בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדינה מחוץ לקופסה

לטוב ולרע ישראל היא מדינה פורצת. פורצת דרך ופורצת גבול. פורצת את מגבלות המציאות ופורצת את גדר המוסכם

תגובות

ביום שישי הקרוב, 14 באפריל, א' דחול המועד פסח, יופשט אריאל שרון מהתואר ראש ממשלת ישראל. מאה ימי הדמדומים של השבץ המוחי יסתיימו. חמש השנים של היציבות השלטונית היחסית יבואו אל קצן. תחת הנהגתו של ראש הממשלה הנבחר, אהוד אולמרט, ישראל תפסע בנתיב חדש. היא תנסה לקחת את גורלה בידיה. לעצב את גבולותיה, לתחם את שטחה ולהגדיר את עצמה. לצאת מהשעבוד של כיבוש אל החירות של ריבונות.

השעבוד של כיבוש הוא בראש ובראשונה השעבוד של הפלשתינאים. הפלשתינאים הם קורבנות הכיבוש. מהפלשתינאים שלל הכיבוש במשך 39 שנים את חירותם האישית, חירותם האזרחית וחירותם הלאומית. ואולם הכיבוש שיעבד גם את הישראלים. הוא עיצב מציאות של עירוב אוכלוסיות וטשטוש גבולות. הוא יצר מצב של רקב מוסרי ודמוגרפי. הוא שלל מהתנועה הלאומית היהודית את הצדק ההיסטורי שלה ואת הצלם האנושי שלה. הוא נטל ממדינת ישראל את ריבונותה המוגדרת והמובחנת. הכיבוש גרם לכך שהמדינה היהודית הדמוקרטית תהיה מדינה של זמן שאול. ישראל כובשת היא ישראל ללא עתיד.

באיחור רב הבינו רוב הישראלים שהיציאה מן הכיבוש היא חיונית. תוצאות הבחירות האחרונות שיקפו תובנה מאוחרת זאת. אבל היציאה מן הכיבוש היתה מסוכנת בעבר והיא מסוכנת עוד יותר היום. היא כרוכה בשלושה אתגרים קיומיים.

האתגר הראשון הוא האתגר הישראלי. הסגת הכיבוש אל קו גדר ההפרדה תהיה כרוכה בפינויים של כ-70 אלף בני אדם מבתיהם. 70 אלף בני אדם הם 1% מכלל אוכלוסיית ישראל. בארבעים השנים האחרונות שום דמוקרטיה לא הוציאה אל הפועל מבצע פינוי מקיף ואכזרי כל כך. אין כל דמיון בין עופרה למורג. אין דין בית אל כדין גוש קטיף. שלא כמו התנתקות 2005, התכנסות 2010 משמעותה פינוי המוני של אוכלוסייה מאמינה מחבלי ארץ שהם ערש ילדותו של העם היהודי. הניסיון להקיש מהאלגנטיות של פינוי חבל עזה על הצפוי ביהודה ושומרון הוא חסר שחר. הסגת הכיבוש בגדה המערבית עלולה אף להידרדר לסוג מוגבל של מלחמת אחים.

האתגר השני הוא האתגר הפלשתיני. ניסיון העבר מוכיח שנסיגות ישראליות אינן מביאות בעקבותיהן מתינות פלשתינית, אלא הקצנה. חמישה חודשים אחרי מסירתה של רצועת עזה ליאסר ערפאת ב-1994 התפוצץ ברחוב דיזנגוף האוטובוס הראשון, קו 5. שלושה חודשים אחרי מסירתן של ערי הגדה המערבית ליאסר ערפאת, בסוף 1995, נהרגו כ-60 ישראלים בסדרה של פיגועי התאבדות בירושלים ובתל אביב. חודשיים אחרי הצעת הנסיגה הישראלית בקמפ דיוויד בקיץ 2000, פרצה אינתיפאדת אל-אקצה שתבעה את חייהם של כאלף ישראלים וכ-3,000 אלפים פלשתינאים. חמישה חודשים אחרי הנסיגה הישראלית החד צדדית מרצועת עזה בקיץ 2005 עשה החמאס את הלא ייאמן והשתלט באופן דמוקרטי על הרשות הפלשתינית.

המסקנה ברורה: חוק היסוד של הג'ונגל הישראלי-הפלשתיני הוא שנסיגה ישראלית אינה מרסנת את הסכסוך אלא מסלימה אותו.

האתגר השלישי הוא האתגר המדיני. ישראלים רבים נוטים להתעלם מהפריכות המדינית של ישראל. יציאה מן הכיבוש תחזק את מעמדה המדיני של ישראל לזמן מה בממדים מסוימים, אך תחמיר את מצבה המדיני בממדים אחרים. ירדן תראה בנסיגה חד צדדית מהגדה איום אסטרטגי על עתידה. מצרים אף היא תחוש מאוימת. בעולם הערבי כולו המהלך ייתפש כמעצים את הכוחות הרדיקליים ומסכן את הכוחות המייצבים. הקהילה הבינלאומית, מצדה, תמאן לראות בנסיגה אל הגדר סוף פסוק. היא תסרב להכיר בסיפוח של כעשירית משטחי הגדה המערבית ותמשיך לראות בגושי ההתנחלויות ישויות בלתי לגיטימיות ובלתי חוקיות. כיוון שכך, הגבול שאליו ישראל תיסוג ייתפש כגבול קבע אך ורק בעיני עצמה. בעיני האו"ם, אירופה והעולם הערבי הוא יהיה קו ישראלי שרירותי ובלתי לגיטימי, שמעמדו כמעמד קו רצועת הביטחון בדרום לבנון בשנות ה-90 של המאה הקודמת.

זאת ועוד: הקהילה הבינלאומית לא תקבל את עקרון הפירוז ולא תכפה על הפלשתינאים הסדרי פירוז. היא לא תשלים עם הרעיון שזכות ההגנה העצמית של פלשתין נופלת מזכות ההגנה העצמית של ישראל. מדינת ישראל תמצא את עצמה ממולכדת: אם לא תעשה שימוש בעוצמתה הצבאית בשטחים שתפנה, היא תיקלע למצוקה צבאית; אם תעשה שימוש בעוצמה הזאת בגדה המערבית, יוטל עליה מצור מדיני שכמותו לא ידעה מעולם.

כך שליל הפסח הזה אכן שונה מכל ליל פסח שנחוג כאן מאז עלו המתנחלים הראשונים לזבוח את הפסח לחוג את הסדר במלון פארק בחברון ב-1968. בליל הפסח הזה מונחת על השולחן החלטה ישראלית ברורה לצאת מהשעבוד של כיבוש. להשאיר מאחור את פיתום ורעמסס של ההתנחלויות. ואולם לצד ההחלטה הברורה הזאת מונחים כמרור שלושת האתגרים הקיומיים הכרוכים במימושה. האתגרים הללו הופכים את היציאה מן הכיבוש לקריעת ים סוף. הם הופכים את משימת סיום הכיבוש למשימת ענק. משימה אשר כמוה לא עמדה בפני העם היהודי מאז שנות ה-40 של המאה ה-20. האם ישראל של שנות האלפיים מסוגלת להתמודד עם משימה שכזאת? האם אהוד אולמרט וממשלתו החדשה יהיו מסוגלים להוביל את תהליך חלוקת הארץ כפי שדוד בן-גוריון הוביל את תהליך הקמת המדינה?

ישראל היא מדינה בעלת עוצמות נדירות. על עוצמתה הצבאית אין טעם להכביר מלים. גם עוצמתה הכלכלית כבר אינה סמויה מן העין. ואולם מה שהוכח בחמש השנים האחרונות הוא שגם החברה הישראלית היא חברה חזקה מאוד. בעידן שרון ישראל הפריכה את הטענה שהיא חברת קורי עכביש. אל מול אתגר הטרור הישראלים גילו כוח עמידה כמעט בריטי. אל מול אתגר ההתנתקות הישראלים הוכיחו שהמשותף להם רב בהרבה על המפריד. בין טבח הפסח בנתניה ב-2002 לבין ערב הפסח הנוכחי, החיוניות הישראלית יכלה הן לקנאות הפלשתינית והן לקנאות היהודית. היא עמדה מול הטרור, הדפה את המוות ומיגרה את המשיחיות. היא לא רק הוכיחה את עוצמת החיים הישראליים אלא יצרה מצב שהוא בבחינת ניצחון החיים.

נכון, ישראל 2006 היא מעצמה אסטרטגית. אבל עוד יותר מכך, ישראל 2006 היא מעצמה של דינמיות ופריון. שיעור הילודה - גם של החילונים הישראלים - הוא מהגבוהים במערב. קצב ההמצאה של ההיי-טקיסטים הישראלים הוא ככל הנראה הגבוה בעולם. היזמות העסקית היא פנומנלית. העשייה האמנותית והצריכה התרבותית אינטנסיוויות באופן בלתי נתפש. חיי הלילה שוקקים, המיניות ניגרת ברחובות. עד כדי כך שהארץ כולה נראית לעתים כמעין מחולל ענק של אנרגיות בלתי פוסקות. גם בשנתה ה-58 ישראל היא מדינת אביב מובהקת. מדינה של יצריות ויצירה. מדינה של ככל שיענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ.

ואולם כאן גם החולשה. לטוב ולרע ישראל היא מדינה פורצת. פורצת דרך ופורצת גבול. פורצת את מגבלות המציאות ופורצת את גדר המוסכם. פורקת עול ופורעת חוק. כתוצאה מכך ישראל היא מדינה מחוץ לקופסה. מדינה בקצה מעטפת הביצועים של עצמה. מדינה באטרף. מדינה שהאון שלה מעביר אותה על דעתה.

כך הגענו עד הלום. הפריצה הגדולה אל הכיבוש נבעה מכך שהאנרגיה הישראלית חצתה כל גבול והפכה את ישראל למדינה ללא גבול. מדינה אשר באופן עמוק ומהותי היא חסרת גבול. ההשתעבדות של ישראל לשטחים הכבושים נבעה מאי הכרה בחוק המציאות ובחוק הבינלאומי. הבנייה הפרועה בהתנחלויות נבעה מהתמכרות לחוויה משכרת של אומניפוטנטיות. האמונה ביכולתה של האנרגיה הישראלית לגלף את המציאות כרצונה באופן חד צדדי (שהיתה מובלעת במפעל הציוני מראשיתו) הפכה בשנות השיא של הכיבוש להזיה אקסטטית של ממש.

זאת הסכנה גם היום. הסכנה שהעוצמה הישראלית תעוור אותנו מלראות את מגבלותיה. הסכנה שהישגי שנות האלפיים יגרמו לנו להתנתק מהסביבה שבה אנו חיים. הסכנה שנאמין ביכולתנו לגלף את המציאות באופן חד צדדי, מתוך התעלמות מחודשת מחוק המציאות ומהחוק הבינלאומי. הסכנה שנפרק את ההתנחלויות בדיוק באותו אופן שבו הקמנו אותן: ללא מחשבה וללא תכנון וללא הקשר מדיני.

אריאל שרון מגיע אל יומו האחרון כראש ממשלה חסר הכרה ועטור תהילה. ואולם האמת היא שהגיבור האמיתי של חמש השנים האחרונות לא היה המנהיג שרון אלא הציבור הישראלי שאותו שרון הנהיג. הציבור הישראלי הוא שעמד יום אחר יום בפני אימת הטרור. הציבור הישראלי הוא ששמר על שפיות מבלי להיתפש לקיצוניות או תבוסתנות. הציבור הישראלי הוא שכפה בסופו של דבר על הממשלה את גדר ההפרדה ואת ההתנתקות. הציבור הישראלי הוא שהניע מחדש את הכלכלה והפיח מחדש את התקווה והחזיר את החיים לרחובות. ללא הנהגה מעוררת השראה וללא אידיאולוגיה לאומית מגובשת, וללא אהדה בינלאומית כלשהי, הציבור הישראלי עמד במבחן שנות האלפיים באופן מעורר השתאות.

ואולם את היציאה מן הכיבוש הציבור הישראלי לא יוכל להוביל בעצמו. הוא זקוק להנהגה לאומית אשר תתמודד עם אתגר מלחמת האחים באמצעות ברית אחים עם הציונות הדתית. הוא זקוק להנהגה בעלת חזון שתמודד עם אתגר המלחמה הפלשתינית באמצעות עידודו של תהליך תיקון פלשתיני שיוביל להקמתה של פלשתין יציבה, מפורזת ובעלת אתוס חיים חיובי. הוא זקוק להנהגה מפוכחת אשר תתמודד עם אתגר הלגיטימיות של ישראל באמצעות השגתה של הכרה בינלאומית במדינה היהודית-הדמוקרטית ובגבולה החדש. הוא זקוק למנהיגות אשר תוביל את המהלך הגדול של היציאה-מן-הכיבוש אל ארץ מובטחת.

בפסח הזה כמו בפסח ההוא אנחנו עומדים לצאת למסע. הכלים ארוזים. ההחלטה נפלה. אנחנו עומדים להמר על חיינו. האם יקום בנו הכוח לעשות זאת כהלכה? עשינו זאת בשנים לקראת תש"ח, ואנחנו יכולים לעשות זאת בשנים לקראת חלוקת הארץ. אבל כדי לעשות זאת יידרשו כל הכוחות הגנוזים בנו. כדי לעשות זאת תידרש תבונה לאומית עילאית ותחושת אחריות של העושים-בקודש. הישראלים של שנות האלפיים אינם עם עבדים. להיפך, אין כישראלים בני חורין. היכולות הטמונות בהן בחג האביב הזה מרקיעות שחקים. ואולם על פי רוב כוחם בהתמודדות עם אתגרים קונקרטיים ומעשיים. ואילו הפעם תידרש התמודדות עם סכנה מופשטת ועם אתגר מדיני-מושגי שאינו נצפה בעין. הפעם תידרש עבודה שאינה עבודת קבלן, אלא עבודת אדריכל: איך להביא את עוצמת העשייה הישראלית ואת החיוניות הישראלית לידי הרמוניה עם המציאות המדינית והמזרח-תיכונית. איך להשתמש באנרגיה-של מחוץ-לקופסה כדי ליצור כאן תבנית קיומית בת קיימא.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו