בשבוע האחרון אני "ברחתי" וגם, כפי שמרבית קוראי יוסיפו, "בגדתי". אני עוטף את צמד המלים בגרשיים כדי להישמע אירוני, מודע לעצמי, ולא מלודרמטי, אך במרבית הפעמים שמלים אלו עלו במחשבותי לא הוצמדו להן גרשיים והן היו מלודרמטיות בהחלט.

השתחררתי מצה"ל לפני שלוש שנים. כשבוע לאחר השחרור שכרתי דירה בירושלים והתחלתי את לימודי הפילוסופיה באוניברסיטה העברית. באוניברסיטה פגשתי את תמר. אנחנו ביחד כבר שנה וארבעה חודשים, ולפני ארבעה חודשים עברנו לגור יחד בדירה קטנה בשכונת נחלאות בירושלים. במהלך השנה האחרונה הלכה והתגבשה בלבי ההחלטה לנסות להמשיך את לימודי הפילוסופיה בארצות הברית, ובחודשים האחרונים אני עסוק בהכנות לתהליך הקבלה המתיש.

המלחמה הנוכחית פרצה בלב תקופת המבחנים. עוד לפני פרוץ הלחימה בצפון הארץ, כשעיקר תשומת הלב הופנתה לקסאמים שנורו מרצועת עזה ולהפגזות הישראליות שבוצעו בתגובה, החלו עצבי להימרט. ברור היה לי שאף אחד לא רואה בירי פגזים על אוכלוסייה אזרחית מחיר שאנו משלמים למען ביטחון תושבי שדרות (כמובן, שהתשובה לשאלה "האם הפגזים הישראליים שנורו על רצועת עזה הועילו לביטחון תושבי שדרות?" שנויה במחלוקת). הדיון הציבורי בישראל לעולם לא מחשיב פגיעה בחפים מפשע שאינם ישראלים כמעשה שעלול להכאיב או לפגוע בישראלים עצמם באופן ישיר וללא תלות בהשלכות שלו, אלא תמיד כמשהו שעלול לפגוע בתדמיתם של הישראלים, כאילו עלינו להימנע מפגיעה בחפים מפשע רק מטעמי נימוס.

לאחר שבייתו של גלעד שליט וכניסתם של כוחות צה"ל לרצועה כבר הבנתי שאין טעם לחלום על פתרון הגיוני לבלגן הזה. גם הפעם הדיון הציבורי לא העלה שאלות מתבקשות. למשל, למרות היחס החם לחיילים שמגינים עלינו, ולמרות ההזדהות עם דמותו של גלעד שליט כפי שצוירה בתקשורת, ולמרות ההירתמות להצלתו, לא נשאלה השאלה כיצד ישפיעו הפעולות שהחיילים עומדים לבצע ברצועה על החיילים עצמם, על הילדים שלנו? החיילים שנכנסו לעזה אינם חיילים שאנחנו אוהבים כפי שאיננו באמת אוהבים את גלעד שליט. אנחנו אוהבים להתגאות בהם, אוהבים לפנטז שאנחנו כמוהם, אוהבים לצלם אותם, אוהבים להסתחבק אתם. בסופו של דבר, אנחנו אוהבים לנצל אותם לטובת הדימוי העצמי שלנו, גם אם זה דופק להם את החיים.

התלקחות הגזרה הצפונית רק חיזקה את דעותי. גדוש בתובנות מהסוג שהצגתי זה עתה עניתי לטלפון ביום שישי האחרון, 22 ביולי, בשבע בערב. זה היה יאיר, חבר שלי מהשירות הסדיר שמשרת אתי גם במילואים. הוא אמר שהוא יושב עם יובל, ושהשמועה אומרת שאנחנו נקבל צו 8 ביום ראשון.

למרות שלא היתה שום סיבה להיות מופתע, שכן כבר פורסם בבוקר יום שישי שצה"ל מגייס עוד שתי אוגדות צפוניות, וגדוד המילואים שלי שייך לאוגדה צפונית, חשבתי שיאיר עובד עלי. צחקתי. כשהבנתי שיאיר לא עובד עלי צחקתי שוב. לא יודע למה. חשבתי שזה מטורף, שהדבר שחששתי ממנו יותר מכל הגיע. חברים שלנו הגיעו לארוחת ערב ולמרבה הפלא איש לא הזכיר את המלחמה. בסוף הערב ציינתי כמה נעים היה להעביר את הערב מבלי למצוא את עצמי נובח את דעותי על המצב. לא הצלחתי לישון בלילה. תמר ביקשה שלא אלך. הפחד היה קשה מנשוא כי היתה חסרה לי תחושת המשמעות שבדרך כלל מלווה אותו ושהוחלפה הפעם בניכור ובאי האמון שחשתי כלפי צה"ל ומערכת קבלת ההחלטות שמכתיבה את פעולותיו. חשבתי שאני לא צריך ללכת אבל לא האמנתי שלא אלך.

בבוקר שוב חשבתי שאני לא צריך ללכת, אלא שהפעם התחלתי להאמין למחשבה זו. התקשרתי לאבא שלי וסיפרתי לו על הצו 8 ועל ההחלטה שלי, ועל ההשלכות שלה - תיק פלילי ותקופת מאסר. אחר כך התקשרתי לאמא שלי וסיפרתי לה. אמא שלי בדיוק אירחה את אחיה - דוד שלי. דוד שלי ביקש את הטלפון. הוא שאל אם החלטתי לא ללכת. אמרתי שכן, שהחלטתי סופית. אז הוא הסביר שלאחר הביקור אצל אמי הוא ממשיך לשדה התעופה. הוא טס לאמסטרדם לחופשה. הוא הציע שאבוא אתו.

הגבתי בביטול: "לא! מה זה קשור עכשיו? כן, בטח, אני אסע פתאום לאמסטרדם". דודי המשיך: "תחשוב על זה. בהנחה שהחלטת לסרב לפקודת הגיוס, הדרך היחידה לא לעבור על החוק היא להיות מחוץ לגבולות הארץ עם קבלת פקודת הגיוס". הוא הציע לקנות לי כרטיס. לאחר 20 דקות של התלבטות החלטתי.

ברחתי. נשמתי לרווחה כשהשוטרת חתמה על הדרכון בביקורת הדרכונים. הייתי המום כאשר עניתי לטלפון, בשבת בלילה, ב-23:10 (שעון אמסטרדם), חצי שעה לאחר הנחיתה, ובחור בשם לירן אמר לי שעליי להתייצב לפי פקודת גיוס חירום למחרת ב-9 בבוקר. "אני בסחיפול, בשדה התעופה של אמסטרדם", עניתי, לא מעכל את העובדה שאני דובר אמת. "אז איך ענית לי?" היתה תגובתו המטופשת של לירן, שכנראה שמע בטון קולי שאיני מאמין שאני דובר אמת. "הטלפון שלי אתי. אתה רציני?" הייתי בטוח שזה יאיר שוב. "בטח שאני רציני. אתה בדרך חזרה לארץ?" "לא! נחתתי לפני חצי שעה". "מצאת לך זמן לטוס!" לירן נזף בי בשם עם ישראל. "תשמע...", נכלמתי בפני עם ישראל. "טוב, אז שיהיה לך טיול מהנה", אמר לירן, כנראה בציניות.

ניצלתי.

אני שונא דרמות. אף שכמו מרבית הילדים גם אני אהבתי לדמיין את עצמי עושה דברים מסוכנים ומלאי אדרנלין, היום אני אוהב את תחושת הביטחון המשעממת. אני אוהב לשקול דברים בלי לחץ של זמן. אני אוהב שדברים פעוטים מונחים על הכף. הרי כך או כך בתקופת חיים אדם חווה דרמות, מדוע להעמיס עוד? האם לא מספיקה התמודדות עם מוות של אדם קרוב? לא מספיקות אהבות נכזבות? מדוע צריך גם לשוש אלי הקרבה?

אני יודע למה - כי לעתים נדרשת הקרבה. לעתים חייבים להילחם ולא להשליך את הנטל על מישהו אחר. אבל איני מסוגל להאמין למקבלי ההחלטות שהפעם חייבים להילחם. שהאבדות שהמלחמה הזאת גובה הן אכן אבדות הכרחיות. אני חושב שלא לגיטימי לדרוש מאזרחי מדינה להקריב את חייהם מבלי להציע נימוקים מוצלחים. סיסמאות כמו "כוח הרתעה" ו"השפלה לצה"ל" לא מתקבלות כנימוק מוצלח. הן כלל לא נימוקים, הן התלהמות פטריוטית.

הרעיון להכות במישהו כדי שידע לפחד ממך נשמע כמו סימפטום של ילד שצריך עזרה להתמודד עם ליקוי הלמידה שלו או עם איזה מצב לא טוב בבית. בהחלט לא הייתי מצטרף לצבא שהילד הזה מקים כדי להגשים את חזונו המפואר.

אלא שהמכניזם הישראלי בנוי כך שברגע שאיני מתייצב למסדר ההקרבה, יהיו טעמי אשר יהיו, אני מאבד את קולי הישראלי, אני מוצא אל מחוץ לגבולות הסיפור שלנו, אני בוגד. אז במונחי הקרבה אני ברחתי ואולי גם בגדתי, ובמונחים משעממים של מי שסתם רוצה לגמור עם הבחינות שלו כמו שצריך - בלי למות בגין אגו פגוע של אנשי צבא - אני ברחתי ובגדתי.