בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרוח של גני הטיולרי

מדינת היהודים היא לא יצירת המופת היחידה שנולדה בהשראת גני הטיולרי בפאריס. מלבד הרצל, גם בלזק, ז'ול ורן, מרסל פרוסט, פרויד, אלבר קאמי ואלן גינסברג טיילו ונשבו בצל השקדיות. אפילו "כיפה אדומה" נולדה פה. סיור כתובות ספרותי

תגובות

פאריס

היום, בעודי הולך בגני הטיולרי בדרך לעיתון, שמתי לב שצבע אפרפר שולט בהם, בשבילים, בשמים, בתצוגה התמידית הזאת של אבן ומים, ובעיקר בפניהם של העוברים ושבים. ומחשבה עלתה בי, מטורפת ככל הנראה, שהפתרון למועקה שאני חש הוא לכתוב רומן, רומן שיעסוק בדיוק בכל אלה, בניכור, באפרוריות, בבני האדם באשר הם (אלבר קאמי, יומנים)

כמה ספרים נכתבו כאן, בעת שיטוט סביב המזרקה הגדולה, בצילן של השקדיות, מול הפסלים שעל המדשאות הצדדיות? אלפים, בוודאי. בימים מסוימים, במיוחד בבקרים חורפיים, נדמה שכל המטיילים עסוקים בכתיבת רומן. מבטיהם משוטטים על פני ערוגות הפרחים, לעתים הם עוצמים עיניים בכאב ואז מנערים את ראשם באכזבה, כמו נטשה אותם לפתע ההשראה המפורסמת מכולן - ההשראה של גני הטיולרי.

"זה כמה זמן אני שוקד על יצירה שאין שיעור לגדולתה", כתב כאן תאודור הרצל בפנקסו, בעודו מתהלך בקדחתנות בשבילים המסודרים. ואילו ז'ול ורן הצעיר, בעודו יושב על הספסל שמול המזרקה, כתב להוריו: "אני מרגיש שכאן אוכל לכתוב רומן, רומן שאנשים ירצו לקרוא, רומן שיהדהד גם מחוץ לצרפת".

וכי מי יוכל להאשים אותם? שעה שהשמש שוקעת מעבר לשאנז אליזה, בקצה הפרספקטיווה המושלמת של הציר המחבר בין הלובר לשער הניצחון, יכול כל אחד מהמטיילים בגני הטיולרי להאמין שהוא עומד לכתוב יצירת מופת.

ולאחדים מהם זה גם קרה.

הכניסה הראשית אל הגנים, זה מאות בשנים, היא דרך השער הענק בכיכר הקונקורד. מצד ימין, מעט לפני המזרקה המתומנת, מוביל שביל משופע אל הטראסה העליונה, הנושאת את השם הפואטי אך המדויק "הטראסה שלשפת המים". בקצה המערבי שלה, מעל נהר הסיין, עומד היום המוזיאון דה ל'אוראנז'רי. בשעות הערב משתרך כאן תור ארוך: המוזיאון נפתח מחדש הקיץ אחרי שיפוץ מאסיווי המאפשר לראשונה לראות באור טבעי את ציורי הנימפאות המפורסמים של קלוד מונה, ופאריסאים רבים באים לכאן הישר מהעבודה, מנסים לבקר לפני שהבשורה תגיע אל מדריכי התיירים.

במאה ה-16 לא היו כאן גנים, ודאי לא מוזיאון: לכל אורך הנהר חפרו בעלי מלאכה באדמת החימר כדי לייצר רעפים (בצרפתית tuiles, ומכאן שמו של הגן - הטיולרי). תושבי השכונה הזאת היו קתולים אדוקים, עניים קשי יום, אשר גורשו מבתיהם ב-1564, עת החליטה המלכה קתרינה דה מדיצ'י לעצב במקום גנים אשר יובילו אל ארמונה.

אחד המגורשים, ז'אן הקצב, התנגד בחוצפתו לחיילים, ועורר בכך את חמתו של מפקד הכוח, המרקיז דה-נוויל. הלה שלף את חרבו ודקר למוות את ז'אן הקצב, אולם - לפחות על פי הסיפור העממי מהתקופה - ז'אן המשיך לעמוד ולהתגרות בחיילים גם כשהדם פרץ מגופו לכל עבר. דה-נוויל דקר אותו בחרבו שוב ושוב, וז'אן נעטף כולו בסילונים של דם עד שדמה לרוח רפאים בגלימה אדומה, אז כיסה גם את ראשו בכובע אדום מדם, התעופף השמימה וצעק: "עוד אשוב, תמסור למלכה שעוד אשוב".

לא במפתיע, דה-נוויל לא שש לספר למלכתו על התקרית. אולם כעבור ארבע שנים, עת סלילת הגנים כבר היתה בעיצומה, חלם האסטרולוג האישי שלה, קוסמה רוג'יירי המפורסם, שרוח רפאים חבושה בכובע אדום מזהירה אותו שהמלכה עתידה למות "סמוך לסן-ז'רמן" אם העבודות בטיולרי יימשכו.

קתרינה דה מדיצ'י כינסה את יועציה, והוחלט להקפיא מיד את תוכנית הגנים. ארמון המלכה ננטש, הגנים נותרו פרוצים. המלכה עברה אל הלובר ונזהרה לא לצאת ביום ז'רמן הקדוש. כעבור שנה מת בעלה, המלך אנרי השני, בתאונה מסתורית, והיא נאלצה לעזוב את פאריס. קתרינה דה מדיצ'י מתה חסרת כל בעיר בלואה, ומכיוון שיריביה השתלטו בינתיים אפילו על חלקת הקבר שהיתה מיועדת לה, גופתה טולטלה אנה ואנה עד שזכתה לתפילת אשכבה - בכנסיית סן-ז'רמן.

מאה שנה אחרי החלטת הגירוש, ב-1664, החליט המלך לואי ה-14 לעצב מחדש את כל האזור סביב ארמון הלובר, וגני הטיולרי נולדו מחדש. מעצב הגנים היה אנדרה לה נוטר, השר האחראי היה קולבר, ואת שניהם מנציחים פסלים בשבילים מוסתרים של הגן. אבל במרכז, לפני הכניסה לחלקת השקדיות, עומד פסלו של האיש שבזכותו מטיילים סופרים רבים כל כך בגני הטיולרי: שארל פרו, מחבר האגדה "כיפה אדומה".

על פי התכנון הראשון, הגנים היו מחולקים לשני אזורים נפרדים. אזור הקרוסל, הצמוד ללובר, היה מגרש בוצי פתוח לציבור. שמו בא לו מהחגיגות שערך לואי ה-14 לכבוד לידת בנו הבכור. יותר מ-15 אלף אנשים צפו במלך ובאצילים מבצעים תרגילי אקרובטיקה מרהיבים במשך שתי יממות רצופות, בשניים ובשלושה ביוני 1662. המלך, מחופש לקיסר רומאי, רצה בעיקר להרשים את מושא תשוקתו, העלמה לואיז דה לה ואלייר, ולא חסך בהוצאות (על פי ההיסטוריונים, ההשקעה התבררה ככדאית). בין השאר רכב בראש גדוד פרשים שדהרו בסיבובים כקרוסלה, וזה גם השם שהעניק העם למגרש הזה מאז.

התוכנית היתה להפוך את שטח הקרוסל לגנים פתוחים (את שער הניצחון הקטן העומד שם היום הוסיף מאוחר יותר נפוליאון), ולהשקיע את רוב התקציבים בפיתוחם של גני הטיולרי, אשר ייסגרו לציבור וישמשו רק את המלך.

ואז הבטיח שארל פרו את מקומו בהיסטוריה הצרפתית. הוא אזר אומץ והציע לשר קולבר להשאיר גם את גני הטיולרי פתוחים לציבור. "אתה בוודאי לא רציני", השיב לו קולבר. "הם יהרסו את השבילים. הם יקטפו את הפרחים. הם ישחיתו את הפסלים. מי שמע על גן מלכותי פתוח לציבור?"

"לא תאמין אדוני, איזה כבוד רוחשים תושבי פאריס לגן הזה", השיב פרו. "אפילו הבורגני הקטן ביותר אינו קוטף בו שום פרח. אפילו הילדים נזהרים בו מאוד, ומטיילים בו כאנשים בוגרים. כל גנני המלך יוכלו להעיד על כך".

"רק משוררים ושאר עצלנים יוכלו להרשות לעצמם לטייל בו ממילא", אמר קולבר. "גם למשוררים ועצלנים מגיעה גינה", השיב פרו, ואז שלף את הקלף המנצח: "אך מלבדם יבקרו בו זוגות אוהבים, שיוכלו לדבר בו בפרטיות על דברים שלא יאה לדבר עליהם בחברה". קולבר השתתק, ובאותו היום המליץ לפני המלך לפתוח את גני הטיולרי לציבור.

ולכן נפתחים עד היום השערים בבוקר וננעלים רק לעת ערב, מה שאיפשר את הולדתן של יצירות המופת הרבות שנכתבו אגב שיטוט בטיולרי, מ"אשליות אבודות" של בלזק עד "קדיש" של אלן גינסברג. אולם אחד "המשוררים והעצלנים" הראשונים שנהנו מההחלטה המלכותית היה כמובן פרו עצמו. הוא התרגל לצעוד סביב השקדיות, שבצלן ישבו האומנות ששמרו על ילדי הבורגנים. כך התוודע לאגדות-עם אשר נהוג היה לספר לילדים בפרובינציות, ואחת מהן, אודות ילדה הפוגשת זאב בדרך לבית סבתה, משכה את תשומת לבו.

הרעיון של פרו היה להתאים את אגדות העם הללו, אשר סופרו בעל פה כבר בימי הביניים, לסלון הספרותי הפאריסאי של המאה ה-17. לצורך כך הוא הפך את הילדה לנערה תמימה, והחליט לשלב בסיפור גם את הדמות האדומה-מדם מגני הטיולרי. כך, ב-1697, נולדה "כיפה אדומה".

למקרה שהקוראים לא יבינו את כוונתו, הוסיף פרו אחרית דבר:

"כתבתי על זאב, כי זאבים שונים מאוד זה מזה. יש זאבים נחמדים מאוד למראה, אשר אינם חושפים את שיניהם או את אופיים, והם מתנדבים תדיר ללוות עלמות חן עד לחדריהן בלילות. אך מי יודע אם זאבים עדינים אלה אינם דווקא הזאבים המסוכנים ביותר".

שארל פרו היה בן 69 כשמצא מו"ל אשר יסכים להוציא את האגדות שקיבץ, "סיפורים מימים עברו בתוספת מוסר השכל: אגדות אמא אווזה". הוא נאלץ בתחילה לחתום בשם של בנו, כי המוציא לאור חשש להדפיס את שם המחבר, לנוכח כישלונותיו בעבר. לפיכך, שום דבר לא הכין את הסופר הקשיש למה שהתרחש.

כבר בשנה הראשונה להפצה הודפסו יותר מתריסר מהדורות של הספר, שזכה גם לתרגומים לכל השפות האירופיות והקלאסיות. "כיפה אדומה" זכתה למהדורה משלה, נוצרו גרסאות לילדים וגרסאות שובבות וגרסאות אפלות, הודפסו ספרים עם תחריטים ועם אקוורלים ועם מטבעות זהב, כך שעד ליום מותו של פרו, כעבור שש שנים, הופצו מאות אלפי עותקים של האגדה מגני הטיולרי, והיא הפכה לרב המכר הגדול ביותר של המאה ה-17 באירופה כולה.

"כיפה אדומה היתה אהבתי הראשונה", כתב לימים צ'ארלס דיקנס. "תמיד עלה בי הרושם שלו יכולתי להצילה ולהתחתן אתה, הייתי סוף סוף יודע אושר מהו". שנים אחדות אחר כך כבר שלטה בעולם גרסה שונה לגמרי, זו של האחים גרים, והיא זו שנהוג היום לספר לילדים. האחים הפכו את הנערה לילדה, הוסיפו גיבורי משנה ושינו כמובן את הסוף. על הבגד האדום הם לא ויתרו, כי מי רוצה להסתבך עם רוח רפאים מגני הטיולרי.

כמעט מדי יום, בחודש מאי 1895, התהלכו כאן בשעות אחר הצהריים שני גברים, שצעדו במרץ עד אשר עצרו לכתוב דבר-מה בפנקסיהם.

לראשון היה פנקס "מולסקין" סטנדרטי שחור, שאותו התכוון להעניק אחרי מותו לאקדמיה הצרפתית; הפנקס אבד, אך למרבה המזל נהג בעליו להעתיק את תוכנו בלילות למחברת גדולה, שאותה הפקיד אצל אביו.

למטייל השני היה פנקס מוארך כרוך בעור חום, עם הדפס רומנטי של דמות ועם נרתיק לסיגריה יחידה, מתוצרת "קירבי ברד", חנות יוקרה למוצרי נייר מאחורי האופרה (היום יש שם סניף של רשת ההלבשה "סליו"). הפנקס שמור היום בספרייה הלאומית הצרפתית, ולא פחות מתריסר עבודות דוקטורט נכתבו על ההערות הסתומות שהוא מכיל.

הראשון היה תאודור הרצל, אז הכתב בפאריס של העיתון האוסטרי החשוב "נויה פריה פרסה". הוא כתב בפנקסו דברים כמו: "רומן. הגיבור הוא מן הטיפוס הבלונדי, עיניים כחולות, מבט קשוח. אהובתו היא יהודייה ספרדייה וגו'".

השני היה מרסל פרוסט, אז כתב החברה של העיתון הצרפתי החשוב "לה פיגארו". הוא כתב בפנקסו דברים כמו: "בחצי השני של הרומן, הגיבורה תרד מנכסיה, אחכה לה בלי לנסות לכבוש את לבה, כי אני לא מסוגל לקבל את האושר".

הם צעדו במהירות, לבושים בהידור, שקועים במחשבותיהם. סביר להניח שעברו זה מול זה פעמים רבות, לעתים עצרו מול אותו פסל ממש; ככל הידוע, הם מעולם לא החליפו כאן ולו מלה אחת.

ההצלחה היתה מיידית, ו"מולסקין" הפכה מלה נרדפת לפנקס. לפנקסים היתה צמודה גומייה שאיפשרה את סגירתם ההרמטית. ואן-גוך צייר בפנקס ממולסקין, כמוהו גם מאטיס. ז'ורז' סימנון כתב כמה וכמה סיפורים בפנקסים כאלה, וכך גם המינגוויי.

עם המצאת הפלסטיק, התמעט הצורך במולסקין. ילדי צרפת עברו לעטוף מחברות בניילון; שוטרי צרפת קיבלו מעילי גשם חסיני-מים; ואן גוך מת; סימנון קנה אחוזה בשווייץ ושכר כתבנית. היצרן האחרון של פנקסי מולסקין פשט את הרגל ב-1986. אנשים חשובים עברו להשתמש באוגדני "פיילופקס" מאנגליה, אחר כך בפאלם פיילוט.

ב-1998 קנה יצרן נייר קטן במילאנו את הזכויות לשם "מולסקין" והחל לייצר פנקסים תחת המותג. הקשר של הפנקסים האלה למיתולוגיה של מולסקין רופף משהו, שהרי הם עשויים מנייר וקרטון. אבל באופן פרדוקסלי, דור האינטרנט ייחס להם אותנטיות היסטורית, מופרכת ככל שתהיה. בלוגרים מכל המחנות החלו לכתוב על "שובו של פנקס מולסקין", אנכרוניזם שהפך לעובדה מוגמרת. חברת ענק קנתה את יצרן הנייר הקטן ממילאנו תמורת 60 מיליון יורו; לא רע בשביל נוסטלגיה למשהו שמעולם לא התקיים.

אשתקד נמכרו בעולם חמישה מיליון פנקסי מולסקין. יש פנקסים חלקים ופנקסים עם שורות, יש פנקסים צבעוניים ויש אפילו פנקס מיוחד לציירי קומיקס. בכל אחד מהם אפשר לכתוב יצירת מופת בגני הטיולרי.

כרוב בני הבורגנות של התקופה, הוא נשלח לכאן כסטודנט להשלים את השכלתו הקלאסית. כבר אז, הרבה לפני הטיול בגני הטיולרי, לפאריס היתה עליו השפעה כמעט מאגית. "מסיבה תמוהה כלשהי דומה שהחלמתי כאן יפה - כלומר, בכל הנוגע לעצבי; במובנים אחרים, אחרי ככלות הכל הן לא הייתי חולה כשעזבתי", כתב אז להוריו. מהי אותה "סיבה תמוהה כלשהי", אין לדעת. אבל גם בלי הגדרה מדויקת, נראה שההשראה הפאריסאית הזאת היוותה אחר כך גורם מרכזי בגיבוש החלום הציוני.

ההתקף הפאריסאי הראשון של הרצל אירע חצי שנה לפני טיוליו האובססיוויים בגני הטיולרי, ב-19 באוקטובר 1894. זה קרה דווקא בצפון הרובע ה-17, אזור שגם אז לא נחשב לספרותי כלל ועיקר.

"דומני שאפילו לא הספקתי להגיע מרחוב דקומב לכיכר פרר, והכל כבר היה ערוך במוחי", כתב ביומנו. רחוב דקומב עדיין קיים, כמוהו גם כיכר פרר, גם אם שמה שונה לכיכר המארשל ז'ואן. זהו למעשה צומת סואן, מפגש של שבעה רחובות מהפרברים הצפוניים לכיוון עיר הבירה, עם ריבועי דשא מגודרים וסביבם מכוניות הצופרות ללא הרף. כיכר גדולה ובה תחנת רכבת חמודה, חמישה בתי קפה, שלושה בנקים, בית מרקחת ובמרכז אנדרטה לכבוד המרשל אלפונס ז'ואן, אחד הקצינים הספורים שהצטרפו אל דה-גול במלחמת העולם השנייה.

רוב העסקים קרויים עדיין על שמה הקודם של הכיכר, Pereire, וכך גם תחנת הרכבת. האחים היהודים פרר היו הקבלנים הגדולים ביותר באירופה של המאה ה-19. הם בנו את כל צפון פאריס, כולל מסילת הברזל שהובילה אל האזור את תושבי הפרברים, והם בנו כמובן את תחנת הרכבת שעדיין קרויה על שמם בכיכר.

"הוד מעלתו אינו יכול להמר על חייו היקרים באמצעי תחבורה חדש והרה סכנות", הזהירו יועציו של המלך לואי-פיליפ ערב פתיחת הקו, ב-1837, והמלכה מארי-אמלי היא זו שנשלחה לחנוך את הרכבת של האחים פרר. היא דווקא נהנתה מאוד.

הרצל הגיע לכאן ב-19 באוקטובר 1884 בעשר וחצי בבוקר. הוא התגורר אז ברחוב מונסו, ליד הפארק האריסטוקרטי ביותר בפאריס, והוא העדיף כדרכו לעשות את הדרך הלא קצרה ברגל. הוא עלה לסטודיו של ידידו, האמן ההונגרי סמואל בר, ברחוב דקומב 12. סמואל בר עבד על פסל של הרצל, והפרוטומה שיצר שמורה היום במוזיאון הרצל בירושלים. הרצל התיישב ללא ניע; החזון הציוני עמד לצאת לדרכו.

רק שבועיים קודם לכן, במאמר ששלח לווינה, לעג הרצל לאלכסנדר דומא הבן שהעלה במחזהו "אשתו של קלאודיוס" הצעה שהיהודים ישובו ויתאחדו בארץ כנען. "אין ליהודים ולא כלום עם ארצם ההיסטורית", כתב הרצל, "ואם אכן היו 'שבים' אליה אי פעם, היו נוכחים לדעת כבר למחרת שמזמן אינם עם אחד". מוקדם יותר ניסה הרצל לארגן משלחת אל האפיפיור, כדי לשכנעו לבצע טקס המוני של המרת דתם של היהודים כולם לנצרות.

ואז... ואז מה נחת עליו? "שבועיים לאחר מכן, בסטודיו של הפסל סמואל פרידריך בר, זכה הרצל להתגלות ששינתה את חייו", כתב הביוגרף האחרון של הרצל, ארנסט פאוול, ואילו הביוגרף הקלאסי שלו, עמוס אילון, תיאר את מייסד הציונות "נרגש... כשרוי בחלום" וההתלהבות "עדיין בערה בקרבו" כאשר הוא "ירד במדרגות הבית לרחוב דקומב הצונן". הרצל עצמו תיאר את החוויה שעברה עליו במינוח כמעט מיסטי:

"ישבתי לפני הפסל בר, בשעה שפיסל פרוטומה שלי", כתב ביומנו. "מתוך שיחתנו הגענו לכך שאין זה מועיל ליהודים אם הם נעשים אמנים ומיטהרים מן הממון. הקללה מוסיפה לרבוץ. איננו מצליחים לצאת מן הגטו. התלהטתי מאוד בדברי על כך, וכשהלכתי המשיך העניין ללחוש בקרבי. כהרף עין, כבחלום, עלתה בקרבי התוכנית למחזה הזה. דומני שאפילו לא הספקתי להגיע מרחוב דקומב לכיכר פרר, והכל כבר היה ערוך במוחי".

כך, בתום הליכה פאריסאית קצרצרה, ניחתה על הרצל הבשורה על שיבת ציון. עוד באותו הערב התיישב לכתוב מחזה, "הגטו החדש", שבו פיתח את הרעיונות שהובילו אותו, כעבור פחות משנה, אל "מדינת היהודים".

דומני שאפילו לא הספקתי להגיע מרחוב דקומב לכיכר פרר, והכל כבר היה ערוך במוחי. 285 צעדים, ואולי עוד פחות מזה, כי על פי כל העדויות הרצל היה גבוה וצעד כמו קצין פרוסי. 68 צעדים ברחוב דקומב, 217 צעדים בשדרת דה וילייה, בואך כיכר פרר. סתם רחוב, סתם שדרה, סתם כיכר. בפינה של רחוב דקומב שממנה פנה הרצל לכיכר, המקום שבו אולי "הכל נערך" במוחו ונולדה מדינת ישראל, עומד היום סניף של מקדונלד'ס.

ההתגלות הזאת ברחוב דקומב הביאה להרצל רק צרות. בעקבותיה הסתגר בביתו ובמשך שלושה שבועות כתב בקדחתנות מחזה, "הגטו החדש". "אני רוצה לצאת... לצאת מהגטו", צועק הגיבור בשארית כוחותיו לפני רדת המסך. הרצל היה משוכנע שהוא כתב יצירת מופת אשר תשנה לחלוטין את היחס ליהודים. תגובתו הצוננת של ידידו ארתור שניצלר - ושל מנהלי התיאטראות הגדולים - שיקעה אותו בדיכאון.

הוא אפילו עזב הכל ונסע לווינה בניסיון לשכנע מנהלי תיאטראות שם להעלות את המחזה, לשווא. "חשבתי שההתפרצות הדרמטית הזאת תשחררני מהנושא, אך קרה בדיוק ההיפך: המחשבה לעשות משהו למען היהודים אחזה בי בכוח רב שבעתיים", כתב והחליט לשוב מיד לפאריס. מכאן עד לטיולים יומיים בגני הטיולרי, קצרה היתה הדרך.

אי אפשר לזמן את ההשראה של גני הטיולרי: היא מכה ברגעים בלתי צפויים ביותר. את ז'ול ורן, למשל, היא תפסה מול השירותים הציבוריים.

ז'ול ורן היה אז מחזאי כושל בן 33, אשר פירנס את אשתו ובנו בתמיכת הוריו. בחורף 1861 החליט בעקבות שיחות עם ידידו, אלכסנדר דומא הבן, לבצע תפנית ולעבור מתיאטרון לפרוזה. היה לו אפילו רעיון בסיסי, לכתוב רומן הרפתקאות לבני הנעורים. אבל העלילה שבה התחבט התרכזה במסע ימי, ועקבה אחרי שלושה חברים בספינה מול חופי סקוטלנד. ורן לא הצליח לפתח דרמה מהסיטואציה הבסיסית שיצר. הוא שאף להוביל את גיבוריו אל מרכז אפריקה, אך לא ידע מה לעשות בהם בדרך.

ואז, בעת שיטוט בגני הטיולרי, הוא נזקק לשירותים הציבוריים.

גני הטיולרי היו הגן הראשון בעולם שבו הותקנו שירותים ציבוריים, בסוף המאה ה-18, ומקומם לא השתנה מאז, ליד השער של כיכר הקונקורד. בעודו ממתין לתורו, נתקל מבטו של ז'ול ורן בלוח השיש הקבוע במקום עד היום: "ברחבה זו, ב-1 בדצמבר 1783, נערכה ההמראה המוצלחת הראשונה של כדור פורח המופעל בגז".

כדור פורח! וכי מי באמת צריך ספינה? ז'ול ורן שלף את פנקסו והחל לכתוב בקדחתנות. כעבור פחות משנה ראה אור ספרו הראשון, "חמישה שבועות בכדור פורח", וסיפור ההצלחה הגדול ביותר בתולדות המו"לות הצרפתית יצא לדרכו הארוכה.

