כל אחד רוצה משהו מאביבה (אסי לוי), גיבורת "אביבה אהובתי", סרטו החדש של שמי זרחין: בעלה המובטל, המתוסכל והכועס, שלושת ילדיה, שכל אחד מהם מצוי במשבר משלו, אמה המעורערת בנפשה, אביה שאינו יודע עוד כיצד לטפל באמה, ואחותה שנשואה לבעל שמתעלל בה. וכל מה שאביבה היתה רוצה זה להיות סופרת. מגיל צעיר היא ממלאת מחברות בסיפוריה הקצרים, שמתארים את מצוקותיהן ומאווייהן של נשים כמותה, אך עד כה מנעו ממנה מחויבויותיה אפילו לחשוב שהיא יכולה לממש את חלומה. היא עובדת במטבח של בית מלון בטבריה ועברה לעבודה במשמרת אחת כדי לפנות לעצמה קצת זמן לכתיבה; אבל מאחר שבעלה (דרור קרן) פוטר מעבודתו במוסך שבו עבד מאז היותו נער, היא שוקלת לחזור לעבודה במשמרות כפולות.

אביבה היא אחת מאותן נשים שהן העוגן במציאות המשפחתית שלהן. היא מטפלת בכל בעיה שמתעוררת וסביבתה הקרובה מעניקה לה את ההרגשה שבלעדיה הכל יתמוטט. ואולי היא עצמה יצרה לה את המעמד הזה כדי להעניק משמעות לחייה. וכפי שזה בדרך כלל במצבים האלה, סביבתה לאו דווקא מכירה לה טובה על מאמציה: מצד אחד בני משפחתה מסתמכים עליה לחלוטין, אך מצד שני הם נוטרים לה על האופן שבו היא מנהלת את חייהם.

זרחין מציג את דמותה וסיפורה של אביבה ביעילות; בכלל, "אביבה אהובתי" מייצג עשייה קולנועית מיינסטרימית מיומנת, הפורשת את חומריה בגלוי, מבלי להותיר מקום רב לאירוניה או לאמביוולנטיות. אף על פי שאין זה הקולנוע המועדף עלי, יש לו מקום בנוף הקולנועי המקומי, וזרחין לפחות מממש אותו באופן נאות: הצפייה ב"אביבה אהובתי" היא נעימה; לו רק היתה מלהיבה קצת יותר.

יותר מדי דמויות

השינוי בחייה של אביבה מתחולל כאשר אחותה אניטה (רותם אבוהב) שולחת את סיפוריה לעודד (ששון גבאי), תושב טבריה לשעבר שהיגר לתל אביב, היה למרצה לספרות ולסופר מוערך, אך נתון כעת במשבר אישי ומקצועי. עודד, שמוצא הבטחה בכתביה של אביבה, יוצר עמה קשר ומציע לעבוד עמה כדי ללטש את סיפוריה ולהכין אותם להוצאה לאור. לרגע נדמה ש"אביבה אהובתי" עומד להיות גרסה מקומית של "לחנך את ריטה", עם ששון גבאי בתפקיד שמייקל קיין גילם בגרסה הקולנועית של מחזהו של וילי ראסל, אולם הדברים מתגלגלים אחרת כאשר מתגלה שגם עודד רוצה מאביבה משהו, שהוא אפילו קריטי עוד יותר ממה שבני משפחתה תובעים ממנה. הוא רוצה את קולה.

לב סרטו של זרחין אינו נעוץ ביחסים בין אביבה לעודד - להיפך אפילו, דמותו של הסופר המתוסכל נותרת סטריאוטיפית למדי - אלא ביחסים בין אביבה לאחותה. זו מערכת היחסים העשירה ביותר בסרט, שיש בה מידה של רמיזה שחסרה בחלקים אחרים שלו. ההרגשה היא שאניטה מעודדת את אביבה להגשים את חלומה להיות לסופרת מכיוון שהיא עצמה התייאשה מחייה. אופן הטיפול של הסרט ביחסיה של אניטה עם בעלה (נתן רביץ) איננו מוצלח במיוחד מבחינה דרמטית או רעיונית; ובכלל, יש בסרטו של זרחין יותר מדי דמויות, שרק מעטות מהן זוכות לטיפול מעמיק (למשל, בתה הבכורה של אביבה, חיילת נרגנת בגילומה של דנה איבגי, הנותרת נוכחות מזדמנת ולא מספקת). אולם, בתיאור מערכת היחסים בין אביבה לאחותה מצליח זרחין להעביר את התחושה שאניטה מנסה לחיות את חייה דרך אביבה, וכך נוספת לדמותה מידה של פאתוס שנעדרת ממרביתו של הסרט.

להצלחה הזאת מסייעות שתי שחקניותיו המרכזיות של הסרט, אסי לוי ורותם אבוהב, ששתיהן טובות מאוד. הן טובות במשך הסרט כולו, אך בסצינות המשותפות ביניהן מיתוסף להופעתן אותו משהו מיוחד שנובע מהחיבור הנכון בין הדמויות שהן מגלמות. לוי מאופקת, מדויקת, לעתים מרגשת. אבוהב, שבהופעותיה הקולנועיות והטלוויזיוניות הקודמות היתה לעתים גסות מסוימת, מצליחה לרסן את עצמה ולומר את הטקסטים העוקצניים שלה כך שהם נעצרים רגע לפני שהם נהפכים לסתם בדיחות. היא נוגעת ללב בלי להתחנחן.

הסיפור הוא העיקר

"אביבה אהובתי" הוא מבחינות רבות סרטו השלם ביותר עד כה של שמי זרחין ("לילסדה", "הכוכבים של שלומי" ועוד); אך גם בו ניכרות החולשות שאיפיינו את סרטיו הקודמים, והן בולטות בעיקר בחלקו האחרון. בחלק זה מתחילה העלילה לרוץ קדימה מהר מדי, הנוסחאות שמניעות אותה צצות אל פני השטח, וניכרת נטייתו של זרחין ליצור קונפליקטים ולפתור אותם בקלות רבה, לעתים בצורה סכמטית, כך שהכל בסופו של דבר מסתדר על הצד הטוב ביותר, בלי להטריד יותר מדי.

התחושה היא ש"אביבה אהובתי" הוא סרט שבו הסיפור הוא העיקר; לפיכך הוא מתקדם לאורך מבלי לצבור עומק, ובמשך הצפייה בו לא מרגישים באותו רטט של הנאה שנובע מהמפגש עם חזון קולנועי מפתיע ומורכב.

במהותו עוסק "אביבה אהובתי" בנושא רציני וחשוב - זהותה של אשה ורצונה לבטא את עצמה; הטיפול בנושא הזה קורקטי, אך הוא נותר בסופו של דבר צפוי ושטחי למדי. חוץ מכמה סצינות, אין זרחין מצליח לחלץ את הסיפור מההקשר המעמדי והחברתי המסוים שבו העלילה מתרחשת, והתוצאה סובלת לפיכך מעממיות יתר שבאה על חשבון דיון נוקב בשאלות שהוא מעלה.

"אביבה אהובתי" מייצג עשייה קולנועית ישראלית הפועלת במסגרת המסורתית של הקולנוע הפופולרי; אין כל פסול בקולנוע שכזה כל עוד הוא מתבצע, כמו בסרטו של זרחין, באופן הגון, שנמנע מוולגריות. אך עדיין יש פער בינו לבין יצירה קולנועית עשירה ותובענית יותר. במלים אחרות, בינו לבין אמנות. יש לסרטו של זרחין מעלות - ובהן מיקומו של הסרט בטבריה, עיר בכותרות, שלא זכתה עד כה לייצוג רב על בד הקולנוע הישראלי וזרחין מציג אותה באופן לא תיירותי מדי; וגם הופעתה של לבנה פינקלשטיין כאמן של אביבה ואניטה, שגם אם דמותה מעוצבת באופן חיצוני מדי, נוכחותה, כמו תמיד, כובשת לב. אפשר לצפות בו בקלות. אך אולי הבעיה העיקרית של הסרט היא שגם כאשר אנו מעורבים במה שמתרחש בו, יש הרגשה שהוא חולף על פנינו מבלי להותיר בנו זיכרון משמעותי באמת.

"אביבה אהובתי". תסריט ובימוי: שמי זרחין; צילום: איציק פורטל; מוסיקה: יונתן בר-גיורא; עריכה: עינת גלזר זרחין; שחקנים: אסי לוי, רותם אבוהב, ששון גבאי, דרור קרן, לבנה פינקלשטיין, נתן רביץ, דנה איבגי, איתי תורג'מן

אסי כהן ורותם אבוהב ב"אביבה אהובתי". הצפייה נעימה, אבל לא מלהיבה