באופן כללי, אם להיות כנים עם עצמנו, מצפים מהסופר העברי שיהיה "כלב טוב", שיכשכש בזנב ויעשה שלום או יעמוד על שתיים בהישמע הפקודה מפי אדוניו - הלא הוא הקהל, קהל הקונים של ספריו. בשבוע הספר העברי, שייפתח היום, מגיעה המגמה הזאת אל שיאה המפלצתי כמעט: הציבור מפעיל את כוח הקנייה שלו על הספרות. הוא משוכנע על כן, שיש לו מניות במפעל הזה שנקרא ספרות, ושהוא יכתיב לסופרים מה לכתוב.

הציבור מניח שכאשר סופר כותב ספר, הוא כותב אותו בשבילו, ושעל כן, הספר מוכרח לענות על הציפיות שלו ועל הדרישות שלו. לא אחת שומעים אנשים הטוענים, אחרי שקראו ספר, "הייתי מקצר אותו בחצי".

הפמיליאריות הזאת היא צרתה של הספרות העברית: היצירה הספרותית מוכרחה, כביכול, לא לעייף יותר מדי את הקוראים שלה, לא להרגיז אותם יותר מדי ולא לעורר בהם התקפי אלרגיה חזקים מדי. אילו התנ"ך היה נכתב בימינו, היו מקצרים אותו בחצי. גם את ש"י עגנון ואת ס' יזהר.

אולי זאת הסיבה שהספרות העברית של הזמן האחרון היא תכופות משעממת וחדגונית כל כך, ושצריך לחפש בנרות כדי למצוא בה שבב של מקוריות מחשבתית או סגנונית.

לכן ספרה של שרה שילה, "שום גמדים לא יבואו" (עם עובד, ספריה לעם), בלט כל כך בשונותו כשיצא לאור השנה, ועוד יותר - שהיה לרב מכר. זה הספר הראשון שלה, ויש לדעת ששרה שילה היא בת 48, והיא ידועת חיים ואכזבות ולאו דווקא הדמות האופיינית של "סופרת ביכורים".

הספר "שום גמדים לא יבואו" מספר על תודעתן של כמה דמויות השייכות כולן למשפחה אחת, ובראשה סימונה, אלמנתו של מי שהיה "מלך הפלאפל" של עיירת פיתוח צפונית, תודעתם של בניה ובתה, וסוד של גילוי עריות - אמיתי או מדומה - שצופן את המשפחה. וכל זה, כתוב בשפתם המדוברת והאותנטית כביכול של גיבורי ספרה של שילה.

מתוך כבוד לפרטיותו של הסופר באופן כללי - פרטיות שנרמסת תכופות ברגל גסה מאותה סיבה שהוזכרה למעלה של הציות לאדון, הלא הוא הוד מעלתו הקונה - לא נסעתי לראיין את שרה שילה בביתה שבכפר ורדים. זה מנע ממני להגג הגיגים מיותרים על הקשר שלה לאדמת הגליל ולאור הירח הנוגה בין הברושים בחצרה. שוחחנו בטלפון שיחה עניינית ולא סנסציונית, שבה לא שאלתי אותה מאיזו עדה היא, ועד כמה השפיעו ניחוחות המרק שעלו ממטבח סבתה על כתיבתה. שאלתי אותה, למשל, על אכזבות שקדמו להצלחה של הספר הזה. אם במקרה, בשלב מסוים בחייה, שלחה משהו מפרי עטה לתחרות הסיפור הקצר של "הארץ".

"היו אכזבות", היא עונה בפשטות. "כמו למשל שסיפור שלי לא היה טוב מספיק בשביל להתקבל לסדנת כתיבה בבית אריאלה. לפני כמה שנים שלחתי סיפור לתחרות הסיפור הקצר של "הארץ". זה היה לפני שהספר הנוכחי התגבש. זה היה סיפור על מספרת סיפורים, אשה שתופרת סיפורים לפי בקשת הקהל... הספר הזה נולד אחרי שנים של תשוקה שאני מדכאת בתוכי. אחרי הרבה ניסיונות שלא עלו טוב. היתה לי תחושה שאני עושה משהו לא לגיטימי, בכך שאני נותנת לעצמי רשות לעשות את הדבר הכי מנוגד לחיי משפחה. כשכולם רוצים אותך, ואת רוצה ללכת אליך".

ניחמתי אותה על כישלונות העבר שלה בכך שלפני שנים לא מעטות, הסופר יובל שמעוני, שבינתיים התפרסם על ספרו "חדר", ואשר שמו מופיע בעמוד השלישי של "שום גמדים לא יבואו" כעורך הספר, נכשל בבחינת הקבלה למשכתבים של "הארץ", ואני הוא זה שהיה הבוחן שלו.

שאלתי את שילה מה דעתה על ההתערבות של עורך ביצירתה, ואם ההתערבות היתה לטובה לפי דעתה. "כבר בשיחה הראשונה שלי עם יובל שמעוני יכולתי לראות עד כמה הוא הרגיש את הספר", היא משיבה. "הוא חידד לי דברים. הוא אמר: 'אם זה מה שרצית שהגיבור יאמר, אז בואי נבליט דברים מסוימים'. כשאתה בפנים, בתוך הכתיבה, אין לך ראייה טובה. אם כי היה לי קשה וכואב עם כל שינוי וכל מחיקה. כואב עצם הצורך להסתגל למבט של מישהו חיצוני על מה שעשית. אבל פעמים רבות, תוך כדי העריכה ואחרי ההערות שלו, הסכמתי שקטעים מסוימים הרבה פחות טובים ממה שנדמה לי".

והאם היא לא מרגישה שהעריכה הלשונית, והעובדה שהיא יוצאת לאור בהוצאת ספרים "מיין סטרים" כמו עם עובד, לא גורמת לה להרגיש קצת יותר כמו חיית מחמד מאשר סופרת? היא ממהרת להתנגד נמרצות לאפיון הזה. "התחושה הפוכה. אני הייתי אני - והם אמרו שזה מתאים להם. עובדה שהספר זכה בשני פרסים עוד לפני שנערך על ידי יובל שמעוני. והמבט שלו רק היטיב עם הספר".

בכל זאת היו לי כמה תהיות בתחום הזה. להווה ידוע ש"שום גמדים לא יבואו" כתוב רובו ככולו בעגה של משפחה מרוקאית מעיירת פיתוח בגבול הצפון. לעברית הכתובה אין כלים, או יש כלים מוגבלים מאוד, ליצור את התחושה של דיבור בעגה ובשיבושים כגון מלים לא תקניות, כמו למשל "זאתי", או "הבית חולים" או "הוא יושן", או "אני יבוא". או הטריק של הגרש ("מה ת'רוצה") הזכור מספרי הילדים של פעם. שילה משתמשת בגרש כמה פעמים ("אני אומר'ך"). לפי טענתה, היא עשתה זאת מפני שהרגישה שזה מאיץ את קצב המשפט, ושזה קצב הדיבור הנכון של הגיבור הספציפי שמדבר כך בספר. שאלתי אותה על מלה סלנגית במיוחד שמופיעה בספרה בעמוד 71: "הביאורבארות" (הכוונה לפרויקט לביעור הבערות). למה כתבה אותה כפי שכתבה ולא בעי"ן? לדעת שילה, המלה הזאת היא דוגמה מצוינת להתנשאות: "משתילים מלה מפוצצת שהיא לא מובנת להם", ושבהכרח הם ישבשו אותה.

טוב שהזכרתי את המלה הזאת דווקא, כי היא הביאה את שילה לשאת באוזני את ה"אני מאמין" שלה כפי שהוא מתגלם בספר הזה, הנראה במבט ראשון ספר פולקלורי שמשתעשע בשיבושים הלשוניים של מרוקאים בעיירת פיתוח צפונית. ולא היא. השיבושים הלשוניים הם לדבריה "רק אמצעי שמכריח את הקורא להקשיב מעבר לשיבושים. להקשיב לתוכן. שההקשבה תעבור את המחסום הזה".

דוגמה מתוך הספר למי שאינו מצליח להקשיב מעבר לשיבושים, זו דבורה, ניצולת שואה מנהלת המעון, המתקנת לכולם את העברית שלהם. שילה ממשיכה ומדברת על "הקושי בהקשבה פה בכלל", על "אנשים שסוגרים את האוזניים מלשמוע את כל החצי-שפות המקיפות אותנו מכל עבר: עברית-רוסית, עברית-ערבית. יש לזה כמה סיבות. בעיקר הפחד שאם נקשיב, זה יגרור אותנו לעשות מעשה, ואנחנו נצטרך לעשות משהו".

לפני זמן מה, סיפרה, ירדה אל הכפר הערבי סוחמתא שליד מעלות, מטעם הארגון "זוכרות". היא באה לשמוע תושבים לשעבר של הכפר מספרים על הגירוש שלהם. גם בזה, כמו בכתיבה שלה, היא שואפת "לא ללכת אוטומטית מהמקופח למקפח. לא להגיע תוך שתי דקות לבית המשפט. להישאר בתוך המקום. אני חושבת שהכתיבה שלי משרתת את הדבר הזה".

שתקתי, הקשבתי, נתתי לה להמשיך בדבריה. ההקשבה היא דבר נדיר כל כך. אם זה המסר של ספרה, הבה נצדיע לו כולנו בשתיקה.

בני ציפר

מימין: הכנות לשבוע הספר בגני התערוכה בתל אביב, אתמול. משמאל: הסופרת שרה שילה בביתה שבכפר ורדים, שלשום


הסופרת שרה שילה, שלשום בביתה בכפר ורדים. ספרה מתבלט בשונותו