הפנטסיה העתידנית שאיפיינה את כתיבתו של ורן בולטת גם בכתביו של הרצל. למעשה, אפשר שאותו לוח שיש הוא שהוביל את הרצל לכתוב כאן סיפור קצר, ובו ניבא את המצאת הצפלין. בסיפורו של הרצל, אשר פורסם בעיתונו ב-31 במאי 1896, הממציא מניח לכדור הפורח המונחה לטבוע בים, לאחר שהוכיח שהמצאתו יכולה לעוף: "בני אדם אינם ראויים למעוף", כתב הרצל בשם גיבורו. "כמו שהם, הזחילה טובה להם די והותר".

כך בוודאי הרגיש הרצל עצמו לא פעם, אך תמיד מצא מרגוע בגנים האהובים עליו. הוא העדיף בדרך כלל לסייר בחלק הפחות פופולרי, זה של חלקת העצים הצפופים מול הכניסה של רחוב ריבולי. יותר מכל אהב להביט שם בפסלים המוסתרים בין העצים:

"הייתי מתוח מדי מרוב מחשבות, על כן באתי לכאן כרגיל להתאושש אל נוכח הפסלים", כתב ביוני 1895, "הרבה אושר אכן טמון באמנות אשר מוצגת בטבע הפתוח. את כר הדשא דמוי האגן, שם עומדים 'הרצים' החינניים של קוסטו, צריך לחקות במהרה".

כעבור ארבע שנים היה זה הרצל אחר, מדינאי מודאג וטרוד, אשר התאכסן לימים אחדים בפאריס. ובכל זאת, גם אז, ב-21 ביוני 1899, נודעה למקום הזה אותה ההשפעה עליו: "אתמול אחר הצהריים ירדתי מרחוב קאמבון דרך רחוב דה ריבולי אל גני הטיולרי המלאים בזיכרונות העבר", כתב ביומנו. "בצאתי אל הגן, כשאני שקוע במחשבות, עמדתי לפתע ברחבת הפסלים המיתולוגיים. בדיוק באותה העונה לפני ארבע שנים נהגתי לשוטט כאן בחולמי את 'מדינת היהודים'. וכמו העירה רוח המקום את נפשי, שבו ועלו במוחי, שהתעייף מאז, תוכניות גרנדיוזיות של תיקון חברתי".

השער הקטן ברחוב דה ריבולי נפתח רק ב-1830. הוא עומד במרכז העלילה של "הנערה בעלת עיני הזהב" של בלזק, כאשר רוצחיה של הנערה עוקבים אחריה מרחוק בזכות מיעוט העוברים בו. פתיחת תחנת המטרו "טיולרי" לידו, בתחילת המאה ה-20, הגבירה מאוד את הפופולריות שלו בקרב הפאריסאים.

הפסלים של לנדובסקי (בטראסה העליונה) ושל מקס ארנסט (בחלקת העצים למטה) נוספו כמובן בשנים האחרונות, וכמה מהפסלים של קוסטו (כולל "הרצים") הועברו אל הלובר כדי להגן עליהם מפני זיהום האוויר. אבל חוץ משינויים קלים אלה, החלק הזה של הגן נראה היום כפי שהיה במאה ה-19.

באופן מוזר, חלק זה של הגנים היה גם המועדף על מבקר ארעי אחר בפאריס, גם הוא אוסטרי. באוקטובר 1885, עני מרוד, מבולבל מניסויי ההיפנוזה שבהם נכח, מוחו מוצף בקוקאין, התיישב ד"ר זיגמונד פרויד על הספסל הירוק מול הפסלים ורשם לעצמו: "הכל כאן מרגיע כל כך. הגנים האלה נדמים לי כעולם השייך לחלום".

13 שנה אחר כך, בווינה, כתב פרויד את ספרו "פשר החלומות". באחד הערבים יצא להצגה, ואז ראה את "הגטו החדש" שכתב הרצל בהתקף הראשון שלו בפאריס. באותו לילה חלם פרויד חלום, ובחלום חיפשו ילדיו מולדת. בחלום היה ברור לפרויד שאינו יכול להעניק להם את המולדת שלה הם זקוקים; וזהו רק אחד ההבדלים בין פרויד להרצל, החולמים מגני הטיולרי.

הוא כתב בכל יום, והנושאים המרכזיים של היצירה עלו בראשו כבר ב-1895. "התחלתי לכתוב משהו, משהו חשוב, משהו לטווח ארוך מאוד", כתב לידידו רינלדו האן, ולאמו הוא דיווח כעבור פחות משנה שמילא 110 עמודים של רומן חדש.

אולם הבסיס הזה ליצירה, שהחוקרים כינו לימים "ז'אן סאנטיי" על שם אחד מגיבוריה, איבד לפתע ממשמעותו עם פרוץ פרשת דרייפוס. פרוסט הניח את כתב היד בצד ועבר לעסוק בתרגום ובביקורת. רק כעבור 20 שנה הדביק את הדפים ההם בסדר מסתורי באחת מתשע המחברות המרכיבות את הטיוטה המלאה של "בחיפוש אחר הזמן האבוד". בשלב זה, חולה ותשוש, כבר לא היה מסוגל לטייל כפי שאהב.

הפרטנר הסמוי שלו לטיולים, תאודור הרצל, הושפע גם הוא מפרשת דרייפוס, גם אם הרבה פחות ממה שהממסד הציוני ביקש לטעון מאוחר יותר: בסופו של דבר, האנטישמיות האירופית היתה נהירה להרצל עוד הרבה קודם לכן. פרוסט, לעומתו, הזדעזע עמוקות מהגילויים במהלך המשפט החוזר, ושיכתב בהתאם חלקים ניכרים מהיצירה.

"אם לא יהיה הרומן למעשה, הלא אפשר שהמעשה יהיה לרומן", כתב כאן הרצל כבר בתחילת יומנו, מבולבל עדיין בין השראה ספרותית לדחף פוליטי. לעומתו היה פרוסט נחוש לכלול את פרשת דרייפוס בעלילת ספרו ולא להיפך: "רומן המכיל תיאוריות הוא כמו מתנה ששכחו להוריד ממנה את תווית המחיר", כתב בפרק האחרון ביצירתו.

המחשבה שדרכיהם של שני המהפכנים היהודים האלה הצטלבו כאן ללא הרף בשבילי הגן מציתה את הדמיון. חוקרים רבים חיפשו הוכחה שהרצל השפיע על "בחיפוש אחר הזמן האבוד", לשווא. ככלות הכל, הרצל התגורר שנים בשכנות לפרויד בווינה, וגם אתו מעולם לא החליף מלה. אז אולי מוטב כך. בכרך "סדום ועמורה" משווה פרוסט את התנועה הציונית ל"הקמתה מחדש של סדום על טהרת ההומוסקסואלים".

ובכל זאת הרמזים להרצל בספרו של פרוסט קיימים, באותו האופן שבו ההוכחות למותו של פול מקרטני מופיעות בבירור בתקליטים של הביטלס: מי שרוצה להאמין ימצא אותן. והאם גורלם לא היה דומה? כשם שפרוסט הקריב את בריאותו כדי להבטיח שהמו"ל שלו יקבל את הכרך האחרון בזמן, כך הרצל הטיל עצמו בניגוד לעצת רופאיו לתוך הקלחת הפוליטית, משוכנע שבלעדיו החלום הציוני יתפוגג וייעלם.

הן לפעמים, ברור למטייל שזוהי לו הפעם האחרונה בטיולרי, וכך קרה גם לכל גיבורינו. "לנוכח הלובר צומחים פרחי החלמית, עדינים כתרנים, אצילים וחינניים כמו עמודי שיש, סמוקים כנערות", כתב אז פרוסט מול המזרקה המתומנת, "נוצצים בשמש, מתאנחים אנחת אהבה, פורצים השמיימה סילוני המים". ובדיוק באותו המקום, אולי אפילו באותו הבוקר, שלף תאודור הרצל את פנקסו, ומציאותי כהרגלו רשם בו בפשטות: "גם שם, בארץ ישראל, יהיו לנו גנים כאלה".*



גני הטיולרי בציור של לואי גופייה מסוף המאה ה-18. ברקע: דפים מפנקסו של מרסל פרוסט


כיכר פרר (היום כיכר המארשל ז'ואן). האחים היהודים פרר בנו את כל צפון פאריס,וכמובן גם את תחנת הרכבת בכיכר (למעלה משמאל) שעדיין קרויה על שמם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו