בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

במאחז חוות יאיר בנו בית קפה למרות צווי ההריסה

תגובות

פתאום במרכז חוות יאיר צץ לו מבנה עץ מהודר, דמוי פגודה יפאנית, שגם בנוף המאחזים הבלתי שגרתי של השומרון הנו יוצא דופן. הבית משמש כאולם אירועים וכבית קפה. תמר היא תושבת הבית השכן, בעלה עו"ד דורון ניר צבי, איש הקרן לגאולת קרקעות המטפלת בענייניהם של רבים מהמאחזים, ובעל הון בפני עצמו, החליט להגשים את חלומה והעניק לה במתנה עסק קטן. ניר צבי יודע היטב ש"העסק" אינו בדיוק כלכלי; שתושבי מישור החוף לא ינהרו לכאן; שמרבית הבתים בחוות יאיר, כולל הפגודה מאוימים בצווי הריסה ופינוי, ובכל זאת הוא פוטר בתערובת של ציניות, הומור והשלמה את התרחיש הפסימי, במשפט השמור בדרך כלל למעמדים אחרים: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך".

דורון ותמר ניר צבי הקימו תחילה את ביתם במאחז גבעת הראל, שבאזור שילה. אחר כך עברו ליקיר, ושם איתרו את אחת מתצפיות הנוף היותר נחשקות באזור, על שפת ואדי אל-מג'יור, הנשפך לנחל קנה. עמם באו למאחז החדש כמה משפחות ורווקים מיקיר. את השם חוות יאיר, בחר ניר צבי, על שמם של שני יאירים: אברהם יאיר שטרן, מנהיג הלח"י, ויאיר בן מנשה המוזכר בספר דברים, שאותו מכנה בן צבי "המאחזניק הראשון". "מי שיפתח את ספר דברים", מסביר המעריץ של שני היאירים, "יקרא את התיאור של משה המספר: 'לבני מכיר נתתי...' ו-'לראובני ולגדי נתתי...' רק על יאיר בן מנשה, נכתב שהוא לקח, 'את כל חבל ארגוב' ואף קרא אותם על שמו, חוות יאיר שבבשן", מסביר ניר צבי. יאיר בן מנשה הוא מבחינתו דוגמא ומופת, שיש לחקות. "כשכולם היו בדיכאון בהתנתקות, אמרתי לעצמי שצריך לעשות מעשה 'יאירי', דווקא כשהחרב תלויה מעל צווארנו". גם הבן הראשון שנולד במאחז, בנם השלישי של דורון ותמר ניר צבי, נקרא דור יאיר, על שמו של יאיר בן מנשה.

את "המעשה היאירי" הוציא לפועל, במימונו של ניר צבי, סלע תור שבנה את "בית הפגודה". תור, אחיה של תמר בן צבי, בן לאחת ממשפחות המתנחלים הידועות בקרית ארבע, התגורר עד באחרונה בשוק הסיטונאי של חברון, והתפנה רגע לפני שצה"ל פינה את השוק. סלע ותמר הם אחים לפתי תור, מנהיג חוות מעון שבדרום הר חברון, שבה מתגורר אח נוסף - גלעד. עוד אחות, עינת נוקד, חיה בחברון ואח נוסף הוא הזמר מקרית ארבע, סיני תור. גם במאחז "גבעות עולם" של אברי רן יש למשפחה נציגות: האחות ריבי. לדורון ולתמר ניר צבי עצמם יש ארבעה ילדים.

המאחז עלה לראשונה על הקרקע בשנת 1999, פונה, ועלה שנית. הוא נמצא על קרקע מדינה בתוך "הקו הכחול" (תחום התכנון) של ההתנחלות השכנה נופים. תוואי הגדר, או ליתר דיוק תוואי "גדר האצבעות", (אחת מחלופות הגדר שנבחנו), חותך את שטח המאחז ומותיר חלק ממנו "בחוץ". במקום חיות 18 משפחות וכמה רווקים. אוכלוסיית המאחז מאופיינת במספר רב יחסית של זוגות צעירים ובעלי מקצועות חופשיים.

בחוות יאיר, חיה גם משפחת כץ; תחיה, אפי, וחמשת ילדיהם. לתחיה היה סבא, מנחם קליונר, יהודי חרדי, מחשובי תל אביב. קליונר, כך מספרים צאצאיו, ישב יחד עם דוד וולפסון בועדת הדגל לפני כ-100 שנה והוא זה שהציע לשלב בדגל המדינה את צבעי הטלית: כחול ולבן. הסיפור, הגם שאינו מוכר, היה במשך שנים מקור גאווה למשפחה. "הסבא שלנו", סיפרו נכדיו של קליונר בהנאה, "המציא את הדגל".

אלא שהטלטלה הרגשית שחווה הציבור הדתי לאומי מאז ההתנתקות, לא פסחה גם על משפחת כץ החיה במאחז כבר חמש שנים. נכדתו של קליונר, שהציע לוולפסון לשלב את צבעי הטלית בדגל המדינה, אינה מניפה עוד את הדגל הזה בימי העצמאות האחרונים. משפחת כץ אינה נמנית על חבורת "נערי הגבעות", ואינה משפחה "מתנתקת". את תפילת ההלל, הם דווקא אמרו ביום העצמאות האחרון, "מכיוון שהחובה להודות לקב"ה על נס ההצלה והקמת המדינה אינה מתבטלת". גם את התפילה לשלום המדינה הם עדיין מקפידים לומר, אבל "הרגש והתחושה הפנימית", כפי שמסבירה זאת תחיה כץ, "הוא של קושי להזדהות עם הממשל והשלטון הנוכחי, וממילא עם סמלים שמזוהים איתו".

כץ, בעלת משרד לתכנון נוף שפתחה באחרונה קייטרינג ביתי, גרה כמו מרבית תושבי המאחז בבית שצו הריסה תלוי ועומד נגדו. בעלה אפי הוא קבלן בניין, שעובד גם עם תנועת אמנה, תנועת ההתיישבות של יש"ע. כץ מעסיק גם עובדים דרוזים, "שגרים כבר שנים בלי אישורי בניה, כמונו". אחרי עמונה, הוא מספר, אמרו לו הפועלים הדרוזים שלו: "אתם פראיירים. אצלנו לא היו נותנים לזה לקרות. כל הכפר היה יוצא. אבל אנחנו", נאנח כץ, "יהודים, ואצלנו זה אחרת. אם חלילה יבואו לפנות, חיבוקים לא יהיו כאן, אבל אין לנו גם את 'כל הכפר', שהפועלים הדרוזים שלי מדברים עליו. אנחנו חלק מעם ישראל". _______________________________________________________ המאחזים, כתבה תשיעית בסדרה פינוי המאחזים הוא מהנושאים המרכזיים על שולחנה של הממשלה החדשה. "הארץ" סוקר בסדרת כתבות את עשרות המאחזים ויושביהם. הפרק הבא יעסוק באלוני שילה



"בית הפגודה" בחוות יאיר, השבוע. במאחז יש יחסית הרבה בעלי מקצועות חופשיים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו