טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

או צדיקה או פרחה, אין אמצע

האנתרופולוגית ד"ר תמר אלאור בדקה למה נשים מזרחיות עניות מתקרבות לדת. בספר חדש, "מקומות שמורים", היא מסבירה שהעולם החרדי הוא החברה התקינה היחידה שרוצה בנשים האלה ואפילו שומרת להן מקום במשך שנים, עד שיגמרו להתחזק

תגובות

כשד"ר תמר אלאור, בת להורים פולנים, היתה ילדה בשכונת רמת החייל בתל אביב, גרה לידם משפחת כתבי התימנית. היחסים היו כל כך קרובים, עד שאלאור מספרת שלכל אחד מילדי שתי המשפחות היו בעצם שתי אמהות, אחת תימנייה ואחת פולנייה. הילדים של שתי המשפחות למדו בתיכון חדש. זוהר כתבי היה מנהיג חברתי. הוא ותמר (אז פריימן) היו חברי נפש. כשזהר היה בן 18, היתה לו חברה, שאותה מתארת אלאור "בחורה לבנה, אחת שכתוב לה על המצח אשכנזייה". אמה של החברה הטילה וטו על היחסים.

אחרי הצבא, זוהר עבר לקליפורניה, עשה קריירה כרואה חשבון והתחתן עם גויה בלונדינית. באחד הביקורים שלו בישראל, כשהמתינו יחד בבית החולים מחוץ לחדר שבו גססה אמו של זוהר, אמרה לו אלאור: "אתה יודע שאני לא פעם חושבת על הבת-זונה ההיא, ועל איך שהיא השפיעה על החיים שלך. אני לא יכולה להימנע מלחשוב על זה שברחת מכאן בגללה. כאילו, לא בגללה ממש. היא הרי לא היתה להיט או משהו, אבל בגלל שדברים כאלה יכולים לקרות כאן".

מקומות שמורים

אלאור, בת 50, אנתרופולוגית ומרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, מביאה את הסיפור הזה בסוף ספרה החדש שעוסק בנשים מזרחיות "מתחזקות" בשכונת פרדס כץ. אפשר אולי לראות במחקר הזה סוג של סגירת מעגל. אלא שזוהר הוא בן למשפחה שרוב בניה עשו את זה, בארץ או בחו"ל. אלאור הלכה הפעם לחקור נשים שנמנות על אחת השכבות החלשות והשוליות, ושסיכוייהן להתקדם בחברה קלושים מאוד. "גם נשים, גם עניות, גם מזרחיות - שלוש הדרות", אומרת אלאור. לספר החדש היא בחרה לקרוא "מקומות שמורים".

"חלק ניכר מהגברים והנשים שפגשתי", היא מסבירה, "מתנהלים בידיעה שהקהילה הדתית שומרת להם מקומות, מחזיקה להם אותם עד שיבואו. הם באים לשמוע את ההרצאות של המחזיר בתשובה הרב דניאל זר שבוע אחר שבוע, או פעם בשבועיים או פעם בחודש, והם לא ממש חוזרים בתשובה. הם מתחזקים. מתחזק זה לא חוזר בתשובה. המתחזקת מסתכלת על אחיותיה ושכנותיה שחזרו בתשובה ואומרת לעצמה, אולי פעם, למה לא, אם יסתדר. יש בזה משהו מאוד מנחם שמישהו שומר לך מקום בקהילת התקינים, בקהילה טובה, שמישהו רוצה אותך, בעולם שבו אולי אף אחד לא רוצה אותך".

אז המסר הוא שאת יכולה לחזור בתשובה מתי שיבוא לך?

"בכל זאת אלה שכבר עשו את הדרך, יותר נחשבים. למי שלא עשתה את הדרך יש לפעמים תחושה של הערצה מוגזמת לדתיות. אתה יכול לשמוע נשים אומרות 'היא כל הכבוד לה. היא התחזקה, מ-ש-ה-ו. אני? אולי, יום אחד'".

את כותבת שמהדברים של הרב זר עולה, שלנשים האלה יש שתי אפשרויות, להיות פרחה או לחזור בתשובה.

"זו הביקורת שלי על הרב זר. רוב האנשים האלה חיים חיים הגונים בתוך העוני והקשיים, אבל הדימוי הזה מרחף להם כמו ענן שחור מעל הראש. הוא לוקח את הסטריאוטיפים הכי אכזריים ושטוחים. הוא מתאר את החיים של החילוני המזרחי ואומר שאם לא תהיה דתי, כל מה שיעניין אותך זה להתעסק עם בחורות ולעשות על האש, וכל מה שיעניין את הנשים זה בגדים וקניות. את שטוחה וריקנית. אם אתם לא דתיים, אתם ערסים ופרחות. או פרחה או אשה של אברך. רציתי לקרוא לספר 'לא צדיקה ולא פרחה', אבל אז חשבתי שזה יותר מדי חזק וסנסציוני".

הספר הראשון של אלאור, "משכילות ובורות", עסק בנשים חרדיות אשכנזיות, שרוכשות השכלה רבה אך שומעות הטפה בלתי פוסקת שעליהן להישאר בבית ולהישאר בורות. אלאור מתארת בספרה החדש את הרב זר מעודד את תושבי השכונה לרשום את הילדים לבתי ספר חרדיים, ואומר להם שאם יעשו זאת, יהפכו קוצים ליהלומים, ואם ישלחו את הילדים לבתי ספר ממלכתיים, יהפכו יהלומים לקוצים.

למה הם מסכימים לרשום את הילדים לבתי ספר חרדיים?

"פעם קראו לזה בזלזול שוקו ולחמניה. אבל זה הרבה יותר משוקו ולחמניה. להורים יש תחושה שהם שולחים את הילד למקום שרוצה אותו ומחזר אחריו. הוא יהיה שם בן בית ולא אורח. במקומות שבהם הרחוב מפחיד, אז בית הספר החרדי מבטיח שהוא יהיה גם רחוק מהרחוב וגם בתוך בית שדואג לו".

העובדה שאת נאלצת לבצע את המחקרים שלך מעזרת הנשים לא מקוממת אותך?

"היא לא מקוממת אותי. לפעמים היא מצערת אותי, כי הייתי רוצה לשמוע את ההרצאות של הרב מקרוב. לפעמים זה מאוד מקל עלי. איזה כיף, אני עם הבנות ולא צריכה לשמוע את כל העניינים של הגברים".

אי אפשר להתעלם מהעובדה שהאנתרופולוגיה של תמר אלאור מתבצעת כולה בחצר האחורית שלה, מאוד קרוב לבית. את המחקר הראשון שלה ערכה בקרית הרי"מ לוין החסידית בשכונת נוה שרת בצפון תל אביב, מרחק הליכה מהבית שלה. את המחקר השני ערכה על תלמידות המדרשה לבנות באוניברסיטת בר אילן, כלומר נשים דתיות לאומיות שרוכשות השכלה אקדמית ותורנית. ואילו את המחקר השלישי ערכה על נשות שכונת פרדס כץ בבני ברק, חמש עד עשר דקות נסיעה בשעה שהכבישים פנויים.

האנתרופולגיה קל"ב (קרוב לבית) הזאת נובעת מהמגבלות של אם עובדת?

"לא רק. ישראלים בכלל מיעטו לעשות מחקר מחוץ לבית. אין כאן חינוך ליציאה החוצה ואין חובה כמו באוניברסיטאות רבות בעולם לבצע עבודות שדה רחוק מהבית, וגם אין קרנות שיעזרו לעשות את זה. אצל הסטודנט האמריקאי או הבריטי זה כמעט מובן מאליו. סיבה נוספת זה שישראל נתפשה ככל העולם כולו. למה לנסוע לאפריקה אם יש פה אתיופים ותימנים וכל כך הרבה צפון אפריקאים? ויש כאן את הקיבוץ שחוקרים מכל העולם באו לראות ויש ערבים ובדווים שהאנתרופולוגיה תמיד עשתה אקזוטיזציה שלהם".

קצת כמו האינדיאנים

אחרי שאלאור פירסמה את "משכילות ובורות", אחת מנשות קרית הרי"מ לוין כתבה לה מכתב ארוך, שבו שאלה, "אז מה אנחנו, שבט זולו שלך?" אלאור ניהלה אתה דיאלוג והאשה השתכנעה שחשוב שהדברים יתפרסמו, "מכיוון שהמחקר חף משנאה וזה מאפשר לחילונים לראות אותנו אחרת". אלאור אומרת שההצדקה למחקר על החרדים היא שהם "חלק מהחברה, מעורבים בפוליטיקה של חיי היום יום ונמצאים בכנסת, בממשלה, בטלוויזיה, בבתי הדין ברבנות" - כלומר, יש להם השפעה גדולה על חיי האומה. "הם לא יכולים ליהנות מהגנה של דאבל סטנדרד".

החרדים מאוד נעלבים שעושים עליהם מחקר אנתרופולוגי.

"נכון, בצדק". מאז המחקר שלה, היא אומרת, "נכתבו הרבה מחקרים על חרדים, על חוזרים בשאלה וחוזרים בתשובה ומקוואות וגברים חרדים. חרדים באמת נהפכו להיות קצת כמו האינדיאנים באמריקה", היא אומרת. "הם ברובם לא יודעים על המחקרים האלה, אבל אלה שאתה נפגש אתם בהחלט יש להם תחושה של 'מה אנחנו, הזולו שלכם?'"

זו רק תחושה או שהם באמת הזולו של האנתרופולוגים שלנו?

"בין היתר. הם לא לבד. יש עוד כמה זולואים. יש אתיופים, יש רוסים. יש נוער מנותק".

מי חוקר את האנתרופולוגיה של אשכנזים ובייחוד גברים אשכנזים?

"כמובן שזו השאלה שעולה, מי חוקר גברים אשכנזים. התשובה היא שעד עכשיו את הגברים האשכנזים חקרו סוציולוגים ולא אנתרופולוגים. היום מתחיל מחקר כזה. אני מנחה סטודנטים שעושים מחקרים על חברות היי-טק. יש עבודת שעשתה אוריה שחר לפני עשרים שנה על קבלת ההחלטות בדסק החדשות של עיתון 'הארץ'. זה היה מאוד חלוצי, המחשבה שצריך לכוון אל הלבן החזק שקובע את סדר היום ולא אל השחור או השולי. כמובן שלאנשים האלה הרבה יותר קל להגיד לא ולא לתת לך להיכנס והם אכן הרבה פעמים אומרים לא. יש לי תלמיד שניסה לעשות עבודת מאסטר אתנוגרפית במשרד עורכי דין. הוא לא הצליח. היחידים שנתנו לו להיכנס היו הסנגוריה הציבורית".

אז יוצא שהאליטה האשכנזית נהנית מסטנדרד כפול.

"האליטה האשכנזית נחשפת בעיקר דרך העיתונות. חשיפה עיתונאית היא הרבה יותר מסוכנת ויש לה הרבה יותר כוח מאשר מחקר אנתרופולוגי. את החרדים הדרך היחידה ללמוד היא המחקר האנתרופולוגי".

"אם אתה רוצה נבואת זעם על עתידה של האנתרופולוגיה", אומרת אלאור, "יש לי תחושה שזו שיטת מחקר שכמו שהיא היום היא לא תוכל להחזיק מעמד. ברוב האוניברסיטאות בארצות הברית כבר יש ועדות אתיקה שמבקשות הסכמה חתומה של הנחקרים. גם כאן מתחילים ללכת בכיוון הזה". לדבריה, מכיוון שהיום יותר ויותר קבוצות מודעות לזכויות שלהן, הנכונות לתת לאתנוגרפים לבצע מחקרים הולכת ופוחתת. גם כשהסכמה כזאת ניתנת, קיים תמיד החשש ש"יום אחד דוקטורנט יבוא לעבודה ויגידו לו 'די, השער סגור, תפסנו את הפרינציפ', ובצדק. זה הגיוני".

הפוליטיקלי קורקט הורג את האנתרופולגיה?

"במובנים רבים כן".

זה לא גורם לכם להימנע מביקורת?

"מבחינתי אין עבודה אתנוגרפית שלא נעשית מתוך אמפתיה. עבודה מול אנשים חייבת להיעשות מתוך אמפתיה. זה לא סותר ביקורת. אני חושבת ששלושת הספרים שלי מכילים ביקורת גם על הנחקרות וגם על הכוחות החברתיים שמנהלים את החיים שלהן".



תמר אלאור. אנתרופולוגיה קרוב לבית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות