בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה לא אקמול

מחקר ישראלי חדש מגלה כי התרופה לעידוד הריון, איקקלומין, מגבירה את הסיכון לסרטן השד אצל נשים עם בעיות פוריות מסוימות. שלוש נשים שטופלו בתרופה וחלו טענו כאן לפני שנתיים שיש קשר. מה יקרה עכשיו עם אלפי מטופלות, כשתחושות הבטן קיבלו אישור מדעי?

תגובות

לפני כמה שבועות, בעודה מעלעלת באחד העיתונים, נתקלה איריס רון בכותרת מרעישה: מחקר ישראלי מצא כי תרופה לפריון גורמת לסרטן השד. רעד אחז בה, "קצת מהתרגשות, קצת משמחה, וקצת מכעס". כשסרטן השד אובחן אצלה בגיל 36, לפני שלוש שנים, היתה רון משוכנעת שזה לא מקרי. שטיפולי ההפריה שעברה 12 שנים קודם לכן הם המניע להתפרצות המחלה. הטיפולים הצליחו, היא היתה כבר אם לשלוש ילדות, אבל גם חולה בסרטן השד. רון סימנה לעצמה את החשודה העיקרית: התרופה ההורמונלית הפופולרית לעידוד הביוץ, איקקלומין, שאותה קיבלה במינונים גבוהים.

גינקולוגים ואונקולוגים שטיפלו בה, הדפו את תחושות הבטן: אין מחקר רציני אחד בעולם שיאושש את חשדותיה, כך אמרו לה. כבר לפני שנים חשדו מומחים שיש קשר בין התרופה לסרטן, בדקו, חקרו ולא מצאו קשר. היא שמעה אותם בעודה מקבלת את תרופות הכימותרפיה שנתנו לה לבלימת התפשטותו של הסרטן, אבל לא חדלה לחפש מידע. שמועות על מחקר אפידמיולוגי רחב היקף שהתנהל אז בישראל הגיעו לאוזניה. הממצאים טרם סוכמו, אבל גם בו לא נמצא קשר סיבתי מובהק בין קבלת טיפולי הפריון לסרטן השד.

רון, תושבת אזור, לא השתכנעה. היא פגשה כמה נשים שגם הן, כמוה, סבלו מבעיית פריון וביקשו ללדת; גם הן, כמוה, ספגו כמויות אדירות של תרופות הורמונליות מעודדות ביוץ, כמו איקקלומין; קצתן הרו וילדו. גם הן, כמוה, לא היו נשאיות של גן הסרטן; גם הן כמוה, חלו בסרטן שד, בין חמש ל-15 שנים אחרי הטיפולים.

בכתבה שפורסמה כאן, בדצמבר 2004, בעיצומה של הכימותרפיה שקיבלה, חשפה רון את סיפורה. היא הצטלמה גלוחת ראש, בגלל נשירת השיער מהטיפולים שעברה. מול הקונסנזוס הרפואי של המומחים, העמידה רון את התזה שלה. בהכנת הכתבה אז, חברו אליה נשים נוספות - תמי מוטוביץ' מתל אביב, שטופלה בתרופות, ילדה בן, וכעבור שנים חלתה בסרטן שד; איילה גל מקיבוץ בית השיטה, אחות בכירה בבית חולים, שטופלה וחלתה; נורית טולנאי, מנכ"לית עמותת "אחת מתשע", שדיווחה על נשים נוספות שקיבלו טיפולי הפריה וחלו כעבור שנים. תומכות רבות נוספות שטופלו וחלו, ביקשו לשמור על אלמוניותן בכתבה.

הניצחון העצוב

אז עכשיו זה רשמי.

