשר להתעורר מהחלום לתוך סיוט. בחיים יש או חלום יפה או סיוט, אין משהו באמצע. למזלי, במקרה הזה החלום התגשם עם סוף טוב. מאז אני מוכר חלומות".

מלך לטאה

משרדו וביתו ממוקם בנחלה שרכש למשפחתו במושב ניר צבי. למושב שליד רמלה הוא הגיע בעקבות בני משפחה אחרים, שנמנו בשנות ה-50 עם מייסדי המקום. אף שהוא איש אמיד, אורח החיים שלו צנוע. שפת הגוף שלו נינוחה והטון שלו ישיר, הוא לא מתחמק ולא מדבר סחור סחור, אבל לאורך כל מפגשינו הוא מדגיש את לבטיו שמא לא נהג בתבונה כשהסכים לראיון. "טוב לא ייצא מהראיון. לא לי, לא למשפחתי וזה גם עלול לפגוע בחברה שלי".

גלסר נולד בינואר 1949 בכפר הקטן אלטו אלגרה במחוז קורדובה. הורי הוריו נמלטו מרוסיה הצארית לאחר פוגרום קישינב, ונשלחו למושבה חקלאית שהקים ארגון ההתיישבות היהודית (יק"א) של איש העסקים והפילנתרופ היהודי-גרמני, הברון מוריס הירש ורעייתו קלרה. "סבא שלי יעקב גלסר היה גאוצ'ו חודאו. הוא גידל בחווה בקר והוביל אותו מאות קילומטרים לנמל קונספציון דל אורגוואי, לשחיטה בבית המטבחיים. זו היתה עבודה קשה באזורים הנידחים ביותר".

אביו, שנפטר לפני חצי שנה, נולד בחווה ב-1917. "כבר בגיל צעיר אבא עזר לסבא בעבודה. ב-1933, כשהיה בן 16, הוא יצא עם סבי למסע של שבועיים. במשך כל המסע ירד גשם, בלי הפסקה. סבי הורה לאבי להיכנס מתחת לכיסוי והוא עצמו נותר חשוף לגשם וכתוצאה מכך נפטר מדלקת ריאות בשובו הביתה. אני משנן לעצמי כל הזמן את הלקח של חיי סבא שלי: בתוך שנייה יש מי שיכול להראות לנו כמה אנחנו, הקיום שלנו, החיים שלנו, שבריריים, כמה בני אדם הם קטנים, חלשים ועלובים".

המשפחה נותרה בלי מפרנס וידעה שנים רבות של עוני ומצוקה. בצר להם הם נטשו את הכפר, בדומה למרבית המתיישבים בחוות של הברון הירש. אביו למד רפואה בעיר קורדובה ובה הכיר את אשתו לעתיד, סטודנטית לרפואה גם היא. סבו השני של גלסר, אבי אמו, היה סוחר זעיר, ש"מכר כמעט כל דבר שאפשר היה למכור, כולל קונדומים אמריקאיים". ב-48', לאחר שגמר את לימודיו קיבל אביו משרת רופא בכפר נידח, מרחק כ-800 ק"מ מבואנוס איירס. "אבי עשה ניתוחים בסכין גילוח. הוא היה מקבל קריאה באמצע הלילה, עולה על סוס ודוהר לטפל בחולים ובפצועים".

ליאו נולד כאח לאווה ולחורחה. בכפר התגוררו בעיקר מהגרים מחבל פיימונטה שבצפון איטליה. "היינו המשפחה היהודית היחידה בעולם של נוצרים. אבל בזכות מעמדו של אבי הרופא היינו מקובלים והיתה כלפינו הערכה. לא נתקלתי בגילויים של אלימות או הטחת עלבונות, לא היה הבדל ביני לילדים האחרים. הלכתי אתם ביום ראשון לכנסייה ולמדתי את כל התפילות הנוצריות. אבל היה קשה לסביבה לתפוש שאנחנו יהודים. אני זוכר מקרה שבו נונו, חבר שלי, אמר לסבא שלו: 'ליאו יהודי', והסבא שאל: 'ואין לו קרניים?'"

בארגנטינה שלטו אז חואן פרון ואשתו אוויטה. "אני זוכר שבבית ספר היתה תמונה גדולה של פרון, לבוש במדי גנרל. הכרתי בעל פה את כל השירים הפרוניסטיים". אבל מגיל צעיר העדיף את מרחבי הטבע על פני הלימודים בבית הספר (היום הוא יודע מדוע: הוא דיסלקטי). "הייתי ילד חזק ובלונדיני, מאוד מרשים. לא היה עץ שלא טיפסתי עליו. הייתי כמו חתול. דגתי דגים בנהר וצדתי חיות. בעיקר התמחיתי בציד איגואנות. הייתי אורב להן שעות ליד פתח המנהרה, וכשהלטאה היתה יוצאת מהפתח הייתי מכה בה במקל והורג אותה.

"בסופו של דבר, החיים בטבע היו הבית-ספר הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי. הטבע לימד אותי על קואורדינציה, העניק לי חוש התמצאות. בטבע למדתי על האינסטינקטים של חיות: סוס לא יחזור על טעותו פעמיים, הוא לא יכניס רגל לאותו בור פעמיים. גם אני מנסה להתנהג כך. עשיתי בחיי טעויות רבות, אבל לא חזרתי על אותה טעות פעמיים".

השומר הצעיר

כשהיה בן תשע המשפחה התפצלה. אביו, אז בן 40, התאהב בצעירה בת 19 והתגרש מאמו, שעברה עם הילדים לבואנוס איירס. "על אבי עבר משבר גיל העמידה. הוא לא ידע איך להתמודד עם המשבר והפגין התנהגות לא בוגרת".

החיים בעיר הגדולה שינו אותו: מילד טבע פראי הוא הפך ללוחם גרילה עירוני. "בשכונה שגרנו בה, מטדרוס, היה בית מטבחיים ענק. כיום זה מוקד תיירות, אבל אז כל לילה הביאו משאיות אלפי פרות לשחיטה. בבוקר התבצעה השחיטה. המראה של הפרות המובלות לשחיטה היה צריך לזעזע, אבל אתה מתרגל. החיים בעיר לימדו אותי מהו חוסר צדק. אנשים אומרים שיש אלוהים. אני הייתי בהרבה מקומות שבהם הוא לא היה".

תחושות אלו התחזקו בו לאחר שהצטרף לקן של השומר הצעיר. הוא עשה זאת בעקבות אחותו, שבגיל 16 נשלחה מטעם התנועה לישראל, להכשרה בקיבוץ הראל. הוא למד אז בתיכון מקצועי, והתנועה שאבה אותו אליה לחלוטין. "השומר הצעיר היה אז ממש דרך חיים בשבילי, בית ומשפחה כאחד. המחויבות שלי לתנועה היתה טוטלית. כנער צעיר מצאתי את עצמי משתייך לקבוצה ציונית שמאלנית, בעלת תודעה פוליטית וחברתית מיליטנטית. במסגרת השומר הצעיר התוודעתי לרעיונות של מרכס ואנגלס, לפילוסופיה של סארטר ולספרים של סימון דה בובואר. השומר הצעיר הכניס אותי לעולם המופלא של רעיונות המהפכה העולמית. מיטב האנשים בארגנטינה השתייכו אז לשומר הצעיר. עד היום אני מתמלא גאווה על השייכות הזאת שלי".

בעיר נאלץ להכיר בזהותו היהודית. "בכפר האנטישמיות באה מתמימות ומבורות, בבואנוס איירס פגשתי באנטישמיות שהיא לא רק דתית אלא שהרקע שלה הוא כלכלי, חברתי ופוליטי". בשנות ה-60 שטף גל אנטישמי את ארגנטינה, שבה חיה אז קהילה יהודית שמנתה כחצי מיליון נפש. את השנאה ליהודים לבו ארגונים ימניים קיצוניים שהבולט שבהם היה "טקוארה", שבו היו חברים קצינים בכירים במשטרה ובצבא, פקידים בממשל ובני משפחותיהם. חברי "טקוארה" היכו יהודים, הציתו בתי כנסת, תלו מודעות תעמולה אנטישמיות ברחובות וחיללו בתי קברות יהודיים. התקריות הגיעו לשיאן ב-62' כשחטפו את הצעירה שרה סירוטה וחרטו צלב קרס על שדה בסכין גילוח. הזעזוע עורר לפעולה את ממשלת ישראל, והמשימה הוטלה על המוסד.

משימה זו נגזרה מהתפישה שישראל היא מדינתם של כל היהודים, וממילא גם ארגון הביון של ישראל ראה עצמו כ"מודיעין של העם היהודי". ראש המוסד, איסר הראל, טיפח את הגישה הזאת. ביוזמתו הוקמו "מסגרות" במדינות שבהן נקלעו קהילות יהודיות למצוקה. אל ה"מסגרות" גויסו צעירים יהודים, לרוב חברי תנועות נוער ציוניות, שאומנו (גם בישראל) וביסודות המודיעין ואורגנו לרשתות של הגנה עצמית ופעילות למען עלייה לישראל. מסגרות כאלו, בחסות יחידת "ביצור" הפועלת במוסד עד היום, פעלו במרוקו, אלג'יריה ותוניסיה בשנות ה-50, ובכמה ממדינות דרום אמריקה בשנות ה-50 וה-60.

גלסר גויס למסגרת בבואנוס איירס, לאחר שהצטרף לתנועת השומר הצעיר. "גייס אותי המדריך שלי בתנועה, הייתי אז בן 16. הכל הריח מחשאיות סטייל סרט מתח צרפתי". בהזדמנות הראשונה נשלחו המגויסים החדשים לאימונים ב"מחנה קיץ" שארגנה התנועה. העובדה שמגיל צעיר ידע גלסר להשתמש ברובה ציד לא הזיקה לו. אחר כך קיבלו המגויסים משימות אבטחה. "היינו גומרים פעולה בתנועה ומלווים חניכים וחניכות הביתה, כדי שלא יתנכלו להם ברחוב ולא יציקו להם", הוא ניאות לומר בחוסר רצון בולט. "יותר לא אדבר על כך".

תיאור מפורט יותר על המחתרת היהודית בבואנוס איירס סיפק חבר "מסגרת" אחר, גוגה קוגן, כבר לפני כעשור. קוגן, אז עיתונאי ב"על המשמר", סיפר בכתבה שכותרתה "הארגון" שחברי המחתרת ביצעו "פעולות הרתעה יזומות, היכו מנהיגים נאציים מקומיים, הרסו מקומות מפגש שלהם וחיבלו בבתי דפוס שבהם הפיקו חומר אנטישמי". הכיוון היה ברור, סיפר על אחת הפעולות, "בית הקפה של השדרה הסואנת, בו יושבת הקבוצה האנטישמית המתנכלת לקן המקומי ולא מרפה ממנו באין-סוף הטרדות. כמה חבר'ה מהקן התארגנו כדי לשים קץ לעניין ובצורה האלימה ביותר: לשבור להם את הראש, פשוטו כמשמעו. אני זוכר בבירור את קול הנפץ האדיר של ניפוץ השולחן יחד עם בקבוקי הקוקה קולה שעליו. הזוג הראשון שלנו נכנס לבית הקפה בצעד מתון, ניגש לשולחן שסביבו ישבה הקבוצה הביריונית ודניאל אמר משפט שהכין לכל אורך הדרך: 'אנחנו מהקן היהודי, חתיכות חרא', הניף את האלה ששלף מתחת לז'קט והוריד אותה בכל כוחו על ראשו של הבחור הקרוב ביותר".

העניין וההרפתקאה

בינואר 67' בא גלסר בפעם הראשונה לישראל, להשתלמות בשליחות התנועה והמחתרת, ונשלח להכשרה בקיבוץ רבדים בדרום. הוא היה כאן כשפרצה מלחמת ששת הימים, וזמן קצר אחר כך באו לישראל כמתנדבים גם אמו ואחיו. אמו, מיילדת במקצועה, התנדבה לעבוד בבית חולים ביקור חולים בירושלים ואילו חורחה, שבא עם חבריו מהשומר הצעיר, הצטרף לקיבוץ מגידו.

המלחמה והתהפוכות הבינלאומיות שלאחריה סדקו את השקפת עולמו. "ברבדים היו משתלמים קובנים שלמדו על פרי הדר. לאחר המלחמה סגרה קובה את השגרירות שלה בישראל והמשתלמים עזבו את הקיבוץ. היה לי קשה לקבל את זה. קובה של קסטרו וצ'ה היתה בשבילי אידיאל עצום, ופתאום הכל מתהפך: הקובנים והרוסים תומכים בערבים. זה היה בשבילי שבר גדול. החלה ההתפכחות שלי מאשליית המהפכה העולמית".

התפכחות דומה החלה אצלו גם מהסוציאליזם הישראלי. "בשומר הצעיר בארגנטינה חשבתי שבקיבוץ באמת כולם שווים, שהסיסמה 'כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו' היא אמיתית. אבל אז ראיתי שרק מעטים באמת עובדים ושיש פרוטקציה ושזה לא שונה מהשחיתות והכוחנות והביורוקרטיה של האיגודים המקצועיים בארגנטינה". חיק חם הוא התעתד למצוא בציונות, אבל אז עוד "לא היה לי טמפרמנט לציונות. זה קרה אחר כך, כשהתגייסתי לצבא".

ב-68' הוא שב לארגנטינה ולפעילותו כמפקד בארגון. "הלימודים והאימונים בישראל העניקו לי כוח עצום וביטחון עצמי. הייתי בחור בן 19 בלי מחויבות למשפחה, בלי כל סנטימנטים וחשתי כיהודי גאה שנאבק למען בני עמו, כנציג של עם קטן וכל יכול". אבל כעבור מספר חודשים הוא נאלץ להסתלק מארגנטינה. זה קרה לאחר שנעצר למספר ימים בעקבות פעולה. בחוליה שלו היו שלושה. אחד מהם פרופסור חיים פרס, תלמיד של קלוד לוי שטראוס המלמד היום באוניברסיטת גרנובל בצרפת, איש שמאל שלא מהסס לבקר קשות את ישראל.

רק בהתערבות עורכי דין שוחרר גלסר לבסוף, ומפקדיו יעצו לו לעזוב את מולדתו משום ש"האדמה רועדת מתחת לרגליו". במסע דומה לזה שעשה גיבורו, צ'ה גווארה, הוא נסע בטרמפים במשך חודשיים וחצי לאורך היבשת, עד שהגיע לקונטיקט, ארה"ב, שבה שהה אחיו. הוא עבד בכמה עבודות מזדמנות עד שעלה על אוניית קירור של חברת הספנות של יעקב מרידור ומילה ברנר והפליג בחזרה לישראל.

בארץ הוא קיבל הצעה להצטרף למוסד ולעבור הכשרה להיות לוחם (סוכן) בארץ יעד ערבית. "אבל העדפתי להתגייס לצה"ל, להיות חייל של ממש במדים". הוא התנדב לשייטת, אבל מסיבות שעד היום הוא מתקשה להבין החליט להדיח עצמו מהקורס, "אף שהייתי חייל טוב". מהשייטת הוא עבר לחרוב, סיירת של פיקוד המרכז שעיקר פעילותה היה בביטחון שוטף בסיורים ומארבים לאורך הגבול עם ירדן.

"השירות הצבאי בחרוב נתן לי המון סיפוק והיה הכנה מצוינת לכל הדברים שאני עושה כיום. השירות הצבאי חיבר אותי למדינת ישראל באופן טוטלי. השומר הצעיר הביא אותי לארץ והצבא שם אותי בישראל. כשפעלנו בעזה היה שם מבוקש של החזית העממית לשחרור פלשתין שהכינוי שלו היה צ'ה. פתאום אתה בעזה וגיבור הנעורים שלך צ'ה הוא בעצם האויב שלך. השקפת העולם שהתגבשה בי מאז בהדרגה, היא שהטרגדיה הערבית נגרמת ממעשה ידיהם ולא נובעת מהכיבוש היהודי והציוני - ואני נגד הכיבוש. מדינה כמו סעודיה היתה יכולה מזמן לפתור את הבעיה אם היתה מוכנה לסייע ולהשקיע כסף בפתרון בעיות עוני, רעב ופליטים. אבל הם לא רוצים לעשות זאת זה. הפלשתינאים לא מעניינים אותם".

ב-72' הצטרף לקורס מאבטחים של אל-על ועבד כמאבטח טיסות. אחר כך התקדם לדרגת קצין ביטחון ופעל בתחנות של אל-על במקסיקו וספרד. בסוף 73' הספיק להינשא לחיה, סטודנטית יהודייה משוודיה שהכיר בירושלים. כך התנהלו חייו עד לפגישה בבית אסיה והמשימה בגוואטמלה. "לא, זה לא הכסף שקיבלתי ממשפחת גרנדוס שעשה לי את זה. עד כמה שאני זוכר התשלום לא חרג בהרבה ממה שקיבלתי באל-על. הלכתי בגלל העניין וההרפתקה". הקשר עם המשפחה העשירה פתח לפניו דלתות רבות. במשך שנתיים הוא שימש יועץ ביטחוני ואבטח את חברת החשמל המקומית ומתקניה, את שדה התעופה ומתקנים אזרחיים אחרים. ב-82' הקים את אי-אס-די-אס. למנכ"ל החברה מינה את אריה אבנת, חברו מסיירת חרוב ומאבטח כמוהו באל-על. באותה שנה עלה לשלטון בגוואטמלה גנרל ריוס מונט. הגנרל הימני קיצוני החליט לנהל מלחמת חורמה נגד ארגוני הגרילה של השמאל, גם במחיר פגיעה בזכויות אדם. הגנרל היה זקוק למומחים, ליועצים ביטחוניים ולשכירי חרב. גלסר החליט שזה לא בשבילו. למרות הפיתוי הכספי הוא קבע לעצמו גבול מוסרי שאותו לא יעבור אף פעם.

הוא עזב את גווטאמלה ופנה להונדוראס השכנה. היחסים בין ישראל למדינה המרכז-אמריקאית התחממו אז גם בשל ביקורו של שר הביטחון, אריאל שרון. הונדוראס ביקשה לרכוש מהתעשייה האווירית מטוסי כפיר, אך בשל היעדר אישור והסכמה אמריקאית לא יצאה העסקה אל הפועל. נשיא הונדוראס רוברטו קורדובה והרמטכ"ל גוסטבו מרטינז גם ביקשו מישראל להקים עבור צבאם את הכוחות המיוחדים. משרד הביטחון העדיף שאת המשימה תבצע חברה פרטית והחוזה ניתן לגלסר. גלסר הביא עמו חברים משירותו הצבאי וכן מומחים מקהילת המודיעין. השיטה נהפכה מקובלת מאז: הקבלן הראשי שזוכה בחוזה שוכר קבלני משנה, יועצים ומומחים בתחומם, כולם פרילאנסרים, ואלו מבצעים עבורו את העבודה.

גלסר והחברה שלו הקימו את הכוחות המיוחדים של צבא הונדוראס וציידו אותם בציוד מתוצרת התעשיות הביטחוניות הישראליות, מרובי גליל, רובי צלפים ועד חגורים, ובנוסף תיכנן תוכנית אבטחה לבסיס הגדול ביותר של ארה"ב באמריקה הלטינית, הבסיס "פלמרולה" שנבנה בצפון הונדוראס כדי להחליף את הבסיסים שארה"ב נאלצה לפנות מתעלת פנמה.

משם פנה לסלוודור ולפרו וזכה בחוזים לייעוץ ביטחוני ואספקת ציוד לצבאו של הנשיא הדמוקרטי אלן גרסיה. הצבא ומשטרת פרו היו נתונים אז במאבק עז מול הטרור של שתי קבוצות השמאל "הנתיב הזוהר" ו"טופאק אמארו". החוזה היה לאבטחת נמלים ומתקנים של חיל הים, אימון היחידות המיוחדות של חיל הים והקמת בית ספר מיוחד לכוחות מיוחדים. בבחירות של 1990 גלסר זכה בחוזה לספק את האבטחה לאחד המועמדים, מריו ורגה יוסה. הסופר המפורסם נוצח בידי יריבו, אלברטו פוג'ימורי (שהודח בסוף העשור בעקבות גילוי מעשי שחיתות), אך גלסר אומר שרכש חבר והוא ממשיך לשמור על קשר עם הסופר הפרואני שחי היום בארופה.

היתה לך התלבטות אם להקים את היחידות המיוחדות הללו ולחמש אותן? הרי המדובר במשטרים דיקטטוריים שפוגעים בזכויות אדם ומפעילים נשק נגד אזרחיהם.

"לא היתה לי התלבטות. החבר שלי מארגנטינה, פרופ' חיים פרס, מייצג גישה שרואה בישראל מדינה פשיסטית, כוחנית, שלא מכבדת זכויות אדם. אני לא רוצה להגן על המדיניות הישראלית, אבל בכל המדינות שבהן עבדתי ואני עובד היו משטרים דמוקרטיים שנבחרו כחוק. הונדוראס היתה אז דמוקרטית וכך גם פרו. אלה מדינות שהיו להן נשיאים וממשלות וצבאות רשמיים של המדינה. הם פנו אלי כחוק ונעניתי".

איך בכל זאת אתה מסביר את העובדה ששמך נקשר לפעולות שנויות במחלוקת?

"קרו מקרים שאנשים שלא עבדו אצלנו משתמשים בשם ובמוניטין שלנו ומוציאים לנו שם רע. אני לא רואה עצמי שכיר חרב. אמנם יש לי משימות ואני משתדל לבצע אותן על הצד הטוב ביותר, אבל אני פועל על פי עקרונות וחוקים של המדינה. שכירי חרב פועלים נגד החוקים".

היו לך הצעות להשתתף במעשים בלתי חוקיים כמו הפיכות?

"שמעתי בחיי דברים רבים. ניסו לגשש אצלי אם אהיה מוכן לתת ידי לכל מיני דברים".

כמו למשל?

"כמו למשל שגורמים לא רשמיים ולא מורשים מבקשים להזמין אצלך האזנות ואמצעי פיקוח שונים. אבל אני לא נכנס לזה. אני יודע שחצי עולם עושה את זה, אבל אני והחברה שלי פשוט מסרבים לכל הצעה כזו".

בסוף שנות ה-80 האשימו אתכם באקוודור שהייתם מעורבים בחקירות בעינויים?

"זו היתה האשמת שווא של הנשיא אז, עבדאללה בוכרן. הוא בנה סיפור מצוץ מהאצבע נגד הנשיא הקודם ויריבו, לאון קורדרו. לבוכרן היה דמיון פרוע והוא טען שאחד מאנשי היה מעורב בחטיפות ובחקירות החטופים תחת עינויים. כשהוא נבחר לנשיא ב-1990 עזבנו את אקוודור ומאז הסיפור הזה שלא היה ולא נברא רודף אותנו. כל הזמן יש עיתונים או פוליטיקאים שמוצאים הזדמנות למחזר חומר ישן".

זה זמן רב, הוא מדגיש, שרוב פעילותו מתמקדת בתחום האזרחי ומשרתת חברות בתחום התשתיות, "אבל קשה לשרש את הרושם המוטעה שנוצר כאילו העבודה שלנו שלנו היא מול גורמים צבאיים. האמת היא ש-60 משפחות שקשורות לחברה שלי לא מתפרנסות מרודנים או מאנשים מושחתים. מעולם לא היו לנו קשר למעשי זוועה, לא אימנו אף אחד שעשה מעשי זוועה. בשביל לרצוח אנשים לא צריך לקבל הדרכה ואימון מיוחד. כל מה שאתה צריך הוא לשחרר את האינסטינקט הבהמתי שלך. לשם כך אין צורך במדריכים אמריקאים, צרפתים, בריטים או ישראלים, שהם הכי מוסריים".

למה בסוף הסכמת להתראיין?

"אני באמת לא ממש יודע. אולי בגלל שגם לי יש אגו ומדי פעם עלו בי הרהורים לכתוב ספר על חיי. הראיון הזה נועד להעניק לי התנסות מסוימת. אבל זו התנסות שמפחידה אותי".*



ליאו גלסר. כל אזרח ראוי שהמדינה תדאג לביטחון האישי שלו. אני מספק שירותים לגיטימיים שיש בהם צורך


גלסר בנחלתו במושב ניר צבי. בחיים יש או חלום יפה או סיוט, אין משהו באמצע



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו