בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שטן קטן שלי

איך הפך מפיסטו, השטן החביב והאנושי של גתה, לסמל הרוע המודרני? ואיך הפך פאוסט שלו, זה שמכר את נשמתו לשטן, לגיבור תרבות המככב בספרים, במחזות ובאופרות, מספק השראה לציירים ולמוסיקאים, ואפילו מופיע בסדרות קומיקס ובמשחקי מחשב? מסע אחרי גלגולי העלילה במשך מאות שנים, מהכופרים של ימי הביניים ועד בארט סימפסון

תגובות

חמש שנים נדרשו לד"ר ניצה בן-ארי כדי לתרגם את "פאוסט" של יוהן וולפגנג פון גתה. אף שלגתה עצמו נדרשו עשרות שנים כדי להשלים את היצירה, שאת סופה התיר לפרסם רק לאחר מותו, גם חמש השנים של בן-ארי מצביעות על מפעל מונומנטלי. לא רק מבחינת הנפח - 705 עמודים של תרגום בחריזה שקולה ומדויקת, עם מבוא, הערות והארות - אלא גם, ואולי אף יותר, מצד החשיבות העצומה של היצירה המתורגמת, שהיתה לה השפעה גדולה על עיצוב הספרות והפסיכולוגיה המודרניות, משום שסיפקה השראה ליצירות רבות אחרות ובעיקר בכך שיצרה בעצם מיתוס מהסוג שכינה כעבור שנים קארל יונג בשם "ארכיטיפ אוניברסלי".

לא כדאי להגזים במספרם המשוער של הקוראים שיטרחו לצלוח 700 עמודים מחורזים בשפה שהיא אמנם נוחה לקריאה, בוודאי בהשוואה לתרגומים הקודמים והחלקיים של היצירה לעברית, אך קשה להאמין שזהו ספר שביכולתו להדיח את "רודף העפיפונים" מרשימת רבי המכר. מצד שני, חשיבותו של "פאוסט" כבר מזמן אינה מוגבלת אך ורק לעלילה ולאופן שבו בחר המחבר לספר אותה, אלא בשימוש המטאפורי הנרחב בעלילה ובדמויותיהם של המלומד הגרמני פאוסט ומולו מפיסטו, או מפיסטופלס, בן דמותו של השטן, שחותמים ביניהם חוזה מכירה יוצא דופן.

גם אנשים שמעולם לא קראו את "פאוסט", או אף אינם יודעים מהו שם מחברו, מכירים היטב את המטאפורה השחוקה עד קלישאיות על האיש ש"מכר את נשמתו לשטן". בטעות, כפי שיובהר, נוהגים לייחס לפאוסט גם רדיפת בצע, או רצון להציל את חייו, "אבל המשמעות הזאת של מכירת הנפש תמורת בצע כסף נובעת בעצם מהסיפור של יהודה איש קריות ולא מהסיפור על פאוסט", מדגיש ההיסטוריון פרופ' אביעד קליינברג, שהוא גם עורך הספר וגם עורך ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, שמוציאה לאור את התרגום.

"פאוסט", מסביר קליינברג, "מוכר את נפשו תמורת היכולת לממש את עצמו, להרגיש משהו עד הסוף. הוא, כאינטלקטואל, מרגיש כבול במלים ובאידיאות ובחוסר היכולת שלו להרגיש את החיים כפי שהם באמת, ולכן הוא גם אומר למפיסטו שהסיבה היחידה שבגללה יהיה מוכן למכור את נשמתו היא שיימצא כזה רגע בחייו, שכשיקרה - הוא יהיה מושלם עד כדי כך שהוא, פאוסט, ירצה שהרגע הזה יימשך עוד ועוד".

בלי קשר למניעים האמיתיים שיש לגיבורו של גתה, היוותה הטרגדיה (כך הציג אותה גתה) השראה לשפע סיפורים ודימויים שבמרכזם אדם שלאחר התלבטות קצרה או ארוכה מוכן למכור את נשמתו לשטן, לרוב במשמעות של בגידה בערכים ובאנשים שהוא מאמין בהם, כדי לזכות בעמדת כוח, בצע כסף או להציל את חייו.

השימוש הידוע ביותר בתולדות ישראל במטאפורה "מכר את נשמתו לשטן" נעשה במשפט הדיבה נגד מלכיאל גרינוולד, שנודע בשם "משפט קסטנר". השופט המחוזי בנימין הלוי פסק, ביוני 1955, שגרינוולד צדק ברוב האשמותיו וישראל רודולף קסטנר אכן "מכר את נשמתו לשטן" הנאצי ובכך סייע להשמדתם של רוב יהודי הונגריה. קסטנר נרצח לפני שניתנה ההכרעה, ההפוכה, בערעור שהגישה המדינה על פסק דינו של הלוי.

גתה מדבר על מכירת הנפש תמורת רגע צרוף של שלמות, אושר, אהבה או תחושת חיים, חוויה של התגלות, או של התאחדות של רגש ושכל באופן מושלם, אבל אנשים נוהגים להשתמש ביצירה שלא קראו כבסיס לתיאור התנהגותם של אנשים שמוכנים לבגוד בכל תמורת בצע כסף או כוח. למשל, פרסומאים שבעבור כסף מוכנים לנהל מסע בחירות מוצלח במיוחד למען מפלגה שאת רעיונותיה הם מתעבים, מדענים המשכירים את גאונותם כדי לחמש בנשק מתוחכם במיוחד את אויביהם, סוכנים כפולים, סוחרי נשק, עיתונאים שעברו לפוליטיקה או עשו הסבה לדוברות ויחסי ציבור. לכל השימושים הללו יש קשר קלוש בלבד, אם בכלל, לדמותו של פאוסט, שכלל אינה דמות של בוגד.

גם השטן, שנתפש אצל רובנו כהתגלמות הרוע, אינו השטן של גתה, מסביר קליינברג. "מפיסטו הוא דמות אפילו חביבה, צינית, ספקנית, יש לה חוש הומור. במובנים רבים הוא יותר אנושי מהדמות של האל. האל כולו שלילה. תסתכלי על עשרת הדברות - ציוויי האל מתבטאים בדרך כלל ב'אל' וב'לא' והשטן, או מפיסטו, הוא השלילה של השלילה. הוא דמות שאפשר אפילו לחבב".

סגנון גס ובוטה

פאוסט, כמו גם מפיסטו, הן דמויות שהיו נפוצות בסיפור העממי בארצות הנוצריות ועברו תמורות היסטוריות וספרותיות נרחבות עד ליצירתו של גתה. "קודם כל היתה דמות היסטורית בשם פאוסט והרבה אגדות נכתבו עליו עוד לפני מחזהו של גתה", אומרת בן-ארי, המתרגמת, שהיא גם חוקרת ספרות וראש המחלקה ללימודי תעודה בתרגום באוניברסיטת תל אביב. "אבל העובדות הביוגרפיות היו נתונות במחלוקת. לפי אחת הגרסאות היה אדם בשם יוהן או גיאורג זאבל, שאימץ את הכינוי פאוסטוס, שפירושו בר-מזל".

זאבל, אומרת בן-ארי, נולד כנראה ב-1480 בעיירה קניטלינגן. "הוא נהג להתפאר בכך שהוא יכול לחזור על הנסים של ישו. הוא היה מורה ואמרו שהוא הצליח להעלות לפני תלמידיו את גיבורי המיתולוגיה בדמות בשר ודם. נזיר אחד ניסה לשכנע אותו לחזור לדרך הישר ואיים עליו בגיהנום, אבל פאוסטוס אמר שאינו יכול לחזור בו, כי כבר הבטיח את נשמתו לשטן. סוף הסיפור לא ברור, אבל ידוע שמת מוות לא טבעי ומזעזע".

דמותו של פאוסט ההיסטורי היוותה בסיס לסיפורים שונים, קומדיות וגם מחזות מוסר ותיאטרוני בובות. "הגרמנים, שלהם כתב גתה את 'פאוסט', היו בקיאים מאוד בדימויים ההיסטוריים של פאוסט ומפיסטו וגם של הדמויות מהמיתולוגיה שמופיעות אצל גתה", אומרת בן-ארי. היו מי שטענו שפאוסט הוא ממציא הדפוס, משום שהדפוס היה ההמצאה שאיפשרה למדע ניצחון על האמונה. קליינברג אומר כי "המהות של פאוסט היא של מדען או אינטלקטואל המחפש גישה לידע שבאותה תקופה עדיין נחשב לנחלת הכנסייה. פאוסט הוא הספקן, הכופר, המתנגד".

בהקדמה לספר כותבת בן-ארי, שעל פי היינה "פאוסט חתם את תקופת ימי הביניים הספוגה דעות קדומות ואמונות טפלות, ופתח את תקופת המחקר המדעי והביקורתי. הממסד תיעב אותו. חקר הטבע והמדע עוד נתפש במושגים ימי ביניימים של התחברות לכוחות האופל". ברוח הזאת, הספר הראשון על פאוסט, שנכתב והודפס ב-1587, נקרא "קורות דוקטור יוהן פאוסט, הקוסם הידוע ומכשף המאגיה השחורה, איך מכר את נשמתו לשטן למשך זמן מה, אילו הרפתקאות מוזרות חווה וחולל בזמן זה, עד שלבסוף קיבל את העונש המגיע לו. קובץ ונערך... כדוגמה מחרידה ואזהרה כנה לכל אותם אנשים יהירים, מתחכמים וחסרי אלוה".

גם "ד"ר פאוסטוס", מחזהו הידוע של כריסטופר מארלו, שנכתב כטרגדיה בסוף המאה ה-16, שומר לדברי בן-ארי על הטון המוסרני. המחזה הזה זכה לגרסאות רבות, הוצג על ידי להקות שחקנים ועובד גם למופעים של תיאטרוני בובות ולקומדיות עממיות שהיו גדושות במופעי קסמים. הגרסאות הללו היו נפוצות מאוד בירידים ברחבי אירופה וגם גתה נתקל בכמה מהן בילדותו. אבל גתה לא היה הגרמני הראשון בן דורו שניסה את כוחו בכתיבת פאוסט. הקדים אותו בכך לסינג, שהתחיל לכתוב את גרסתו (שאותה לא סיים) ב-1759, וגם אדלברט שאמיסו (צרפתי שעבר להתגורר בגרמניה), שלדברי בן-ארי חיבר וריאציה על הנושא בשם "מעשה הפלאים של פטר שלמיל".

לא ידוע מאיזו גרסה, אם בכלל, הושפע גתה, שעסק בכתיבת "פאוסט" כמעט במשך כל חייו הבוגרים. הוא התחיל לכתוב את הטרגדיה כשהיה בן 23 וסיים את הגרסה המוקדמת של החלק הראשון כשהיה בן 26 וכבר סופר ידוע מאוד, שמאחוריו הדרמה "גץ מברליכינגן" והרומן "ייסורי ורתר הצעיר". עד גיל 30 גם היה כבר מפורסם מאוד כמשורר לירי ואחר כך היה גם מעורב בפוליטיקה, תיאטרון, מחקר באנטומיה ובוטניקה ופילוסופיה. "הוא היה מונומנט בגרמניה", מסכמת בן-ארי.

ב-1786 נסע גתה לאיטליה, והנסיעה הזאת השפיעה עמוקות על סגנון הכתיבה שלו. "פתאום הוא גילה את התרבות היוונית והרומית", אומרת בן-ארי, "והסגנון שלו התעדן מאוד. הוא הגיע למסקנה שהסגנון הגרמני גס ובוטה מדי. הוא שינה את הגרסה הראשונה שלו ובסופו של דבר פירסם אותה ב-1790, אבל רק כ'פאוסט חלקי - הפרגמנט'. בשנים שלאחר מכן שקד על שכלולים ותיקונים וגם על כתיבת 'וילהלם מייסטר' ויצירות רבות נוספות רבות, ובשנת 1797, בעקבות הפצרותיו של שילר, החליט לחזור אל 'פאוסט'. הוא כתב מתווה לכל היצירה והשלים את החלק הראשון, אבל פירסם אותו רק ב-1808. הוא כבר היה בן 57. אחר כך כתב יצירות רבות אחרות ורק בגיל 75 חזר אל 'פאוסט', כתב את החלק השני ולא פסק עד ליום הולדתו ה-82".

הוא הורה לפרסם את היצירה רק לאחר מותו. הוא מת כעבור שבעה חודשים, במארס 1832, והחלק השני יצא לאור לאחר מכן. "בקנון הספרים של המערב, שתחילתו ב'הומרוס', יש ל'פאוסט' חשיבות מרכזית", אומר קליינברג, "משום שזאת יצירה שהיא ביטוי אולטימטיווי של רוח הזמן ומצד שני מבטאת משהו אוניברסלי ועל-זמני ברמות עמוקות מאוד, עד כדי כך שאפשר לומר שפאוסט ומפיסטופלס כפי שגתה ראה אותם הפכו לחלק מהארכיטיפים האוניברסליים של התרבות המערבית. בעברית זה פחות עבד, משום שהתרגומים שהיו עד כה לא ממש איפשרו ליצירה להפוך לפופולרית. אני מקווה שהתרגום החדש של ניצה בן-ארי יחזיר לפאוסט את הכבוד הראוי לו".

שליחו של האל

בן-ארי, שהיתה בעבר העורכת הראשית של הוצאת זמורה-ביתן, חששה בתחילה לקחת על עצמה את תרגום פאוסט. "מאז שתירגמתי את 'השודדים' של שילר לזמורה-ביתן חשבתי להקים סדרה של תרגומי מופת של התיאטרון. 'השודדים' התקבל בהתלהבות שהפתיעה אותי ואנשים שאלו אותי מדוע שלא אתרגם את 'פאוסט', משום ש'פאוסט' היא אולי היצירה הכי חשובה בקלאסיקה הגרמנית. היו כבר כמה תרגומים, האחרון היה של יצחק כפכפי והוא נעשה בנורמות מיושנות מאוד, ולפניו היה התרגום של לוין ושל יעקב כהן. הבעיה היא שהתרגומים האלה הוציאו לדור הצעיר את החשק לקרוא את 'פאוסט'. חשבתי שאולי הגיע הזמן ליצור תרגום שיפתח את הפלא של היצירה הזאת לקהל חדש, אבל חששתי שזה ישאב אותי לגמרי".

חששה, אבל התחילה לתרגם כמה קטעים לניסיון ולא יכלה להפסיק. "התמכרתי. נדבקתי", היא אומרת. "אני לא יודעת אם ניסית פעם לתרגם חרוזים, זה מידבק. זה רודף אותך גם מתוך שינה. אבל זה כובש וזה דבר נפלא. מה שעזר לי זה שבעלי" - פרופ' ישראל סמילנסקי, פיסיקאי, בעלה השני ובנם של יזהר ונעמי סמילנסקי, שלהם מוקדש התרגום - "קיבל עבודה בארצות הברית ויכולתי לנסוע אליו לתקופות ארוכות ולעבוד באותו זמן גם על התרגום הזה וגם על עבודת המחקר שלי, על דיכוי הארוטיקה בספרות העברית. אף אחד לא הזמין ממני את התרגום של 'פאוסט', אבל כשהצעתי את זה לאביעד קליינברג הוא התנפל על זה כמוצא שלל רב וזה שימח אותי מאוד".

ומי יקרא את זה לדעתך?

"או, אני כל הזמן שואלת את עצמי. כמה יקראו את זה, חמישה, עשרה אנשים? את יודעת, פורסם קטע מהתרגום ב'קשת החדשה' והיו תגובות טובות מאוד. אבל כמה אנשים קוראים את 'קשת החדשה'? בטח יותר אנשים יקנו את זה כדי להעמיד את זה בספרייה בסלון מאשר כדי לקרוא, אבל גם אם יקראו חלק מדי פעם, זה טוב מאוד. אבל ככל שאני פוגשת יותר אנשים, ודווקא אנשים צעירים, אני מתמלאת תקווה, כי אני נדהמת מהעניין שזה מעורר".

מהרגע שיצא "פאוסט" של גתה לאור, הוא הפך לרב-מכר. "הספר של גתה, כמו גתה עצמו, היה מקור לעניין עצום והערצה", אומרת בן-ארי. "גם הטיפול השונה שהעניק גתה לסיפור המוכר, עורר סערה והתרגשות. כשגתה כתב את 'פאוסט', כל גרמני ידע מי הוא, משום שהיה דמות מוכרת מאגדות ותיאטרוני בובות, והפירוש החדש שגתה נתן היה מודרני מאוד. אצל גתה, מכירת הנפש לשטן היא לא מתוך זה שאלוהים הוא רק טוב והשטן שהוא רק רע רוצה לפתות אנשים לעבור לצדו, אלא אצל גתה השטן הוא אחד מהמלאכים ותפקידו לקטרג ולהתגרות, והוא מקטרג ואומר לאלוהים שהוא מסוגל להדיח את פאוסט, ואלוהים בעצם עורך אתו התערבות ואומר לו - נראה אותך, בוא תנסה".

קליינברג אומר שהשטן של גתה הוא פיתוח ושינוי של דמות השטן שהיתה מוכרת קודם לכן. "הדימוי הקלאסי של פעילותו של השטן לא היה קניית נפשות אלא פיתוי והדחה. הרעיון שהשטן הוא דמות שמנהלת מערכת עסקית של מקח וממכר קשור בדמות של אדם בשם תיאופילוס, שהסכים למכור את נשמתו. הסיפור על תיאופילוס הופיע במזרח במאה השביעית ובמערב למן המאה העשירית. זה קשור להתפתחות הסחר והכלכלה בעולם ושל התפישה שאפשר לקנות ולמכור כל דבר, משום שרק אז יכול להופיע הרעיון של חוזה מצד אחד ושל הנפש שהופכת לפטיש, למשהו שאפשר למכור.

"התפישה המקורית של פועלו של השטן גרסה, שהשטן משפיע באמצעות שינויים פנימיים בנפשו של האדם, הוא משתלט בהדרגה על הנפש, ואילו התפישה החדשה אמרה - השטן קונה אותך. מאוחר יותר התפתחה גם התפישה ביחס למי שהשטן רוצה לקנות. כמובן שהשטן מעוניין יותר בנפשות של אנשים חשובים ובעלי השפעה, ולא סתם בפשוטי העם".

אבל מיהו השטן?

"השטן מופיע בשתי תבניות. התבנית הראשונה היא התבנית הדואליסטית, שלפיה אלוהים הוא הטוב והשטן הוא הרוע המוחלט, רוע טהור ונטול אישיות. התפישה השנייה היא שהשטן הוא אחד מהכוחות הפועלים בעולם ושמנסה לעשות רווחים מהישגיו של האל בעולם. זאת התפישה של השטן כמאכער. זאת בעצם תפישה שאומרת שהשטן הוא גם שליחו של האל. הדתות המונותאיסטיות נעות בין שתי התפישות הללו - השטן השטוח והשטן המאכער".

ומאיזה סוג השטן המקראי?

"בעצם אין שטן מקראי, חוץ מהשטן אצל איוב, שגם הוא בעצם סוג של מאכער או שליח שנשלח על ידי האל לנסות את איוב. אבל השטן הוא בעיקרו המצאה נוצרית".

השטן יכול לפעול בדרכים שונות: הוא יכול להשתלט על העולם, כמו האנטי-כריסט, הוא יכול להשתלט על הנפש באמצעות פיתוי, "והתפישה המודרנית, שפאוסט הוא המייצג שלה, היא התפישה החוזית. השטן", אומר קליינברג, "עורך חוזה, ואגב הוא תמיד עומד בו, ומי שמנסים להפר אותו הם דווקא בני התמותה".

המוחתמים הראשונים על חוזים עם השטן היו מי שקליינברג מכנה "הסוכנים" ומתכוון בכך לאלה שכונו "המינים" (כלומר, הכופרים), ולאחר מכן המכשפות, שהיו מונעות על ידי תאוות מיניות ובצע כסף וכתוצאה מכך היו קורבן לציד שבסופו העלו אותן על המוקד בגין החוזה שחתמו עם השטן. "את שתי הקבוצות האלה, המינים והמכשפות, הניעה תאוות הבצע שמטרתה גם המטת אסון על המין האנושי כולו".

אחרי המינים והמכשפות, "הסוכנים" החדשים שעמם חתם השטן על החוזה היו האנשים שרצו להשיג ידע. "מוכר הנפש של המאה ה-16 הוא אינטלקטואל", אומר קליינברג. "מה שמניע את האינטלקטואל זאת הגאווה והרצון לדעת הכל, ליהנות מפירותיו של עץ הדעת". אבל פאוסט של מרלו הוא כבר דמות שונה. "הוא רוצה ליהנות גם מפירות עץ הדעת וגם מהנאות הגוף והנפש", אומר קליינברג. בנוסף לכך, אצל גתה מתערערת גם האמונה התמימה בטובו המוחלט של הלא.

"העולם שמפיסטופלס מסתכל עליו בפתיחת המחזה לא מוצא חן בעינינו וגם לא בעיני השטן", אומר קליינברג. "זהו עולם שיש בו הרבה אומללות. השטן מבטא קריאת תיגר כלפי האומללות של בני האדם, וגם חמלה. השטן החדש, השטן של גתה, הוא ציני, אבל גם לא מנוכר. אין לו שנאה וקנאה ויש בו אמפתיה לאנשים. הוא גם לא רוצה במיוחד להציק לבני האדם, אבל אלוהים מתגרה בו. גם פאוסט כבר אינו סתם אינטלקטואל שרוצה עוד ידע, אלא אדם שנמצא בניכור פנימי עמוק ושהסבל שלו נובע מהתחושה שהוא נטול רגש וסגור בעולם של מלים, והישגיו המדעיים - יותר משהם מביאים תועלת הם מביאים נזק. הוא מוכן למכור הכל בעבור רגע אחד של שלמות. החידוש הגדול אצל גתה זה בהבנה של מהו האושר. לא מצב חומרי, אלא מצב אקזיסטנציאלי של הרצון למצוא רגע כזה שנרצה לעצור אותו".

בן-ארי מוסיפה, שגתה וגיבוריו כלל אינם יוצאים מנקודת מבט דתית. "גתה בכלל סירב לדבר על הגרעין התמטי של המחזה שלו ואמר שאחת מהבעיות של הגרמנים היא, שהם מחפשים תמיד נוסחה של טוב לעומת רע. השטן הוא הדמות הכי נחמדה שם, הוא אנושי ובסוף הוא אפילו מאבד את הנשמה של פאוסט, מכיוון שהוא הולך שבי אחרי המלאכים היפים כל כך, שיש להם כאלה ישבנים נאים, ואת אומרת לעצמך, וואו, איזו העזה. הוא גם לא רוצה שיקראו לו שטן אלא שד, הוא נורא מצחיק ונועז. הוא דמות כובשת.

"פאוסט של גתה הוא אנושי, הוא מרגיז, הוא גאוותן, הוא באמת חושב שהוא יכול לשרות עם רוחות. הוא מביא כליה על אנשים, אבל הוא לא דמות טרגית. אין לו חרטה בכלל. גתה בעצמו כתב שהוא לא יודע ליצור גיבורים טרגיים. אף על פי שהוא קרא למחזה 'טרגדיה', קצת קשה להבין מדוע זאת טרגדיה. יש ב'פאוסט' המון הומור, כולל ובעיקר בדמותו של מפיסטופלס, והמבנה אינו של טרגדיה. גתה גם סירב עד יום מותו לגלות לקוראים מה יהיה סופו של פאוסט, האם ייגאל או ילך לגיהנום, אם כי הוא רמז שפאוסט לא יילך לגיהנום בסופו של דבר, כפי שהתגלה כשנפתחה החבילה לאחר מותו. גם מהבחינה הזאת זה לא טרגדיה".

הצעירים מתעניינים בשטן

קשה לאמוד את ההשפעה העצומה של מחזהו של גתה כמעט בכל תחום של היצירה האנושית, אומרת בן-ארי. "קודם כל במוסיקה. את נכנסת לגוגל וחושבת שתמצאי עשרות יצירות סביב הנושא של פאוסט, אבל את מגלה שיש עשרות אלפי יצירות. יש גם שפע של ציורים, למשל של דלקרואה, שצייר את פאוסט עוד בתקופתו של גתה. בספרות, כבר בימיו של גתה ניסה שילר לכתוב פאוסט משלו ורבים עשו זאת לאחר מכן. הכי מעניין שזה נכנס לפסיכולוגיה היונגיאנית בתור ארכיטיפ אוניברסלי".

אחת האופרות הידועות ביותר (מבין רבות) שנכתבו בהשראת פאוסט היא זאת של הקטור ברליוז, שהשתמש בליברית שלו ביצירתו של גתה. האופרה בוצעה לראשונה בפאריס ב-1846. ידועה לא פחות היא האופרה של שארל גונו, שהוצגה בפאריס ב-1859 והעלילה שלה מתרחשת בגרמניה של המאה ה-16. האופרה לא זכתה להצלחה בהתחלה, אך לאחר שהוסף לה קטע בלט בפתיחה, בשנת 1862, הפכה ללהיט ולאחת האופרות האהובות ביותר עד סוף המאה ה-19.

"הנושא הזה של השטן מעניין מאוד צעירים", אומרת בן-ארי. "גם כל העניין של הפילוסופיה הניהיליסטית מתחיל בערך בתקופת פאוסט של גתה. היום בכלל יש המון עניין בשטן וכישוף ושדים ומפלצות שחודרים אלינו מאינספור כיוונים עכשוויים בספרות הפופולרית ובקולנוע. עד היום את פותחת אתרי כישוף וכותבת פאוסט ונכנסת לאינספור אתרי כישוף אחרים שאומרים לך איך ללמוד כישוף בעשרים שיעורים.

"בספרות העולמית נכתבו הרבה מאוד ספרים בהשראת הסיפור הזה, החל מ'דוקטור פאוסטוס' של תומאס מאן, דרך 'מפיסטו' של בנו, קלאוס מאן, ועד 'האמן ומרגריטה' של בולגאקוב. יש קומיקסים, שירים, משחקי מחשב, אופרות ומה לא. אבל למרות זאת, כל הקטע הזה של השטן ומכירת הנפש הוא לא חלק מארון הספרים העברי. המטאפורה קיימת בתרבות שלנו, וגם סביר להניח שספר שכל כך השפיע על התרבות הגרמנית והרוסית השפיע בעקיפין גם על התרבות שלנו, אבל הנושא של האדם המוכר את נפשו לשטן הוא לא חלק מארון הספרים שלנו".

קליינברג מסכים שהסיפור הזה הוא בעיקרון לא שלנו. "יש כל מיני שימושים מושאלים שגויים במוטיב הזה של מכירת הנפש לשטן. מדברים על פוליטיקאים, על פרסומאים, על משתפי פעולה, אבל השימושים האלה בכלל לא קשורים למכירת הנפש במובן הפאוסטי. הם מדברים יותר על בגידה בעקרונות או בעצמי, בעוד שפאוסט מבקש דווקא מימוש עצמי, חוויה של מלאות, של לחוות את החיים בכל עוצמתם. כשאני חושב על מישהו שיכול היה למכור את נפשו לשטן באופן שפאוסט של גתה עושה את זה, אני יכול לחשוב רק על פגניני. על פגניני אמרו שלא ייתכן שכנר כמותו מצליח לנגן באופן מופלא כל כך מבלי שמכר את נפשו לשטן".

הדימוי של מכירת הנפש לשטן נפוץ דווקא בהקשרים שבהם דמותו של השטן שונה בהרבה מזאת של מפיסטו של גתה. השימוש הנפוץ ביותר קשור לשיתוף פעולה עם מקבילה של השטן שמייחסים לה רוע מוחלט. במאה העשרים נעשה שימוש גורף וקלישאי במטאפורה הזאת כדי לתאר כל מיני סוגים של שיתוף פעולה - כפוי או רצוני - עם נציגי הרוע, הנאצים.

הסופר קלאוס מאן, שהיה גם הומוסקסואל ונרדף משום כך, תיאר ב"מפיסטו" שלו את קרוב משפחתו, שחקן תיאטרון, ששיתף פעולה עם הנאצים כדי שיוכל להמשיך לשחק בתפקידים ראשיים בתיאטרון. בעקבות הספר הזה נעשה גם הסרט "מפיסטו" (1981), שביים אישטבאן סאבו ומככב בו קלאוס מריה ברנדאואר בתפקיד נפלא של השחקן המוכר את נשמתו לנאצים.

ספרים רבים מאוד נכתבו בהשראת הסיפור של גתה. אחד המפורסמים שבהם הוא "תמונתו של דוריאן גריי" מאת אוסקר ויילד. גיבורו של ויילד, דוריאן גריי, הוא צעיר יפה תואר עד מאוד, המוכר את נשמתו תמורת נעורי נצח. חטאיו המרובים וסימני השנים אינם ניכרים בפניו, אלא רק בדיוקנו המצויר. בסופו של דבר בא קצו הטרגי של גריי כששני הדיוקנאות - האמיתי והבדוי - מתאחדים.

"השטן ומרגריטה" של מיכאיל בולגאקוב הוא אחד העיבודים הידועים והאקטואליים ל"פאוסט". בולגאקוב כתב את הספר בין השנים 1928-1940, אבל הוא פורסם לראשונה בברית המועצות רק ב-1966, בגרסה מצונזרת, שתורגמה לעברית בשם "השטן במוסקווה". מהדורה עברית נרחבת, בתרגומו של פטר קריקסונוב, יצאה לאור בשם "האמן ומרגריטה" בהוצאת "ידיעות אחרונות" ב-1999, כשמשולבים בה טקסטים רבים של בולגאקוב, שהתגלו בארכיוני המדינה לאחר התמוטטות ברית המועצות.

עלילת הספר מתרחשת בשלושה מישורים מקבילים: השטן, המכונה וולנד, עורך נשף במוסקווה, שבה הוא מתגורר יחד עם ידידיו המכונים פאגוט, קורובייב, עזאזלו והחתול השחור "בהמות". אלה מתעללים בדמויות שונות בחוגי התיאטרון והספרות במוסקווה וכך חושף וולנד את החברה החשדנית, רודפת הבצע והמסואבת בתקופת סטלין. וולנד זקוק לאשה כדי לערוך את הנשף והוא מוצא את מרגריטה.

בו-בזמן מתקיים סיפור אהבה בין מרגריטה לקורבן משטר המכונה "האמן", שכתב ביוגרפיה של פונטיוס פילטוס, החורגת מן הקו המטריאליסטי השליט ועל כך משלם בחרם, נידוי ואשפוז בבית משוגעים. במקביל מתואר סיפור משפטו ומותו של ישוע ויחסיו עם פונטיוס פילטוס. הנציב הרומי פילטוס מתואר כדמות טרגית, הנודדת לנצח, מלווה בכלבה, ומבקשת לנצח את סליחתו של ישוע באזור הדמדומים שבין החיים ובין המוות.

שמה של הגיבורה הוא כשם הגיבורה של גתה (הקרויה גם מרגריטה וגם גרטכן) ואילו וולנד הוא אחד מכינוייו של מפיסטו אצל גתה. באחת הגרסאות הראשונות של הרומן נקרא האמן "פאוסט" וכמובן, בפרשנות של בולגאקוב, פאוסט - הלוחם במשטר המושחת בשם עקרונות של צדק - הוא הדמות החיובית. הרומן נפתח בציטוט מ"פאוסט" של גתה, שאותו תירגם בולגאקוב בעצמו מגרמנית.

נפשו של בארט סימפסון

פאוסט וגם מפיסטו הם גיבורים של סדרות קומיקס ושל משחקי מחשב ומופיעים אפילו ברשימת הגיבורים של "דרקונים ומבוכים". על חדירתו של מוטיב מכירת הנפש גם לתרבות הכי פופולרית מעידה העובדה שהוא מתקיים אפילו בסדרות טלוויזיה מצוירות. באחת מהאפיזודות של הסדרה "משפחת סימפסון" מחליט בארט למכור את נשמתו. כתוצאה מהלשנה של חברו מילהאוז, נענשים השניים ונשלחים לנקות את המפוחים של אורגן הכנסייה. בארט כועס על מילהאוז, אבל זה מסביר כי נאלץ להלשין משום שחשש שהשטן ייקח את נפשו. בארט לועג לו ואומר שאין דבר כזה "נפש" ומילהאוז מציע לבארט לקנות את נפשו, בעצם פיסת נייר שעליה כתוב "נפשו של בארט סימפסון", בחמישה דולרים.

ליזה אחותו מזהירה את בארט מפני העסקה, אבל הוא מסכים ומגלה שהעוזרים הקטנים של סנטה קלאוס אינם משחקים אתו, דלתות אוטומטיות לא נפתחות לפניו, הוא לא מצליח לייצר אדים על דלתות המקרר וסרטים מצוירים מפסיקים להצחיק אותו. בארט רוצה את נפשו בחזרה אבל מילהאוז מסרב להחזיר לו אותה. הוא חולם חלומות זוועה על כך שהוא הילד היחיד ללא נפש וכולם לועגים לו, ויוצא למרדף ארוך ומפחיד אחרי מילהאוז ונפשו. בסופו של דבר מתברר שמילהאוז כבר מכר את הנפש למישהו אחר. בארט מתפלל לאלוהים, ומי שמוצאת בשבילו את נפשו, כלומר את הפתק ועליו המלים "נפשו של בארט סימפסון", היא ליזה. בעוד היא מטיפה לבארט מוסר על חשיבות הנפש והאמונה, הוא חוטף ממנה את הפתק ובולע אותו.*



כרזה לסרט "פאוסט" של פרידריך וילהלם מורנאו (1926). העלילה סיפקה השראה לספרים, מחזות, אופרות, ציורים ואפילו סדרות קומיקס ומשחקי מחשב


מכשפה על המוקד. נאשמו בחתימת הסכם עם השטן כדי לספק תאוות מיניות ובצע כסף צייר בלתי ידוע, 1860



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו