בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעצם הגולגולת ישר למוח

עו"ד לימור גולדשטיין נפצע קשה מכדור גומי בהפגנת ה-11 באוגוסט בבילעין, נגד גדר ההפרדה. לא מספיק קשה, כדי לשכוח איך נכנסו חיילי מג"ב במפגינים

תגובות

ביום שישי, 11 באוגוסט, כשסופה של המלחמה בלבנון נראה באופק, לאחר כמה שבועות שבהם התקיימו בבילעין רק הפגנות סמליות, יצאה לדרכה ההפגנה השבועית נגד גדר ההפרדה. חיילי מג"ב, שחיכו להפגנה, יידו רימוני הלם וירו כדורי מתכת מצופים גומי על המפגינים, שעוד לא הספיקו לצאת מהכפר לכיוון הגדר. עו"ד לימור גולדשטיין נפצע בראשו מירי של שוטר מג"ב. מרגע הפגיעה בו, כפי שתועד בסרט הווידיאו שצולם במקום, עד שהובא באמבולנס לחדר המיון בבית החולים שיבא, חלפו שעתיים.

עו"ד לימור גולדשטיין, בן 28, יליד גרמניה ותושב קבע בישראל, נפגע מקליע מתכת מצופה גומי שחדר למוחו. בחדרו שבמרכז הרפואי רעות ביד אליהו, מספר גולדשטיין על אותו יום בבילעין. כחוש וחיוור, ראשו מגולח וסימני התפירה שהשחירו מעל אוזנו הימנית, שם חדר הכדור, גלויים לעין. בקול שקט, על סף לחש, הוא מציין שהוא עדיין סובל מכאבי ראש עזים ומחושים באוזניים ובמקום שבו חדר הקליע.

"יש לי בעיות של שיווי משקל. הכדור ריסק את עצם הגולגולת ונכנס למוח. הרופאים הוציאו את הקליע ואת רסיסי העצמות שפגעו ברקמת המוח. הם הוציאו גם את החלקים מרקמת המוח שנפגעו. החלק במוחי שנפגע אחראי על עיבוד הראייה. יש לי פגיעה בעצב הראייה בעין שמאל ויש פגיעה גם בעין ימין. את הנזק הממשי יאמדו במשך הזמן. בעוד כחודשיים אני אמור לעבור ניתוח שבו ישתילו פלסטיקה באזור שהוציאו ממנו את העצם.

"יש לי פגיעה בזיכרון. אני לא זוכר את פני הרופאים שטיפלו בי, ואיבדתי פרטים מהאירוע עצמו. יש לי בעיית התמצאות ואובדן של תחושת זמן. קשה לי להבחין בין מציאות לחלום. אני מתעורר בבוקר ומתחיל לבכות. לפעמים אני מתעורר כמי שהיה אמור למלא משימה, כך חלמתי, ואני לא יכול להשלים אותה ונבהל. לפעמים אני מתעורר בתחושת אימה שפיספסתי כמה עירויי אנטיביוטיקה וחיי בסכנה. ההתעוררות היא בדרך כלל לפנות בוקר והיא לא פשוטה.

"הייתי כשבוע בתל השומר ואז הועברתי לכאן, אלא שהפצע הזדהם והיה חשש לדלקת קרום המוח. הוחזרתי לתל השומר לחדר ניתוח ועשו לי רוויזיה של הפצע, הסירו את הטלאי שאמור היה להגן על המוח אך הזדהם, ועכשיו האזור פתוח. קליע אחד חדר למוח והיה קליע שני שלא חדר, אבל שרט את הצוואר.

"אני לא בדיכאון אבל יש לי תחושת חוסר אונים מתמשכת וחוסר התמצאות. יש לי סיוטים שבהם אני חווה שוב את מה שקרה ואת חיילי מג"ב מתקרבים ויורים לעברי, והדרך שבה אני הולך מכוסה אלפי תרמילים.

"אני לא יכול לקרוא. הכל מתערבל וזה מעייף וגורם לכאבי ראש. אני לא יכול לצפות בטלוויזיה. אני שומע מוסיקה וחברים מקריאים לי. עכשיו מקריאים את 'בני שכונתנו' של נגיב מחפוז. אני והחברים שלי מארגנים הפגנה גדולה בתל אביב נגד אלימות משטרתית ונגד דיכוי פוליטי. הישיבות מתקיימות כאן על המרפסת".

עכשיו אתם בלבנון

גולדשטיין, שדובר שמונה שפות, אומר שאינו חבר באף אחד מהגופים המשתתפים בהפגנות בבילעין. "אין לי בעיה לשתף עמם פעולה ואני מעריך את פעילותם העקבית, אבל אני לא שייך לשום גוף פוליטי. אני מעדיף להישאר אוטונומי", הוא אומר. "ביום שישי, ה-11 באוגוסט, יצאנו מהדירה בנווה צדק, אני ושתי השותפות שלי, ונסענו ברכבו של אילן שליף, פסיכולוג, להפגנה השבועית בבילעין.

ההפגנה יוצאת בדרך כלל מהכפר לאחר התפילה, בסביבות אחת בצהריים. באותו יום התאספו למעלה מחמישים מפגינים, בהם ישראלים, פעילי שמאל מהאנרכיסטים ופעילי זכויות אדם ועוד, לצד פעילים בינלאומיים מארגון הסולידריות הבינלאומית. אליהם הצטרפו תושבי הכפר בילעין. זו היתה עוד הפגנה שבועית נגד הקמת גדר ההפרדה, שבמהלכה אנחנו צועדים לכיוון תוואי הגדר. לפעמים מצטרפים אלינו אנשים חדשים ובאותו שישי הגיעו אלה שלקחו חלק בפסטיבל הקוויראפשן (Queeruption), פסטיבל פוליטי הומו-לסבי בתל אביב.

"לפני שהחלה ההפגנה הסברנו לאורחי הקוויראפשן שלא תמיד יש עימותים עם הצבא, ושהיו לאחרונה - בגלל המלחמה - הפגנות מאוד קצרות, סמליות, שבהן מגיעים עד התוואי ועוצרים. סיפרנו להם על הפגנה שבה עמדנו ליד תוואי הגדר דקה דומייה לזכר הקורבנות בלבנון, וחזרנו.

"באותו יום, ה-11 באוגוסט, יצאנו מאחד הבתים בבילעין ודי מהר התברר שהצבא מנסה למנוע את יציאת ההפגנה מהכפר. למי שלא יודע, הדרך הראשית בכפר מגיעה עד הבית של אשה בשם זוהרא, ואחריו יש פנייה המובילה אל תוואי הגדר. ראינו שהצבא מחכה לפני הבית של זוהרא והחיילים עומדים ליד הג'יפים שלהם, חוסמים את המעבר ויורים. קשה לי להעריך במדויק כמה מפגינים היו אתנו. היה טור של הולכים וביניהם מרווחים - מין הפגנה משתרכת - והצבא לא יכול היה לראות כמה אנשים הגיעו בדיוק.

"כשאני וידידה שלי, פרנצ'סקה, צעדנו, החיילים כבר ירו לכל הכיוונים כדורי גומי והשליכו רימוני הלם. הצבא כאמור היה עדיין בתוך הכפר, לפני הירידה לתוואי הגדר. אחד המראות הראשונים שראיתי היה בחור שנפגע. הוא ישב על האדמה ונראה מבולבל ואחוז אימה, מה שלא מנע מהחיילים להמשיך לזרוק עוד רימוני הלם לכיוונו. פרנצ'סקה ואני רצינו לעזור לו לקום, כדי לפנותו. כשהסתובבנו עם הגב לחיילים, ראינו חיילים מימין, במטעי הזיתים והתאנים. מצד שמאל היתה חומת אבנים וכמה מפגינים ניסו לתפוס שם מחסה מהירי. ניגשנו לשם בעוד חיילי מג"ב מתקרבים אלינו עם נשק שלוף ויורים.

"פרנצ'סקה ואני הגענו די קרוב לבחור שישב וכיסה את אוזניו עם ידיו ודימם ברגלו מכדור גומי. סמוך אליו התפוצץ רימון הלם, מה שגרם לו לטשטוש. משכנו אותו הצדה ופרנצ'סקה ליוותה אותו לבית מאחור, שינוח שם.

"הירי נמשך, והמפקד של החיילים, שנראה בסרט הווידיאו בלא קסדה עם מגאפון, המשיך לצרוח בעוד חייליו, שהולכים לידו משני הצדדים, יורים ללא הרף. הוא צרח: 'תעופו מפה, היום לא תהיה הפגנה, עכשיו אתם בלבנון'. כדורי הגומי עפו לכל עבר והרבה אנשים חטפו ברגליים. היום אני יודע שלא רק אני נפגעתי. 12 מפגינים נפגעו מירי קליעי גומי וכעשרה נפגעו ממכות מידי שוטרי מג"ב. אחת המפגינות, צעירה מדנמרק, סובלת משבר בגולגולת כתוצאה ממכה בקת רובה ששוטר מג"ב הנחית על ראשה.

"כמה מפגינים קראו אל החיילים שיפסיקו לירות, שיש בהפגנה אזרחים ישראלים, אבל הם התעלמו והמשיכו לירות. עמדתי ליד חומת האבנים בעוד החיילים ממשיכים להתקדם והמפקד צורח במגאפון, 'תעופו מפה'. בינתיים פרנצ'סקה חזרה. מול החיילים עמד הצלם יונתן מסי, כשפניו אל החיילים תוך שהוא הולך אחורנית. הם היכו אותו באלות וצעקו שיפסיק לצלם. הוא ניסה לקפוץ אחורה. פרנצ'סקה ואני הסתובבנו כדי לחזור חזרה ואז הבחנתי שהם מתקרבים אלינו. התכופפנו, ואז ראיתי שהם מכוונים אלינו. הרגשתי מכה חזקה בראש ואחר כך בצוואר והתמוטטתי. מיד הבנתי שנפלתי רע, כי נתקעתי באבנים ומאחר שהיה שם מדרון, הראש שלי נקלע איכשהו לגדר תיל שהיתה שם ושערי, שהיה אז ארוך, הסתבך בחוטי התיל".

ביקשתי לשתות

פרנצ'סקה: "הראש של לימור היה ממוקם על סלע מתחת לחוטי התיל שפצעו את פניו, ולא היה מרווח כמעט בין הפנים לחוטים. ניסיתי להרים את חוטי התיל אבל לא הצלחתי, כי הם היו מתוחים. יחד עם עוד בחורה, במאמץ משותף הצלחנו להרים את החוטים ולחלץ את הראש של לימור. אני יכולה להגיד בוודאות שהירי בלימור היה מכוון אליו. בחרו בו. הרי שנינו כבר היינו בדרך חזרה לכפר והיינו עם הגב אל החיילים והם כיוונו אליו, ובעצם יכלו גם לכוון אלי".

גולדשטיין: "הכאב היה חד והתרכז בצד הימני של הראש. היה דימום, אבל לא חזק כמו אצל מתן כהן, שנורה בבית סירא. זכרתי את הכרזה שהודבקה בזמנו בתל אביב אחרי שכהן נפגע מכדור בעין, ובכרזה הוא נראה שוכב בשלולית דם. ביקשתי לשתות ושפכו לי מים על הראש. אני זוכר שפרנצ'סקה ואחרים קראו לעזרה וביקשו אמבולנס או חובש צבאי".

פרנצ'סקה: "החיילים המשיכו לעבור על פנינו כאילו כלום. לימור על האדמה מדמם ואפילו היריות נמשכו. אחת מהמפגינות הבינלאומיות, ג'ני, חובשת במקצועה, החזיקה את הראש של לימור. ידענו שכך צריך כשיש פגיעת ראש. אחר כך באה מיכל כדי לעזור. המשכנו לצעוק, 'אמבולנס, אמבולנס, חובש צבאי, יש ישראלי פצוע ראש' - החיילים שעברו שם אמרו, 'תזמינו אתם אמבולנס. אנחנו נזמין אמבולנס למלחמה בלבנון'. לבסוף הגיע מישהו שהזדהה כחובש צבאי".

גולדשטיין: "ניגש אלי חובש צבאי. הוא ביקש שאזיז את הידיים, אמרתי לו שאני לא מרגיש טוב, שכואב לי הראש והצוואר. הידיים שלי היו נוקשות".

פרנצ'סקה: "החובש שאל את לימור מה שמו, ואחר כך שאל, 'איך אתה מרגיש?' ולימור אמר, 'רע, יש לי כאבים בראש ובצוואר'. 'תזיז את הרגליים', אמר החובש. לימור הזיז קצת את הרגליים, והחובש הסתובב והלך לדרכו בלי לומר מלה. זה היה מזעזע".

גולדשטיין: "הכאב רק הלך והתגבר והיה מאוד חם. פחדתי מאוד, כי כל הזמן הזה ששכבתי שם החיילים המשיכו לירות וההתפוצצויות של רימוני ההלם היו מפחידות במיוחד. פרנצ'סקה המשיכה לקרוא לעזרה ומיכל, שהיה לה ציוד רפואי, ניסתה לגשת אלי, אך מנעו זאת ממנה. 'יריתם לבחור ישראלי בראש', צעקה פרנצ'סקה, והחיילים ענו, 'אין אמבולנס'. שכבתי שם מתפתל מכאבים ושמעתי הכל".

פרנצ'סקה: "רימוני ההלם המשיכו להיזרק. עשינו צל על לימור, שהיה שקט וחיוור ורק אמר שכואב לו וחם לו. הידיים שלו כמו התאבנו. השרירים התכווצו בתגובה של הלם. כל הזמן החזקנו לו את הראש והרטבנו לו את השפתיים. הצלם יונתן מסי קרא אל החיילים, 'יריתם במישהו', ואחד החיילים נתן לו תחבושת אישית והלך. ניקינו את הפצע בראשו של לימור וחבשנו אותו. האמנו שהאמבולנס בדרך".

גולדשטיין: "אנשים ניגשו ושאלו מה קרה. עניתי שנוריתי בראש. לרגע לא איבדתי את ההכרה. במשך כשעה שכבתי על האדמה וזה נראה כמו נצח. רציתי רק לעוף משם ולא הבנתי למה לא מפנים אותי והרגשתי כעס על המטורפים האלה שיורים על אנשים מטווח קצר בלי סיבה".

קשר הדוק למקום

"כשיצאתי מחדר הניתוח, הרופאים אמרו שלא ברור אם אראה או אם אוכל להזיז את הגפיים. היום נראה שלא אוכל לחדש את רישיון הנהיגה שלי בארץ, עם שדה ראייה כל כך לקוי. הדבר הראשון שאמי אמרה, כשהגיעה לארץ מגרמניה ונסעה מיד לבית החולים, שלא ייאמן שיורים כך על אזרחים בלא סיבה.

"נולדתי בברמן, בצפון גרמניה, ב-78' ויש לי אחות שגדולה ממני בשנתיים. אבי, סורין גולדשטיין, נולד ברומניה באותה שנה, 1949, שאמי, רבקה, נולדה באוקראינה. כל אחד מהם הגיע בדרכו לארץ ב-1969. אמי, שמוצאה ממשפחה דתית, לא שירתה בצבא והשלימה לימודי ביולוגיה בבר אילן. לאחר שאבי השתחרר מהצבא הם הכירו בתל אביב. אחיו של אבי חי ועבד בגרמניה, ואבי החליט לנסות שם את מזלו. כיום הוא עוסק בביטוח לייצוא רכב ואמא מנהלת מעבדה מיקרוביולוגית בברמן.

"להורי לא היתה שפה משותפת מלבד העברית. השלמתי את לימודי התיכון בברמן והחלטתי לחזור לארץ. סיימתי את לימודי המשפטים באוניברסיטה העברית ב-2001. חזרתי לאירופה. במשך כחצי שנה טיילתי ברומניה ורציתי לשפר את הרומנית שלי. בהמשך חזרתי לגרמניה וגרתי בברלין, שם צמחה המודעות הפוליטית שלי ושם התחלתי להתעסק בנושאי הגירה. הקשר לישראל הוא קשר ישן. כל השנים, מילדות, היינו באים לחופשות בארץ ויש לי משפחה כאן, כך שהיה לי קשר הדוק למקום ולשפה העברית.

"חזרתי לישראל ב-2004 והתחלתי את ההתמחות אצל עורכת הדין סמדר בן נתן. חשבתי לעבוד ב'קו לעובד' ולא יצא, אבל די מהר הבנתי שזכויות המהגרים בארץ הם על-הפנים. תוך ההתמחות שלי הכרתי ולמדתי את מציאות הכיבוש. היו למשרד בן נתן כמה עתירות נגד הגדר והיו לנו כמה תיקים בבתי משפט צבאיים, שהם מחזה מזעזע בפני עצמו. כל הזמן עקבתי אחר המתרחש בבילעין ובכפרים אחרים שבהם היו הפגנות נגד גדר ההפרדה.

"ב-2005 סיימתי את ההתמחות והתחלתי לעבוד במשרד של עורך הדין דן אסן, המתמחה בזכויות אדם, בדיני נזיקין של פלסטינים מהאינתיפאדה הראשונה, או עצירים שעברו עינויים בחקירות".

זה היה סיוט

פרנצ'סקה: "אחרי שעבר די הרבה זמן באו חיילים עם אלונקה, והתנהגו כאילו הם עושים טובה. כחמישה-שישה אנשים הרמנו אותו, בהם אני, מיכל, החובשת ג'ני והחיילים, ואז אחד החיילים , מילואימניק מבוגר יחסית, אמר שהוא מסרב לפנות את לימור, 'עד שכולם יסתלקו מפה'.

"התחננו והפצרנו בו ולבסוף הוא הסכים. לקחנו את לימור באלונקה למקום שבו היו הג'יפים הצבאיים. תוך כדי ההליכה ניגש אלי מילואימניק והדף אותי בגופו הצדה, כשהוא משתמש ברובה כדי לדחוף אותי. חיכיתי קצת בצד ואחר כך חזרתי והצטרפתי אל נושאי האלונקה. ג'ני החזיקה את הראש של לימור עד שהגענו לטנדר ושם התירו רק למיכל להישאר אתו. לנו אמרו לעוף משם".

מיכל א', סטודנטית לספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב: "ליד הטנדר הצבאי באו שני חיילים שעזרו להעלות את האלונקה לרכב, שהיה עמוס מגנים. שני החיילים היו אמורים להחזיק את האלונקה, כי הרכב נסע בעלייה. אני החזקתי את ראשו של לימור. במהלך הנסיעה נפלו עוד ועוד מגנים על לימור, שלא אמר מלה. ביקשתי מהחיילים שיעזרו לי להזיז ממנו את המגנים. ביקשתי מהנהג להאט. זה היה סיוט. לבסוף הגענו לשער למטה, והחיילים הורידו את האלונקה והניחו אותה על האדמה בשמש.

"באו שני חובשים, הסתכלו ואמרו שהוא לא נראה כל כך טוב, אבל הם אפילו לא הורידו את התחבושת מהראש שלו. חובש אחד אמר שצריך להזמין אמבולנס אזרחי ואחר אמר, 'לא, נזמין אמבולנס צבאי'. טירטרו וטירטרו וכך עברו כעשרים דקות והוא בשמש. שותק. הרטבתי לו את השפתיים. הכרחתי אותם בתוקפנות ממש להזיז אותו לצל, כשכל הזמן אני חרדה לצוואר שלו, שלא קובע עדיין.

"לבסוף הגיע אמבולנס צבאי מלא ציוד ותרמילים. ירד החובש ושאל, 'מה יש לנו פה?' הוריד את התחבושת והסתכל, ואז הורה לחיילים שיפנו את הציוד מהאמבולנס, 'אבל, קחו את הזמן שלכם', אמר.

"לבסוף נסענו. ישבתי עם לימור מאחור, ומקדימה ישבו שני אנשים והאמבולנס נסע בדרך עפר והיטלטל ואני צועקת שיאטו כי הצוואר שלו... ולא עניין אותם כלום. לבסוף הגענו לקרית ספר במודיעין עילית ושם חיכה אמבולנס מד"א. קיבעו את הצוואר של לימור ונסענו עוד כ-300 מטר, שם, לפני צומת שילת, חיכה אמבולנס עם ציוד לטיפול חירום.

"הגענו לבית החולים שעתיים לאחר שלימור נורה. הוא היה שקט ובהכרה ובבית החולים אמר את שמו ואת מספר תעודת הזהות שלו, למרות שהיה בכאבים חזקים. במשך כל המסע המפרך הזה הוא רק נאנח וניסה לגעת בראש. כשנכנסנו למיון הוא הקיא".

מדובר צה"ל נמסר באותו היום, כי שוטרי מג"ב הגיבו, לאחר שמפגינים יידו עליהם אבנים. אבל מסרט הווידיאו נראה בבירור שהחיילים ירו בלי כל התראה ובלי שקדמו לכך יידוי אבנים או התנהגות תוקפנית ומתגרה של המפגינים. בסרט רואים את שוטר מג"ב שירה בגולדשטיין מטווח קצר מאוד, הנאמד ב-15 מטר, בזמן שגולדשטיין עמד בצד הדרך.

ואכן, דובר מג"ב אבי משה אינו חוזר עכשיו על טענת דובר צה"ל, ומעדיף לפתוח את תגובתו בתיאור מקרים אחרים בבילעין: "ראשית נציין, כי מזה שבועות מגיעים מפגינים לגדר ההפרדה באזור הכפר בילעין, גורמים לפרובוקציות ומפרים את הסדר תוך כדי זריקת אבנים וחפצים שונים לעבר כוחות מג"ב וצה"ל במקום. ברוב האירועים נפצעו לא מעט שוטרי מג"ב ובחלקם אף פונו לבתי חולים. נציין כי באחד המקרים, כאשר אותם מפגינים ביקשו לשוחח עם קצין מג"ב במקום וזה אכן נענה להם והגיע לשוחח אתם, כשהקצין הסתובב וחזר לעבר הכוחות שעמדו מנגד, לפתע החלו המפגינים לרגום אותו באבנים ופצעו אותו בראשו".

רק לאחר הקדמה ארוכה זו מתפנה דובר מג"ב לתגובה לאקונית על הירי בגולדשטיין: "באשר לאירוע הספציפי הנדון, הנושא נמצא בחקירה במחוז ש"י וכשיהיו מסקנות נפעל בהתאם".

מה שם השוטר שירה בעו"ד גולדשטיין?

"לא אתן לך את שמו. כאמור בתום החקירה, כל מה שיימצא לנכון, נפעל בהתאם".

ואילו גולדשטיין אומר: "הסיפור הפרטי שלי הוא לא המרכיב החשוב בסיפור. לא זה שנולדתי בגרמניה ולא מי הם הורי. חשוב המסר של מה שקורה בבילעין ובכפרים לאורך תוואי הגדר. יורים באנשים. מפקיעים אדמות. אני מחכה שאבריא ואז אסע שוב לבילעין להפגין".*



לימור גולדשטיין. במשך כשעה שכבתי על האדמה וזה נראה כמו נצח


תמונות מסרט הווידיאו. מלמעלה: מפגינים בחולצות לבנות בצד הדרך, אחד מתכופף, ככל הנראה לימור גולדשטיין. שוטרי מג"ב עוברים ליד מפגינה כורעת ליד הפצוע, בלי לעצור. גולדשטיין הפצוע צילומים: יונתן מסי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו