טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המרד הערבי הקטן

זה נראה כמו הקדמה למלחמה האחרונה בלבנון: התקפה מפתיעה על כוחותינו, הפצצות מהאוויר ומבצע קרקעי גדול. הסיפור שלא סופר על כפרי המשולש הקטן מדרום לחיפה שסירבו לברוח ב-48', לקחו שבויים ישראלים והפגינו כושר עמידה יוצא דופן, עד שהוכרעו בחסות ההפוגה

תגובות

ב-14 ביולי, יומיים אחרי פעולת חיזבאללה בגבול לבנון שבה נהרגו שמונה חיילים ישראלים ושניים נפלו בשבי, התקיימה בבית הקברות בנתניה - בפעם הראשונה אחרי 58 שנים - אזכרה משותפת לתשעה מהרוגי הקרב על עין רזאל. מפקד הפלוגה שלהם אז, אליעזר בן יקיר, הזכיר כיצד נהרגו: בעת ההיערכות להתקפה פגעה בהם פצצת מרגמה ישראלית. כך נפתח המבצע האחרון לכיבוש "המשולש הקטן" - שלושה כפרים פלסטיניים שהחזיקו מעמד עד ההפוגה השנייה ב-19 ביולי 1948, והמשיכו לחסום את כביש החוף בין זכרון יעקב לחיפה.

ימים אחדים לפני כן עוד התנהל עם ראשי הכפרים משא ומתן לחילופי שבויים וחטופים, שהסתיים בהצלחה. אחריו נפתח משא ומתן על כניעה, שאותו החליטו הכפריים להפסיק, משום שהאמינו כי יוכלו להחזיק מעמד עד להפסקת האש. אבל ממשלת ישראל לא התכוונה להניח להם. עכשיו, בחסות ההפוגה, היה ביכולתו של צה"ל להטיל למערכה נגד שלושת הכפרים הסוררים כוחות משלוש חטיבות, בסיוע חסר תקדים של שריוניות, ארטילריה וחיל האוויר.

אלוף משנה בדימוס בן-ציון פרידן, שפיקד על המבצע לכיבוש איג'זים, ג'בע ועין רזאל, אינו זוכר שכוחותיו קיבלו סיוע אווירי. "תותחים אני זוכר, זה כן", אומר פרידן, בן 89, בדירתו בנתניה. "אבל אני לא זוכר הרבה מאותו מבצע. השתתפנו אז בכל כך הרבה קרבות, שהפרטים מתערבבים בזיכרון, כך שאם אני לא בטוח - אני לא אומר".

אבל לשלושה מפליטי הכפרים, המתגוררים היום בכפר השכן פוריידיס, זכורות היטב ההפצצות מן האוויר. "המטוס בא להפציץ בתחילת הערב", מספרת סועאד דראושה מאיג'זים, שהיתה אז ילדה בת 12, על ההתקפה האווירית הראשונה. "פצצה אחת פגעה במסגד, אבל לא התפוצצה. 16 נהרגו באותו לילה". פתחי מוחסיין, שהיה אז בן שבע, זוכר את הגופות הפזורות ברחובות הכפר. עלי חמודה, אז ילד בכפר עין רזאל, זוכר הפצצות מהאוויר כל יום אחר הצהריים, שמהן הסתתר עם בני משפחתו במערה שחפרו "כמו מקלט". עו"ד מאהר אל-מאדי מחיפה, יליד חוות מאקורה שליד איג'זים, היה אז צעיר מכדי לזכור, אבל שמע מבני משפחתו על כך שאפילו הטייס עזר ויצמן השתתף בהפצצת הכפר.

זה נשמע כמו תיאור של חיל האוויר הישראלי היום, לא ב-1948. הפצצות מאסיוויות מהאוויר? בוודאי הכוונה למטוסים קלים, פרימוסים או פייפרים, שטייסיהם השליכו את הפצצות בידיים. אבל המסמכים הצבאיים שמצאה אפרת בן-זאב בעבודת הדוקטורט שלה, שהוגשה לפני שש שנים לאוניברסיטת אוקספורד, מציירים תמונה שונה. ההפצצות מן האוויר על איג'זים, ג'בע ועין רזאל החלו כבר בקרבות "עשרת הימים" שבין שתי ההפוגות, ונמשכו שבועיים. ב-12 ביולי בערב, למשל, השליכו מטוסים על איג'זים 420 ק"ג חומר נפץ ועוד פצצות תבערה. ב-17 ביולי הופצץ איג'זים שוב, וב-19 בחודש - עם כניסתה של ההפוגה השנייה לתוקף - הופצץ פעמיים.

למחרת כבר שככו הקרבות ברוב החזיתות וחיל האוויר הצעיר התפנה לשלוח למערכה את כליו הכבדים, מטוס דקוטה ושלושה "מבצרים מעופפים" שהוברחו מארצות הברית והגיעו ארצה חמישה ימים לפני כן. באותו יום הטילו המטוסים על שלושת הכפרים ארבעה טונות פצצות. "נגרם הרס רב ברכוש והיו הרבה אבדות", דיווח קצין המודיעין של מטה חזית הצפון.

לא סתם מיקדו אליהם שלושת הכפרים הללו תשומת לב רבה כל כך. למעשה, לחימתם אף זיכתה אותם בביטויי הערכה נדירים בספרות המלחמה הישראלית. בתוכנית המבצע לכיבושם, הכלולה בספר של חטיבת אלכסנדרוני, הוצג "האויב" כך: "800 נושאי נשק, כולל יחידות עיראקיות סדירות, קצינים ומספר עריקים מהצבא הבריטי. האויב חמוש ברובים ובמקלעים, מרגמות 2 אינטש ו-3 אינטש. כן יש ברשותו כשלוש שריוניות ותותח שדה אחד. רמת האימון של האויב גבוהה, משמעת האש שלו טובה. האויב מקיים קשר אלחוט ורצים עם 'המשולש הגדול'" - כלומר עם מטה הצבא העיראקי בג'נין.

בן-זאב, שבדקה את המסמכים הצבאיים מאותה התקופה כדי להשוותם עם העדויות שגבתה (עבודת הדוקטורט שלה באנתרופולוגיה עסקה בזיכרונותיהם של פליטים מטירה, עין חוד ואיג'זים), לא מצאה סימוכין לתיאור הזה. שום חייל עיראקי סדיר לא השתתף בהגנת המשולש הקטן, ובשלב מוקדם של המערכה אף הרחיקו מגיניו את עשרות הלוחמים הפלסטינים הבלתי-סדירים, בפיקודו של מוחמד א-סאפורי, שבאו לסייע להם. מכפרים אחרים באזור שהותקפו ונכבשו נמלטו אל המשולש הקטן אלפי פליטים ובהם גם לוחמים חמושים, אבל רובם ככולם לא נשארו אלא נסוגו הלאה, לכיוון ואדי ערה, מרחק 20 ק"מ משם, שהיה עדיין בשליטה ערבית. חריג אחד היה: יחד עם הנסוגים מטירה הגיע אל המשולש הקטן, תשעה ימים לפני נפילתו, עריק מן הצבא הבריטי, שהחליט להישאר ולהמשיך להילחם. עו"ד אל-מאדי שמע שזה היה קצין אנגלי; לפי אל-מאדי אחרי נפילת איג'זים נחלץ הקצין לגדה המערבית, שם המשיך להדריך לוחמים ערבים ונהרג בתאונת אימונים.

מסביב נפלו כפרים בזה אחר זה לידי הצבא הישראלי. גלי הפליטים הביאו אתם סיפורים על תבוסה לכוחות עדיפים וקורבנות רבים - ומטנטורה השכנה אף הגיעו שמועות על טבח. אך מגיני "המשולש הקטן" סירבו להיסחף בגל הבריחה. "רק במקומות מועטים מוצאים אנו יוצאים מן הכלל: כפרים ויישובים המחזיקים מעמד בים זה של פאניקה", נכתב ב"ספר תולדות ההגנה". "כך יש לציין מבחינה צבאית את עמידתם של הכפרים טירה, עין רזאל, איג'זים וג'בע באזור הכרמל דרומית לחיפה. כפרים אלה החזיקו מעמד זמן רב לאחר שנפלה חיפה, ולא זו בלבד, אלא שאנשיהם המשיכו להטריד את התחבורה היהודית לחיפה ואילצוה לעבור דרך ואדי מילח. טירה נכבשה על ידי כוחות צה"ל רק ב-16.7.48. שלושת הכפרים האחרים, שזכו לכינוי 'המשולש הקטן', נכבשו רק ב-25.7, לאחר שהדפו שתי התקפות של צה"ל ונערך עליהם מצור. כ-800 מאנשיהם פרצו להם דרך והגיעו על נשקם לקווים הערביים בוואדי ערה".

תיאורים מחמיאים מופיעים גם ב"תולדות מלחמת הקוממיות" ("עדיין נותרו בכרמל מספר כפרים ערביים נועזים ועקשנים") וב"תולדות מלחמת העצמאות" ("שני ניסיונות קודמים, שנעשו על ידי כוחות צה"ל לשתק את כפרי 'המשולש הקטן', נסתיימו בכישלון וגרמו להעלאת כוננותם ועליית רוחם. שלושת הכפרים נלחמו בגבורה עד רדתם"). אבל ספרי ההיסטוריה הרשמיים מערפלים את הנסיבות שבהן נכבשו לבסוף הכפרים.

מבצע שוטר

המבצע האחרון לכיבוש המשולש הקטן נפתח ימים אחדים אחרי תחילתה של ההפוגה השנייה. בקרבות עשרת הימים, בין שתי ההפוגות, הצליח צה"ל להרחיב בצורה משמעותית את תחום שליטתו, ואף כבש חלקים משמעותיים מן השטחים שהוקצו למדינה הערבית בתוכנית החלוקה של האו"ם. עכשיו כבר התבטאה עליונותו בשדות הקרב לא רק במספרי הלוחמים אלא גם בחימושם, ומחוץ לנגב כבר היה כמעט כל השטח שהוקצה למדינה היהודית בשליטה ישראלית.

בעומק השטח הזה, בין חיפה לתל אביב, נשאר רק כיס התנגדות אחד. הניסיון לחסלו ערב כניסתה של הפסקת האש לתוקפה, נכשל. נכבדי שלושת הכפרים אמנם פתחו במשא ומתן על כניעה, אבל הלוחמים התערבו ושיכנעו אותם באפשרות להחזיק מעמד עד ההפוגה. הם צדקו. "בשעות הלילה", דיווח הקמ"ן למחרת, "התקיפו כוחותינו את ג'בע ועין רזאל. הכפרים גילו התנגדות וכוחותינו חזרו אל המשלטים הקודמים. כביש חיפה-תל אביב עדיין חסום לתנועה".

המשולש הקטן נשאר לפיכך כקוץ בגרונה של ההנהגה, שהחליטה לסלקו - גם אם יהיה עליה להפר לשם כך את תנאי הפסקת האש. בהשראת ראש הממשלה דוד בן גוריון, הוצג המבצע כלפי חוץ כ"פעולה משטרתית" להבטחת התחבורה בכביש חיפה-תל אביב, ולכן גם נקרא "מבצע שוטר". להסוואה נשלפו שתי מחלקות של טירוני המשטרה הצבאית מאימוניהן. לפי האנציקלופדיה "צה"ל בחילו", מפקד המשטרה הצבאית, סגן אלוף דני מגן, שהתלונן כי הטירונים עוד לא יודעים להשתמש בנשק, סיפר אחר כך שראש אכ"א, האלוף משה צדוק, הרגיע אותו והסביר שהשוטרים הצבאיים לא יידרשו להילחם: "החיילים שלך צריכים לעשות פיקציה ולהטעות את האו"ם".

טירוני המשטרה הצבאית נקלעו לקרב ליד עין רזאל, ונסוגו לאחר שספגו אבידות (בצה"ל נפוצו שמועות על כך שהכישלון הזה היה בג'בע, ולכן נתקלו אחר כך שוטרים צבאיים בקריאות בוז "לכו לג'בע"). על כושר הלחימה של הכפריים מעיד גם חבר הכנסת לשעבר אמנון לין. חודשיים לפני כן פיקד לין על מחלקה של חטיבת כרמלי, שהציבה מארב בין ג'בע לעין רזאל, במטרה למנוע מאנשיהם הגשת סיוע לטנטורה, בעת שגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני תקף שם בפיקודו של בן-ציון (בנץ) פרידן.

"לפנות בוקר היה ניסיון מצדם לצאת לעזרת טנטורה", מספר לין. "אנחנו מנענו זאת מהם. כשנפסקו קולות הירי מטנטורה התחלנו לסגת, ואז ירו עלינו שלוש-ארבע מכונות ירייה הוצ'קס מכיוון ג'בע ועין רזאל, ממרחק קילומטר וחצי. מן הירי נהרג אחד החיילים, שאת גופתו נאלצנו להשאיר בשדה, והמשכנו לסגת תחת האש עם ארבעה פצועים קשה".

ומה בדבר "מבצע שוטר"? "אה, זה היה ניסיון של המשטרה הצבאית להטריד את הכפרים", אומר לין. "אבל הכוונה לא היתה כיבוש, אלא להפסיק את הצליפות על התנועה היהודית בכביש. לא היתה הוראת כיבוש. בשלושת הכפרים בכלל לא היה כיבוש - התושבים פינו אותם בהוראת הצבא העיראקי, וכוחותינו מצאו אותם כמעט ריקים, רק פה ושם נשארו כמה זקנים".

לין אמנם כותב עכשיו ספר על התקופה, ויודע לספר שעל חיל המשלוח העיראקי פיקד עבד אל-כרים קאסם, שכעבור עשר שנים הפיל את המשטר המלוכני בעיראק ועמד בראש ממשלת הרפובליקה, אבל ידיעותיו על מבצע שוטר אינן תואמות את העובדות המופיעות במסמכים הצבאיים. זה היה מבצע צבאי לכל דבר, שלמענו רוכזו כוחות משלוש חטיבות שונות - אלכסנדרוני, כרמלי וגולני - בסיוע שריוניות, ארטילריה וחיל האוויר.

"אנו לא ראינו בכך הפרה של ההפוגה", כתב על מבצע שוטר האלוף (מיל') דן אבן, שפיקד אז על חטיבת אלכסנדרוני, בספרו "שנות שירות". "בעינינו היתה זו 'פעולה משטרתית' שנועדה לטהר מכוחות לא-סדירים אזור שהוקצה למדינה היהודית בהחלטת החלוקה של האו"ם". בזכות ההפוגה היה באפשרותו של צה"ל להציע לכוחותיו תנאים יוצאי דופן. "במבצע שוטר ניתן לכוח התוקף סיוע בעוצמה שטרם התנסינו בה", כתב אבן. "בנוסף לנשק המסייע שלנו, הועמדו לרשותנו שישה תותחי-שדה בקוטר 65 מ"מ ושתי מרגמות 120 מ"מ, ובשלבים מסוימים בקרב קיבלו אנשינו סיוע מרשים מחיל האוויר הצעיר שלנו - אני ראיתיו אז פעם ראשונה פועל בצורה כה נמרצת. ביום השני של הקרב ביצע חיל האוויר תקיפות יעילות על המשלטים מדרום לעין רזאל, שבהם היתה התנגדות האויב קשה ביותר".

רשימת החשודים

מה היה מיוחד כל כך בשלושת הכפרים הללו? ד"ר בן-זאב, היום מרצה במרכז האקדמי רופין וחוקרת במכון טרומן באוניברסיטה העברית, מצביעה על העובדה שהשלושה הסכימו מההתחלה על שיתוף פעולה ביניהם, שהתמיד לאורך חודשים. אבל גם טינות ישנות לא נעלמו. עלי חמודה טוען שאנשי איג'זים היו הרוח החיה בלחימה, ואילצו את אנשי כפרו, עין רזאל, להיגרר אחריהם. "הביאו לאבי רובה ישן עם חמישה כדורים והכריחו אותו לקנות את הנשק ולצאת להילחם ככה, בלי אימונים. מה כבר אפשר לעשות עם חמישה כדורים?"

אלה גם היו כפרים מפותחים יחסית, עם קשרים טובים אל העיר חיפה. ד"ר בן-זאב מצאה בארכיון ההגנה תיקי מודיעין מ-1942 על כפרי המשולש הקטן, ובהם פירוט מרשים של מידע אודותיהם: ממה בנויים הבתים (אבן ובטון), מספר המעיינות והבארות, ענפי החקלאות, החלוקה המשפחתית והמפלגתית ועוד.

באיג'זים, למשל, היו 3,500 תושבים, בית ספר עם 100 תלמידים, 19 חנויות מכולת, 13 פקידים ומורים המועסקים על ידי ממשלת המנדט ועוד 17 שוטרים ונוטרים. בכפר היה אוטובוס אחד "הנוסע לחיפה" (בעין רזאל היו רשומות שמונה משאיות וגם "חברת מניות" ולה חמישה אוטובוסים ששירתו את כפרי הסביבה ונסעו אף הם לחיפה). לדו"ח צורפה רשימה ובה 67 מבני הכפר שהוגדרו "פעילים במאורעות" של 36'-39' (בדו"ח על עין רזאל הם מונים 28 ומוגדרים "השתתפו במרד"), בהם ארבעה חברי "בית דין הכנופיות", ושני מפקדי פלוגות, שאחד מהם היה עדיין "מבוקש" - "מסתובב בקרבת הכפרים ואתו שלושה מזוינים, עוסקים בגניבות". שניים מתוך ה-67 נידונו למוות ונתלו על ידי הבריטים, 13 אחרים "נהרגו על ידי הצבא".

אל המסמך צורפה גם "רשימת החשודים באיג'זים" ובה 98 שמות. אחד מהם הוא מחמוד אל-מאדי, המתואר כ"עורך דין לאומני, מפקד כנופיות באיג'זים". זהו ככל הנראה אביו של עו"ד מאהר אל-מאדי, שהיה בעל קרקעות רבים בכפר. במאמר של בן-זאב, שהתפרסם לפני ארבע שנים בכתב העת "המזרח החדש", ומבוסס על חלק מעבודת הדוקטורט שלה ("הכפר הפלסטיני איג'זים ב-1948: מבט היסטורי-אנתרופולוגי"), היא מציגה את מרואייניה בשמות בדויים, אבל קל לזהות באיש שהיא מכנה "שריף" את עו"ד מחמוד אל-מאדי:

"שריף היה עורך דין יליד איג'זים. את לימודיו השלים בדמשק ועם שובו פתח משרד בחיפה. בבעלותו היתה חווה ממזרח לאיג'זים, סמוך למעיין מאקורה. ב-1937, בעקבות ניסיון לרצוח אותו בזמן המרד הערבי" - ככל הנראה בגלל התנגדותו להנהגת המרד בראשות המופתי חאג' אמין אל-חוסייני - "עזב את הארץ ונסע לביירות לשנתיים עם בני משפחתו, עד יעבור זעם. עם שובו מצא שהמורדים הרסו את ביתו ואת החווה במאקורה. הוא שיפץ אותם והחל מבלה את ימי השבוע בחיפה, שם חידש את עבודתו כעורך דין ואת סופי השבוע בילה במאקורה. עיסוקו ביסס את קשריו הן עם יהודים בעלי השפעה, הן עם הפקידות הבריטית. בשל קשרים אלו שימש מתווך בזמן המלחמה וניסה להשיג הסכם בין איג'זים לבין ההגנה".

ההיסטוריון יואב גלבר, בספרו "קוממיות ונכבה", מקצה לאל-מאדי - שאותו הוא מגדיר "האפנדי של איג'זים" - פרק קצר שכותרתו: "האם מחמוד אל-מאדי צדיק הוא או רשע?". לטענת פרופ' גלבר, ב-1948 אל-מאדי "ניהל משא ומתן עם מפקדת מחוז חיפה במגמה להבטיח את שלטונו על הכפרים עד שיתבררו תוצאות המלחמה ואז ייספחו לצד המנצח": הוא הציע נייטרליות, המשלחת היהודית תבעה שהכפריים ימסרו את כלי נשקם, אל-מאדי טען שלכך הכפריים לא יסכימו, כל עוד מוברחת אליהם אספקה מבחוץ ונשמר הקשר שלהם עם הצבא העיראקי.

אחרי המלחמה, כותב גלבר, כשהתלונן אל-מאדי על פגיעה ברכושו בעת כיבוש איג'זים, נחלץ לעזרתו השר לענייני מיעוטים, בכור שטרית, שתיאר אותו כ"ערבי ידידותי שמילא בעבר שירותים מועילים". איש משרד החוץ, יעקב שמעוני, טען בתגובה כי "אל-מאדי אינו ידיד כה נאמן ומסור", ואילו פקיד אחר הסביר לשר החוץ, משה שרת, כי אל-מאדי אינו צדיק או רשע, אלא "יש בו גם ממידה זו וגם מזו". "הוא עבד לשני הצדדים", אומר לין, שהכיר את אל-מאדי מהשנים שהיה ראש המחלקה הערבית של מפא"י בצפון.

חטיפות וחילופי שבויים

פרופ' גלבר אינו מזכיר את חלקו של מחמוד אל-מאדי בפרשת השבויים הישראלים שנתפסו והוחזקו באיג'זים. מספרם המדויק אינו ידוע, אבל שמותיהם של לפחות ארבעה מהם נזכרים במסמכים הצבאיים. גם מרואייניה של ד"ר בן-זאב הזכירו אותם. "במשך כל חודשי האירועים על הכביש", היא כתבה במאמרה, "בוצעו מעשי חטיפה, שבעקבותיהם התנהל משא ומתן מתמשך ובוצעה החלפה של שבויים".

השבוי המפורסם ביותר, ששמו זכור עד היום אצל פליטי איג'זים בפוריידיס, היה המהנדס פרץ אטקס, שבתקופת המנדט ניהל את משרד העבודות הציבוריות בחיפה. ב-6 ביולי, בימיה האחרונים של ההפוגה הראשונה, נתקל רכב של חיל התותחנים ביריות ליד ג'בע, ואנשיו השיבו אש. אחר כך הגיעה למקום שיירה של 16 מכוניות מחיפה, והותקפה אף היא. משאית אחת נשרפה, ונהגה הפצוע, כנראה היה זה צבי קופרשטוק, נשבה (יש מידע סותר על מועד נפילתו בשבי). כעבור זמן מה נקלעו למקום בני הזוג אטקס, שנסעו במונית. גם הם ונהג המונית נתפסו. השבויים הובאו לביתו של אל-מאדי בחוות מאקורה. יפה אטקס, שרגלה נשברה, שוחררה עוד באותו היום והועברה על גב פרד לכפר הדרוזי עוספייה שבכרמל, ומשם לבית החולים בחיפה.

אחד מבניו של אל-מאדי, המכונה "שפיק" במאמרה של בן-זאב, סיפר לה שקבוצה של חיילים עיראקים באה יום אחד לקחת את השבויים. "אבא שלי סירב. הוא אמר להם: 'אלה השבויים שלנו. אנחנו נתחלף עם השבויים שיש אצל היהודים'". לאחר שחרורו מהשבי, סיפק אטקס גרסה דומה. הוא סיפר גם כיצד נערכים הערבים להגנה: כשמתחילה פעולה כלשהי מוזעקים הלוחמים במשרוקיות, ומתפזרים בעמדות חפורות ומוגנות בשקי חול.

את המשא ומתן מהצד הישראלי ניהל עו"ד יעקב סלומון מחיפה. בספר זיכרונותיו, "בדרכי שלי" (1980), כתב עו"ד סלומון על האמצעים שננקטו לשחרור השבויים: "אטקס שלח אלי באמצעות מכר דרוזי מכתבי קריאה להצלתו. כמו כן הגיעו אלי מכתבים מאת קופרשטוק וחבריו בקריאה להצלתם המיידית, בחששם כי יוצאו להורג. בלית ברירה נאלצנו לקחת בשבי שמונה ערבים מכפרי הסביבה, כבני ערובה".

ב-8 ביולי תקפו כוחות צה"ל את איג'זים במה שהוגדר "פעולת עונשין", בגלל התקיפות על התחבורה הישראלית. הכוח התוקף נתקל בהתנגדות, היו נפגעים רבים וכשהחיילים הבחינו שהם מוקפים משלושה כיוונים הם נסוגו, בהשאירם מאחור שני הרוגים. בן-זאב מצטטת את דברי הקצין הישראלי שתיעד את ההתקפה הכושלת: "האויב גילה התמצאות מהירה במצב, פיקוד טוב, רוח תוקפנית ונטיות להסתערות".

אטקס ונהג המונית שוחררו יומיים אחרי ההתקפה, ב-10 ביולי. קופרשטוק הפצוע, שנשאר בשבי לבדו, אכן חשש לחייו, כפי שמתברר משני מכתבים ששלח אל עו"ד סלומון, ואותם מצאה בן-זאב בגנזך המדינה. "תדעו שכאן המצב מתוח מאוד, אני כל רגע יכול לשלם בחיי", כתב במכתבו השני, מ-15 ביולי, שבו ניסה להסוות מידע מודיעיני בצורה מגושמת. "אווירונינו זרקו הרבה 'בנבונים' והיה הרבה אבדות וכבר רצו 'לסדר' אותי, רק 'מחמד אפנדי' לא נתן. 'מחמד אפנדי' כבר מסכים שלשלוח ערבי אחד בחזרה אז הוא ישחרר אותי". קופרשטוק שוחרר ב-16 ביולי, שמונה ימים לפני תחילתו של מבצע שוטר.

בתחילת שנות ה-50 קיבל אטקס עבודה בארצות הברית, שם התגורר בנו מאז 1938. כעבור כמה שנים של נסיעות הלוך ושוב, עקרה כל המשפחה לארצות הברית. בשיחת טלפון מניו יורק מספר הבן, אשר אטקס, שאביו לא דיבר הרבה על תקופת שביו. "הוא סיפר לי שהחזיקו אותם כלואים ולא היה לו על מה לכתוב, לא נייר ולא עיפרון, וזה שיגע אותו".

אחותו, שהיתה עדיין ילדה וגרה עם הוריה בחיפה, שמעה על אירועי אותו היום רק בערב, כשאמה הובאה לבית החולים. טינה אטקס, המתגוררת בלוס אנג'לס, מספרת שגם לה אביה לא סיפר כמעט דבר על ימי שביו. "זו היתה תקופה לא נעימה, הוא לא הסכים לדבר על זה. המזל שלו היה שבהנהגה היו אז אנשים יותר קרי רוח מאשר היום. התנהל משא ומתן חשאי על חילופי שבויים, והערבים קיבלו בדיוק מה שדרשו".

גם נהג המשאית קופרשטוק לא סיפר הרבה לבנו על ימיו בשבי. מנחם קופרשטוק, היום תושב נהריה, אף לא ידע על שני המכתבים שאביו שלח אל עו"ד סלומון. "המשאית היתה שייכת לאבי, ובזמן המלחמה הוא היה מסופח לפלמ"ח", הוא אומר. "באותה תקופה הוא היה מביא אספקה ותחמושת מצריפין למחנה של הפלמ"ח בראש פינה. באחת הנסיעות הללו, אחרי עתלית, המשאית עלתה על מוקש ונשרפה ואבי עף דרך השמשה החוצה. הוא סיפר שחטף מכות רצח מהערבים שתפסו אותו".

אחרי ששוחרר מהשבי, ולאחר שהאזור נכבש, לקח צבי קופרשטוק את בנו באחת השבתות לראות את המשאית השרופה. אבל לכפר איג'זים, שב-1949 נכנסו לבתיו הנטושים עולים מצ'כוסלובקיה והקימו את מושב כרם מהר"ל, לא נסעו. עד היום לא ביקר מנחם קופרשטוק במקום שבו הוחזק אביו בשבי. בביתו שמור מסמך מ-1953 בחתימת מי שהיה מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון: "הנני מאשר בזה שמר צבי קופרשטוק גויס עם מכונית המשא שלו (שברולט מס' 254) לשירות צבאי ב-1.5.48, ושירת בנאמנות במבצעי 'יפתח' בגליל, ו'הראל' בפרוזדור ירושלים. ב-10 ביולי 48' מכוניתו עלתה על מוקש בשעת מילוי תפקידו בקרבת איג'זים והושמדה, והוא עצמו נלקח בשבי על ידי האויב, עד ששוחרר במצב בריאות לקוי".

הסוף

בנץ פרידן, שפיקד על מבצע שוטר, לא זוכר ששמע על פרשת השבויים. כמי שפיקד על כיבוש טנטורה חודשיים קודם לכן, היה פרידן עסוק בשנים האחרונות, בעקבות פרסום מחקרו של תדי כץ מאוניברסיטת חיפה, במאבק המשפטי והציבורי של עמותת אלכסנדרוני להפרכת הטענות על טבח שערכו אנשיה שם. גם אחרי כיבוש המשולש הקטן התלוננו פליטי הכפרים על טבח גדול שנעשה בתושבים, אך במקרה הזה ערכו נציגי האו"ם חקירה מיידית ויסודית ושללו חד-משמעית את ההאשמות.

פרידן אינו זוכר גם את הסיוע האווירי שקיבלו כוחותיו במבצע שוטר. נפלאות דרכי הזיכרון. את "המבצרים המעופפים", כמו אלה שהשתתפו בהפצצת שלושת הכפרים ערב המבצע, פרידן דווקא הכיר היטב, מבפנים. במלחמת העולם השנייה הוא שירת בלהק השמיני של חיל האוויר האמריקאי, ופיקד על צוות תחזוקה של מטוסים כאלה בבריטניה; בתפקידו זה אף השתתף בכמה משימות הפצצה באירופה הכבושה על ידי הנאצים.

"היו לנו תותחים על גלגלים, נפוליונצ'יקים - ארבעה, ולא שישה כפי שכתוב בספר", אומר פרידן. "הם עשו הרבה רעש. המרגמות היו יותר אמינות". אליעזר בן-יקיר, שפיקד על פלוגה מגדוד 35 של אלכסנדרוני בקרב על עין רזאל, אומר שאחת המרגמות הללו היתה אחראית לרוב הקורבנות הישראליים של המבצע: בזמן ההיערכות פגעה פצצה בטעות בחיילי אחת המחלקות שלו, שבעה חיילים נהרגו במקום וכל היתר נפצעו (שניים מהם מתו כעבור ימים אחדים).

ההתקפה הלילית שלהם נבלמה. "אחרי חצות", נכתב בספר של אלכסנדרוני, "הופצצו עין רזאל, איג'זים וג'בע מן האוויר, והתותחים פתחו אף הם בהפגזה". פלוגת גולני, שנשלחה לתפוס משלט החולש על ג'בע, נתקלה בדרכה באש המגינים ונסוגה. פלוגת כרמלי, שיצאה לכיוון עין רזאל, נתקלה אף היא בהתנגדות, "תפסה גבעה נמוכה ממזרח לגבעה שאותה נועדה לכבוש והשיבה אש. עם שחר התברר שהיא נמצאת בעמדות נחותות והיא חדלה 'לשחק' במבצע". גם פלוגה מגדוד 33 של אלכסנדרוני תפסה את הגבעה הלא נכונה, ובבוקר הצליחה להדוף "הסתערות של ערבים מקומיים, כ-50 במספר".

טור השריוניות, שנשלח בבוקר מפוריידיס צפונה לפתוח את הכביש לחיפה, נתקל במחסומים ובאש, ולא הצליח לעבור את קטע הכביש שמול עין רזאל. במשך היום והלילה נערכו הכוחות הישראליים להתקפה נוספת. אבל בבוקר התברר שהמערכה כבר נגמרה. לאחר שקריאותיהם אל הצבא העיראקי להיחלץ לעזרתם לא נענו, החליטו הלוחמים הפלסטינים לפרוץ את הכיתור. "הצעירים והמזוינים", נכתב בספר "תולדות מלחמת העצמאות", "עזבו את הכפרים ופרצו לעצמם דרך בכיוון ואדי ערה. הם יצאו לפנות ערב בשיירות, בנות 100-50 איש בכל שיירה. חלק מהנסוגים עלה על מארבי החי"ם (חיל משמר) ועל חסימת פלוגת כרמלי שבוואדי מילח, ונהרג או נשבה. בכל זאת הגיעו לערערה כ-800 איש, על כל ציודם הקל - 810 רובים וכ-20 מקלעי ברן, בקר וצאן ובהמות עבודה. הציוד הכבד הוטמן, לדברי מקורות ערביים, באדמה ובמערות. המשדר, שבו הספיקו להודיע על הנסיגה, נהרס".

רבים מתושבי הכפרים, שנמלטו מן ההפצצות ונחבאו בהרים שמסביב או מצאו מקלט זמני בפוריידיס ובכפרי הדרוזים בכרמל, לא הורשו לחזור לבתיהם. לאנשי עין רזאל וג'בע לא היה עד מהרה לאן לחזור: ישראל הרסה את כל הבתים בשני הכפרים. באיג'זים נשארו 15 משפחות, קצתן בחוות אל-מאדי במאקורה, ואליהן הצטרפו עוד כמה משפחות שנחבאו בסביבה. השאר, יותר מ-8,000 (המספר כולל כנראה גם פליטים מכפרי הסביבה שנספחו אליהם), התרכזו בשטחים שבשליטת הצבא העיראקי, שם פקדו אותם חוקרי ועדת שביתת הנשק.

לאחר שהפריכה את הטענות על טבח (הוועדה דיווחה על 62 הרוגים ו-63 נעדרים בשלושת הכפרים), ולאחר שדחתה את טענת ישראל כאילו היה זה מבצע שיטור שאין לוועדה סמכות לדון בו, היא קבעה שישראל הפרה את הפסקת האש בתקיפת המשולש הקטן. הוועדה מצאה נסיבות מחמירות בכך ש"הצבא הישראלי אילץ את תושבי הכפרים לפנותם, והרס בשיטתיות שניים מהם. לא היתה שום הוכחה לכך שתושבי הכפרים הללו תקפו את הכביש הראשי תל אביב-חיפה לאחר תחילת ההפוגה השנייה, והצבא הישראלי תקף על אף מאמציו של הצד הערבי לשאת ולתת עם הצבא הישראלי".

משקרים לאו"ם

בעקבות מסקנות החקירה שלח המתווך מטעם האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט, מכתב חריף אל שר החוץ שרת, שבו דרש שכל תושבי שלושת הכפרים, שהתגוררו בהם לפני תחילת ההפוגה השנייה, "יורשו לחזור מיד לכפרים אלה ולהתגורר בהם בשלום". כמו כן תבע מממשלת ישראל לשקמם ולפצותם על הנזק שנגרם לבתיהם בהתקפה הישראלית ולאחריה.

במטכ"ל חיבר האלוף יהושפט הרכבי, שהיה אז קצין הקישור למשרד החוץ בדרגת רב סרן, "הצעה לתשובה לשלטונות האו"ם". בפתק בכתב ידו שצירף אל הצעתו העיר: "לפי בקשתי חקרו שבויים במחנה מס' 1 (בגליל) בעניין זה... השבויים העידו בחלקם שבעין רזאל לא היו עיראקים, ונתנו מקום ניכר להפצצות שאותן עלינו לטשטש".

בנוסח התשובה שהציע פעל הרכבי על פי הכלל שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, ובקיצור: הערבים התחילו, הערבים אשמים. "אין זה נכון שהכפרים הללו היו רודפי שלום ולא פגעו בתנועה", כתב. "בזמן ההפוגה הראשונה אירעו מקרים לא מעטים של הפרעת התנועה ויריות על מכוניות שעברו ליד כפרים אלה". אחרי שמנה כמה תקריות בסוף יוני ובתחילת יולי, הוא כתב: "ב-6 ביולי, יומיים לפני גמר ההפוגה הראשונה, בא המשבר. במשך היום אירעו התנגשויות וחילופי יריות בכביש הראשי בסביבות ג'בע. סמוך לצהריים הותקפו מכוניות במקלעים ומכונות ירייה ליד הכפר. שתי מכוניות עלו באש. כמה אנשים נעדרו. שלושה נוסעים לפחות נפגעו. באותו יום הותקפו על יד ג'בע מר אטקס, המהנדס הראשי של מחלקת עבודות ציבוריות בחיפה והנהג ריכלין. שניהם נשבו".

הנסיעה בכביש הראשי חיפה-תל אביב, קבע הרכבי, הפכה לבלתי בטוחה לתנועה אזרחית רגילה. כאן יש במכתבו קפיצה בלתי מוסברת של עשרה ימים, אל 17-19 ביולי, שבהם פירט הקמת מחסומים וירי על תחבורה מצד ערבים באזור, אך אין כל אזכור של פעולות צה"ל, בכלל זה ההפצצות מן האוויר, באותם ימים ממש. "אנחנו לא הפצצנו את המקום אחר תחילת ההפוגה", שיקר הרכבי, "לפני זאת הפצצנוה הפצצה סמלית ובהתראה. אנחנו הזהרנו כפרים אלו באמצעות מוחתאר עוספייה מחמוד אל-מאדי פעמים רבות" - זו טעות, אל-מאדי היה מוחתאר איג'זים - "אך הם המשיכו בשלהם. לפגישה האחרונה ב-18 ביולי בבוקר לא בא. הם קיוו שההפוגה תאפשר להם לפגוע מבלי להיפגע".

ולסיכום: "הכפרים היו פורעי סדר. רוב תושביהם עזבום לפני כניסתנו. גירשנו משם רק את הפורעים. הפעולה היתה משטרתית ונעשתה בידיעת מטה האו"ם. ההרס היה כאמצעי ביטחון ובהתאם לחוקי הארץ". ומכאן "שגורלם של כפריים אלה לא יכול להיות שונה מגורל שאר הפליטים".

וכך אכן היה. לוחמי המשולש הקטן, שהגיעו לג'נין והביעו נכונות להמשיך להילחם, פורקו מנשקם על ידי הצבא העיראקי. למוחים הוצע להתגייס לצבא. כשתקוותיהם לחזור במהרה לבתיהם נמוגו, גברה התסיסה אצל הפליטים, וכדי להרגיעם הוצע להם להתארח בעיראק. רבים מהם נענו להצעה, אחרים נשארו במחנה הפליטים שהוקם בג'נין, והיתר התפזרו בארצות האזור, רובם בירדן ובסוריה.

גם גורלם של רוב הנשארים בישראל לא שפר. ד"ר בן-זאב מצאה מסמכים המעידים על שלושה מבצעי גירוש - היא קוראת להם "טרנספר" - של פליטי המשולש הקטן מכפרי הדרוזים בכרמל אל הגדה המערבית. סועאד דראושה זוכרת כיצד, לאחר שהתגוררה עם משפחתה חודשים רבים באיג'זים, "בית ליד בית עם היהודים של כרם מהר"ל", אולצו כל הערבים שנשארו בכפר להתפנות אל חוות מאקורה, שם עבדו אצל אל-מאדי. ב-1952 פונו גם משם.

עו"ד מאהר אל-מאדי מספר על הקשיים לחיות בחווה, שהיתה נתונה לממשל צבאי וכל יציאה ממנה הצריכה אישור. לבסוף הגיע אביו להסכם על חילופי קרקעות, והמשפחה עברה לחיפה. רק משפחת פלאחים אחת נשארה בשטח מאקורה, והמשיכה לעבד את חלקתה הקטנה, שגם עליה נאלצה לנהל מאבק משפטי ממושך. עלי יונס, שהיה מכונאי גנרטורים ומשאבות מים בחווה של אל-מאדי, מת ב-1993 בגיל 94 ועכשיו גרות בבית רק אלמנתו ובתו, עם חשמל מגנרטור ומים שמספק להן מעיין קטן שנובע בחצר.

החווה נמצאת היום בבעלותו של גיא רילוב, נכדו של עו"ד יעקב סלומון מחיפה. "אני נולדתי במאקורה ב-1959", אומר רילוב. לדבריו, מחמוד אל-מאדי מכר את אדמות החווה למינהל מקרקעי ישראל, וסבו חכר אותן מהמינהל בתמורה לאדמות שהיו לו במקומות אחרים. תושבי כרם מהר"ל המשיכו לגור בבתי האבן הערביים עד תחילת שנות ה-60, אז בנתה להם הסוכנות בתים חדשים בקרבת מקום, ורוב הבתים הישנים נהרסו.

רק מעטים מהבתים המקוריים עומדים עדיין, בהם בית הספר המשמש היום בית כנסת, המסגד הנטוש ו"הטירה", ששופצה ונפתח בה "משכן לאמנות שימושית". בדף האינטרנט שלה נכתב שזהו "מבנה צלבני עתיק שבתקופת הערבים שימש כמעונו של שליט האזור". עו"ד אל-מאדי מגחך: "איזה מבנה צלבני? סבא שלי בנה את הבית בשנות ה-20 של המאה שעברה, עם אבנים שהביא מקיסריה".

עו"ד אל-מאדי לא ביקר כבר שנים רבות במאקורה. "אני לא מסוגל", הוא אומר. עלי חמודה, לעומתו, מקפיד לבקר כל שבוע בחורבות כפרו, עין רזאל, שם הוא מטפח את קבר סבו, השייח שחאדה - המבנה היחיד שנותר על תלו, לצד הדרך המובילה אל בית הקברות של מושב עופר. הנוף הנשקף מכאן מרהיב, והקרן-קיימת אף טרחה להסדיר מסלול הליכה דרך חורבות הכפר. "בין מעיינות ובוסתנים", כתוב בשלט.*



כרם מהר"ל, סוכות 1949 (צילום: ארכיון קק"ל). המתיישבים היהודים נכנסו לגור בבתי האבן של ערביי איג'זים. למעלה משמאל, "מבצר מעופף" של חיל האוויר: שלושה מטוסים כאלה הפציצו את המשולש הקטן יומיים אחרי הפסקת האש (הצילום באדיבות ביטאון חיל האוויר)


בית הספר של איג'זים. היום בית הכנסת של כרם מהר"ל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות