בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רציתי לשנות את העולם

אחרי עשרות שנות עיסוק כפייתי באפריקה, חוזרת תמר גולן לקיבוץ נעוריה בנגב, ומגלה את הבדואים. עיתונאית ואשת סוד, היא מוכנה לגלות שהתנדבה למשימות מיוחדות בשירות מערכת הביטחון ושאחד הרומנים שלה היה עם הגנרל המצרי גמאסי

תגובות

שני מצפנים מנחים את תמר גולן במסע חייה המרתק והמפותל. אחד ירשה מהוריה, שלימדוה להיות בת נאמנה למצפונה ולעקרונותיה. המצפן השני הוא של ערכי השומר הצעיר. היא מכניסה עוד סיגריית רוטמנס לפומית, מציתה אותה בתנועה זריזה ופולטת את העשן. יש לה גינונים ונוכחות של אשה המודעת היטב לעצמה ולהשפעתה על הסביבה. היא לבושה תמיד בלבן. במבואה-ארון, בכניסה לחדר עבודתה, תלויים בסדר מופתי, על קולבים, כמו במסדר צבאי מצוחצח, עשרות חולצות, שמלות ומכנסיים לבנים. ביתה הוא כמו תחנת רכבת. אנשים יוצאים ובאים.

ומה עם הדיבר העשירי? לתנועת השומר הצעיר היו עשר מצוות של עשה ואל תעשה, שכל חניך היה נשבע לקיימן. הדיבר העשירי (שבינתיים שונה ועודכן) קבע בין השאר כי "השומר... אינו מעשן, אינו שותה כוהל ושומר על הטוהר המיני". העשן המיתמר מהסיגריה שבפיה מבהיר כי גולן אינה מקפידה על השליש הראשון. גם מהשליש השני, משקאות אלכוהוליים, היא לא התנזרה. ומה בדבר השמירה על הטוהר המיני?

"איזו מין שאלה היא זו", היא עונה בחיוך נבוך. "איך אפשר לשאול את השאלה הזאת אשה בגיל שבעים. בעצם, התשובה היא חיובית, שהרי מעולם לא התחתנתי מאז שהתאלמנתי".

בגיל 25, שבו נשים צעירות מתחילות לטפח חיי משפחה או לפחות תקוות על הקמת משפחה, היתה תמר גולן אלמנה שאיבדה תינוק (בלידה) ובעל. מאז, במשך עשרות שנים, היא חיה חיים מלאים, אבל בגפה. מסע הלחישות והרמיזות והרינונים על חיי האהבה ועל הרומנים שהיו לה, ולרוב על כאלה שלא היו ולא נבראו, מלווה אותה מאז.

את בוודאי מודעת לכך, לא?

"כן. בוודאי. נכון, היו לי בחיים כמה קשרים עם גברים. לא היו לי הרבה רומנים. אפשר לספור אותם על כף יד אחת".

גולן רוכנת על הסירים במטבח שבהם מתבשלת ארוחת הצהריים. לאחר שניות של היסוס, היא מסתובבת וממשיכה: "אחת הסיבות לוויכוחים שהיו לי עם אמנון דנקנר כשכתבנו את הספר ('אפריקה אפריקה', 1988), היתה שהוא רצה שאספר על חיי הפרטיים ואני לא רציתי. אני מאוד דיסקרטית. אבל אתה יודע מה, בגלל שזה בטח הראיון הארוך שלי, אז שיהיה".

ואז היא נוקבת בשמם של שני גברים.

חיים בלי שקר

השיחה עם תמר גולן מתקיימת בביתה החדש בקיבוץ להב שבנגב הצפוני. העילה היא ספר חדש שלה, "גורילות ודיפלומטיה: מפגשי אדם וטבע באנגולה" (ראו מסגרת). הקיבוץ הוא ה"אלמה מאטר" שלה. היא הגיעה אל הספר המדברי ב-1953, בגרעין נח"ל, מקן של השומר הצעיר בחיפה. בקיבוץ היא מצאה את אהבתה, אביהו גולן, ונישאה לו. בחזרתה לקיבוץ היא רואה סגירת מעגל.

לפני כמה שנים היא פנתה לקיבוץ, שעדיין מתעקש לשמור על צביונו השיתופי, וטרם עלה על מסלול ההפרטה המלא, וביקשה להתגורר בו. הקיבוץ הסכים להקצות לה חלקת קרקע, שעליה בנתה את ביתה. לכאן הביאה את כל הספרים והאוסף המרשים של פסלים ויצירות של אמנות אפריקאית, רהיטים ומתנות שקיבלה במסעותיה ברחבי העולם. על השולחן (סורי) מונחת קופסה מצופה צדף דמשקאי, שקיבלה במתנה מהנשיא חאפז אסד. במרכז החדר מיטה ענקית שנבנתה במיוחד על פי הזמנתה בדרום אפריקה, עשויה מאדני מסילת הברזל המקורית שהונחה ביוזמתו של ססיל רודס.

יש לה יכולת מופלאה להמציא את עצמה מחדש. לאחר כמעט חמישים שנים של עיסוק כפייתי באפריקה, על עונייה, תחלואיה, ניצולה המחפיר בידי קולוניאליסטים לבנים ושליטים שחורים אכזריים וצמאי דם, היא מצאה לה תחום לא פחות מאתגר: הבדואים בנגב. היא מלמדת באוניברסיטת בן גוריון שני קורסים על אפריקה ופעילה בעמותה של "הקרן לעידוד דו קיום". מטרתה של הקרן לקדם השכלה גבוהה בקרב תלמידים בדואים בנגב ולהכשירם לקראת הלימודים באוניברסיטה.

הקרן פועלת בעזרת תרומות של יהודים וערבים ובהם ח"כ איברהים צרצור מהתנועה האיסלאמית (הפלג הדרומי). אבל הרוח החיה והנדיב הגדול של הקרן, שתרם חצי מיליון דולר, הוא אריק דה רוטשילד, ידיד אישי של גולן. בגלל דעותיו הוא זכה בפי שאר בני רוטשילד לכינוי "אריק האדום". תמר גולן פגשה בו על רקע התעניינות משותפת במלחמת השחרור של נמיביה.

"לפני כמה שנים, כשהייתי שגרירה באנגולה והתלבטתי באשר לעתידי, הוא המריץ אותי לחזור לארץ", היא מספרת. "הוא אמר לי שהוא מודאג מאוד מהיחס למיעוטים בישראל, ושבעיית היחס לערביי ישראל היא בעיניו פצצת זמן".

והסכמת להמיר את אפריקה בבעיות הנגב?

"התייאשתי משינוי העולם. אני מעדיפה להתרכז עכשיו במיקרו, במקום במקרו. אני משאירה לצעירים לעשות את הדברים הגדולים".

נכשלת?

"כן, רציתי לשנות את העולם והגעתי למסקנה שנכשלתי. כלומר הצלחתי לשנות חיים של בני אדם, ואת זה אמשיך לעשות עד סוף חיי. אבל כבר אחרי רצח יצחק רבין עייפתי, ולאחרונה עייפתי גם מהפוליטיקה ומכל הצביעות. יכולתי לחיות בכל מקום בעולם. לקנות דירה בתל אביב, להיות בחיפה שבה נולדתי, להמשיך לגור בפאריס או לחזור לאפריקה. החלטתי להתיישב בלהב בגלל שאני מרגישה כאן ניקיון. אני יכולה לחיות חיים בלי שקר ובלי העמדת פנים.

"מהאסון של אביהו ומאסונות אחרים בחיי הפקתי כמה לקחים. החשוב שבהם הוא שכאשר החיים שלך מתרסקים אתה יכול לדרוך במקום ולשקוע בנוסטלגיה, או ללכת קדימה. כשנה לאחר שאביהו נהרג (בתאונת דרכים באתיופיה) החלטתי לחזור לאפריקה. דווקא לאפריקה, כדי להגיד לעצמי שאני לא גזענית. היה לי קל מאוד להגיד: הם הרגו אותו ולהפוך לגזענית. מהורי למדתי מהו יושר עד הסוף. מהשומר הצעיר למדתי על חברות ועל ערכים ומברוך קורצווייל, המורה לספרות שלי בבית ספר חוגים, הושפעתי לא רק לקרוא ספרות ופילוסופיה, תומס מאן ושופנהאואר גם כשלא הבנתי את מה שקראתי, אלא גם לדעת ממנו שמה שאתה עושה לא שווה הרבה - ובכל זאת תעשה את זה".

עיתונות ושירותים נוספים

את מדברת על עייפות מצביעות של פוליטיקאים. אפשר להגיד שאת בזה להם?

"בהחלטה שלי לחיות כאן בעצם גם התנתקתי מכל הפוליטיקאים שהייתי מעורבת אתם כעיתונאית. למדתי את סכנות החשיפה. המקצוע העיתונאי חיוני, אך גם מזיק: אנשים רוצים כל הזמן שיראו אותם בטלוויזיה. אני ראיתי מנהיגים ואנשי מערכת הביטחון שבערב יושבים עם עיתונאים בלובי של מלון, מחזיקים כוס ויסקי, ומגלים סודות".

למי את מתכוונת?

"בלי שמות. אבל התנהגות כזאת מאוד הפריעה לי".

קצת מוזר לשמוע את זה ממי שעשתה קריירה עיתונאית.

"נכון. אבל היתה לי היכולת לעשות הפרדה מוחלטת בין עבודה עיתונאית, בין מה שידעתי וכתבתי עליו, לבין שמירת סודות שהייתי שותפה להם. יש לי כבוד רב לעורכים שלי ב'מעריב', שלום רוזנפלד ועידו דיסנצ'יק, שלא לחצו עלי ואיפשרו לי לעשות את מה שעשיתי ולהבין אותי".

את יכולה לתת דוגמה לשילוב שבין עבודתך כעיתונאית למעורבותך כאשת סוד?

"ב-1977 התקשר שר החוץ יגאל אלון, שראה עצמו מועמד לראשות מפלגת העבודה וביקש שאעזור לו להיפגש עם נשיא חוף השנהב. אני בתמימותי מסדרת את העניין, מתאמת, מספרת על כך לעורכים שלי ב'מעריב', שמבינים שאני לא יכולה לדווח על הפגישה לפני שהיא מתקיימת. אלון טס לפגישה במטוס פרטי, עם צלם - כי אצלנו המנהיגים תמיד נוסעים עם צלם - ומי מקבל את הסקופ? אריה צימוקי מ'ידיעות אחרונות'. אליהו חסין, שהיה ראש הלשכה של אלון, היה חבר של צימוקי. כמובן שמיד קיבלתי טלפון היסטרי מ'מעריב'.

"דברים כאלה לימדו אותי שאני מוכרחה לעשות הפרדה מוחלטת, גם אם היא קשה, ולא לנצל את האמון שאנשים נותנים בי. הייתי מאוד מקורבת לרבין, שקרא לי אש"פניקית, וגם לפרס, אך לא ניצלתי את הגישה שלי אליהם כדי לזכות בסקופים".

האם ההליכה הזאת על קו התפר הדק לא גרמה לך לפיצול אישיות?

"זה גרם לי לבעיה מוסרית מצפונית. כעיתונאי אתה מונע מהרצון לפרסם ולהיות מפורסם, ואילו מעורבות בסודות תובעת ממך להיות דיסקרטי, לפעמים, לצערי, אף יותר מאלה שלמענם פעלת. היה לי רצון להיות טובה בשני התחומים שבהם פעלתי, גם להיות עיתונאית אמינה וטובה, ואני חושבת שהייתי עיתונאית לא רע, וגם לסייע למדינה ולמנהיגים שבדרכם האמנתי".

בגלל המעורבות החשאית שלך, רבים, בעיקר בחוץ לארץ, ראו בך סוכנת מוסד.

"נכון. הרבה מאוד פעמים הגדירו אותי סוכנת מוסד".

והיית?

"לא".

אז איך תגדירי את הקשרים שלך עם קהילת המודיעין ומערכת הביטחון?

"עזרתי למנהיגים שהאמנתי בהם, כמו יצחק רבין".

בקהילת המודיעין קוראים לאנשים שאפשר להיעזר בהם, בעיקר יהודים או ישראלים, בשם "סייענים". היית סייענית?

"למה להשתמש בביטוי מגעיל?"

זה מונח מודיעיני מקצועי.

"סייען זה מי שקשור לכסף. אף פעם לא הייתי על תקן של סייען. כשהיו צריכים להיעזר בי והמטרה נראתה לי ראויה, אזי עזרתי ואני גאה על כך מאוד".

נעזרו בך גם בחיפושים אחר רון ארד ואחרי נעדרי סולטן יעקוב בלבנון?

"פנו לרבים בבקשת עזרה והיתה לי הזכות להיות אחת מהם. נכון שהכרתי שתיים ממשפחות נעדרי סולטן יעקוב, במיוחד היו לי קשרים עם יונה באומל, אביו של זכריה".

העובדה שרון ארד לא נמצא מעידה שגם את לא הצלחת?

"כמובן שאם הייתי מצליחה היו טופחים לי על השכם. אבל גם כך קיבלתי מהם עיטור על הסיוע וזה מספיק לי. הסיפוק בקבלת העיטור הוא עצום, אבל אף פעם לא דיברתי על כך".

במה בעצם התבטא הסיוע שלך? בנגישות שלך אל מנהיגים בעולם הערבי ובאפריקה ובהעברת הבקשות של ישראל?

"הסודות העיקריים שלי קשורים לרון ארד ולא אדבר על זה גם אם יענו ויסחטו אותי. היו לי הצעות מכלי תקשורת וסירבתי לדבר על כך. הגישה שלי היתה: מי שיודע יודע, וזהו".

מה שתמר גולן מסרבת לחשוף הוא העובדה שאורי לוברני, שהיה אז מתאם פעולות הממשלה בלבנון, ויחידת שבויים ונעדרים באמ"ן הסתייעו בה ובקשריה בניסיון להביא לשחרורו של רון ארד, שהוחזק אז בידי תנועת אמל השיעית בהנהגת נביה ברי. נגישותה למנהיגים באפריקה, קשריה עם השלטונות בצרפת, שגם הם היו מעורבים במגעים עם לבנון, העניקו לה חשיבות רבה. אבל בסופו של דבר, מי שסייע לחליפת המכתבים הקצרה שהתקיימה בין הנווט השבוי לרעייתו תמי היה דווקא שבתאי קלמנוביץ, שהורשע כעבור שלוש שנים בריגול למען ברית המועצות.

עוד קודם לכן, בשנות ה-60 וה-70, מילאה גולן כמה משימות חשאיות, כשפתחה דלתות לפני נציגי המדינה בתוניס ובמרוקו ובעיקר בעת שסיקרה ועידות של הארגון לאחדות אפריקה. בוועידות אלו השתתפו נציגים של מדינות ערביות מצפון אפריקה, שנוכחותם משכה את קהילת המודיעין של ישראל בניסיון לשאוב מידע. תמר גולן מצאה את עצמה במצב פרדוקסלי. מצד אחד היו גורמים בממשל הישראלי שראו בקשריה נכס ביטחוני. מצד שני היו פקידים קטנוניים במשרד החוץ שראו בה, בשל קשריה ומגעיה, "סיכון ביטחוני", ובגנזך המדינה יש מברקים, קצתם סודיים ביותר, שנשלחו מנציגויות ישראל באפריקה, ובהם השמצות נגדה.

"רק אצל הישראלים חושבים שיחסי לבנים-שחורים קשורים רק למין", היא אומרת. "זה מעיד על האומרים ועל התסביכים שלהם ועל הפנטסיות שלהם. אני יודעת מי היו אלה שלא בטחו בי, אבל עובדה היא שאלה שבטחו בי ונתנו בי אמון, ניצחו".

נסיך וגנרל

בחזרה לגברים בחייה. על אחד משניהם כתבה באריכות בספר. שמו היה כבירו. הוא היה שגריר ניגריה בזאיר. זה היה ב-1967. תמר גולן, אז עיתונאית מתחילה, נשלחה מטעם עיתונה, "מעריב", לסקר את ועידת הפסגה של הארגון לאחדות אפריקה, שהתכנסה בקינשסה הבירה. "לא לשווא היה כבירו אפוף בהדרת מלכים", היא כותבת באותו ספר עליו ועל המפגש הראשון ביניהם, "שהרי, כפי שהתברר לי, נסיך היה. בן האמיר של קאנו, ראש אחד מבתי המלוכה החשובים של ניגריה הצפונית, המוסלמית". אבל לקשר בין האשה הלבנה לגבר השחור, לישראלית היהודייה ולניגרי המוסלמי, לא היו סיכויים להאריך ימים.

"מנקודת המבט הישראלית נעשיתי כמובן חשודה בעיני רבים מנציגינו הרשמיים בקינשסה", היא כותבת. לא רק הישראלים, מתברר. שגריר סודאן בזאיר שיחד את משרתו האישי של כבירו להרעיל את גולן. בלית ברירה נאלצה גולן לעזוב את זאיר ולהיפרד מכבירו. סצינת הפרידה היתה יכולה להילקח מספרה של הנוסעת הוויקטוריאנית מרי קינגסלי (הנערצת על תמר גולן): מזח על גדת נהר קונגו; גולן עולה על ספינה שעומדת להפליג אל גדתו השנייה של הנהר, אל קונגו-בראזאוויל. "כשעליתי על הספינה, ראיתי את כבירו עומד ליד המכונית השחורה, גלימתו הירוקה מתנפנפת ברוח. זקוף, שוקט. הוא לא נע, לא הרים ידו לברכת שלום, רק עמד והביט. לא ראיתיו שוב".

ומי היה השני?

"גנרל גמאסי".

גנרל מוחמד עבד אל-ראני גמאסי, שמת לפני כשלוש שנים, היה ראש אגף המבצעים של צבא מצרים במלחמת יום כיפור ואדריכלה של מתקפת הפתע הסורית-מצרית באוקטובר 1973. בסיום המלחמה הוביל את משלחת מצרים לשיחות על הפסקת האש. חודשיים לאחר המלחמה מונה לרמטכ"ל ולאחר מכן לשר המלחמה. גמאסי היה אחד הקצינים המצרים הבכירים הראשונים שקציני צה"ל ומנהיגי ישראל פגשו. ומכל פגישה הם יצאו כשבפיהם רק מחמאות לגבר דק הגזרה והמנומס.

גולן, אז בשנות הארבעים לחייה, היתה, כמו במקרים רבים אחרים, אחת מראשוני העיתונאים הישראלים שהגיעו לזירת ההתרחשות. גמאסי היה מבוגר ממנה ביותר מעשר שנים. בספרה "אפריקה אפריקה" יש רק כמה התייחסויות להיכרות ביניהם. המשפטים החידתיים שבספר מקבלים עתה, עם הגילוי, משמעות אחרת.

"הפגישה פנים אל פנים עם איש זה נסכה בי מידה של עצבנות", כתבה. "אחרי הכל הוא היה מראשי צבאה של מצרים במלחמה שבה הוכה צבאה של ארצי, ושגבתה ממנו מחיר עצום ומכאיב של קורבנות... למן אותה שיחה בגינת ארמון הבאראג', היתה שורה רוח של ידידות מיוחדת ביני לבין גמאסי". ובהמשך: "אם היתה ידידותנו עד כה פרי של ניצוצות פגישות קצרות, באה עתה שעתה של העמקה". ולאחר שהנשיא סאדאת הדיח בקפריזה אופיינית את הקצין הפופולרי הכפוף לו, "גמאסי היה מגיע לעתים לאירופה ואז הייתי מתראה עמו. לבי נחמץ למראה האיש היפה, הגא והצנוע הזה, המקבל את דחיקתו הצדה בהשלמה שקטה".

זה היה בוודאי מעשה נועז מצדך. מה היתה תגובתם של גורמי הביטחון בישראל שנוטים לחשוד במי שמתרועע עם הצד השני? במיוחד את, שהכרת את ראשי המודיעין ומערכת הביטחון?

"גורמי הביטחון היו מודעים לקשר שלנו. אבל לזכותם ייאמר, גם לזכות המצרים, שהם נהגו בג'נטלמניות. הם ידעו לעשות את ההפרדה".

האשה בלבן

גולן מונתה לשליחת "מעריב" באפריקה, בתום מלחמת ששת הימים. זה היה בתקופה שבעיתונות הישראלית עדיין התייחסו ברצינות לחדשות חוץ וחשבו כי ראוי שלעיתון יהיו כתבים ונציגים בכל יבשת ובכל בירה חשובה. בשביל מדיניות החוץ הישראלית, אפריקה נחשבה אז יעד חשוב. יחד עם עבודתה ב"מעריב" שידרה גולן לגלי צה"ל ושימשה גם כשליחת הבי-בי-סי והשבועון הלונדוני "אובזרוור". ההתעניינות בנעשה באפריקה הפכה אצלה לא רק למקצוע, אלא גם לאהבה שאינה תלויה בדבר. הידע שלה על היבשת עצום ומאיר עיניים. היא הכירה אישית רבים ממנהיגי היבשת, לא מעטים מהם נהרגו בהפיכות או שהיו לגולים חסרי כל.

בשנות ה-70 היא עברה להתגורר בפאריס, שממנה הגיחה למשימות באפריקה ובעולם הערבי. דירתה בפאריס היתה מעין סלון פתוח וצומת למפגשים פוליטיים תרבותיים. התארחו בה מנהיגים ועיתונאים מאפריקה, מישראל ומאש"ף, אף בימים שהדבר היה אסור על פי חוק. ב-1994, לאחר יותר מרבע מאה של עבודה עיתונאית ושליחויות עלומות, מונתה גולן בהמלצת ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס לשגרירה הראשונה של ישראל באנגולה, מושבה פורטוגלית לשעבר, שרק לפני שלוש שנים יצאה משלושים שנות מלחמה.

אחרי שבע שנים בתפקיד פרשה גולן משירות החוץ למדבר. "יכולתי לכתוב שישה ספרים על אנגולה", היא אומרת, "אבל בחרתי במה שחשוב לי. הסיפור על אנטוניו (ילד רחוב שאימצה ודאגה למחסורו) חשוב היה שיסופר יותר מסיפור על סוחר נשק כזה או אחר. זהו ספר על הדברים האנושיים והפשוטים".

אבל אנגולה היא מדינה עשירה, שיש לה נפט ויהלומים ומשאבים וששליטיה המושחתים אינם דואגים לילדים כמו אנטוניו.

"פה ושם רמזתי בספר על השחיתות, שבה לא מעורבים רק ישראלים. דווקא הדרום אפריקאים הם הכי גרועים. לא ישראלים מכרו את המוקשים לאנגולה, המוקשים שבגללם יש מאות אלפי ילדים קטועי גפיים. רציתי להימנע מלכתוב על דברים שלא היו לי חשובים. בשבילי החשובים הם בני אדם. בעצם גם החיות. הספר נכתב בשותפות מלאה עם תמר רון, ומראש הסכמנו שלא נכתוב בכלל על ישראלים, ומעט מאוד על זרים אחרים".

בספרה "אפריקה אפריקה" כתבה גולן, בין השאר, על הישראלים: "הם שבים לאפריקה, ציניים יותר, רודפי בצע יותר. אחדות מהחברות הישראליות שפעלו ביבשת, עמדו ליד עריסתה של השחיתות האפריקאית המתפרצת".

קשה לי להבין איך לא כתבת עכשיו על הישראלים, סוחרי נשק ויהלומים, שנתקלת בהם באנגולה.

"נכון שכתבתי את זה אז, אבל באנגולה לא היו לי טענות לחברות הישראליות, חוץ מלגאידמק, שבעצם נכנס לאנגולה בזכות קשריו עם איש העסקים הצרפתי פייר פלקון ובזכות קשריו ברוסיה, ולא בגלל שהיה ישראלי".

פגשת בו באנגולה?

"לא. מעולם לא נפגשתי אתו ואני גאה על כך. בפעולותיו באנגולה הוא לא עשה שום דבר לקידום הקשרים עם ישראל ולכן לא היתה שום סיבה שאני, שגרירת ישראל, אפגש אתו. הוא היה מבוקש על ידי ממשלת צרפת ולא מצאתי לנחוץ להזמין אותו, לדוגמה, למסיבת יום העצמאות, משום שידעתי שאז לא יגיע שגריר צרפת, וזה בדיוק מה שקרה לאחר שעזבתי את התפקיד. לי היה יותר חשוב שיבוא לאירוע שגריר צרפת, מאשר גאידמק. הוא גם מעולם לא ביקש לראות אותי, בניגוד לדוגמה ללב לבייב. אני לא חשודה באהדה לסוחרי יהלומים, אבל לבייב תמיד ביקר במעון שלי ובשגרירות והדגיש את היותו ישראלי".

בספרה "אפריקה אפריקה" כתבה תמר גולן: "כשם שאני לעולם לא אוכל לבטוח בכל לבי בגרמני, משום שאני יהודייה, תמיד תרבוץ התקופה האיומה ההיא של העבדות. הם (הלבנים) לקחו מאפריקה שלושים מיליון אנשים או יותר, הרסו את המבנה השבטי והמשפחתי, שרפו כפרים, קרעו איבר שלם מהגוף הזה. הגוף זוכר. לעולם לא יפסיק לחשוד בנו. אנחנו הצאצאים של סוחרי העבדים".

אמנם אהבתך הכנה לאפריקה, החמלה לתושביה, ניכרות בך, אבל יש בהן לטעמי גם יסודות של קולוניאליות ופטרנליזם. האם את מודעת לאפשרות הזאת?

"אם כבר, אולי יש בי יסודות של מטרנליזם, אמהות. אחד הדברים שלמדתי על אפריקה, זה שאני צריכה ללמוד לפני שאני מלמדת. לפני שאגיד לך שאתה לא מבין שום דבר, אני צריכה ללמוד. לפני שאטיף ואגיד לאפריקאים מה טוב ומה רע ומה עליהם לעשות, ניסיתי להבין, לדעת וללמוד. יש בי אמפתיה, וראיית האחר והבנה שלאחר אין צבע שונה. את זה קלטתי כעיתונאית".

עם סיומו של הראיון התעופפו כמה דרוריות בפתח הבית ובפיהן זעקות שבר. אל הקן, הבנוי לתלפיות, במבנה אדריכלי מרשים, שבנו הציפורים בכניסה אל הבית, חדר נחש. תמר גולן הזעיקה וגייסה את כל מי שהיה בסביבה: את תמר רון, את רלי אברהמי הצלמת, את ברטה העוזרת, את חווה הגננת ואת גבע - לוכד הנחשים הרשמי של הקיבוץ. אבל היה כבר מאוחר. הנחש, טבעון ולא צפע ארסי, טרף כבר את הגוזלים. תמר גולן, לבושה בלבן, שערה האדמוני עשוי אפרו, פרצה בבכי תמרורים, "למה החזקים טורפים תמיד את החלשים".*



תמר גולן בביתה. עייפתי מהפוליטיקה ומכל הצביעות, החלטתי להתיישב בלהב כי אני יכולה לחיות כאן בלי העמדת פנים


תמר גולן עם הגנרל מוחמד עבד אל-ראני גמאסי, 1978. רוח של ידידות מיוחדת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו