בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הלך עליו בשדות

ילדותו של דרור שאול בקיבוץ כיסופים היתה ארורה: אביו התאבד ואמו, שהתנחמה בזרועות אהוב משווייץ, הלכה ואיבדה את שפיותה. על פרשת קבורתה של סבתו כבר ביים שאול את "מבצע סבתא". על סיפורו שלו הוא ביים כעת את "אדמה משוגעת", רק שהפעם זו בכלל לא קומדיה

תגובות

אף אחד לא יכול לנחש שבעברו של דרור שאול, יאפי עירוני, נוירוטי והיפוכונדר ידוע - על כרטיס הביקור שלו מצוירות קפסולות של תרופות לצד שם החברה שלו - יש גם היסטוריה של קיבוץ, היסטוריה קשה שהשפיעה על חייו בכל תחום. עכשיו כולם יידעו. במיוחד חברי קיבוץ כיסופים, שיראו בהקרנה מיוחדת את סרטו החדש, "אדמה משוגעת".

שאול נולד וגדל בכיסופים עד גיל 22, ואת חוויות הילדות המכוננות שלו הוא עיבד לתסריט ועשה ממנו סרט. לגמרי לא בטוח שחברי המשק, שיבואו לחדר התרבות שנבנה בכספי התרומה של סבתו, אסתר שאול, ימחאו כפיים בתום ההקרנה. אולי מתוך נימוס. אולי רק בזכות הזכייה של הסרט בשבוע שעבר בפרס אופיר (האוסקר הישראלי), ביחד עם הפייבוריט "אביבה אהובתי".

הזכייה של "אדמה משוגעת" באופיר היא הישג מרשים, בהתחשב בכך שאת "אביבה אהובתי" כבר ראו, בארבעה חודשים, כ-150 אלף צופים, ואילו סרטו של שאול יוצא לבתי הקולנוע רק היום. השאלה שנשאלה מיד בתום חלוקת הפרסים, כשהתברר שלראשונה חולקים שני סרטים את הפרס הגדול, היתה מי מביניהם יישלח להתחרות בקטגוריית הסרט הזר באוסקר האמיתי. חברי האקדמיה לקולנוע קיבלו טפסים חדשים שאותם הם אמורים למלא אחרי שיצפו צפייה חוזרת בשני הסרטים ויחליטו מי מבין השניים ראוי יותר. אפשר רק לדמיין את קרב הענקים שמתנהל בחדרי חדרים ברגעים אלה ממש. "מועמדות לאוסקר פותחת את כל הדלתות", אומר שאול, "משנה את המחירים של המפיצים בחו"ל ואת כל תמונת המצב שלי ושל הסרט".

עד שיפול דבר, בשבוע הבא, הורג המתח את כולם. רק זה היה חסר לשאול. הוא מגיב לנסיבות בעצבנות, מסניף כל עשר דקות מיני טיפות אף וגרון להקלת הסינוסיטיס וכאבים אחרים, אמיתיים או מדומים, לוקח כדורי "פרוטק", מדבר בטלפון ומתפלל. לפחות מהתרופות הוא נהנה.

כל כך לא שווה

בכיכובם של שי אביבי, גל זייד, הילד תומר שטיינהוף והדוגמנית לשעבר רונית יודקוביץ, "אדמה משוגעת", "Sweet Mud" בתרגום לאנגלית, הוא סרט אישי, קומפקטי ולעתים פיוטי שמשרטט את דיוקנו של הקיבוץ בשנות ה-70. התמונה שעולה אינה מחמיאה. לפי הסרט החברה הקיבוצית אכזרית, אלימה, חרמנית, רוויית יצרים ואינטרסים ובעיקר לא יודעת להתמודד מול חריגים ומשפחות חלשות, כלומר משפחות שסטו מהנורמות שהתנועה מכתיבה. כזאת היתה משפחתו של שאול, והחומרים שהצטברו אצלו, גם כתוצאה מטיפול נפשי, פיעפעו והציפו אותו עד שלא יכול היה לטאטאם עוד.

אבל אז נולדה אצלו דילמה חריפה. אם יספר את הדברים כמו שבאמת קרו, הוא עלול להסתכסך לא רק עם נשמתו אלא גם עם משפחתו המורחבת, כלומר כל הקיבוץ ואשתו. כדי ללכת עם ולהרגיש בלי הוא בחר באופציה קולנועית מרשימה: באמצעים ויזואליים עשירים, צילומים זהובים ומוסיקה נוגה הוא טישטש וריכך את המציאות הכואבת העולה מן העלילה והפך אותה לפנטסטית למחצה, רק ספק מוחשית. הזיה במדבר.

הילד יונתן שטיינהוף (דביר), רונית יודקוביץ (מירי) והנרי גרסין (סטפן) ב"אדמה משוגעת". כל הדמויות הן בסדר גמור, למעט הרפתן
הוא נכד ובן לחלוצים אמיתיים. סבתו אסתר היתה אחותו של ישראל גלילי. בעלה, סבו סידני סול (שאול), פגש אותה בניו יורק, לשם היגרו מפולין. בניו יורק גם נולד אביו, עמי, שהיה מוסיקאי מוכשר שבחר בגיל 17 לעזוב את החלום האמריקאי ולעלות לארץ. בהתחלה לקיבוץ נען, קיבוצו של גלילי, ולאחר מכן, ב-1951, לכיסופים, שהיה בשלבי הקמה. בקיבוץ הוא פגש את ציפורה, תימנייה משכונת התקווה במקור. הוא ניגן באקורדיון ובגיטרה, היא בחצוצרה. הוא התעניין בארכיאולוגיה והיה אחראי על הביטחון השוטף בקיבוץ, והיא הולידה לו שלושה בנים. שאול, בן 39, הוא הצעיר. ב-67', שמונה חודשים אחרי שנולד, התאבד אביו. הקיבוץ פנה לסבו ולסבתו שגרו בתל אביב וביקש שיצטרפו לקיבוץ לעזור בגידול הילדים.

עלילת הסרט מתרחשת ב-1974, השנה שאחרי המלחמה שבמהלכה מתכוננים בני שכבת "אפרסק" לחגיגות הבר-מצווה שלהם. הגיבור הוא דביר, בן דמותו של שאול, והסרט המסופר מנקודת מבטו - ילד בן 12 שאביו התאבד, שאחיו הגדולים עזבו את הקיבוץ ואמו מאבדת בהדרגה את שפיות דעתה, עד למותה ב-1983. ילד שמתבגר באותה שנה קריטית בכוחות עצמו, שהיחשפותו לצביעות הקיבוצית גורמת לו לאובדן התמימות.

כוחו של הסרט, שזה עתה עשה חיל בפסטיבל טורונטו ועומד להישלח לפסטיבלים רבים נוספים, טמון ברקמה האנושית שמרכיבים יחדיו האב המת, האם הנאחזת בקושי בחיים, הסבא והסבתא שמחרימים את האם וכועסים עליה, והילד דביר, שרק רוצה אהבה אבל לא יודע איפה לחפשה. "'אדמה משוגעת' הוא לא סיפור אמיתי, במובן שזה לא קרה בשנה אחת לילד אחד", אומר שאול. "עם זאת, את רוב האירועים לא היה צריך להמציא. זה מבוסס על רסיסי ילדות שלי, על זיכרון, על חלומות ודברים שחשבתי או שמעתי שקרו, ועשיתי מהם סיפור אחד".

בסיפור יש סודות ושקרים. כולם יודעים למה האב התאבד ומדוע האם מתאשפזת מפעם לפעם, כולם חוץ מדביר. "אבא שימש בתפקידי מפתח בקיבוץ. במשך שנים אמרו לי שזאת היתה תאונת נשק, אבל בגיל 10 בערך התברר לי במקרה, מאיזה ילד על הנדנדה, שזה היה משהו אחר. שאבא שלי לא מת בתאונת נשק אלא התאבד".

שאלת את אמא שלך מה קרה?

"שאלתי אותה: 'למה לא סיפרת לי?' והיא אמרה: 'כי לא רציתי לצער אותך'. הוא ירה בעצמו, כנראה על רקע רומנטי. היה לו משבר אישי. הם נפרדו וחזרו ושוב נפרדו. אני לא בדיוק יודע. עדיין קשה לי. עוד לא הגעתי לשלב שאני יכול לחפור ולברר את זה. במיוחד כשהיתה סביב זה שתיקה גדולה הרבה שנים, ואי נעימות מסביב שחשתי בה".

למה?

"להיות בן של אב שהתאבד זה מאוד מורכב, במיוחד במקום שמצד אחד מציגים לך אותו כגיבור, כמי שאהב ארכיאולוגיה, שיש על שמו מוזיאון לארכיאולוגיה, שניגן, ומצד שני יש סביב מותו שתיקה רועמת כל הזמן. אני גדלתי בסיטואציה עגומה. לרוב הילדים היה בדרך כלל זוג הורים שהראו להם את הדרך. אני גדלתי עם אם שהיתה רוב הזמן מאוד כבויה, סבא וסבתא מאוד מבוגרים שהיה קצת פדיחה להסתובב אתם, ועם אבא שלא מת במלחמה אלא סתם. היה ילד אחד שאבא שלו עלה על מוקש וזה היה הרבה יותר שווה. לו היתה אנדרטה ולי לא היה כלום".

כעסת עליו?

"אני כבר לא כועס, אני בשלב הסליחה, אבל בתור ילד, הרבה לפני שאתה יכול להגיד את המלה כועס, אתה מרגיש לא שווה. לא קיים. כל כך לא שווה שאפילו אבא שלך הלך והשאיר אותך לבד. ברמה של ילד הרגשתי שמי אני בכלל. שביזבזו אותי".

לפי הסרט גם לאמא שלך לא התייחסו בקיבוץ בחמלה גדולה.

"שואלים אותי אם אני סוגר חשבון עם הקיבוץ. הקיבוץ המציא את השוויון וקרו שם המון דברים מדהימים בעוצמתם. זאת היתה הרגשה אדירה לגדול עם עוד כל כך הרבה אחים ואחיות. והיו גם המון דברים משעשעים ותחושה של גאווה. מצד שני, כילד, אתה מפנטז שהשוויון הוא אינסופי והמערכת באמת מגנה על החלשים, אתה מצפה שבמערכת הערכים הזאת יש צדק אבסולוטי. אבל זאת פנטסיה. ואתה מתאכזב מאוד והחלומות מתנפצים. זה לא סיפור של רעים או טובים, זה סיפור של אי הבנה. מכרו לך אמת, אידיאלים, שוויון אינסופי וערכים, היית ילד, האמנת, ראית אותם איך הם הזיעו, היו להם שרירים, בכדורסל הם מסרו לך, ובפועל זה לא תיפקד כמו שזה התיימר. לא בהגנה על חלשים. ועל הרקע הזה, במציאות, העסק הזה מאכזב. ולכן ניסיתי בסרט להראות את היופי ואת האהבה".

למה אתה אומר שיש בסרט אהבה, כשכל מה שרואים שם זה אכזריות וניכור וקושי?

"אני לא מסכים. כל הדמויות הן בסדר גמור, למעט הרפתן".

אלוף שווייצריה

אחד מרגעי החסד בסרט מגיע מסטפן (הנרי גרסין), חברה השווייצרי של מירי, אמו של דביר, שהיה בעברו אלוף ג'ודו ומבוגר ממירי בהרבה. כאדם שבא מבחוץ מדגיש סטפן עוד יותר את חוסר הגמישות ואת הנוקשות של החברה הקיבוצית הסגורה, ובדמותו מתגלם הפער בין האוטופיה למימושה. סטפן מבוסס על דמות אמיתית מחיי אמו של שאול.

בסרט מוצגים סטפן ואמו של הגיבור כזוג אוהבים שנפגשים פעם בשנה; כשסטפן רוצה לממש את הביקור החד שנתי, על אסיפת הקיבוץ לתת לכך את אישורה. זה לא הולך בקלות. כל הנשים החסודות מעקמות את האף ולבסוף, במקום לחודש, מאפשרים להם רק יחד של שבועיים. באחת הסצינות הקשות בסרט מתעלל הרפתן הרשע (אביבי) בדביר ואיש מחברי הקיבוץ לא קם להגנתו חוץ מסטפן אלוף הג'ודו, ששובר לרפתן את היד ומסולק בגלל זה למחרת. יוצר הסרט לא מבין מה לא בסדר בזה, או לפחות כך הוא מציג זאת. "הגיע לו כי הוא שבר למישהו יד", הוא אומר.

אבל הוא היחיד שקם להגן על ילד קטן שלא היה לו אבא, אף אחד מבני הקיבוץ לא עשה את זה.

"אני שמתי פנס על משהו שרציתי להראות ושכל אחד יעשה עם זה מה שהוא רוצה".

הוא זוכר איך הלך המצב של אמו והחמיר. "אחרי שאבי מת, היא חוותה עוד חמישה מקרי מוות בתקופה של שנתיים-שלוש - שני אחים, אחות, אמא שלה ועוד מישהו. היא פיתחה מחלת נפש, היתה עצובה, והקיבוץ עשה כמיטב יכולתו שהחדר שלה יהיה מלא בכל מיני מתנדבים וילדים מאומצים כדי לשמח ולהעסיק אותה. היו תקופות רבות שבהן המקום היה מפוצץ באנשים, והיו תקופות שבהן הייתי לגמרי לבד, שואל את עצמי, איפה כולם?

"לא צריך הרבה דמיון כדי להבין שהמחלה באה בגלים והמצב היה לא ברור ולא ידוע", הוא ממשיך. "ובאמת היה בחור שווייצרי שסיפק לה הרבה אור ושמחה. אני לא יודע איך הם הכירו. הוא היה מבוגר ממנה בהרבה שנים והיה אלוף סקי, ואני זוכר שהיו לו זיפים קצרים בזקן וריח מסוים שפירשתי אותו כאפטר שייב ותמיד הסנפתי אותו. יום אחד, לא מזמן, הייתי במינכן וישב לידי מישהו באוטובוס שעזר לי להגיע לעיר העתיקה והיה לו אותו ריח ואז הבנתי שזה ריח אירופי של מי שדפק שתי בירות על הבוקר והזדעזעתי.

"הם היו נפגשים פעם בשנה. הוא היה שולח לנו פאזלים, שוקולדים, זיקוקים וכרטיסי טיסה. לפעמים היא היתה נוסעת אליו. הקשר התנהל בצרפתית. היא ידעה מעט צרפתית, אז היתה שכנה שהיתה מתרגמת לעברית את המכתבים משלו ולצרפתית את שלה. כשהמצב הידרדר, כולם היו נותנים עצות מה לכתוב ומה לא. השכנה היתה מייעצת לאמא שלי מה להוריד. אני זוכר שכשהייתי בן תשע הוא כתב שהוא רוצה לבוא, והיא היתה במצב לא טוב וקלטתי שזה לא מתאים שהוא יבוא עכשיו ושעדיף שהיא תסע אליו לנוח קצת. אז לקחתי עיפרון ועם די הרבה שגיאות כתיב כתבתי, על דעת עצמי, אחרי שראיתי שדי הרבה אנשים התעסקו ברומנטיקה של הזוג המוזר הזה: 'מון אמור, תודה רבה על ההזמנה, בדיוק בחנוכה לבן שלי יש חופש ואני לא משאירה אותו פה, אז אם אתה יכול, תשלח שני כרטיסים'. שמתי את זה אצל השכנה ושכחתי מזה. אחרי חודשיים הגיעה מעטפה חומה עם שני כרטיסי טיסה ואמא שלי אמרה: 'מה פתאום?' אז אמרתי לה: 'מה, את לא זוכרת? את כתבת לו שישלח'. טסנו לשווייץ לכמה שבועות. אפילו למדתי צרפתית. אני זוכר שזה היה מקסים. גרנו אצלו. אני זוכר שלג, אוכל טוב, קנו לי טרנינג כדי להשתיק אותי. זאת היתה פנטסיה שהתגשמה בשבילי".

מבצע סרט

בצבא התגייס שאול לנח"ל, לגדוד 50. לרוע מזלו, גם אם שלא במפתיע, הוא עבר שלל תאונות צניחה, "גם כאלה שלא כתובות בספרים של הצבא, כולל כמעט נר". אחרי השחרור הוא הצליח להוריד פרופיל בזכות הסינוסיטיס ועבר לשרת ביחידה שמפעילה את הצופרים ביום השואה. גם שם הוא לא החזיק מעמד, אחרי שביום שואה אחד שכח לסגור את הצופר בקיראון במשך 20 דקות.

בסוף שנות ה-80 הוא הועזב מהקיבוץ. "לא רציתי לעבור מעבודה בכותנה לפרדס. לעבוד בשדה היה הסיכוי הטוב ביותר להכיר מתנדבות שוודיות, אם לא היית שחקן כדורסל או אלוף בלספר בדיחות. בפרדס ובלול הסיכויים לפגוש שוודיות שאפו לאפס. מרכז הענף אמר: או שאתה עובר לפרדס או שאתה עוזב. ארזתי את התקליטים שלי ונסעתי משם לתל אביב".

בתל אביב היו לו חברים בתעשיית הקולנוע, רובם ככולם נהגים. "לקיבוצניקים יש יתרון אחד מאוד בולט וזה רישיון ג' על משאית 15 טון, כדי שתוכל להסיע את החברים לצומת. כשהגעתי לעיר אוטומטית נקלטתי בתפקידי הפקה". בהתחלה עבד בסרט באמריקאי "לא בלי בתי", עם סאלי פילד ואלפרד מולינה, ששכר מאולפני ג"ג את כל המשאיות. אחר כך התקדם מעוזר הפקה לעוזר במאי שלישי, שני וראשון, עד שהיה לעוזר הפקה ב"חמישיה הקאמרית" ולבסוף למפיק בפועל. הפריצה שלו כיוצר באה במקרה.

בסביבות 93', באמצע שנות ה-20 שלו, הוא כבר רצה ללמוד קולנוע אבל לא התקבל לבית הספר סם שפיגל. רק בקושי הוא הצליח להתפרנס בשולי התעשייה, מקליפים ופרומואים, וחשב לפרוש ולחפש לעצמו עבודה רצינית בדואר או בבנק. אבל אז באה לעזרתו סבתו אסתר, אם זו המלה.

אסתר נפטרה בבית אבות, שאליו עברה שנתיים קודם לכן בהמלצת הקיבוץ, אלא שעם מותה לא איפשר הקיבוץ למשפחה לקבור אותה בבית הקברות שבשטחו, בגלל תקנה שרירותית. שלושת האחים שאול הבריחו אותה במבצע סודי לקיבוץ וקברו אותה. שאול, משועשע מהסיפור, חזר עליו בכל מיני הזדמנויות עד שכבר הפך לטורח בקרב חבריו. "יום אחד ישבתי ביום שישי אצל שמוליק הספרי והיה שם חברי הטוב, בן אחיו אמיר הספרי, והוא אמר: 'עזוב אותך עם הסיפור הזה, רד לנו מהווריד, אם אתה כל כך רוצה להיות במאי לך תעשה מזה סרט'. קניתי ספר תסריטאות של קובי ניב, אמרתי ננסה, מה יכול להיות וכתבתי את התסריט. עברתי אז באי-סי-פי, היום הוט, עשיתי שם כל מיני קליפים מביכים לנערת השנה ונתתי את הדבר הזה לאפרת רבינוביץ, שהיתה מנהלת הפיתוח. קודם לכן נתתי את זה לאיזה חבר לקרוא ושאלתי אותו לדעתו אז הוא אמר: 'תעשה קונטרול איי, תשחיר את כל הקובץ ואחר כך תעשה עם היד השנייה דליט'".

שאול לא מחק, וב-2000 זכה "מבצע סבתא" בפרס אופיר בקטגוריית דרמה לטלוויזיה. כל מי שראה את הסרט, בכיכובו של רמי הויברגר, יודע שהוא אחת הקומדיות העבריות המוצלחות ביותר שנראו על המסך הקטן אי פעם. הסינדרלה שלא למד בשום מקום הפך לאייטם, קיבל תקציבים לפרסומת, פרסים ואף קמפיין של מרצ בבחירות האחרונות.

ב-2003, עכשיו כבר שם מוערך, עשה שאול את "סימה וקנין מכשפה" והביא לאולמות 100 אלף צופים. במקביל כבר כתב את "אדמה משוגעת" וזכה לתמיכה בפיתוח התסריט מקרן הקולנוע הישראלי. את התקציב המלא של הסרט, 1,800,000 דולר, השלימו גופים שונים מישראל, גרמניה, צרפת ויפן.

שאול, רווק תל אביבי, התקבל בינואר 2003 לסדנת התסריט היוקרתית בסאנדנס, המכון והפסטיבל לסרטים עצמאיים שהקים רוברט רדפורד. "היו שם תסריטאים מהשורה הראשונה שהפכו את 'אדמה משוגעת' למה שהיא. ביוני אותה שנה הזמינו אותי גם לסדנת בימוי, עם אד האריס, סאלי פילד ושחקנים ובמאים גדולים אחרים. חזרתי לארץ וכתבתי את כל התסריט מחדש. הורדתי המון, ניקיתי את כל הדברים המובנים מאליהם. באוגוסט נסעתי לסדנת מוסיקה". את המוסיקה המקסימה לסרט, שקטפה גם היא פרס אופיר, כתבו צוף פילוסוף ועדי רנרט. "הם באו עם רעיון כנעני, שורשי, שבהתחלה לא הבנתי, אבל כשאמרו 'מינימליסטי, קטן, אקורדיון וחצוצרה', מיד נדלקתי. אלה הכלים של הסרט הזה. אבא שלי ניגן באקורדיון, אמא שלי בחצוצרה".

למה הסרט רווי בסקס?

"עשיתי תחקיר והגעתי למסקנה שהדברים כנראה נבעו מהתת-מודע שלי ופרצו לתוך הסרט. בשיטה הקיבוצית, בגלל הלינה המשותפת, הילדים היו נוכחים בחיי הוריהם רק בין ארבע לשבע, אז באופן מעשי הקיבוצניקים תיפקדו כזוגות צעירים כל חייהם. וזה גרם לפעילות מינית מוגברת, לבגידות, לפרידות בהצלבה והחלפת זוגות. זה גרם לכך שבכיתות שלמות היו ילדים בודדים שהיה להם זוג הורים אחד וחדר הורים אחד ולא שניים או שלושה. כילד שגדל בקיבוץ ראיתי עשרות של צעירים וצעירות מכל העולם עם גיטרות וסקס אינסופי, זאת הסיבה שזה פיעפע לתוך הסרט".

גם אתה נפגע של הלינה המשותפת?

"ילד שהיה חלש, והיו מציקים לו, עבר שם גיהנום. אני הייתי ילד חזק, ובכל זאת, הדבר הזה חזר אלי כשהתחלתי לחפור לעומק. מדובר בנטישה יומיומית. יום אחד גיליתי שהזיכרון הראשון שלי הוא מגיל שנתיים. אני שוכב במיטה בפעוטון ואור כחלחל נכנס דרך החלון, ופתאום אני רואה דמות שחורה עם רובה מציצה פנימה. זה היה השומר. כשנזכרתי בזה לפני מספר שנים זה הפחיד אותי מאוד. זיעזע אותי. בכל מקום בטבע הנמרה ישנה על הנמרים שלה, בעיר הילדים ישנים בחדרים הכי פנימיים. בקיבוצים הם ישנו עם דלת פרוצה. היו מסתובבים שם כל מיני אנשים בלילה, ובתור ילד אתה לא יודע מיהם. אני אפילו לא מדבר על מצב שיכול להיות סוטה מין, שיש בכל חברה, וגם שם היה סיפור על מישהו. אבל בסוף לא הגישו נגדו תלונה במשטרה, רק נתנו לו מכתב המלצה שיעזוב".

הלינה המשותפת היא באמת הדבר שהכי קשה להבינו בהיסטוריה הקיבוצית.

"כשילד היה בוכה השומרת היתה מגיעה ואומרת לו 'לך לישון', אבל הוא לא רצה לישון, הוא רצה את אמא שלו, אז היא היתה אומרת, 'בסדר, אני אקרא לאמא', אבל היא לא קראה לאמא כי זה לא היה מקובל, אז הוא היה מתעורר אחרי שעה ושוב שואל, 'איפה אמא שלי?' אז היא היתה אומרת, 'אמא שלך היתה פה, לך לישון'. הדבר הזה יצר ריחוק גדול בין ילדים ומבוגרים וחוסר אמון אדיר, ולתוך הנישה הזאת נכנסו המחנכים והמטפלות שהיו אומרים להורים: 'אל תתערבו, אנחנו עובדים בחינוך, אנחנו יודעים יותר טוב, והילד שלך בעייתי, כל לילה הוא רץ הביתה'. לימים גיליתי שזה לא רק אני, עוד הרבה ילדים הרגישו כמוני, וזה יצר חיץ בינינו לבין ההורים שלנו. שרשרת אינסופית של קומפלקסים אצל הילדים".*



דרור שאול. היה ילד אחד שאבא שלו עלה על מוקש וזה היה הרבה יותר שווה


שאול כילד (מימין) והוריו ציפורה ועמי שאול. גדלתי בסיטואציה עגומה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו