המלחמה הקרה - כללי - הארץ
המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

המלחמה הקרה

היא שרדה באזורים מוכי קרבות ואמהות חד-הורית בגיל צעיר, אבל שום דבר לא הכין אותה לארטילריה על המבטא הרוסי שלה. כמה צריכה נטשה מוזגוביה להשתנות כדי לרצות אתכם?

  • פורסם לראשונה: 02.05.2006
  • 00:00
  • עודכן ב: 05.05.2006
  • 00:00

נטשה מוזגוביה יושבת בסלון ביתה ברמת אביב, העמוס קלטות וידיאו, ספרים בעברית וברוסית, ציורי שמן של בנה ניק ואוסף ענק של בובות חזרזירים, ומעלעלת בצרור מכתבי תגובה זועמים שקיבלה מהצופים על הופעתה ב"חמש עם" בערוץ 2. מעט מדי נאמר שם על כישוריה המקצועיים כמגישה לצדו של דני קושמרו, יותר מדי נאמר שם על המבטא הרוסי שתקוע לצופים באוזן הכל-ישראלית שלהם.

"היו רגעים שאיבדתי את התקווה ולא רציתי לקום בבוקר", היא מסכמת את השבועות האחרונים בלב המיינסטרים, "התפללתי שלא יכתבו עלי באינטרנט, כי כל פרסום גרר גל תגובות מגעיל ומרושע. הרגשתי חסרת אונים, כמו שהמון לא מוכר מכה אותך. כמה אני יכולה להשתנות כדי לרצות אנשים? ההכרות שלי עם ישראל היתה מסובכת וכואבת מהרגע הראשון. כשהתחיל כל מחול השדים הרגשתי שאין עתיד ורוד ושסתם השליתי את עצמי.

"לצערי גם בקהילה הרוסית לא היו חסרים אנשים שלא אהבו אותי. אמרו: 'כמו שזרקו אותנו, יבוא גם תורה'. עיתונאים רוסים חיפשו את הנפילה שלי. הרגשתי שיורים בי גם מבחוץ וגם מבפנים".

זה הפתיע אותך?

"החברים שלי כבר מזמן הפסיקו להאמין. אמרו, גברים צברים מתלהבים ממך, אבל בסופו של דבר יעדיפו בבית אשה ישראלית, כי להביא להורים רוסייה זה פשרה. כששמעתי את זה הייתי בהלם. עם השנים חשבתי שאני מאחורי זה. אבל כשהתחיל כל הפסטיבל הרגשתי כאילו אתמול עליתי לארץ".

מוזגוביה שולפת את אחד המכתבים הטריים, שמתייחס להערה שזרקה בשידור על הופעתו המחויטת של אהרל'ה ברנע, שדיווח מעפולה מוכת האבטלה. "בדעותיה המגעילות והשחצניות", כותבת אחת מתושבת העיר לנציב תלונות הציבור של הרשות השנייה, "היא יכולה להיות מאחורי הקלעים. לידיעתך, מאז שהיא בחדשות צריך מתורגמן בשביל להבין אותה, והיא מקלקלת את החן שיש לכל קרייני החדשות המקסימים. יש את יונית המקסימה, ויפעת זמיר הנהדרת. מדברים על זה בכל מקום. תתעוררו". "אני סבור שהערתך צודקת", ענה הנציב לאזרחית המודאגת, "היתה התנשאות מיותרת וחבל. אנו מצדנו לא נחכה עד הבחירות ונעקוב אחר ביטוייה ה'מיוחדים' של נטשה מוזגוביה".

עלית בגיל 11 לארץ. ודאי נחשפת לטענה שאת משמרת את המבטא כדי להתריס?

"זו טענה כל כך מטומטמת. התרסה? אניה בוקשטיין ומרינה שוייף, שגם להן יש מבטא, יכולות לספר לך סיפורי השפלות סביב המבטא. השאלה אם אתה בוחר להדחיק את זה או לספר. בעבר כשחלמתי להיות שחקנית, ניסיתי לרכך את המבטא שלי, אבל לא הצלחתי. בסוף גם השתפנתי כי אמרו לי שאשחק עד יומי האחרון נערת ליווי רוסייה".

מה תעני למבקרים שראו בבחירה שלך תשלום מס שפתיים לרב תרבותיות של ערוץ 2?

"ערוץ 2 כמקום חזק אולי יכול לסמן כיוון חדש, ולכן אני מסירה את הכובע בפניהם. עד כמה? הוא ערוץ מסחרי. אם זה לא יעבוד - כל הכוונות הטובות לא יעזרו".

חשוב לך להופיע בטלוויזיה, כביטוי לקבלה והכרה?

"המסע שלי הוא לא מסע אל ההכרה. אם הייתי נשארת בעיתון, החיים שלי היו הרבה יותר נוחים. מקורות, עורכים, קוראים. אני לקחתי הכל וזרקתי. הלכתי למדיום בלי ניסיון. זה סוג של הקרבה עצמית. ידעתי שאחטוף, רק תהיתי כמה זה יכאב".

אפס בסובלנות

גם אם הניסוי ייכשל, קברניטי חברת החדשות יוכלו להתנחם בכוחות שפעלו נגדו. המשך הופעותיה של מוזגוביה ב"חמש עם" - סוגיה תקשורתית שכבר גבתה יותר מדי אינצ'ים מיותרים בעיתונים - אינו תלוי רק בכישוריה. מוזגוביה מציבה מראה מול הצופה הישראלי, שרגיל למגישות עם ניגון מוכר. תסתכלו עליה, ותראו אותנו: אפסים בסובלנות.

במדורי הרכילות הולך לה קצת יותר טוב, עם או בלי האקס ליאור שליין. "ניסו להציג אותי כטורפת גברים. כל הרשימות הדמיוניות שהתפרסמו הפתיעו אותי. כל חבר של החברה שלי שיושב בבית קפה וניק טיפס עליו הפך לרומן חדש שלי. הפכתי לפרנואידית. פעם אחת עשיתי מיני תחקיר והתברר לי שכתבת אחת נכנסה לאתר התמונות שלי בבלוג, וחשפה את מי שמצולם שם כחברים החדשים. זה עושה לי רע, כאילו פולשים אלי עם ידיים מלוכלכות".

יכול להיות שאת מיתממת? שאת די נהנית מחשיפה?

"החיים שלי כל כך שקופים, עבודה-נסיעות-אוניברסיטה-ניק. מילא הייתי דופקת הופעות במועדוני לילה וברים. כשביקשו ממני תגובה לזה שהכניסו אותי לרשימת 20 המבוקשים והמבוקשות, התחננתי שיוציאו אותי מזה. זה לא עזר לי".

היא נולדה לפני 27 שנה במחוז יקטרינבורג ברוסיה, בת להורים עיתונאים, ולדימיר ושלי, שעבדו יחד בעיתון "מגניטוגורסקי רבוצ'יי". "הם אפילו לא טרחו להכין לי ולאחי הבכור אוכל", היא מספרת. "אכלנו רק מרקים משקיות וקופסאות שימורים. מי שגידל אותנו היו הסבא והסבתא".

כבר בגיל צעיר התגלתה כילדה פעלתנית. "השתתפתי בתחרויות סקי, הייתי נערת גומי בקרקס ושברתי את הרגל בטרמפולינה. בכיתה הייתי הילדה המצטיינת, מנהיגה, וקפטן של נבחרת הספורט. זכיתי בתחרות של הקראת שירה, ושלחו אותי לייצג את בית הספר. הייתי ילדה שמסתובבת ביערות חופשי. לא היתה לי בעיה לתפוס ביד נחשים ועקרבים".

ההורים דחפו אותך?

"מה פתאום. מה שהניע אותי היה רק הסקרנות. הייתי הילדה המוצלחת שההורים שלה לא טרחו להגיע פעם אחת לאסיפת הורים. מצד שני, הייתי הכי מרדנית. יום אחד המחנכת קראה לי ורצתה להפוך אותי למלשינה של הכיתה. אמרתי לה איך את לא מתביישת?"

בגיל 10 אושפזה בבית חולים, לאחר שאובחן אצלה חשד למחלת דם. "הם טענו שזה סרטן הדם וזרקו אותי לשלושה חודשים של הקרנות ודברים פסיכיים כאלו. היתה שם רופאה מטורפת שאמרה לי שנותרו לי שנתיים לחיות".

שנה לאחר האשפוז החליטה אמה לעלות לישראל. "ההורים שלי כבר היו גרושים. אבא היה רוסי ולא היה לו מה לעשות פה. הם חילקו את הילדים. אני בחיים לא הייתי עושה את זה לילדים שלי. אבא אף פעם לא השלים עם זה שעליתי ארצה. הוא אמר, בישראל תהיי זרה לתמיד". גם בישראל היא לא זכתה לאמא במשרה מלאה. "כבר ביום הראשון אני ואמא התפצלנו. גרתי אצל חברים של אבא בשכונת נחלאות בירושלים ועבדתי במכולת, משלוחים, ושטיפת דירות".

לא כעסת עליה?

"הם היו עסוקים בלשרוד. העלייה היתה הלם די גדול בשבילם. הרבה זוגות שעובדים כאן שולחים את הילדים שלהם לרוסיה לשנתיים-שלוש. אני זוכרת את אמא הולכת 45 דקות ברגל לדוכן השווארמה שהיא עבדה בו, כדי לחסוך את הכסף של הנסיעה באוטובוס. רק מאוחר יותר היא השתלבה בעיתונות הרוסית והפכה לכתבת מוכרת".

מה היו התחושות שלך כילדה מהגרת?

"זה היה די מתסכל. היה לי נורא קשה לעשות את הסוויץ' בדימוי העצמי מילדה מאוד מוצלחת לילדה שמתלבשת הכי מחורבן בכיתה. לא יכולתי להזמין אף אחד אלי הביתה, כי גרתי בחדרון קטן עם חלון שבור וארבעה שותפים".

בגיל 12 זכתה מוזגוביה להופעת בכורה על המסך, סרטון פרסומת לסוכנות היהודית. כעבור שנה נרשמה ללימודי תיאטרון בבית הספר לאמנויות בתל אביב. שם, כך האמינה, תצליח למצוא מחדש את הקול האמנותי שאבד לה במעבר לארץ. "הייתי העולה הראשונה במגמת משחק, ואז התחילו הצרות עם המבטא. אף אחד לא רצה לעבוד אתי על דיאלוגים. הייתי באותה כיתה עם מיכאל הנגבי וריקי בליך, ובהמשך בתיכון תלמה ילין עם לינוי בר-גפן והעיתונאי רוני קובן. מילדה הכי שמחה ואופטימית ברוסיה הפכתי לילדה הכי דיכאונית בעולם עם מחשבות מה אעשה היום כדי שלא אתאבד. הרגשתי ששברו אותי לשניים ובחיים לא אהיה אדם שלם".

אז גם פגשה ברחוב את משה רז, גבר בן 65, ממוצא תימני, שהשפיע רבות על חייה. "גילינו שאנחנו חולקים כל דבר משותף: מוסיקה, פילוסופיה. עברתי לגור בדירת הגג שלו בכיכר מסריק בתל אביב. כשהייתי צורחת בבית 'אני לא יוצלחת, ובישראל לא יצא ממני כלום עם המבטא שלי', הוא הרגיע אותי. הוא לימד אותי שירים של הרב שלמה קרליבך ו'ערב של שושנים', ואני לימדתי אותו פושקין".

משבר הקליטה סדק גם את חיי האהבה שלה. בתקופת התבגרותה היתה מאוהבת זמן רב בבחור ישראלי, שנרתע מהתרבות הרוסית. "מרוב תסכול זרקתי מהחלון את כל הדיסקים של מוסיקה רוסית שהיו לי". גם יתר חבריה היו ישראלים.

כל זה השתנה, כשפגשה את ויטאלי - השם המלא שמור אצל מוזגוביה מטעמי צנעת הפרט - גרפיקאי שעבד בעיתון הנוער הסמי-מחתרתי של "וסטי" שאותו ערכה בגיל 17 ושמשתתפיו ניהלו מעין חיי קומונה. "הבחירה שלי בו כאב לא היתה על רקע תרבותי. ויטאלי הוא האדם שאני הכי אוהבת וסומכת עליו בעולם. הוא בן אדם מוכשר בטירוף - היה יועץ פוליטי, כתב תסריטים, ביים ושיחק".

ויתרת על החתונה, הבאת ילד לעולם בגיל מאוד צעיר כאם חד הורית. בחרת בדרך חיים מאתגרת מתוך מודעות מלאה?

"אף פעם לא רציתי להתחתן. בגיל 20 אמרתי לויטאלי אני רוצה ילד, אתה לא חייב להיות השליח. בתקופה ההיא סיימתי את התואר הראשון, הייתי עורכת של כמה מוספים בעיתון וראיתי חצי עולם. מה אכפת לי הקונוונציה החברתית? מה אני, באיראן?"

סופרוומן או אמא ברבע משרה?

"לא טענתי שאני אמא מושלמת או מופת לעקרת בית. בפסח ניק ראה 70 הצגות. בגיחות ארוכות לחו"ל הוא אצל אבא שלו. היו תקופות יותר קשות, למשל, בתקופת האינתיפאדה שהסבתות מצד אבא שלו עזרו לי לטפל בו. שכרתי להם דירה ברחוב שלי. בלעדיהן לא הייתי עוברת את תקופות הלחץ".

מדוע עזב ויטאלי את ישראל?

"הוא חי באוקראינה ומנהל גוף תקשורת גדול. ככל שאתה מבוגר יותר קשה לך לעשות את המעבר מרוסית לעברית. מקבוצת החברים שלי נשארו שניים בלבד בארץ. הם תמיד צוחקים עלי אם פגשתי כבר את תקרת הזכוכית שלי. ואני כל פעם מוצאת תקרת זכוכית אחרת ומנסה לשבור".

ובכל זאת נתת לבנך שם לא ישראלי.

"עברתי על אלפי שמות, כולל שמות סקנדינוויים ולא יכולתי להחליט. בהתחלה רציתי לקרוא לו טוני, אבל זה שם רכרוכי ונשי. יום אחד הייתי באמצע ספר של ניק קייב, ואז אמרתי, ראבק, שיהיה ניק".

את חוששת שהבן שלך יהיה ככל הישראלים?

"אני דאגתי שניק ידבר רוסית בצורה מושלמת. אם כבר נתנו לך במתנה תרבות ושפה, אל תאבד אותה".

לזחול בבוץ

פארק הירקון, יום שישי אחר הצהריים. מוזגוביה ובנה משייטים על רולרבליידס לרחבת ההחלקה בספורטק, שם מחכה להם המדריך דדה. ניק גולש לצדו של שכנו אורן, המשמש לו כעין אח בוגר. מוזגוביה פוצחת עם מדריכה בריקוד סלוני ראוותני, כמו בתחרות החלקה אמנותית על הקרח. ניק מתמרד, ומסתער על אמו, שמניפה אותו באוויר לעיני שתי צעירות במיני ג'ינס של דולצ'ה וגבאנה ואיי-פוד, שמנסות לשרוף את הקלוריות מהברנץ'. למחרת תגרור מוזגוביה את בנה לקאנטרי קלאב של אוניברסיטת תל אביב, לאחר הצהריים של טניס, יחד עם חברתה אולגה, סמנכ"ל קריאטיב במשרד פרסום הפונה לקהל רוסי. ובערב, בין תרגום ספר ילדים לעברית ולימודי תואר שני במדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב, עוד תספיק לשתות קפה עם אמא.

הצגת תכלית משפחתית כזו אפשרית רק באמצע השבוע. כבר שנים שהיא מתחרה מול עצמה למרחקים ארוכים. בגיל 12 כתבה במדורי הילדים בעיתון רוסי של "חדשות", משם המשיכה ל"ורמייה" של "מעריב" ובגיל 14 כבר חתמה על מדור סטירי ב"וסטי". בגיל 19 נחתה ב"ידיעות אחרונות", והפכה, סופרייז סופרייז, לכתבת לענייני עלייה.

"בקושי ידעתי מי זה שרנסקי. הגטו הרוסי הזה לא עניין אותי. לבסוף הבנתי שבשביל להתקדם צריך להתחיל מאיפשהו בעיתונות העברית. בתור כתבת לענייני עולים הופעתי הרבה כפרשנית בטלוויזיה, והפכתי לרוסיית המחמד של התקשורת. משם קיבלתי את ההזמנות להנחות: סדרת תחקירים בערוץ 9, תוכנית התרבות של ערוץ 1 'עושים רוח' ו'הבוקר השביעי' בערוץ 2 עם דפנה שפיגלמן".

איך קיבלו החברים שלך את המעבר מעיתון מחתרתי ללב הממסד?

"היו אנשים שמאוד התאכזבו ממני. הטיחו: 'קנית אוטו? איך התברגנת?' אמרתי התמסדות זה עניין של מוסכמות. ב'ידיעות' יש דפוסי הגשה ומנעד נושאים מגובש. אתה לא יכול לעמוד שם על הראש. תמיד כתבתי על תופעות ומגמות, ולא הרסתי לפוליטיקאים את החיים. אני מעדיפה לזחול בבוץ בחפירות, מאשר שיבוא אלי מדליף וייתן לי את סיפור חיי".

את שגרת הדיווחים החדשותיים קטעה מוזגוביה במסעות ברחבי רוסיה והרפובליקות המוסלמיות. "נסעתי די הרבה לצפון הקווקז. היה קשה להיכנס למקומות האלו. לא אוהבים אותי שם, הן בתור אשה והן בתור בלונדינית. בביקור בצפון אוסטיה, משם עברה המשאית עם המחבלים שהשתלטו על בית הספר בבאסלאן, עצר אותי שוטר בשעה התעופה, צילצל לשירותים החשאיים כי לא היו לי אישורים מתאימים או כסף לשחד אותו".

את מכורה לאדרנלין ולסכנות?

"אני לא בקטע של משחקי פינבול. אבל בנסיעה המוח שלך בשיא הריכוז. אני מתפקדת כמו מכונה. אי אפשר לעשות שם טעויות. אתה לא מוקף בגירויים מיותרים, טניס או ילד. אני אעבוד מהבוקר ועד הלילה, אוציא שלוש כתבות ולא אתפרק באיזה אולם באולינג".

מה מושך אדם נורמלי לאזור הקרינה בצ'רנוביל?

"צ'רנוביל הוא נושא נצחי מבחינת הזמן. המקום ימשיך להיות מסוכן עוד מאות שנים, בגלל פירוק הרעל והדליפה. רציתי להביא את הסיפור האמיתי. לדמיין עיר שלמה של אנשים נטושה. הכל נמצא שם: רמזורים, תאי טלפון. ופתאום עצים צומחים באמצע הבית. הסתובבתי שם עם מד קרינה".

מי שלח אותך לנסיעות האלו?

"למקומות כאלו אף עורך לא היה מספיק מטורף לשלוח אותי. אלו מקומות שיורים בך בכל רגע ומכל צד. אבל אני נמשכת למקומות שמטרידים ומדאיגים אותי. כשרציתי לנסוע לצ'צ'ניה פניתי לעורכת 'שבעה ימים' רותי יובל. היא אמרה 'זה מעניין, אבל אני לא יכולה לקחת אחריות עלייך'. אמרתי, אני לוקחת אחריות ונסעתי".

והמימון?

"רוב הנסיעות עשיתי מהכסף שלי. אמרתי קודם אסע, ואז אפרסם בעיתונים שונים, בארץ ובעולם. המסע לצ'רנוביל, למשל, הפך לסדרת כתבות ברוסיה. ב'ידיעות' פירסמתי תקציר והתמקדתי בתיאורי צבע".

היתה מחשבה להחליף מקצוע?

"כמה מפלגות שלא אנקוב בשמותיהן, מרוב בושה, הציעו לי להיות חברת כנסת. אתה רואה איפה אני. אולי בעתיד אוציא ספר".

לרנר אחד קטן

לא רק צפון הקווקז מושך את מוזגוביה. חלק גדול מזמנה מוקדש לסיקור הרשות הפלשתינית עבור כלי תקשורת ברוסיה. מחנה אימונים של הפתח, ראיון עם מחבלות. "הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא סכסוך דה-לוקס בשביל עיתונאים. בצ'צ'ניה אני יכולה לספור על כף יד אחד עיתונאים זרים בלי השגחה. כאן שעה וחצי אתה בעזה ומביא סיפורים מצוינים עם תמונות של ילדים על מדים".

גם האוליגרכים זוכים לטיפול צמוד. בכתבות שפירסמה ניסתה להוכיח כי השילוש אוליגרכים-מאפיה רוסית-פוליטיקאים, הוא המצאה של חוקרי משטרה לא מנוסים. "ההר הוליד עכבר", היא נחרצת, "מכל הדיבורים על מאפיה יצא גרגורי לרנר אחד קטן, ועוד אחד שהורשע וגורש מהארץ, ואחר שחוץ מנישואים פיקטיוויים לא מצאו עליו כלום".

איך את מסבירה את זה?

"החוקרים הישראלים לא יודעים להפריד בין אוליגרכים שלכאורה יש להם כסף נקי, לבין הנובורישים שצברו את ההון שלהם בגביית דמי חסות והברחות. הם רואים מישהו שמסתובב במכוניות עם חלונות כהים ושומרים גורילות וזה מעורר חשד. העיתונאים בארץ הסתמכו על המשטרה. ומשטרת ישראל הסתמכה על חומר מודיעיני מרוסיה. והחומר המודיעיני הסתמך על פרסומים בעיתונים האירופיים, שהסתמכו על מקורות אנונימיים של בכירים. ולהגיד שאחרי שרשרת המזון הזו שמשהו קרוב לאמת?"

מדוע רוב הכתבות שלך על האוליגרכים לא פורסמו בעברית?

"את מי לעזאזל זה מעניין כאן? לכן הן התפרסמו ברוסיה, אוקראינה ואירופה. בישראל פורסמו רק גרסאות מקוצרות ומסורסות".

איך הגיבו מושאי התחקיר שלך?

"להגיד שלא הייתי בפרנויה בתקופת התחקירים? שלא קיבלתי הצעות שוחד? בוא נאמר שהייתי מעדיפה לוותר על תשומת הלב מצדם".

את מסתובבת לא מעט בחברתם, יש קודים מחייבים?

"אני תמיד נשארת אני. כשעשיתי כתבה על האלפיון ברוסיה והגעתי למסיבות הכי נוצצות במוסקווה, באתי עם תיק גב, מהסוג שמשמש אותי כשאני הולכת לשחק טניס. הנשים הסתכלו עלי כאילו נפלתי ממקום אחר".

מי שלא הספיק לעקוב אחרי הפרסומים שלה, מוזמן לנסות את הבלוג ברוסית, באתר "לייב ג'ורנל". "הייתי צריכה לשמור על קשר עם החברים שלי שהתפזרו על פני שבע מדינות בעולם. בבלוג אני גם מפרסמת חומרי גלם, תמונות שלא פורסמו. זה מקום בלי צנזורה תרבותית. הבלוג הפך במה ליצירת קשר עם אנשים. היום מנויים לבלוג 3,000 אנשים, ומישהו שלח לי לינק לאתר בו הוא זכה כאחד הבלוגים הטובים בעולם".

אכן, תמונות קשות

בשש בבוקר מוזגוביה תתעורר לעוד יום של עבודה. היא תקום מהמזרן שעל הרצפה, תלבש שמלת קצרה בצבע ירוק-בקבוק. בעוד כמה רגעים תסקור את עיתוני הבוקר עבור תוכניתה של מרב מיכאלי ברדיו תל אביב. מוזגוביה היא לא אחת שתוותר על מיקרופון או מצלמה. בינתיים תספיק להעיר את בנה, ותסיע אותו לבית הספר.

ב-12 בצהריים היא נכנסת לאולפני חברת החדשות בנווה אילן. יחד עם קושמרו, בג'ינס וטי-שרט, היא עוברת מול עורכת התוכנית על אייטמים אפשריים. לקראת שתיים בצהריים מוזגוביה יוצאת למזנון, מכינה לעצמה קפה שחור, ועוברת על הראיון המתוכנן עם דודו של ישראל ולס, החרדי החשוד בהכאת בנו למוות. היא מוסיפה כמה שאלות על הטקסט הכתוב, ומלטשת ניסוחים. מישהו מהערוץ הרוסי מקפיץ לה קלטת. מוזגוביה עובדת במקביל על סדרה היסטורית ברוסית על תולדות המדינה.

שעה קלה לפני השידור היא נכנסת לחדר ההלבשה, ויוצאת משם בחולצה אדומה וחליפה לבנה. היום היא ממעטת לשחרר חיוכים. "תקופה לא קלה עוברת עלי", היא מסבירה. בשידור היא דווקא תתאמץ. לפעמים זה ייראה מאולץ מדי.

צופים התלוננו שאת מקפידה על גישה קרה ומרוחקת.

"יש לי כובד ראש, אבל אני יכולה להשתטות יותר מכל אדם. ברוסיה יורדים על ההתנהגות החופשית שלי ושואלים, מה, כולם בישראל כאלו? אני גם לא מאמינה שמשפחה שכולה צריכה שהמגיש יתנפל עליה בחיבוקים ובנשיקות. יש משהו על גבול המזויף כשמגישים שופכים את עצמם על המרקע".

ההופעה שלך עדיין לא זורמת.

"ההגשה שלי עדיין לא מלוטשת. עדין לא למדתי לומר רפליקות כמו 'אכן, תמונות קשות', וכל רשימת השטנצים, השטיקים והשבלונות. זה לא בא לי אוטומטית. אני מקווה שבכלל אמציא שפה חדשה".

מה לעיתונאית רצינית ולהקראת חדשות מטלפרומטר?

"הגיע הזמן שמישהו שהוא לא אחוס"ל (אשכנזי-חילוני-סוציאליסט-לאומי) יאייש את משבצת המיינסטרים. הייתי בטוחה שלא יהיה מגיש רוסי, אתיופי או ערבי בעשר השנים הקרובות. בגלל זה הלכתי לאודישן. בשבילי זה לא מיינסטרים, זו מלחמה יומיומית על הדיקציה שלי".

ומעבר לעניין האידיאולוגי, ערוץ 2 הוא עוד שלב בסולם.

"רציתי ללמוד תחום חדש ומעניין. זה לא אומר שאתמקם שם את סוף חיי. ההחלטה שלי לקבל את ההצעה נבעה בגלל דני קושמרו. אבל כל השאיפות המגלומניות שלי - אפילו הן לא היו מנעד השיקולים שלי".

חודשיים במיינסטרים שינו אותך?

"לא השתניתי. בתוכנית של 25 דקות יש לך בקושי טווח של דברים להגיד. זה חדשות נטו. יש אמירה מיינסטרימית בבחירת החדשות. אפילו בבחירת סיפור החוץ, הדובדבן בסוף המהדורה, לא ילכו על סיפור של פליטים בצ'אד, אלא על תנין באורך שלושה מטרים שנתפס מסתובב בחניון. להגיד לך שאני שלמה עם זה? לא. שנורא כיף שלי? לא. אבל אם אני אעשה תוכנית לפי המצפון שלי יהיה לה רייטינג מינוס שמונה. אנשים לא מוכנים להתמודד עם שאלות נוקבות, אפילו ברמה של אקמולי לילדים. הם צריכים עיסה קליטה".

מתסכל?

"זה מאוד מתסכל. אני קורצתי מחומר אחר. אבל כל התקשורת זה בכלל פשרה. אתה לא פעיל זכויות אדם או חתולים".*



נטשה מוזגוביה. ידעתי שאחטוף, רק תהיתי כמה זה יכאב


עם הבן ניק בגני התערוכה (מימין: מוזגוביה בילדותה). החיים שלי כל כך שקופים




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים