טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לאן הולך אהרן ברק?

איך היו נראים כאן החיים ללא נשיא בית המשפט העליון? ומה הוא באמת חושב על פוליטיקאים? במקום פרידה

תגובות

אהרן ברק ודאי חייך לעצמו כששמע את הקריאות למנותו לראש ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת אירועי מלחמת לבנון השנייה. מה לא טענו נגדו? שהוא עומד בראש סניף של מרצ, שהוא מבקש להנהיג את המדינה, שהוא מנסה לכפות את האג'נדה שלו על חקיקת הכנסת. עכשיו הוא מסיים את כהונתו כבכיר שופטי ישראל כסמל לקונסנזוס, אולי הסמל האחרון שנשאר.

כיצד הצביע ברק, במשך שנים, בבחירות לכנסת ולראשות הממשלה, איש אינו יודע, גם לא משפחתו הקרובה. בשיחות רעים הוא נמנע מלהביע דעה בענייני אקטואליה. ממגעיו עם פוליטיקאים - בהופעות בוועדות הכנסת, בשיחות אישיות בלשכתו עם ח"כים החברים בוועדה לבחירת שופטים או עם שרי המשפטים - הוא יצא ללא אשליות. תקוותו להקשבה, לשיח ענייני, נכזבה. הוא משקיף על לא מעט פוליטיקאים כחפים מכל ערך. ברק היה מעדיף להחיל כאן את הדגם האנגלי החדש של בחירת שופטים - בוועדה שממנה נעדרים פוליטיקאים.

כשופט רואה עצמו ברק כמי שנעדר מצע מדיני. ימין ושמאל, יהודי וערבי, דתי וחילוני, גבר ואשה - כולם שווים בעיניו. הוא אינו שואף לכוח ואינו מבקש למשול. הוא מאמין בהפרדת הרשויות כשלכל אחת מהן תפקיד משלה. אלא שההפרדה הזאת, נוסח ברק, אינה החלטית. היא מותירה לבית המשפט מרחב פעולה גדול.

ברק שפט לחומרה הסדרים פוליטיים. כבר ב-1990 הוא הורה למשל על פרסום הסכמים קואליציוניים הנוגעים להרכבת ממשלה, הרבה לפני שהחוק אימץ גישה זו ב-2001. לדעתו אין פוליטיקה ללא משפט. היות עניין בעל אופי פוליטי אינו שולל ביקורת שיפוטית עליו. כך, פסיקת ברק-שמגר בשנת 1993 בפרשת אריה דרעי, ולפיה חייב ראש ממשלה לפטר שר שהוגש נגדו כתב אישום בעבירה חמורה, עמדה ברקע התפטרותו של חיים רמון, בחשד למעשה מגונה, ב-2006. היא יצרה נורמה משפטית-חברתית. הפוליטיקאים מקבלים על עצמם את הגזירה השיפוטית בחריקת שן, אך סירבו לתת לה הכרה רשמית בחוק.

היצירתיות השיפוטית, שברק הוא הגורו שלה, מציבה את בג"ץ במרכז המגרש השלטוני. השופט אינו משמש רק פה למחוקק, כדברי אבי תורת הפרדת הרשויות, הרוזן דה-מונטסקייה. ברק רואה בדברים אלה "פיקציה ילדותית". הוא משוכנע שדה-מונטסקייה טעה. ישנם מקרים קשים שבהם יש לשופט שיקול דעת. הוא אינו מצהיר רק על מה שקבע המחוקק, הוא יוצר דין בעצמו. השופט מבטא יצירה שיפוטית עצמאית משלו. הוא מפתח את המשפט ומעשיר אותו.

לשופט, לפי ברק, יש תפקיד חשוב בפרשנות החוק לאור ערכי יסוד כמוסר, הגינות, כבוד האדם וסבירות. מלות החוק אינן מבצר שצריך לכבוש אותו בעזרת מילונים. הן עטיפה לרעיונות. השופטים מזרימים ערכים לאותיות מתות. הפוליטיקאים אינם אוהבים את התורה הזאת. הם מעדיפים שופטים המקדשים את המלים של החוק ואת המדיניות הממשלתית.

אלמלא הוא

את תרומתו הייחודית של ברק למשפט הישראלי ניתן להעריך על רקע המציאות שהיתה נוצרת כאן בהיעדרו. ללא פסיקתו היתה מתגבשת בישראל דמוקרטיה פורמלית, המקדשת את שלטון הרוב ואינה מקפידה בזכויות הפרט. ברק לא המציא את האקטיוויזם השיפוטי בפיתוח המשפט וערכי הדמוקרטיה, אבל הוא נתן לו דחיפה עצומה. קשה לחשוב על אדם אחר ששיטה משפטית שלמה רשומה על שמו. המשפט הישראלי לאחר עידן ברק אינו המשפט שהיה לפניו.

אלמלא ברק ניתן היה לבצע בדיקות חודרניות באסירים, בלא חוק. כבר בראשית דרכו בעליון פסק ברק שחומות הכלא אינן מפרידות בין אסיר לכבוד האדם שלו. הוא הגביל את שיקול הדעת הבלתי מוגבל שניתן למשטרה לאסור על קיום הפגנות, ופסק שזו צריכה לשרת את צורכי הציבור, גם במחיר הכבדה עליה.

בלא פסק דינו, היה השב"כ מוסמך להפעיל לחץ פיסי בחקירות של פעילות חבלנית, ושרי הביטחון היו מוסמכים להעניק פטור כולל לתלמידי ישיבות משירות צבאי. הצנזורה הביטחונית היתה ממשיכה לראות עצמה חסינה מביקורת שיפוטית והיתה פוסלת ידיעות כמיטב הבנתה. הצנזורה על מחזות, שבינתיים התבטלה, היתה ממשיכה ליהנות משיקול דעת רחב.

ברק קרא תיגר על המושג שיקולי ביטחון והפסיק לראות בו מלת קסם שמעמידה את הרשות השיפוטית דום. בשנת 2000, בדיון נוסף בעניין החזקתם במעצר של השייח עובייד ומוסטפא דיראני, קבע ברק שלא ניתן לעצור במעצר מינהלי מי שיספקו מידע על אחרים, מבלי שנשקפת מהם סכנה לביטחון המדינה. פסיקותיו בנושא גדר ההפרדה חייבו את המדינה לשנות את תוואי הגדר בגין הפגיעה הקשה בתושבי יישובים שונים, וביטלו את "נוהל שכן" של צה"ל. מי שמצדד בביקורת שיפוטית על שיקולי ביטחון יתקשה לראותה קיימת בלא ברק.

אלמלא הפך ברק פסיקה ענפה של העליון, שעשתה את עבירת הפרת האמונים לאות מתה, היתה השחיתות השלטונית ממשיכה לפרוח ללא סנקציה פלילית. כך, בפסק דין בדיון נוסף, בהרכב מורחב של תשעה שופטים, הורשע שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, בהפרת אמונים משום שפגע "פגיעה מהותית באמון הציבור ובטוהר המידות". ברק כתב ש"האיסור הפלילי על הפרת אמונים הוא מכשיר מרכזי של החברה לשמירה על טוהר השירות והשורות ולהבטחת אמון הציבור במשרתי הציבור". הוא גם נתן זריקת אומץ לפרקליטות, שלא להירתע משימוש במשפט הפלילי במצבי ניגוד עניינים אצל בכירים. כתב האישום נגד השר לשעבר צחי הנגבי בפרשת המינויים הפוליטיים הוא הפנמה של העמדה הזאת.

את "מבחן בוזגלו" המיתולוגי טבע ברק עוד בהיותו היועץ המשפטי לממשלה, במחצית שנות ה-70. הוא ביטא בכך את השקפתו שאיש ציבור בכיר אינו ראוי ליחס סלחני. את עמידתו זו הדגים בעת שהעמיד לדין את לאה רבין, אשת ראש הממשלה יצחק רבין, בפרשת חשבון הדולרים. לא רבים האמינו שהאיש הנעים והצנוע הזה יידע להפעיל יד חזקה.

לא מחלק פקודות

יש לברק בטן מלאה על פוליטיקאים, אבל הוא נזהר שלא לתת לכך פומבי. הוא מרבה לתהות מדוע הביקורת מכוונת כלפיו אך לא נגד שאר השופטים שהחליטו כמוהו. ברק רואה במכלול הפסיקה המחדשת פרי עבודה משותפת של שופטי הערכאה העליונה.

בחיבוריו המדעיים חידד את השקפתו שלפיה ישראל היא מדינה דמוקרטית קודם להיותה מדינה יהודית, במקרה של התנגשות בין ערכי הדמוקרטיה והיהדות. באחד מספריו דיבר על סמכות בית המשפט לפסול חוקים כעל "נשק בלתי קונוונציונלי". להגדרה הזאת אין זכר בפסקי הדין שלו.

עם מבקריו נמנים חברי הכנסת החרדים והדתיים. יו"ר הכנסת לשעבר, ראובן ריבלין, הוביל מתקפה חריפה נגדו בגין "המהפכה החוקתית" שעליה הכריז העליון, ולפיה מוסמכים כל בתי המשפט לפסול חוקים הפוגעים בזכויות חוקתיות שהוכרו בחוקי היסוד בדבר כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק.

מבקרים אחרים רואים בו רמטכ"ל-על המחלק פקודות לשופטים. ברק מחייך למשמע התיאור הזה. הוא יודע עד כמה קשה לעתים לשכנע את עמיתיו ועד כמה הם רחוקים מציות עיוור. כדי להגיע להסכמה בהרכבים מורחבים בנושאים עקרוניים העביר טיוטות רבות בין חבריו והיה נכון לפשרות, גם אם לא בשאלות יסודיות.

במאי השנה מצא עצמו ברק במיעוט של חמישה שופטים, כנגד שישה, בעתירה נגד החוקתיות של חוק האזרחות, שאסר על שר הפנים להעניק אזרחות או רישיון ישיבת קבע לתושבי השטחים, גם במקרה של נישואים לבן זוג ישראלי. באי-מייל ששלח ברק למספר פרופסורים באוניברסיטת ייל כתב שעמדותיו העקרוניות זכו לתמיכה גם בקרב חלק משופטי הרוב. ברק הסביר שם שעמדתו נחלה רק "הפסד טכני" מכוח הנסיבות המיוחדות.

ברק לא יוכל להוסיף לשכנע את עמיתיו בעניין זה, העשוי לעלות פעם נוספת על שולחן העליון כשהוא כבר לא יהיה שם. גם כך הוא פורש בהשלמה ובשמחה, מרוצה אך עייף. כשפוליטיקאים שונים הציעו להעלות את גיל הפרישה ל-72, לא כל כך מאהבת ברק כמו מתוך רצון לעכב את מינויה של דורית בייניש, הבהיר במכתב נחרץ לשרת המשפטים דאז, ציפי לבני, שהוא פורש בכל מקרה.

ברק אהב את השיפוט אך לא אהב את הנשיאות. הוא מצא עצמו עוסק לא מעט בעבודה מינהלית על חשבון כתיבת פסקי דין, וניצב מול פוליטיקאים שכיוונו אש לעבר העליון, שהוא בעיניו המעוז העיקרי של הפרט במאבקו בשלטון. ברק מאמין בכוחו ובעוצמתו של העליון וביכולתה של בייניש מחליפתו להוביל ולשמור על מעמד המוסד בקרב הרשויות.

בחירת השופטים שיכהנו בעתיד בעליון חשובה בעיניו מאוד. הוא רוצה שהעליון ישקף את פני החברה, אולם התנאי העיקרי בעיניו למינוי ראוי הוא מצוינות משפטית. המועמדים הראויים ביותר בעיניו - מהשיפוט, מהאקדמיה, או מקרב עורכי הדין - הם אלה השולטים בתחומי משפט מגוונים. הוא רואה בבג"ץ מעצב חברתי המשליט על המינהל הציבורי עקרונות של אתיקה ציבורית. הוא רואה בעליון שומר חותם אקטיווי ומעורב שתפקידו להבטיח את שלטון החוק ברשויות השלטון כולן.

את ספרו האחרון, "שופט בחברה דמוקרטית", הקדיש ברק לרעייתו, השופטת אלישבע (אליקה) ברק, "אהבת חיי". בפסיקתה של אשתו כשופטת בית הדין הארצי לעבודה וכמשנה לנשיא רואה ברק אקטיוויזם העולה בהרבה על זה שלו. אחת מתוכניותיו היא לכתוב אתה ספר משותף על היבטים חוקתיים בדיני עבודה. בספר הוא יוכל להתמקד בכתיבה בעלת אופי אקדמי בלבד, כשתפקידו כשופט לא ישפיע על כתיבתו. ב-28 שנות שיפוט בעליון הוא ראה עצמו חייב לתת פתרון לכל בעיה. את האקדמיה הוא רואה כיוצרת בעיה לכל פתרון.

די לשררה

ברק מבקש לברוח מן השררה ולא להיות מוקף עוד במאבטחים. לו יכול היה ממלא טבלת ייאוש עד ליום השחרור המיוחל, יום חמישי ה-14 בספטמבר. כבר באותו לילה הוא מתכנן לצאת לכמה שבועות לאוניברסיטת ייל לכנס שופטים, במעין הליך של התנתקות מהנשיאות ומכל מה שנלווה אליה. במשך שלושה חודשים ישלים את כתיבתם של פסקי הדין שלא הספיק להשלימם.

הוא אינו רוצה ללמד במסגרת אקדמית קבועה ומבקש ליהנות מהחופש ולעשות כטוב בעיניו, בלא עיניים הצופות עליו. הוא יוכל לשוב ולנהוג, דבר שלא עשה כנשיא כדי לא להיתקל ברשויות כחשוד בעבירה. לאן יילך מכאן? האם לתפקיד יו"ר ועדת חקירה ממלכתית, שיחזיר אותו אל הכותרות, או שמא לחדר עבודה קטן שבו ישקוד על חיבורים משפטיים גדולים? כך או כך, הוא כבר קצר רוח להקדיש יתר תשומת לב לתחביבו, איסוף מקלות הליכה. יש לו 100 כאלה, ממדינות רבות.



איור: עמוס בידרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות