בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הערבים הראשונים

גילויים על ערביי ישראל מול הצבא, המשטרה והשב"כ בשנות הבראשית של המדינה. ספר חדש מייתר שורה של קלישאות ישנות

תגובות

בתחילת 1960 קיבלה משטרת צפת תלונה ממנהל בית ספר בכפר ערבי בגליל. המנהל מסר כי אחד המורים, עלי שמו, קרע לגזרים תמונה של תיאודור הרצל שהיתה מונחת על שולחנו. המנהל שמע על כך מפי התלמידים והלך אתם לאסוף את הקרעים.

המורה עלי טען להגנתו שמצא את התמונה כשהיא מקושקשת וקרועה בחלקה. לדבריו ניסה לברר מי השחית את התמונה, הסביר לתלמידים שיש לכבד את סמלי המדינה וסיים בהרצאה קצרה על דמותו של הרצל. אחר כך העדיף להשמיד את התמונה ולא לתלות אותה שוב, מאחר שהיתה פגומה והוא לא רצה לפגוע בכבוד המנוח.

המשטרה התייחסה אל התקרית בכובד ראש, כראוי לה. היא זימנה לחקירה את התלמידים, בני תשע עד אחת-עשרה. תלמיד אחד אישר שהתמונה היתה מקושקשת, אך בהמשך חקירתו חזר בו מדבריו: לאמיתו של דבר התמונה היתה נקייה ושלמה, העיד, אך המורה עלי אמר לו להגיד שהיתה קרועה. המשטרה החליטה לפתוח תיק פלילי נגד המורה.

הלל כהן, המביא את הסיפור הזה בספר שיצא השבוע, אינו מוסר אם הועמד המורה עלי למשפט, אך קרוב לוודאי שסיפורו לא הסתיים בתיק במשטרה, כי אם לפחות גם בתיק בשב"כ. ייתכן כמובן שהמורה עלי הסכים להיות לאחד מסוכני השב"כ, ואז אפשר שסלחו לו. ערבים רבים התחילו לעבוד בשב"כ בתמורה להקלות בהליכים פליליים, אחרים קיבלו רישיונות כניסה לבני משפחה שישבו מעבר לגבול, מקומות עבודה, רישיונות לשאת נשק וכל מיני טובות הנאה אחרות. כהן הוא חוקר במכון טרומן של האוניברסיטה העברית ובמכון ירושלים למחקר; "ערבים טובים" (הוצאת עברית וכתר) הוא ספר מרתק.

כהן מתאר ומנתח את היחסים בין ערביי ישראל לבין הצבא, המשטרה והשב"כ, זה מישור המגעים הבסיסי, המלוכלך והציני ביותר בינם לבין המדינה. הרושם הוא שכולם חושדים בכולם, בדרך כלל בצדק, כולם חוששים מכולם, מנצלים את כולם, מלשינים אלה על אלה ובוגדים אלה באלה, גם ילדים בהוריהם. כהן הסתמך בין היתר על תיקי הארכיון של משטרת ישראל.

השלטונות ראו בערביי המדינה קודם כל סיכון ביטחוני, גיס חמישי, והשקיעו מאמץ גדול גם כדי למנוע את שובם של הפליטים. כינו אותם "מסתננים". בכפר קלנסואה נערך פעם מצוד אחרי ילד בן 12, "עבדול כרים" שמו, תושב מחנה הפליטים בטול כרם. אחד מתושבי הכפר ושמו קאסם, סייע למשטרה ללכוד את הזאטוט כשברשותו 166 לירות ישראליות, 16 מטבעות זהב, 8 זוגות עגילים מזהב, שעון יד בצבע זהב וספר קוראן. הילד נכלא. מעניין איפה הוא היום. קאסם הלה עסק אף הוא בהברחה, אך בתמורה ללכידת הילד - השלטונות הקלו עליו.

במקומות רבים התנהלו היחסים עם הערבים בהמשך ישיר לתקופה שקדמה להקמת המדינה ולאירועי המלחמה. ליד המקום הקרוי היום צומת גולני נהרגו שני חיילי צה"ל. חיילים ערבים ערפו את ראשיהם, תקעו אותם על מוטות עץ והעבירו אותם בתהלוכה בסמטאות הכפר עילבון, שרוב תושביו נוצרים. חודשים אחדים אחר כך נכנסו חיילי צה"ל אל הכפר. דו"ח רשמי קבע כי 13 מבין התושבים נהרגו והיתר נמלטו. לימים התברר שאנשי הכפר לא נהרגו בחילופי אש, כי אם הוצאו להורג בידי אחד מקציני צה"ל, ורוב התושבים לא נמלטו מהכפר כי אם גורשו ממנו.

הנותרים פנו אל הממשלה וביקשו להתיר למגורשים לחזור. בקשתם נענתה. זו היתה מחווה למוטראן, אחר כך ארכיבישוף, ג'ורג' חכים, איש מרתק הראוי לביוגרפיה. כהן מתאר אותו כשהוא עובר הלוך ושוב בין החזיתות, פטריוט ומשת"פ כאחד ולו גם אינטרס פוליטי משלו: לחסל את השפעת הקומוניסטים. במסגרת זו סייע לשלטונות ישראל בין היתר באחת המטרות העיקריות שהנחתה אותם ביחסם אל הערבים: להשתלט על קרקעותיהם.

המסמכים שכהן ראה מגלים בין היתר את הפנים האמיתיות של כמה מחברי הכנסת הערבים שאחד מהם, פארס חמדאן, היה מבריח בקר. חמדאן ייצג מפלגה מסונפת למפא"י ולדברי כהן אפשר שהמשיך בפעילותו החוץ פרלמנטרית חוצת הגבולות גם לאחר שנבחר לכנסת. הצבא, המשטרה והשב"כ הרבו לבחוש בפוליטיקה, והשקיעו הרבה אנרגיה גם בניסיון לנתק את ערביי ישראל מהסיפר ההיסטורי של העם הפלסטיני, אך השב"כ והמשטרה גם התחרו ביניהם, בנוסח הפנתר הוורוד.

עם פרסום הספר הזה אפשר להיפרד מכמה קלישאות מקובלות: ערביי ישראל לא התחילו את חייהם בישראל כציבור משותק מהלם התבוסה; מלכתחילה גילו סימני התנגדות ומרי. גם הדרוזים לא כרתו בשמחה את "ברית הדמים" עם ישראל: גיוסם לצה"ל נכפה עליהם בכוח; הנה עוד סיפור שכולו תככים ומזימות, שחיתות וצביעות. המרדף אחרי "מסתננים" - הצליח רק בחלקו: כעשרים אלף מהם הצליחו לחזור, ובמענה ללחץ שהופעל עליה מבחוץ - התירה להם ישראל להישאר. הם העלו את שיעור הערבים ל-15 אחוז מתושבי המדינה. הניסיונות לכפות על הערבים את הסיפר הציוני - לא הצליח יותר וכמוהם נכשלו הניסיונות לחסל את המפלגה הקומוניסטית. זה קרה בין היתר משום שלפחות כמה מהממונים על הטיפול בערבים ריסנו את עצמם ושימרו לפחות חלק ממגבלות הדמוקרטיה.

וכך הגענו עד 1967. מקובל להגיד שלקראת מלחמת ששת הימים בוטל הממשל הצבאי על ערביי ישראל; זה לא מדויק. סמכויות הדיכוי הועברו מהצבא למשטרה. הצבא עבר בינתיים לשלוט בגדה וברצועה.

?לפעמים, כשגילה חכימי משאירה פתק לבעלה, היא רושמת אותו בכתב רש"י, בארמית. טבעי: זו השפה המשמשת את בני הזוג חכימי גם לדיבור יום יום; הם מדברים ארמית גם עם הבן הבכור.

צילצלתי אליה בחיפושי אחרי הסיפור הרחוק ביותר מהמלחמה, אך גילה חכימי אמרה שזה לא עד כדי כך נידח. כל מי שאומר תפילה, פותח את התלמוד, ובעצם כל מי שמדבר עברית משתמש כך או אחרת בארמית. אבל כשפת דיבור, יום יום? יש, אמרה חכימי, יש: לפחות כמה אלפי ישראלים, שבהכללה נהוג לתארם כ"כורדים", מדברים ארמית, בניב זה או אחר. למרבה הצער יותר ויותר אנשים מפסיקים לנהל את שגרת חייהם בארמית, ושוכחים את השפה. על כן יצרה חכימי את מופע היחיד שלה. ככל הידוע היא הסטנדאפיסטית הארמית הראשונה. הצלחה מסחררת.

ארמית היא שפה עם סיפור מרתק, אך מורכב מאוד. הבבלים והפרסים השתמשו בה כלשון הממלכה, אחר כך היתה בעיקרה ללשון יהודית. יש ארמית עתיקה ובינונית וחדשה. מראשיתה נשמעה לפחות בשתי קבוצות ניבים, מזרחי ומערבי. בארמית הבינונית המזרחית יש בין היתר ניב תדמורי ונבטי, בארמית הבינונית המערבית מבחינים בין ניבים נוצריים, ארץ-ישראליים, גליליים, ושומרונים. יש ארמית סורית שנוהגים למקמה בין הארמית המזרחית למערבית ובכל הניבים השפה המדוברת אינה זהה לכתובה.

כל זה אמור להסביר גם את הקושי להבין למה הם מתכוונים, "הכורדים" הישראלים, כשהם אומרים ארמית; לא כולם מתכוונים בדיוק לאותו הדבר, כי יש בתוכם כורדים כאלה ויש אחרים, אלה יוצאי כורדיסטאן שבעיראק, אלה מאיראן, מטורקיה או מסוריה - אלה "שלנו" ואלה לא. יש למשל אתר באינטרנט המנציח את "נאש דידן" - "אנשים שלנו", לרבות מילון, שירים ובדיחות. לא, אמרה חכימי, הם יוצאי אורמיה וזה משהו אחר. למופע היחיד שלה קוראים "בלישנא נושן" - "בלשון שלנו".

היא היתה מנהלת בית הספר היסודי הממלכתי דתי ישורון, שבפרדס חנה-כרכור, וכשיצאה לפני כחמש שנים לגמלאות, החליטה להגשים חלום ישן ועלתה לבמה עם מופע שמשחזר את פולקלור העבר, בחיוך, פה ושם בסאטירה, וכולו בארמית. ההתחלה היתה צנועה מאוד, ללא גינוני סלבריטאות, אך בחודשים האחרונים היא מוצאת את עצמה במרכזה של התעוררות ארמית גדולה: היא נודדת עם המופע שלה מעיר לעיר, בכל מקום היא מושכת קהל גדול. מספרים לה שיותר ויותר שמחות משפחתיות מתנהלות כעת בארמית, והשבוע הזמינו אותה לנהל קורס לארמית מדוברת.

היא חשה כמו חילצה מבני עדתה משהו שהיה חבוי בהם, ואולי התביישו עד כה להוציאו, או הזניחוהו וכעת הם מגלים אותו מחדש. משהו מעין זה קורה זה שנים אחדות לדוברי יידיש, כחלק מהשיבה ליהדות. כרוב המופעים ביידיש, חכימי הולכת על נוסטלגיה. בין היתר היא מתרפקת על מעמדה המסורתי של האשה, בעודה "בת מלך פנימה". היא מותחת ביקורת על הפמיניזם המודרני. קצת התווכחנו על כך, בעברית; אני מניח שבארמית זה נשמע יותר טוב.

?בנימין נתניהו הירבה בימי המלחמה לספר לצופי טלוויזיה בחו"ל מעשה ממלחמת העולם השנייה. זה קרה בקופנהאגן, ב-21 במארס 1945. מטוסים של חיל האוויר הבריטי יצאו לתקוף את מטה הגסטאפו בעיר. למרבה הצער פגעו תחילה בבית הספר הצרפתי הסמוך; 88 ילדים ו-13 מבוגרים נהרגו. נתניהו למד מהסיפור הזה שגם הבריטים הרגו ילדים בשוגג, ממש כמו מטוסי חיל האוויר בכפר קנא שבלבנון.

ילדי קופנהאגן לא נהרגו כתוצאה מכך שמישהו "לא ידע" שהם נמצאים שם, כפי שטען צה"ל בעקבות ההפצצה בכפר קנא, אלא כתוצאה מתאונה. אחד ממטוסי ה"מוסקיטו" פגע בגשר והתרסק אל תוך בית הספר. פרצה דליקה גדולה, הטייס הבא אחריו הניח בטעות שהלהבות עולות ממטה הגסטאפו והפציץ את המקום.

זו היתה פעולת חילוץ: בקומות העליונות של הבניין החזיקו הנאצים כמה מאנשי המחתרת הדנית; ראשי המחתרת הפצירו בבריטים להצילם. מקצתם אכן הצליחו למלט את נפשם. ההשוואה ההיסטורית המתבקשת היא אולי אנטבה, יותר מכפר קנא. כך או כך - גם זאת ראוי לזכור: לא יצאו חמישה חודשים וחיל האוויר הבריטי העביר לקופנהאגן המחאה בסך 20 אלף לירות שטרלינג, כדי לסייע לנפגעי ההפצצה.* toms@haaretz.co.il



ח"כ פארס חמדאן. התפרנס מהברחת בקר


מוסטנג בשמי קופנהאגן, 21 במארס 1945. תאונה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו