צלחות עמוסות חצילים מטוגנים וטחונים עד דק, מגשי חומוס שעורקי שמן זית ועלעלי פטרוזיליה מעטרים אותם, סירי ענק גדושים בדייסה עשירה של אורז, בקבוקי שתייה ומורל גבוה. כך נראו לפני חודשיים חגיגות יום ניצחון ההתנגדות, יום השנה לנסיגת צה"ל מלבנון, כפי שצולמו במצלמת חובבים בכפר בנת ג'בייל. זה הכפר שבו מתנהל אחד הקרבות הקשים בין צה"ל לאנשי חיזבאללה, שחלקם היו רק לפני שש שנים חלק ממאגר הפועלים שעבדו במטולה, קרית שמונה ושאר כפרי הגליל. בישראל מכירים היטב את סיפוריהם של אנשי צד"ל שנותרו במדינה - פחות מתעניינים, אולי מתוך שמחה לאיד, בגורלם של אנשי צד"ל שהחליטו לחזור ללבנון, או באותם פועלים שברגע אחד נשבר מטה לחמם ולא יכלו עוד לקבל את המשכורת מאדון יחזקאל או ממשפחת גבריאל, וכפר מולדתם נכבש על ידי אנשי חיזבאללה.

פועלים אלה מצאו את עצמם במצב חדש. כל עוד עבדו בישראל, חויבו לשלם לאנשי צד"ל כ-50 דולר לחודש לפועל תמורת רישיון העבודה שקיבלו. כך עבד הסידור: איש צד"ל שגויס לשירות קיבל משכורת ותוספת שכר בדמות רישיונות עבודה לפועלים שעליהם היה אחראי. ככל שעלה הדרג, ככל שהתפקיד היה מסוכן יותר, כך היה מספר הרישיונות גדול יותר.

משהסתיים הסידור הנוח הזה, עם נסיגת צה"ל, החל חיזבאללה להנהיג אורחות חדשים בכפרי הדרום. אנשי צד"ל, שצברו ממון רב מעבודתם, נדרשו לשלם סכומים גדולים לארגון כדי "לפדות" את בגידתם. פועלים בישראל שהרוויחו היטב ובנו בתים לתפארת (חלקם פוצצו בימים האחרונים על ידי צה"ל) נדרשו לשלם עבור שירותים ורישיונות מעבר. כך, למשל, עבור לימודים ברשת "בתי ספר אל-מהדי", רשת בתי הספר של חיזבאללה, התשלום היה מדורג. אזרחים עניים לא שילמו כלל, אזרחים שעבדו בישראל שילמו, לפחות בתקופה הראשונה, מחיר מלא, והיתר - באופן מדורג. לפי דוברי חיזבאללה, שהתראיינו בשנים האחרונות בתקשורת הערבית, ברשת בתי הספר לומדים לפחות 14 אלף ילדים והיא מעסיקה כמה אלפי מורים. עבור ילדים אלה אירגן חיזבאללה לא רק מערכת לימודים, מורים ומבנים אלא גם מחנות קיץ, מדי תנועות נוער, טיולים וחגיגות - דוגמת חגיגת יום הניצחון.

זה אינו הענף האזרחי היחיד שבו עוסק חיזבאללה. בשבוע שעבר, כשנציג הארגון לקח את נציגי התקשורת הזרה לסיור בשכונה הדרומית של ביירות, אותו רובע שבו רוכזו כל מוסדות הארגון, הוא הראה להם לא רק את מגוריהם לשעבר של חסן נסראללה וסגנו נעים קאסם, אלא גם את מבני מוסדות הארגון. אלה כוללים בין השאר את החברה הקבלנית האדירה של הארגון "ג'יהאד אל-בינאא" (ג'יהאד הבנייה, ארגון שהוקם ב-1988 ושמו זהה לזה של הארגון האיראני שהוקם אחרי מהפכת חומייני), את המבנה המרכזי של רשות הבריאות של חיזבאללה, הארגון למען הפצועים, ארגון למתן הלוואות, הארגון לטיפול בשהידים ובני משפחותיהם, בנוסף למשרדיהם של רואי החשבון והכלכלנים של הארגון שטיפלו ברווחי הארגון משותפותו בחברות לבנוניות.

מנין הגיע כל הכסף הרב הזה לארגון? המידע במודיעין הישראלי מדבר על כך שאיראן העבירה מדי שנה כ-50 מיליון דולר לארגון. היו שנים, למשל כאשר האשמי רפסנג'אני היה נשיא איראן, שהארגון קיבל בשנה אחת כ-280 מיליון דולר, והיו שנים שהארגון זכה לכ-100 מיליון דולר בשנה. מדובר בהעברות ישירות של כסף, שאינן כוללות את מחיר כלי הנשק והתחמושת שהעבירו איראן וסוריה.

אלא שסכומים אלה אינם מספיקים כדי לתחזק מערכת ענפה כל כך של מוסדות, פקידים, מורים, נהגים ופעילויות. למשל, תחזוקה של תלמיד בבית ספר לשנה עולה, על פי דיווחי הארגון עצמו, כ-1,500 דולר בשנה, מכאן שחשבון גס מלמד שרק תחזוקת התלמידים עולה לארגון כ-20 מיליון דולר בשנה. רוב פקידי הארגון במשרות הבכירות הם אמנם מתנדבים, אבל אחיות בתי החולים, רופאים, ובהם רופאים זרים, ושאר ממלאי תפקידים היו בוודאי מחסלים את כל תקציב הסיוע האיראני, ולכן הארגון נדרש למקורות הכנסה נוספים.

אחד החשובים בהם הוא תשלום האגרות עבור שירותים ותעודות מעבר. כך, למשל, בית החולים בנבטיה, שעבר לשליטת חיזבאללה, לא העניק טיפול חינם אלא לנצרכים ביותר. היתר שילמו עבור השירות, אם כי 30% פחות מהמחיר שנהוג בבתי חולים ממשלתיים. תרומות של אזרחים לבנונים וכאלה שמתגוררים מחוץ למדינה סיפקו תמיכה חשובה לארגון. מקור הכנסה אחר הוא שותפותו של חיזבאללה בחברות ממשלתיות, כמו רשות שדות התעופה או חברת התעופה הלבנונית MEA (middle east airlines) וחברות כלכליות אחרות. אבל המוסד הכלכלי החשוב ביותר הוא אותה חברה קבלנית שייעודה לשקם ולבנות בתים שנהרסו בתקופת הכיבוש הישראלי, אבל נהפכה למעשה לחברה קבלנית לכל דבר.

היקף הבנייה של החברה אינו ידוע במדויק וכך גם היקף הכנסותיה. האומדנים בלבנון מדברים על עשרות מיליוני דולרים, שכן החברה פעלה בכל חלקי המדינה - היא בנתה בין השאר בתים למגורים לזוגות צעירים ושכונות חדשות בביירות, כולל עבודות שיקום מרשימות בשכונה הדרומית. החברה אינה עוסקת רק בבנייה ישירה, אלא גם בהתקנת קווי מים וחשמל לכפרים בדרום, הכשרת קרקע, הקמת שירותים לחקלאים, בהם שירותים וטרינריים, מתן הלוואות לחקלאים לצורכי עיבוד קרקע - כ-3,000 דולר לכל חקלאי נזקק - ללא ריבית כמובן. עיון בפרסומי המוסד הזה מלמד על מערכת ענפה של פעילות הדרכה, החל בייעוץ בגידול דבורים, דרך שיטות הדברה ודישון וכלה בימי עיון לבניית חממות עם כיסוי פלסטיק.

עזרה מהמוסד יכול לקבל באופן רשמי רק מי שנחשב כחלק מ"האוכלוסייה המתקוממת" ומשתייך "לעדה דתית מסוימת", כפי שכתוב בתקנון. בהגדרת "אוכלוסייה מתקוממת" מוגדר כל שיעי שמתגורר מדרום לליטאני ותומך בחיזבאללה. עם זאת, אזרחים בבעלבק או בשכונה הדרומית של ביירות יכולים ליהנות משירותי המוסד תמורת דמי חברות - כ-10 דולרים בשנה. השירותים הרבים שמעניק חיזבאללה, כמו רשת המים שבנה בשכונה הדרומית שמספקת מים לכ-50% מתושביה, מחליפים למעשה את שירותי הממשלה - שלא רק שאינה נמצאת על קו הגבול עם ישראל, היא גם לא מתחרה עם הארגון במתן שירותים לאזרחים בכל גבול הדרום. ההערכה היא שכיום מספק חיזבאללה שירותים ליותר מ-200 אלף בני אדם, ולפי הערכה אחרת לכ-10% מאזרחי לבנון - כ-350 אלף בני אדם.

התוצאה היא שגם אם הארגון יפורק בדרך נס מנשקו הוא ימשיך להיות דומיננטי בחיי הציבור הלבנוני, ולא רק בדרום, וכי השאיפה לשליטתה של ממשלת לבנון בקו הגבול לא תוכל להיות באמת שלמה אם לא תיטול לידיה גם את מתן השירותים לכפריים. ממשלת לבנון הבטיחה אמנם בחגיגיות רבה אחרי נסיגת צה"ל כי היא תדאג לכל אזרח בדרום, אבל בתוך זמן קצר חלפו הביקורים הרשמיים, ולמעשה חיזבאללה לא נזקק כלל להתחרות עם מי מגורמי הממשלה. אלה שמחו להעביר לידיו את האחריות ולחזור ולשקם את מרכז ביירות.

מטוס של חברת התעופה הלבנונית MEA בלרנקה. לחיזבאללה יש מניות