במאי השנה פורסמו ממצאי אותו מחקר אפידמיולוגי ישראלי (שהקיף כ-5,800 נשים עם בעיית פוריות) בכתב העת הרפואי "Breast Cancer Reserch & Treatment". רון, גל, מוטוביץ', טולנאי וחברותיהן יכולות לחגוג את ניצחונן העצוב: נמצא קשר. אמנם רק בתנאים מסוימים ואצל נשים מסוימות, שבעיית הפריון אצלן היתה בלתי הורמונלית (חצוצרה סתומה או בעיה מכנית אחרת; עקרות בלתי מוסברת; בעיית פוריות אצל בן הזוג); אמנם רק לאחר הסתייגויות אקדמיות רבות והצבת דרישה להמשך מחקר, כדי לבסס את הממצאים, אבל נמצא.

בפרק הזמן שחלף מאז 2004, קרה דבר נוסף. חוקרת אמריקאית, לואיז ברינטון מהמכון הלאומי לחקר הסרטן בארצות הברית, מצאה - במחקר שהקיף 12,193 נשים עם בעיות פוריות - ממצא דומה, ובתנאים מסוימים אף חמור יותר: 20 שנה ויותר אחרי קבלת הטיפול בקלומיפן, נמצאו אצל המטופלות גידולים של סרטן השד בשלב הפולשני במספר גדול פי 1.6 מהצפוי, ובמלים אחרות הסיכון שלהן ללקות בסרטן השד גדול ב-60%. המחקר פורסם בעיתון הרפואה האירופי המוביל בתחום הפריון "Human Reproduction".

שני המחקרים הנם מחקרי מעקב אפידמיולוגיים. במחקר הישראלי, השיטה היתה איסוף, סיווג והצלבת נתונים לאחור. החוקרים הרחיקו כמה עשורים לאחור, אספו את נתוניהן של 5,788 נשים שהגיעו בין השנים 1964-1984 לטיפול במרפאות הפוריות בחמישה מרכזים רפואיים גדולים: שיבא, הדסה, סורוקה, איכילוב ומאיר.

החוקרים התחקו אחר תיקי הטיפול של הנשים במרפאות הפוריות והצליבו את המידע מול "רישום הסרטן הלאומי". מומחים בדקו וניטרו את הממצאים. לבסוף, חישבו החוקרים את מספר הנשים שחלו בהמשך חייהן בסרטן השד, והישוו את מספר החולות הצפוי על פי כל השקלולים לתחלואה בכלל האוכלוסייה.

התוצאות כתובות שחור על גבי לבן: סיכון מוגבר נמצא אצל 1,943 הנשים שקיבלו טיפול אך ורק באיקקלומין: 53 מהן חלו בסרטן השד, לעומת המספר הצפוי - 38 (עלייה של 40%).

החוקרים בודדו לבדיקת עומק קבוצת מחקר קטנה, ובה 61 מטופלות שחלו בסרטן השד ולצורך השוואה עוד 120 מטופלות שלא חלו. בקבוצה זו נלקחו בחשבון ושוקללו גורמים רלוונטיים נוספים, שלא היו זמינים מהתיקים הרפואיים, כגון גיל, היסטוריה משפחתית של סרטן, השתייכות לקבוצות סיכון אחרות לסרטן. גם כאן נמצא קשר, אם כי גבולי מבחינה סטטיסטית, בין טיפול הורמונלי בבעיות פוריות בלתי הורמונליות לבין סיכון מוגבר ללקות בסרטן שד: כשליש מקבוצת חולות הסרטן (20 מתוך 61) סבלו מבעיות פוריות בלתי הורמונליות וקיבלו טיפול הורמונלי - כמעט כפול משיעורן בקבוצת הביקורת (20 מתוך 120). גם שיעורן של חולות הסרטן שקיבלו טיפול באיקקלומין קרוב לכפליים משיעור המטופלות באיקקלומין בקבוצת הביקורת.

ד"ר ליאת לרנר גבע, החוקרת הראשית במחקר, היא אפידמיולוגית, מנהלת היחידה לבריאות האשה והילד במכון גרטנר. באיסוף הנתונים למחקר החלה יחד עם מי שהיה אז מנהל המכון, פרופ' ברוך מודן (שמת לפני כחמש שנים), ועם פרופ' ברונו לוננפלד. ברשימת החוקרים שהשתתפו במחקר מופיעים שמות מן השורה הראשונה בתחום הפריון והגינקולוגיה בישראל, כפרופסורים שלמה משיח, יוסף שנקר ואחרים.

ד"ר לרנר גבע מוטרדת מאוד מהפרסומים בתקשורת. "מדובר בסך הכל במחקר אפידמיולוגי, ובשיטת מעקב. דברים השתנו במהלך השנים - חלק מהנשאלות טופלו לפני שנים רבות באיקקלומין, עוד בעידן טרום ה-I.V.F (הפריה חוץ גופית), כך שהממצא רלוונטי לטכנולוגיות שהיו זמינות אז ולטיפולים שניתנו אז". היא מבקשת להדגיש ש"חשוב להבין שכל אשה לא פורייה היא כבר בקבוצת סיכון לסרטן שד, וגם את זה צריך לקחת בחשבון".

"באופן כללי", היא מסכמת, "לא הוכחנו קשר נסיבתי בין שימוש בתרופות הפריון ובין עלייה בסיכון לחלות בסרטן השד, אלא רק זאת: בקבוצה אחת של נשים, שהבעיה שלהן אינה הורמונלית, ושטופלו בתרופה איקקלומין, נמצאה עלייה פי 1.4 בסיכון ללקות בסרטן השד".

רופאים טועים

"טוב, אני ממש לא מופתעת", אומרת עכשיו איריס רון. "היתה איזו הקלה ואפילו שמחה לקרוא את זה. כשאת צועקת שנים משהו, וכולם אומרים לך שאת מדברת שטויות או שהם סותמים את האוזניים, ופתאום מגיע מחקר גדול כזה שמראה שצדקת, זה עושה הרגשה טובה".

היא לא מעוניינת להתבשם בצדקתה, היא חושבת קדימה. "הלוואי שהממצא הזה יפיל סוף סוף את האסימון לרופאים", היא אומרת. "הגיע הזמן שהרופאים יקשיבו לנשים. שלא יחשבו תמיד שהם יודעים הכי טוב, שיתנו מקום למה שאנחנו אומרות, שיהיו קשובים יותר. אני דיברתי וצעקתי והם שללו ושללו".

מה המסקנה שלך ממה שעברת?

"רופאים הם רק בני אדם. הם טועים. אשה חייבת לקחת אחריות על הבריאות שלה. את נופלת על רופא ביום לא טוב, את מתייחסת למה שהוא אומר כאל תורה מסיני - זה יכול להרוס לך את החיים. אל תהיי ראש קטן".

מחר בבוקר, אשה הסובלת מבעיית פריון דומה לשלך, תיכנס אל גינקולוג להתייעצות. מה את מצפה שיקרה שם בחדר, כעת, לאחר שהמחקר הזה פורסם?

"שיברר מה סוג הבעיה שלה. אם אין לה בעיית ביוץ, אלא באמת משהו מכני, חצוצרה סתומה, או כמו במקרה שלי, אנדומטריוזיס (התפשטות רירית הרחם), או שהבעיה בכלל בזרע של הגבר - אז עכשיו הוא יודע משהו חדש על זה, נכון? אני מצפה שבעדינות הוא יספר לה על מה שמצאו, שהרופא יסביר במלים פשוטות את רמת הסיכון שנמצאה. שכל אשה תוכל, על סמך ידע, לקבל החלטה. שזה לא ינחת עליה אחרי שנים בהפתעה מוחלטת ועם הלם כזה, כמו שזה קרה לי. כשהיא תהיה מצוידת בכל הידע, היא תפעל אחרת".

מה, תוותר על הרצון ללדת?

"לאו דווקא. אני, גם במבט לאחור, לא הייתי מוותרת על האמהות. אבל כשאת יודעת למה את נכנסת בטיפולי פריון, ואת מבינה את הסיכונים, את חכמה יותר. זהירה יותר. עם היד על הדופק. היום לא הייתי מפקירה את גופי להפגזה של הורמונים, בלי בקרה, כמו שעשיתי. הייתי שואלת שאלות. הייתי שמה לב למינונים, הייתי קוראת על כל תרופה ותופעות הלוואי שלה. אמהות כן, לא בכל מחיר. חיי ובריאותי חשובים לא פחות. אם אשה תחליט לקבל על עצמה את העסקה כולה, להמשיך עם התהליך, לנסות להרות וללדת, תוך לקיחת סיכון של סרטן שד בעתיד, היא תנהג אחרת. היא תדע שהיא בקבוצת סיכון. שהיא חייבת לעשות ממוגרפיה ואולטרה-סאונד בתדירות גבוהה. ואז, גם אם זה חלילה יגיע, זה לא יפול עליה כרעם ביום בהיר והיא לא תפסיד זמן יקר".

ממצא מעצבן

האם הגינקולוגים ומומחי הפריון יתחילו להקשיב יותר לנשים, כמשאלת לבה של איריס רון? לא בטוח. הזהירות המרשימה של החוקרים מעוררת חשד. ככל שזה יישמע מוזר, אחרי כמה שיחות, קשה להימלט מן התחושה שיש כאן מאמץ מאורגן לנסות למזער את הממצא שגילו, כאילו מומחי הפריון מתנכרים לילד המשותף שהולידו.

ד"ר לרנר גבע, החוקרת הראשית, לדוגמה, בחרה לפתוח את דבריה כך: "בעיקרון, אין הבדל בין מה שאמרתי לך בכתבה הקודמת, לפני שנה וחצי (לפני שהמחקר הסתיים) ובין מה שאומר לך היום - אין פה ממצא משמעותי דרמטי שמעיד על קשר בין טיפולי פריון וסרטן שד". רק לאחר התנצחות מילולית של כחצי שעה, נאותה להגיד את הדברים על הסיכון המוגבר פי 1.4, שצוטטו מפיה למעלה.

משתתף נוסף במחקר, פרופ' גד פוטשניק, מנהל יחידת פוריות והפריה חוץ גופית בסורוקה, נחלץ מיד בתחילת השיחה להגן בחירוף נפש על האיקקלומין: "אני מציע לא לעשות מזה חגיגה גדולה מדי. זו תצפית אחת מני רבות, יש להמשיך ולחקור. האינדיקציה היא אפידמיולוגית, ואין לזה כיום השלכה מעשית. קלומיפן (איקקלומין), לידיעתך, היא תרופה הנחשבת כממגנת טובה מפני סרטן. אין לאשה עם בעיית פוריות היום כל סיבה לחשוש לקחת את התרופה. המחקר לא הראה שיש קשר נסיבתי ושמי שתיטול את התרופה תחלה בסרטן".

אשה עם בעיית פריון בלתי הורמונלית, שנמנית עם אותה קבוצה שבה כן מצאתם את הממצא, מתייצבת אצלך מחר בבוקר לייעוץ לקבלת טיפולים כי היא רוצה להרות. איך יבואו לביטוי ממצאי המחקר החדש?

"למה את מחדדת את זה עד אבסורד? אני מדבר ברמה מקצועית עקרונית".

לתרגם את ממצאי המחקר לאופן שבו אתה ועמיתיך תטפלו מעתה ואילך בנשים כאלו, זה לחדד עד אבסורד?

"כן, זה נשמע כמעט דמגוגי. מדובר כאן רק במחקר אחד, אני לא רואה צורך בשינוי פרוטוקולים טיפוליים. זה מוגזם לחשוב על זה כרגע. זה מוקדם מדי. הממצא קטן מדי. ואתם סתם תצרו פאניקה בציבור".

אולי שכחתם קצת בדרך בשביל מה ובשביל מי נעשים המחקרים האלה? האם לא בשביל האשה שתבוא אליך מחר בבוקר לקליניקה, ואין לה מושג שאם היא תקבל איקקלומין אולי היא תחלה פעם בסרטן שד?

"לא אגרר להשיב על זה. אני חוזר: זאת עבודה אחת, יש עבודות שמראות את ההיפך. כרגע, להערכתי, לא צריך לשנות דבר. חוץ מאשר להמשיך לחקור וללמוד את הנושא".

משתתף אחר במחקר, פרופ' שלמה משיח, מבכירי מומחי הפריון הישראלים, סירב להתראיין לכתבה. קשה להימנע מהשאלה למה החוקרים אינם מגלים שום התלהבות אקדמית (בלשון המעטה) מן הממצא שלהם. אולי לא לילד הזה פיללו? אם איקקלומין מסכנת נשים עם בעיות פריון בלתי הורמונליות, אולי, חלילה, יתברר בעתיד שגם התרופות מעודדות הביוץ האחרות מסכנות אותן? ואז, לאן המדרון הזה עלול להוביל? האם ייתבעו בעתיד לחדול מהזרקת הורמונים לנשים המבקשות להרות וללדת?

פרופ' פוטשניק מוחה בתוקף ובכעס על ההנחה הזאת. לבסוף, במחשבה שנייה, הוא מוסיף: "ממצאי המחקר בהחלט מחייבים תשומת לב באשר לקשר אפשרי בין שימוש בקלומיפן ועלייה בסיכון לסרטן השד. הציבור צריך לדעת, עם זאת, שהנושא שנוי במחלוקת בספרות המקצועית. יש ממצאים כמו שאנחנו מצאנו וישנם גם ממצאים הפוכים. אם אכן הנושא מעורר שאלות, חרדה ודאגה אצל מטופלות מסוימות, ייתכן שיש מקום לכנס קבוצת מומחים ל'סיעור מוחות' לאור ממצאי המחקר. נשב יחד וננסח מעין מנשר בנושא שימוש מושכל בתרופת האיקקלומין".

פרופ' שוקי דור, מנהל יחידת הפוריות וההפריה החוץ גופית בבית החולים שיבא, טוען אף הוא שאין לפסול את האיקקלומין, שהיא לדבריו "תרופה יעילה, פשוטה, בלי הרבה תופעות לוואי, שעשתה עבודה טובה מאוד במשך שנים רבות". דור מצטט שורת מחקרים שלא מצאו קשר בין טיפולי פריון לבין סרטן שד ומרבה לספר עליהם. עם זאת, הוא רואה בממצאי המחקר החדש מסר שכל גינקולוג ומומחה פריון צריך להתייחס אליו.

"המחקר אומר לנו: רבותי הרופאים, איקקלומין זה לא אקמול. עד היום התייחסנו אליה כאילו היתה אקמול", מגלה פרופ' דור. "רשמנו אותה לנשים בלי הגבלה בכלל, למספר מחזורי טיפול ללא הגבלה, נשים עשו 12 ו-15 וגם 20 מחזורי טיפולים עם התרופה. רשמנו אותה לנשים עם ביוץ, בלי ביוץ, באופן אוטומטי כמעט. צריך עכשיו להיות זהירים יותר. לשבת, לחשוב ולהוציא נייר עמדה מעודכן בנושא".

פרופ' בני פיש, יו"ר האגודה הישראלית לחקר הפוריות, שב לפני ימים אחדים מכנס בינלאומי לפריון שהתקיים בפראג. "לא היה זכר לנושא הזה", מקדים ואומר פיש. "אילו הממצאים האלה היו משמעותיים, אני מבטיח לך שמישהו שם היה מעלה את זה".

פרופ' פיש, שהוא גם מנהל היחידה להפריה חוץ גופית בבית החולים בלינסון, מוצא את נושא המחקר שולי, אולי אף מיושן: "זה לא באג'נדה של הפריון היום בכלל, אין דיון על קלומיפן, אף אחד לא מתעסק עם קלומיפן היום. זה מאמר בודד, על פיו לא יפול ולא יעלה דבר. אני לא פוסל אותו חלילה, או מציע להתעלם ממנו, אבל יש לו חולשות מתודולוגיות: לא ידועים לנו מספר מחזורי הטיפול שקיבלו הנשים, המינונים שקיבלו, ולכן אני מציע לא לעשות פאניקה ולא לרוץ עם זה רחוק מדי".

אין לך מה לומר על משמעות הממצא הזה?

"שתי מלים: שימוש מושכל. אני לא אמליץ לשנות הנחיות טיפוליות, אבל אם שמעת מרופאים על 12, או 15, או 20 מחזורי טיפול, אלה מספרים שצריכים לעבור מן העולם. אני חושב שמטפלי הפריון נותנים היום לנשים משהו כמו שלושה-ארבעה מחזורים של איקקלומין, ואם זה לא עובד עוברים הלאה. זה מספר שנראה לי הגיוני, נכון להיום. כל דבר אחר תלוי בהמשך בדיקה ובעבודות נוספות, במחקר עוקב שיחזק את הממצא או יפריך אותו".

מרוץ הפריון

ממצאי המחקר הזה רלוונטיים לאלפי נשים בישראל: על פי נתוני המומחים, בכל שנה מטופלות בישראל באיקקלומין אלפי נשים שסובלות מבעיות פריון, מכניות או הורמונליות. מקבלות אותה גם נשים עם בעיית עקרות בלתי מוסברת, ואפילו נשים שבעיית הפוריות אותרה אצל בני זוגן. זוהי תרופה הנחשבת קלה יחסית. מנסים אותה בדרך כלל כמה חודשים עד שנה, ואם אין תוצאה, עוברים לתותחים הכבדים יותר - תרופות פריון כמו "גונאל-אף", "מנוגון", "פיוריגון" ודומותיהן.

החומר הפעיל באיקקלומין - קלומיפן ציטרט - משפיע על בלוטת יותרת המוח, מגביר את תפוקת ההורמונים בגוף, ממריץ את השחלה, ומביא, אם זה מצליח, לשחרור ביצית מן השחלה. התרופה מצויה בשימוש כ-45 שנה. בעבר נהגו לתת אותה גם להסדרת המחזור החודשי ולהפסקת ייצור החלב אצל נשים מיניקות שביקשו לגמול את תינוקן. היא פופולרית ושכיחה, גם רופאי משפחה רושמים אותה, ולדברי הרופאים שהתראיינו כאן הם נתקלו בעשרות מקרים שבהם רבנים המליצו עליה לנשים דתיות.

תופעות הלוואי הידועות של איקקלומין הן, בין היתר, ציסטות בשחלות, גלי חום, רגישות והתנפחות בשדיים, נפיחות בבטן, כאבי בטן והריון מרובה עוברים (תאומים ברוב המקרים).

ישראל היא מעצמת הפריון מספר אחת בעולם: שיאנית במספר טיפולי הפריון בשנה, ביחס למספר התושבים. ברוב המקרים, שוררת הסכמה מלאה בין הרופאים למטופלות. לידת ילד נתפשת כאן כיעד עילאי, המקדש כמעט את כל האמצעים. רופאים הסבורים שיש לרסן את מפעל הפריון העצום הזה, להגביל את מספר מחזורי ההפריה שהמדינה מממנת על חשבונה לאשה, נתקלים בביקורת זועמת, ובכל מקרה, מהווים מיעוט שבמיעוט.

התמונה בקרב הנשים דומה. מבין מטופלות הפריון, מעטות שבמעטות השמיעו קול והצטרפו למקהלה הקטנה של איריס רון וחברותיה. רבות, במיוחד אלו שהצליחו ללדת בזכות הטיפולים, הביעו כעס על עצם העלאת הבעיה. שלוש המטופלות שחלו בסרטן השד והתראיינו כאן ב-2004, כועסות עכשיו אף יותר. שלושתן, מתברר, סבלו מבעיות פריון בלתי הורמונליות וטופלו באיקקלומין. עכשיו הן יודעות שהטיפול באיקקלומין העמיד אותן בסיכון מוגבר ללקות בסרטן השד. אצל שלושתן, הן טוענות, לא הושלם הבירור של בעייתן כדי למצוא אם יש לה טיפול כירורגי חלופי. יותר מזה, רופאיהן לא הציגו להן כלל את האופציה הזאת, בטרם הופנו לטיפול באיקקלומין.

מומחה פריון נוסף, פרופ' יונה תדיר, מצטרף לעמדה הזהירה והמסויגת של עמיתיו. "ממצאי המחקר הזה נראים כמשהו המחייב בחינה והמשך חקירה", הוא אומר. "עליהם להתווסף לכל המידע שהיה קיים בספרות הרפואית קודם, בטרם ניתן יהיה להסיק מסקנות המצדיקות שינוי פרוטוקולים טיפוליים".

אבל, שלא כעמיתיו, טוען תדיר כי "דברים חשובים נשכחים לעתים בלהט מרוץ הפריון הישראלי". זה שנים שהוא מותח ביקורת על רבים מעמיתיו בישראל, הממהרים מדי לטעמו להפנות נשים לטיפול תרופתי להגברת ביוץ ולהפריה חוץ גופית, "בעיקר כאשר הבעיה שאובחנה היא מכנית, ואולי כזאת הניתנת לפתרון כירורגי".

תדיר, שהיה מנהל יחידת ההפריה החוץ גופית בבית החולים בלינסון, חוזר וטוען גם היום: "חובת הרופאים להשלים בכל מקרה ומקרה בירור מכני ולשקול אופציה של טיפול כירורגי לבעיה מכנית (כדוגמת חצורה סתומה). כדאי להזכיר שהריון, במקור, הנו תהליך טבעי. חובתנו כרופאים לנסות לאפשר לכל אשה את יצירתו באופן טבעי או הכי קרוב לטבעי שניתן. לכן יש להעדיף אופציה כירורגית, באמצעות לפרוסקופיה, לפתור בעיות מכניות, ובוודאי שבמקרים שבהם סיכויי ההצלחה המשוערים שווים או עולים על אלה של הטיפולים ההורמונליים".

כפי שגרס לפני המחקר הזה, גם אחריו אומר תדיר: "אין מה לרוץ מהר כל כך ובכזאת התלהבות אל הטיפול התרופתי ההורמונלי ואל ההפריה החוץ גופית, למרות שאני בא מתוך התחום הזה ויעילות הטיפולים ידועה לי היטב. ישנם שיקולים חשובים נוספים. לפעמים, במקרה מסוים, הטיפול התרופתי הוא לא הדבר הנכון ביותר למטופלת. וישנם מקרים שבהם זה פשוט מיותר".

דבקים בעמדתם

ד"ר בלה קאופמן, אונקולוגית בכירה, מנהלת היחידה לטיפול בסרטן השד בבית החולים שיבא, אומרת שלא שינתה את דעתה: לפני המחקר, חשבה שהדיבורים על קשר בין טיפולי פריון לסרטן שד הם לרוב לא אחראיים ובלתי מבוססים. עמדתה העקרונית נותרה כשהיתה.

כמו מומחי הפריון, גם ד"ר קאופמן מדגישה חזור והדגש כי זהו רק מחקר אחד. "ישנן עבודות רבות בנושא, שהראו תוצאות הפוכות", היא אומרת. כמו מומחי הפריון, גם קאופמן מגלה נטייה מובהקת למזער את משמעות הממצאים, ומעדיפה לספק הסברים חלופיים לתוצאות. "הגורם הגנטי היה ונשאר הכי חזק ב'תרומה' לסיכון בסרטן שד", היא טוענת. "אצל הנשים במחקר, שסבלו מעקרות על רקע הורמונלי, הטיפול התרופתי לא הגביר את הסיכון. הקבוצה השנייה, הסובלת מעקרות לא הורמונלית, נמצאת בסיכון גבוה יותר, וזה ידוע מראש: מספר מחזורי הביוץ המתרחשים בחיי אשה משפיע על רמת הסיכון שלה ללקות בסרטן השד, ואין כל מקום לפאניקה".

לנשים שעונות על מאפייני התת קבוצה שבסיכון מוגבר, ממליצה ד"ר קאופמן לדון על ממצאי המחקר עם רופא הפריון שלהן, אבל לזכור שזהו ממצא מוגבל מאוד. "כל עוד אין בידינו נתונים חשובים כמו מספר מחזורי טיפול ומינוני התרופה שהנשים קיבלו, אין מה למהר להסיק מסקנות ולגבש פרוטוקולים טיפוליים חדשים" (ראוי להעיר כי במחקר האמריקאי של ד"ר ברינטון נכתב, שאצל נשים שטופלו בקלומיפן/איקקלומין התגלו אחרי יותר מעשרים שנה יותר מקרים של סרטן שד פולשני, וזאת בלי השפעה משמעותית של מספר מחזורי הטיפול, או של המינונים שקיבלו).

לד"ר בלה קאופמן חשוב מאוד להעביר מסר נוסף: "מחקרים בעשור האחרון הראו שנשים שירדו במשקל ועסקו בפעילות גופנית מסודרת, הצליחו להרות ללא צורך בטיפולי פוריות. ופה יש רווח כפול, משום שביחס לסכנה לחלות בסרטן שד, כבר הוכח שפעילות גופנית מפחיתה את הסיכונים".

גם פרופ' הרולד (הרי) ברנר, לא שינה את דעתו. ברנר, שניהל 37 שנים את המכון האונקולוגי בשיבא, טוען כי "הממצאים לא מפתיעים. מה שמפתיע הוא שרופאים טובים ורציניים, גם בתחום הפריון וגם בתחום האונקולוגיה, מתקשים לפתח תחושה קלינית עצמאית, ונצמדים רק לדפים ולממצאים מדעיים, והלא אלה משתנים מהיום למחר".

היום הוא משמש יועץ אונקולוגי בכיר בבית החולים בלינסון, ומנהלו של מכון אונקולוגי פרטי בתל אביב. "על סמך מראה עיניים, ועל סמך ניסיון של 40 שנה באונקולוגיה, אין לי ספק שיש קשר של גורם ותוצאה, בין טיפולי פריון לסרטן השד", זה מה שאמר ברנר בעבר וזה מה שהוא אומר היום. הוא היה היחיד שהעניק תמיכה גורפת לתחושות הבטן של איריס רון וחברותיה, וספג בשל כך ביקורת חריפה מעמיתים רבים.

"מה, להגיד 'אמרתי לכם'?" הוא שואל עכשיו בחיוך. "כשמאות נשים נכנסות אליך, ואתה רואה כמה רבות מהן היו בעברן בטיפולי פוריות, אתה פשוט לא יכול שלא לעשות אחד ועוד אחד. אני קורא לזה 'תחושה קלינית', יש דבר כזה. הקולגות שלי שוב יקפצו עלי. בסדר, יש לי מספיק ניסיון וגב רחב מאוד".

מה זה "תחושה קלינית"?

"רוצה מרשם? קומונסנס, פלוס אינטואיציה מקצועית, פלוס ניסיון".

למה אתה מצפה היום ממומחי הפריון, בעקבות הממצאים החדשים?

פרופ' ברנר: "אני רוצה שכל גינקולוג ישאל כל אשה שמגיעה אליו עם בעיית פריון, האם יש סרטן במשפחה. שיברר בירור יסודי אם היא בקבוצת סיכון כלשהי. שלא יזדרז כל כך לשלוח אותה להפריה חוץ גופית ולטיפול הורמונלי. שמעתי על מקרים רבים מדי שמגיעים לגירוי יתר שחלתי, ולסיכון חייהן של הנשים. אני רוצה שכל אשה תדע בדיוק למה היא נכנסת, ומה היא צריכה ללמוד ולברר. ואני מצפה מגינקולוג רציני, מקצועי, לעוד דבר - שלא יעשה את טיפולי הפריון ויגיד לאשה שלום ולא להתראות. שימסד קשר מעקב עם האשה. שיראה מה קורה אתה עשר ועשרים שנה אחר כך. כך יהיה לנו סוף סוף גם מחקר קדימה ולא רק מחקר אחורה". *




איריס רון: "כשאת צועקת שנים משהו, וכולם אומרים לך שאת מדברת שטויות או שהם סותמים את האוזניים, ופתאום מגיע מחקר גדול כזה שמראה שצדקת, זה עושה הרגשה טובה"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו