בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שמחוני. הקרב האחרון

חמישים שנה אחרי שרמטכ"ל מבצע קדש, משה דיין, האשים את האלוף אסף שמחוני בהפרת פקודה, הצליח בנו יואב לטהר את שמו באמצעות מסמכים שלא פורסמו מעולם. בדרך הוא גילה שאביו הטיס את הפייפר שהתרסק עם עד מפתח בפרשה ואדם נוסף

תגובות

יואב שמחוני היה בן 12 כשמטוס הפייפר שנשא את אביו, אלוף פיקוד הדרום אסף שמחוני, יצא מסיני למרכז הארץ, בשעות אחר הצהריים של ה-6 בנובמבר 1956. מלחמת סיני הסתיימה בניצחון ישראלי, ולשמחוני, אלוף הניצחון, היו תוכניות רבות ליומיים שאחרי הנחיתה ברמת דוד: הוא התכוון להגיע לחיפה כדי לחתום על מסמכי גירושים מאשתו, לבקר בביתו בקיבוץ תל-יוסף ולעשות סיבוב ניצחון בעמק יזרעאל במכונית שנלקחה שלל ממושל עזה. אבל חשוב מכך, שמחוני תיכנן להיפגש עם ראש הממשלה דוד בן גוריון, כדי להוכיח לו באמצעות מסמכים סודיים, שבניגוד לטענתו של הרמטכ"ל משה דיין, הוא לא הפר פקודה, כשהורה לחטיבה שבע של השריון לפרוץ לסיני. אלא שהטיסה ההיא לא הגיעה ליעדה מעולם, ואף אחת מהתוכניות של שמחוני לא יצאה אל הפועל.

35 שנים חיכה יואב שמחוני עד שהתחיל לחקור את מהלכי צה"ל במלחמת סיני, את מקור הסכסוך בין אביו לבין דיין ואת תאונת המטוס שבה נהרג. במשך כל השנים האלו התנגדה סבתו לבדיקה, ורק ב-91', עם מותה, הרגיש שהוא חופשי לצאת למסע בעקבות אביו. הוא גייס את ההיסטוריונית צילה רוזנבליט, שחקרה את מלחמת סיני ואת פועלו הצבאי של שמחוני האב, בשש השנים האחרונות. בעוד מספר חודשים צפויה רוזנבליט לפרסם ספר על שמחוני ביחד עם עמוס כרמל.

על קיומו של דו"ח ועדת החקירה לבדיקת התאונה נודע לשמחוני הבן ממיכה פרידמן ואמיר אורן, יוצרי הסרט "תיק שמחוני" שישודר השבוע בערוץ יס דוקו (ראו מסגרת). לצד דו"ח החקירה, נחשף בסרט מברק שנשלח ממחלקת המבצעים במטכ"ל לפיקוד דרום, המאשר לשמחוני להפעיל את חטיבת השריון בנסיבות מסוימות ("באם קסיימה לא תיכבש עד הבוקר יש להפעיל את חטיבה 7 (שבע) לכיבושה עם בוקר"). הפקודה להיכנס לסיני ניתנה למפקד החטיבה, אל"מ אורי בן ארי, כשלוש שעות לאחר הגעת המברק. דיין עצמו לא נמצא אז במטכ"ל ולא ניתן היה ליצור אתו קשר.

עוד מתגלה בסרט כי שמחוני שיגר מברק לאג"ם מבצעים ובו דיווח על הפקודה שנתן לשריון לעבור את הגבול. במברק, שנכתב בידי רב-סרן משה אילן מענף היסטוריה, מי שליווה אז את אלוף הפיקוד, נאמר שאם המטכ"ל חושב שהצעד אינו נכון, שייתן פקודה לעצור את המהלך. בתוך זמן קצר חזר מברק תשובה, ובו כתוב: "אם עברת - מאשרים".

"כל מה שהופץ על אסף שמחוני זה עלילות שווא", טוען היום בנו יואב, "דיין דאג לסדר את ההיסטוריה כמו שהוא היה רוצה, בזמן אמיתי. הוא לקח את מרדכי בראון (ראש לשכתו של דיין) שיכתוב כל יום את כל מה שהוא רצה להכתיב לו. לא היה לו אלוהים ולא פחד מאף אחד, הוא עשה מה שהוא רוצה, וכתב ביומן דברים שלא ייאמנו. הייתי מצפה שביומן הזה דיין יגיד משהו שקשור לחטיבה שבע. ובכן, אין שום מלה. לא רק שאין שום מלה אלא שהוא ואבא משדרים על אותו גל בימים החשובים. כל העניין הזה של חטיבה שבע הומצא רק בדיעבד".

אלוף הניצחון

יותר משהיה זה סכסוך נשכח על הפרת פקודה, שמחוני ודיין התחרו ביניהם על מקומם בהיסטוריה. נתוני הפתיחה היו דומים. שניהם בני אותה שכבת גיל, דיין יליד 1915 ושמחוני יליד 1922 - יוצאי נהלל, חברי מפא"י שהיו מועמדים לבחירות לכנסת הראשונה, חוסים בצל פטרון אחד - בן גוריון.

הסכסוך בין השניים העסיק את יואב שמחוני כבר מילדות: "תמיד רציתי לדעת מה בדיוק קרה שם", מספר הבן, כיום איש מחשבים המתגורר ברמת השרון. "לא הייתי בהלוויה של אבא. שאלו אותי ואמרתי שאני לא רוצה ללכת ונשארתי בקיבוץ. כבר בהספד על אבא, בן גוריון כינה אותו 'אלוף הניצחון'. מי שמכיר את בן גוריון ואת האופי שלו, יודע שבן גוריון אף פעם לא אמר סתם דברים. הוא לא היה בן אדם רגשי בכלל, הוא היה מניפולטור, היה עושה הצגות בכנסת. והנה הוא נותן סימן ראשון שיש פה משהו שלא מתאים למה שנאמר על אבא בקשר לאי מילוי הוראה או הפרת משמעת. נהפוך הוא. שר הביטחון של מדינת ישראל בא ואומר 'הבן אדם הזה מילא תפקיד מרכזי בהשגת הניצחון'".

שמחוני היה אמנם צעיר וזוטר מדיין, אך קרוב מספיק לבן גוריון כדי שיאיים על בכרותו של דיין בפני ראש הממשלה. שאיפותיו של שמחוני היו מרחיקות לכת והוא קיווה להתמנות לרמטכ"ל ולהמשיך משם להנהגת המדינה. מסלול קידומו, אם כך, התנגש בזה של דיין, שחשש שהאדרת שמו של שמחוני תוביל לפיחות במעמדו.

שמחוני - לוחם בפלמ"ח, שהשתתף במבצעים רבים במלחמת העצמאות, פיקד על חטיבת גולני ומילא את מקומו של אלוף פיקוד צפון - מונה לאלוף פיקוד הדרום שלושה חודשים לפני מלחמת סיני. המערכה, שנועדה לפרוץ את הסגר המצרי על תעלת סואץ ולהביא להפלת משטרו של גמאל עבד אל-נאצר, נפתחה ביוזמתם של הרמטכ"ל דיין ושל שמעון פרס (אז מנכ"ל משרד הביטחון), בן גוריון עצמו התלהב פחות ודרש לגבות את המהלך בהשתתפות פעילה של כוח בינלאומי. לבסוף, שבוע לפני תחילת המבצע, אישר בן גוריון את הפעולה, בתנאי שהצנחת גדוד 890 ליד מעבר המיתלה תוצג כפעולת גמול לקראת כניסתן למערכה של אנגליה וצרפת, "כדי לחצוץ בין ישראל ומצרים".

הקנוניה שנרקחה עם המעצמות הוסתרה משמחוני, שהודיע לקציניו שבחזית הדרום הוא המפקד ובדעתו לבצע תוכנית להתקדמות מהירה שתפתיע את המצרים, תבטיח הישגים בשטח ותחסוך באבידות. למחרת הצניחה במיתלה אישר שמחוני לחטיבת שבע של השריון להתקדם לתוך סיני. לטענתו, קיבל לכך אישור מהמטכ"ל, בעת שדיין נעדר ממנו.

דיין ראה את הדברים אחרת. ב"יומן לשכת הרמטכ"ל", הוא תוקף את שמחוני ומדבר על "התנהלות פרטיזנית" שלו. ואולם, אין ביומן אזכור להפרת פקודה בכל הנוגע להכנסת חטיבה שבע לסיני. כשדיין קיבל דיווח על הכנסת החטיבה, כך נכתב שם, הוא הורה לה להתקדם עוד יותר לתוככי סיני.

עשר שנים מאוחר יותר, דיין מפרסם גרסה אחרת ב"יומן מערכת סיני" ומציין לגבי התאריך הרלוונטי מאוקטובר 56', כי "אתמול היתה לי התנגשות קשה עם אלוף פיקוד דרום", תקרית שכלל אינה מוזכרת ביומן לשכת הרמטכ"ל. רק אז דיין מזכיר לראשונה ששמחוני הפר פקודה כשהורה להכניס את החטיבה לסיני. כיוון שההוראה כבר ניתנה על ידי שמחוני, כך דיין, הוא גיבה בדיעבד את הכנסת הכוחות.

כשדיין הגיע לסיני, הוא נזף בשמחוני בנוכחות קצינים וחיילים רבים וגרם לו להאמין שהוא רוצה בהדחתו. ביומן הרמטכ"ל, כתב דיין לאחר כיבוש עזה: "אסף מתהלך שיכור ניצחון... למעשה זכותו להתפאר היא קטנה ביותר משום שברוב הזמן התערב בעניין מצומצם ובגזרה צרה ללא השפעה מכרעת על הקרב הכולל ואילו הפיקוד כפיקוד היה משותק לחלוטין..."

שמחוני ידע שהוא על הכוונת. הוא הגיע לפגישה עם בן גוריון, שהיה שיכור מהניצחון המהיר ולא ממש התעניין במחלוקת בין הרמטכ"ל לאלוף הפיקוד. שמחוני התעקש להוכיח כי הכנסת חטיבה שבע לסיני נעשתה באישור וכי הניצחון המזהיר צריך להיזקף לזכותו, והורה לראש לשכתו לאסוף את המסמכים המוכיחים את גרסתו, כדי שיוצגו בפגישה נוספת שיקיים עם בן גוריון.

מטוס הפייפר שהמריא מסיני בתנאי מזג אוויר קשים, ברוחות עזות, הוביל את האלוף לפגישה השנייה והמכרעת עם ראש הממשלה. בנימין גורדון היה הטייס, ולשניהם הצטרף גם קצין הקישור למטכ"ל במלחמת סיני, סא"ל אשר דרומי, שהיה אמור להיות העד של שמחוני בפני בן גוריון.

לאחר שהמטוס לא הגיע ליעדו ברמת דוד ולא יצר כל קשר, הוזנקו מטוסים לסיני כדי לחפש אחריו. זה היה מאוחר מדי. הרוחות הסיטו את המטוס אל מעבר לגדה המזרחית של נהר הירדן, שם התרסק.

בדו"ח החקירה הצה"לי נקבע ש"יש מקום להניח שבשעת האסון הוטס המטוס ע"י אל"מ שמחוני". הדברים נמסרו לאל"מ נור סלע, יו"ר ועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית, מפי קצין אמריקאי באו"ם, שטיפל בהעברת הגופות מירדן לישראל, והיה בשטח נפילת המטוס. שמחוני היה טייס טל"מ (טייס לא מושלם), טייס שעבר קורס טיס לטיסה קלה בלבד. באחת ממסקנות הדו"ח נקבע כי "יש לאסור על טייסי המטוסים השונים להעביר את הגה המטוס לטייסי טל"מ הנמצאים במטוס, אם הדבר לא אושר מראש".

שמחוני, שעבר קורס טיס מזורז, החליף ככל הנראה את גורדון כשהטיסה נקלעה למצוקה. "לא שזה עוזר", אומר השבוע בנו של דרומי, ד"ר אלון הרמלין, אבל "אם נחשוב מי אשם בסיפור הזה, אפשר לעשות אן-דן-דינו בין דיין לאסף שמחוני. הטיסה הזאת היא טיסה שהיום לא היתה יוצאת".

שמחוני הבן מכיר בכך כי ההחלטה לצאת לטיסה היתה באחריותו הבלעדית של אביו. הוא טוען שאין הוכחה חד משמעית לכך, שאביו הוא שהטיס את המטוס בזמן התרסקותו ובכל מקרה, לדבריו "אין לזה משמעות. אם אתה יושב על יד הגה הטייס או על ידו, כי במצב של מצוקה כל האנשים מאוחדים במטרה אחת - להציל את עצמם".

בכל זאת, הוא זה שאישר את הטיסה?

"ודאי. בכלל אסור היה לו לטוס בלילה. ואף אחד לא שם על זה קצוץ. כולם טסו בלילה, כולם".

לאדם שמחליט להוציא את הטיסה בשעות האלה אין אחריות?

"בוודאי שיש לו אחריות. הוא לא היה צריך לטוס, אם הוא היה שואל אותי. המפקד הוא האחראי, שלא יהיו שום אי הבנות. זה לא חוכמות של פוליטיקאים. מפקד הוא האחראי לכל דבר שקורה בגזרה שלו".

אלון הרמלין מטיל על אביך אחריות שלא נופלת מזו של דיין. זה לא גורם להרגיש לא נוח?

"לא, למה? חשבת פעם מה זה מלחמה? במלחמה יש אפשרות להיהרג. לוקחים סיכונים. זו לא טיסה אזרחית".

זה כבר היה אחרי המלחמה.

"זו היתה טיסה מבצעית שקשורה למלחמה".

לדיין לא סלחתי

מדוע חיכתה המשפחה חמישים שנה כדי לפתוח את תיבת הפנדורה הזו? שמחוני הבן מסביר שהם כיבדו את רצונה של הסבתא, יהודית שמחונית, חברת הכנסת הראשונה ומקורבת לראש הממשלה בן גוריון, שוויתרה על חקירה כדי לא להתעמת עם דיין ובן גוריון.

"היא חיה עד גיל 90 ולא רצתה להתעסק בזה, ואני כיבדתי את רצונה", אומר יואב שמחוני. "הוא אמנם אבא שלי אבל זה גם בן שלה, וכשבן נופל במשפחה זה דבר קשה מאוד. זה גם טראומה לילד, אבל הילד לא מבין את הדברים האלה כמו שההורים מבינים. הוא מבין את זה דרך המערכת הרגשית שלו, אבל ההורים מבינים את זה גם דרך היחסים ביניהם. הוא נהרג בגיל 34. היתה ביניהם תקשורת חזקה מאוד".

בנה השני ואחיו הצעיר של אסף, אחיק, אומר בסרט כי "אמא היתה איש פוליטי וכאיש פוליטי היא הבינה בדיוק מה זה אומר להיכנס לחקור את הנושא הזה של ההתנהלות של אסף, ההתנהלות של דיין, ההתנהלות של צה"ל בתקופת מבצע סיני. היא ידעה בעצם שהכל מתרכז בסוף באיש אחד - בבן גוריון. אמא היתה מאוד לויאלית לבן גוריון ואם בן גוריון החליט לא לעסוק בזה, בשבילה זה כמעט מספק. היא הבינה שאם בן גוריון היה צריך לשפוט בין דיין החי לאסף המת, ברור לגמרי מה הוא יצטרך לעשות, לבחור בדיין, והיא לא היתה מוכנה שתהיה איזושהי התמודדות בנושא הזה".

"לאמא", הסביר השבוע אחיק, "הנושא הזה של 'המקום בהיסטוריה' לא היה חשוב. הוא היה הרבה פחות חשוב מהנושא של הבריאות הנפשית של הנכדים שלה, של המשפחה שלה".

אבל היתה שם גם תועלת אישית - היא המשיכה עם בן גוריון ודיין לרפ"י.

"כן, והיא אמרה 'לדיין לא סלחתי אף פעם' ובזה פחות או יותר היא סיכמה לעצמה את הנושא".

מה היה יחסו של אביך לנושא?

"אבי, מרדכי, החשיב הרבה פחות ממנה את הנושאים האלה. הוא החשיב מאוד את הקיים, הוא לא החשיב בתי קברות, הוא לא היה מוכן להפוך את הבית שלו לבית קברות. ביניהם, בנושא הזה לא היתה שום בעיה. להיפך, אמא היא זו זאת שיותר הלכה לבתי קברות ויותר שמרה את הזיכרון הפורמלי. הוא אמר 'אני שומר לי את הכל בלב. אני לא צריך מצבות ולא צריך בתי קברות'".

בן גוריון מסוחרר

שמחוני הבן לא הסתפק בגרסאות השונות של מי שנותרו בחיים - מרדכי בר און, המגן על דיין; ומנגד מצדדיו של אביו - צבי ורדי, השליש של שמחוני, אורי בן ארי, מפקד חטיבה שבע, ישעיהו גביש, ראש מחלקת מבצעים.

"במסמכים אין אפילו קמצוץ של זכר של כל מה שנאמר על אבא בקשר לאי מילוי הוראה או הפרת הוראה", הוא אומר. "לספר סיפורים כולם יכולים, אבל להביא עובדות ולנתח אותן, זה מעט מאוד יכולים, אם בכלל".

שמחוני מסביר כי "למשה דיין היה אימפקט עצום על המערכות והוא גרם לזה שתימנע כל גישה למידע. הדברים האלו היו ידועים לסבתא כבר אז. אריק שרון לדוגמה, הוא בעצמו הגיע אליה וביקש שתדבר עם בן גוריון, מכיוון שהוא בעצמו היה בטוח שאו שיזרקו אותו מהצבא או שיעשו לו עוול כזה או אחר והוא יהיה שעיר לעזאזל של דיין, כמו שהוא היה מספר פעמים קודמות, כשפעולות תגמול נכשלו או אם היו הרבה מאוד נפגעים.

"כבר אז היא אמרה לו שהיא לא מעוניינת בכל הדברים האלה והיא לא רוצה להתעסק בדברים האלה. מי שרצה לדאוג, דאג לכך שלא תהיה נגישות.

"אז גם אם יהודית שמחונית היתה מעוניינת מאוד, ויש לה דלתות פתוחות אצל בן גוריון, קשה להאמין שבן גוריון יכול היה לתת פקודה לדיין או לצה"ל לחשוף את כל המסמכים כי יהודית שמחונית רוצה לדעת מה באמת קרה במלחמת סיני. לא היה לו שליטה על זה, בניגוד למה שאנשים חושבים.

"מי שיודע להתעסק עם ההיסטוריה ויודע איך מייצרים את ההיסטוריה הוא גם זה שהחזיק את ההיסטוריה. כיוון שיהודית שמחונית היתה אשה מאוד חכמה, מאוד נבונה וריאליסטית, היא ידעה שמהדברים האלה שום דבר טוב לא יצמח לה".

זה לא עירער את האמונה העזה שלה בבן גוריון ובמערכת?

"למה? מה הקשר לבן גוריון? רק שתבין את היחס ביניהם ואת הקירבה - היא חתומה על הצוואה הציבורית שלו. בן גוריון, באחת מהאזכרות שהיו לפולה, שאל אותה 'למה את לא כותבת ספר על אסף', כי הוא הרגיש, אחרי שהוא פרש כמובן, שנעשה פה משהו לא בסדר".

כל הטענות שלך מופנות כלפי משה דיין. אין שום טענה נגד בן גוריון?

"לא, לא היתה סיבה שתהיה טענה".

הוא יכול היה לחייב את דיין להודיע ששמחוני לא הפר הוראה.

"כבר במהלך המלחמה, יום לפני שהוא נהרג, אבא ביקש להגיע ביוזמתו לבן גוריון, בגלל מה שהתחיל להסתובב סביבו. זה לא עניין את בן גוריון בכלל. בן גוריון הכתיב מהלכי פתיחה למלחמה שהיו מנוגדים לגמרי לכל תורת המלחמה כמו שהיתה אז וכמו שאבא הבין אותם, ובצדק רב.

"היום אנחנו יודעים מה זה גורם ההפתעה וריכוז המאמץ הצבאי, אז זה לא היה כל כך ברור לנפשות הפועלות. מכאן כישלון הקונספציה במלחמת יום כיפור, כי דיין עד יום מותו לא הבין שההצלחות הגדולות של צה"ל במלחמת סיני ובמלחמת ששת הימים קרו בזכות מכה התחלתית בימים הראשונים והפתעה טקטית ואסטרטגית. המשקל של זה הוא הרבה יותר גדול מההשוואה בין יכולת הלחימה של צה"ל ליכולת הלחימה של המצרים או הסורים או הירדנים. משום כך הוא היה שאנן מאוד בפתח מלחמת יום הכיפורים. אחרת הוא היה מאשר לדדו (רמטכ"ל המלחמה דוד בן אלעזר) לתת מכת מנע.

"בן גוריון למעשה לא האמין ביכולתו של צה"ל, אבל אחרי הניצחון הוא היה מסוחרר לגמרי. פתאום בא אליו מישהו ומבלבל לו את הביצים על מה קורה עם דיין ומה פה ומה שמה - והוא חושב לעצמו 'לעזאזל, מי בכלל תיאר לעצמו שאנחנו נגיע להישגים כל כך גדולים' ופתאום בא אליו אסף עם כל מיני דברים שמפריעים לו. אז הוא דחה אותו על הסף לגבי העניינים האלה, אבל קיבל את דרישתו לערוך בירור לאחר המלחמה. לצורך זה אבא אסף מסמכים והמסמכים נמצאים בירדן. מהאינפורמציה שבן גוריון קיבל הוא הבין מה היה תפקידו של אבא במלחמה ומה היה תפקידו של דיין, ולכן הוא הספיד אותו כפי שהספיד אותו".

סיפורי מעשיות

אשר דרומי, שהצטרף לטיסתו האחרונה של שמחוני, השאיר אחריו אלמנה וילד בן שלוש, אלון. במטוס שהתרסק היה גם תיק מסמכים שנועד להוכיח את צדקתו של שמחוני. המסמכים נותרו בירדן, ניסיונות רבים להשיבם לישראל - בין היתר באמצעות ראש המוסד אפרים הלוי וראש הממשלה לשעבר אריאל שרון - עלו בתוהו. לדברי שמחוני, הירדנים סירבו להעביר את המסמכים מכיוון ש"הם לא נותנים שום דבר בחינם".

דרומי והטייס, איש המשטרה בני גורדון, היו שחקני משנה במאבק בין דיין לשמחוני - קורבנותיה של טיסה שקרוב לוודאי שלא היתה ממריאה אלמלא המשבר בין השניים.

אלמנתו של דרומי, סריקה הרמלין (שהתחתנה לאחר מותו עם יוסף הרמלין, לשעבר ראש השב"כ), סירבה להתראיין לסרט או ל"הארץ". בנו של דרומי, ד"ר אלון הרמלין, סיפר השבוע שנהגה כך מסיבות אישיות, ולאו מתוך רצון להגן על דיין שהיה ידידה. הוא עצמו לא התעמק בסכסוך ובנסיבות המוות. "זה מעניין, אבל זה לא ישנה כלום", הוא אומר. "בשביל אמא שלי זו היתה טראומה גדולה כשבעלה נהרג. זה פצע שאין לה חשק לפתוח אותו. אלו היו ימים אחרים. באו אמרו, 'הוא מת במלחמה', יותר מזה לא הוסיפו כמעט שום דבר. תמיד היה ברקע הסיפור על היחסים הקשים בין אסף ומשה דיין שזה פחות או יותר היה הרקע לכל הנסיעה הנפרדת הזאת. את בעלה זה לא יחזיר".

בבית יצא לכם לדבר על התאונה?

"מעט מאוד. אנחנו את הסיפור הזה, את התיאוריה של ללכת לבן גוריון ולהביא עד, לא הכרנו. יכול להיות שהיא נכונה ויכול להיות שלא".

אתה סקרן לדעת מה קרה?

"כן, אבל את הסקרנות שלי אני סיפקתי, קיבלתי את התשובות המאוד ברורות. אחת, שהוא נהרג. שתיים, שהוא נהרג כשטס בלילה בפייפר במזג אוויר רע. את האינפורמציה על הטיסה זאת מצאתי כשהייתי בחיל האוויר. אם שמחוני תיכנן ללכת לבן גוריון, זה מעניין, אבל מה זה משנה?"

בנקודה אחת הרמלין ושמחוני מסכימים. גם בנו של דרומי חשדן לגבי העדויות שניתנות על ידי המעורבים כיום, חמישים שנה אחרי האירועים: "פחות או יותר כל מי שיכול להגיד משהו בגוף ראשון מת. והשאר זה 'הוא נתן לו את הסכין' ו'זה נתן לו את הרובה' וסיפורי מעשיות של זקנים שהם כבר חצי סניליים".

"מעבר לרצון של יואב שמחוני לדעת מה בדיוק קרה שם", מסכם שמחוני. "החקירה הזו היתה חשובה ברמה הלאומית. זה משמעותי לחקר ההיסטוריה של צה"ל. דיווח אמת הוא הבסיס לנוהלי פיקוד נכונים. כשמסיקים מסקנות לא נכונות, כשלא מכירים את הדברים האלה ומטייחים, מזה באים כל הדברים הגרועים. לא סתם הגענו למלחמת יום הכיפורים. דיין לא היה הראשון ששיכתב את ההיסטוריה. עשו את זה כבר לפניו, ובהרבה מקומות אחרים".*



אל"מ אברהם יפה (מימין), הרמטכ"ל משה דיין ואל"מ אסף שמחוני. מסדר הניצחון בשארם א-שייח, נובמבר 1956


אסף ודלילה שמחוני, עם הילדים יואב (מימין), אבנר ויפתח, על הדשא בקיבוץ תל יוסף, 1952



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו